חיי אדם/ב/עה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חיי אדם TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png עה

כלל עה
דין ישראל ונכרי הדרים בחצר ובמבוי (סימן שפ"ב פ"ג פ"ד)

א גזרו חכמים שאם שני בעלי בתים דרים בחצר שדר בו נכרי אע"פ שערבו יחד אסורין לטלטל ואפי' כשיבטל אחד רשותו לחבירו גם כן לא מהני עד שישכור הרשות מן הנכרי ודוקא בדרך שכירות אבל אם הנכרי יתן לו במתנה רשותו לא מהני. שהנכרי לא ירצה להשכיר שיאמר בלבו כיון שאני רוצה ליתן לו במתנה רשותי ואף על פי כן אינו רוצה מסתמא מתכוין לכשפים ועי"ז שיהיה אסור בטלטול בכל שבת לא ידור עמו ויצא ולכן לא גזרו אלא דוקא במקום שדרים ב' ישראלים שצריכין לער' יחד דכיון דהם ב' בע"ב אבל אם ישראל א' דר בחצר עם הנכרי לא גזרו ולכן אפילו אם מתאכסן גם ישראל אורח אצל הנכרי מותר לטלטל (שפ"ב ובסימן שצ"א):

ב ולפיכך אסרו ג"כ בחצר שישראל ונכרי שרויים שם ובית א' של ישראל הוא בתצר אחרת סמוך לבית ישראל זה ואין לו פתח לחצר של נכרי וישראל זה אלא שיש ביניהם חלונות ד' על ד' שיוכלו להכניס מביתו של זה לזה אינם יכולים לערב יחד דרך חלונות כדי שיוכל להוציא כליו דרך בית ישראל שדר בחצר עם הנכרי שאע"פ שישראל זה הדר עם הנכרי מותר לטלטל בחצר שהרי אינו דר שם בחצר אלא ישראל א' אפ"ה אסור. במה דברים אמורים כשאין להם פתח מזה לזה אבל אם יש פתח בין בית ישראל זה לזה וא"כ אפי' לא יערבו יחד שכיח שזה הולך אצל זה דרך הפתח וא"כ בלא"ה הוא דר עם הנכרי ולכן מותר שיערבו יחד וא"צ לשכור מן הנכרי כיון שאין דר שם אלא ישראל א' ויש אוסרים אפילו בזה (שם סעיף י"ט):

ג וכן חצר שישראלים ונכרים דרים בו והיו חלונות שהם ד' על ד' טפחים פתוחות מבית ישראל זה לזה וערבו דרך החלונות אע"פ שמותרים להוציא מביתו לביתו דרך חלונות מ"מ אסורים להוציא מבית לבית דרך הפתחים שהרי הנכרי אוסר עליהם עד שישכיר דאע"ג דערבו יחד לא נעשה על ידי כך כיחיד במקום נכרי (סעיף כ' וע"ש בב"י):

ד לא חלקו חכמים אם יש לישראל א' בני בית מרובים או שהוא לבד וכן לא חלקו בשני ישראלים אם הם לבדם בלא בני בית או אם רבים הם רק הלכו בזה לפי חילוק הדיורין אם הם חלוקים לגמרי ברשותם אפי' הם רק ב' אנשים שאוסרים זע"ז וכן אפי' אם יש בני בית הרבה לא' כיון שאין שם אלא בעה"ב א' ולפיכך אם אינם אוסרין זע"ז כגון אם דרים שניהם בבית א' וכן האב ובנו רב ותלמידו כמו שנתבאר לעיל כלל ע"ג סימן י"א י"ב כיון שכולם נחשבים כבני בית א' אפי' במקום נכרי אינן אוסרין אבל לא מהני אם יש לישראל א' בבית חבירו תפיסת היד דאע"ג דמהני לענין זה שאינן צריכין לערב כדלעיל שם סי' ג' ומ"מ במקום נכרי נחשבין כשני בעלי בתים וכן לא מהני שיבטלו כולם הרשות לא' כדי שיהיה כאילו היה רק יחיד ויהיה הוא מותר והם אסורים דא"כ יעשו כך בכל שבת ויאמרו עירוב מועיל במקום נכרי (שם סעיף ב'):

ה בד"א דנכרי אוסר דוקא כשדר עם הישראלים באותו חצר או אפי' ב' חצרות הפתוחות זו לזו ודריסת רגל שלו רק דרך חצר של ישראל כגון ב' חצרות בא' דרים ב' ישראלים ובא' דר נכרי ודריסת הרגל של הנכרי אינו רק דרך חצר של ישראל ובזה יש לחוש ולאסור אבל כשאין לנכרי דריסת הרגל אלא כל חצר יש לו פתח לעצמו לרה"ר אע"ג דיש ביניהם גם כן פתח מותרין להכניס ולהוציא מחצר לחצר דרך פתח וחלון ואין הנכרי אוסר עליהם וכדלקמן סי' כ"ז (שם סעיף ג' ובמגן אברהם):

ו מותר לשכור ממנו בשבת ונותן לו בעד השכירות איזה דבר מאכל או משקה או כלי ואומר לו השכיר לי רשותך שאין זה כמקח וממכר אלא מתנה בעלמא להתיר לטלטל או שיאמר לו תשכיר לנו חצרך ולמחר ניתן לך שכר ואפי' במעט פלפלין ובפחות משוה פרוטה (שפ"ב):

ז צריך שיאמר השכיר לי רשותך אבל אם אמר לו תן לי רשות שאוכל לטלטל בחצר ובמבוי לא מהני [א]

ח אין הנכרי אוסר אא"כ שהבית קנוי לו או ששכרו או שנכנס בו בשביל שיש עליו חוב ואפילו אינו דר בו בקביעות אך שהוא רגיל לבא אע"פ שעכשיו אינו כאן מ"מ כיון שרגיל לבא אפשר יבא בשבת ויאסור ול"ש בזה לומר שבת כיון שהותרה הותרה כיון שאינו ראוי להתקיים כל השבת ולכן אוסרין מיד (שפ"ג שפ"ד):

ט היה הבית של ישראל והישראל השכיר או השאיל בית לנכרי בחצרו אינו אוסר עליו שלא השאיל או השכיר ביתו לנכרי שיאסור עליו ונ"ל דאפילו הישראל המשכיר אינו דר בחצר זה רק שהשכיר בתי החצר לישראלים אחרים ולנכרי אע"פכ אינו אוסר דגם בזה אמרינן שלא השכיר בית לנכרי שיאסור על הישראלים [ב] (שפ"ב):

י שוכרין מאשתו או משכירו ולקיטו (פרש"י שכירו שכיר לעבודת כל השנה לקיטו לימות הקציר) ואפילו אם הוא מוחה (שם):

יא אם שכירו ולקיטו יש לו רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית ה"ל שכירו דשכירו כאלו היה שכיר של בעה"ב ויכולין לשכור ממנו (ב"י ססי' שצ"א) [ג]

יב אם א"א להשכיר בענין שנתבאר יתקרב לו א' ואפילו מי שאינו מבני החצר [ד] עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות להניח בו דבר ויניח בו איזה דבר בע"ש כדי שעי"ז [ה] יקנה הרשות דאל"כ במה יקנה רשותו ואף שלא יהא מונח שם בשבת כיון שיש לו רשות להשתמש בביתו הרי הוא כשכירו ולקיטו ויכול הוא להשכיר רשות הנכרי ואם הוא א' מבני החצר לכתחלה אע"פ שעירבו יחד בחצר ישכיר ג"כ לבני החצר רשות הנכרי ומ"מ אם לא השכיר כיון שעירבו יחד סגי שזה דומה כאלו השאיל המקום בשביל כולם (סי' שפ"ב סעיף י"ב):

יג אעפ"י שיש לנכרי חדרים הרבה ולא נתן רשות לישראל להשתמש רק בבית א' או אפילו בזוית א' כיון שעכ"פ הנכרי יכול להשתמש גם בזה המקום שנתן לישראל וכ"ש שיכול ג"כ לסלק הישראל א"כ הנכרי הוא הבעה"ב והישראל הוא כשכירו ולקיטו (מגן אברהם בשם ב"ח והגמ"י) ועיין לעיל כלל ע"ג סימן ז' ובנ"א שם סי' ד'. אבל אם הנכרי אין לו רשות להשתמש ברשות שהשאיל לישראל וגם הישראל אין לו רשות להשתמש בכל הבית ובשאר הבתים א"כ לא הוי הישראל כשכירו ולקיטו ואינו יכול להשכיר כמו בסימן שאח"ז:

יד ואם הנכרי השכיר בית לישראל ונסתלק לגמרי מבית זה שהשכיר וגם לא יוכל לסלק את הישראל עד שיכלה הזמן לא מקרי שכירו ולקיטו וצרי' לשכור רשות מן הנכרי ולא מועיל שכירות הבית לענין שכירות העירוב שהרי לא השכיר לו רק בית מיוחד ולא רשות כל החצר וכן נכרי וישראל שהם שותפין בבית לא מקרי הישראל שכירו שהרי שניהן שוין בבית ואין זה יותר עיקר מזה (ב"ח) אבל רמ"א כ' דוקא כשיש לכ"א דורה בפני עצמו אבל אם הם שותפין בחדר אחד הוי כשכירו וצ"ע (שם) [ו]

טו אם שכרו מן הנכרי סתם כ"ז שאין הנכרי חוזר מהני וכל זמן שאינו מחזיר הדמים לא מהני חזרתו ואם שכר ממנו לזמן מרובה אינו יכול לחזור עד כלות הזמן (מגן אברהם) ואפילו שכר או מכר הבית לאחר בתוך הזמן די בשכירות ראשון שהרי כבר מכר רשות זה (א"ר) (שם):

טז שכר ממנו סתם וחזר בו הנכרי בשבת אע"פ שמחזיר הדמים אינו חזרה אם כבר החזיק בו ישראל (מגן אברהם סי' שפ"ב ס"ק ו'):

יז נ"ל דאם שכר ממנו סתם ומכר או השכיר לאחר צריך לשכור מהשוכר והקונה (עיין בב"י בשם תשובת רשב"א גבי גזבר המלך) ואם מת צריך לשכור מן היורש (ט"ז):

יח שכר משכירו ולקיטו לזמן אע"פ שסלקו תוך הזמן או שמת מותר עד הזמן שהרי אנו חושבין השכיר כאלו שכרו מבעה"ב אבל אם שכר ממנו סתם כיון שנסתלק או מת נתבטל השכירות (שפ"ב):

יט נכרי שהשכיר ביתו לנכרי אחר אם לא יכול לסלקו וגם אין לו שום תפיסת יד להניח שם שום כלי צריכין לשכור מן השוכר אבל אם יכול לסלקו או שהשאיר לעצמו שום תפיסת יד שוכרין אף מהמשכיר (שם):

כ בכל מקום שנתבטל השכירות מן הנכרי צריכין לערב מחדש (שם):

כא כבר כתבנו שדין חצר למבוי כבתים לחצר ולכן אם העיר מוקף חומה או שנתקן כדין ואין שם אלא חצר א' שדרים בו יהודים אפילו הם בע"ב מרובים כולם נחשבים כבעה"ב אחד ומותרים לטלטל בכל העיר אבל אם יש שני חצירות אפילו אין דר בחצר אלא בעה"ב א' מ"מ כיון ששני ישראלים דרים באותו עיר צריכין לשכור הרשות מכל נכרי בעה"ב שדר באותו עיר אפילו ערבו יחד דבמקום נכרי לא מהני עירוב וה"ה בב' נכרים שדרים בב' בתים בחצר צריך לשכור מכל נכרי ונכרי ודוקא כשיש לכ"א בית דירה בפ"ע. ונ"ל דה"ה אם הם שותפין בבית רק שכ"א משתמש בשלו ואין לחבירו רשות להשתמש בחלקו אע"ג שדרים בחדר א' צריך לשכור מכאו"א כדלעיל סי' י"ד (סי' שנ"א):

כב אין מספיק לשכור הרשות משר העיר לענין לטלטל בחצרות שדרים בו נכרים אם אין רשות להשר להשתמש בבתי הנכרים אפילו בשעת מלחמה אלא עפ"י יועצי המדינה כיון שאין הבתים שלו מ"מ מועיל לענין זה לטלטל במבוי ולהוציא מחצרות שאין הנכרי דר שם שהרי הדרך הוא של שר העיר ויכול לסלק כל הנכרים משם אבל מותר לשכור מהממונה של מלך שהרי יש רשות להמלך להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר שלא מדעתם מדינא דמלכותא וא"כ כל עבד מעבדיו הקטנים הוי כשכירו ולקיטו שהרי ממונה הוא במקום המלך. ונ"ל דוקא מהממונה ע"ז כמו זה שקורין פאליצייא שידוע שכל דבר המלכות נעשה על ידו ואפילו מהמשרתים שלהם שהרי יש להם רשות ליקח משרתים שעל ידיהם נתקיים כל צווי המלך אבל מאנשי חיילותיו אפילו הראש שלהם נ"ל דלא מהני במקום שהוא אין ממונה ע"ז [ז] (שצ"א):

כג דין אורחים ששבתו בעיר שדרים בה יהודים ונכרים או שמתאכסנים בבית נכרי מבואר לעיל כלל ע"ג סימן ה' ו' ז' וכבר כתבנו שם דמקום שצריכין עירוב צריכין לשכור ג"כ מן הנכרי (עיי"ש בנ"א סי' ד'):

כד נכרי אכסנאי אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם ואם נכנס ברשות או שיש לו חוב על הבית דהוי כנכנס ברשות אם הוא רגיל לבא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר אלא לאחר שלשים יום ואנשי חיל המלך שנכנסו בבתי יהודים אפי' בחדרים בפ"ע אם יש לבעלי הבתים באותן מקומות שנכנסו כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם והמגן אברהם סימן שפ"ד כתב דה"ה אם יש להם רשות להניח כלים בחדרים אין אוסרים (והביא ראיה מסימן שפ"ב סעיף ח' ול"נ דל"ד דהתם הוי כשכירו ולענין זה מהני שיכול לשכור ממנו אבל לענין שלא יאסור צריך דוקא כלים שאסור לטלטל (וכדאיתא בסימן ש"ע סעיף ב' וצ"ע) ודוקא שמתאכסנים עפ"י דינא מלכותא ולכן אפילו נכנסו בחזקה שלא ברשות אוסרים כיון דהוא דינא דמלכותא אבל אם משנים מחוק שנתן המלך כגון שיש ממונים ע"ז שקורין קאמיסייע ועפ"י הקאמיסייע אינו יכול להתאכסן שם רק שהוא עושה בחזקה ה"ז כשאר נכרי בחזקה ואינו אוסר (ובזה לק"מ קו' המגן אברהם סי' שכ"ד וקו' הט"ז בקל יש לתרץ ואינו דומה כלל להשאיל לו בית דהכא אינו תלוי ברצונו) ומ"מ לא עדיפא משאר נכרי ואם אינו רגיל אינו אוסר בפחות מל' יום (שפ"ד):

כה אם אין הנכרי בביתו אינו אוסר ויערבו ויהיו מותרים ואם בא נכרי בשבת אוסר והעירוב בטל ול"א שבת הואיל והותרה דאין סופו להתקיים לפי שעתיד הנכרי לבא בשבת ואפילו הוא במקום רחוק שמא הלך בחול עד שיבא בשבת ומ"מ בזה מהני שישכור ממנו הרשות אפילו בשבת ואח"כ יבטל הא' לחבירו אבל שביטול לחוד לא מהני במקום נכרי דלפעמים הנכרי אינו רוצה להשכיר ואז אינו מועיל ביטול דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו חצר או מבוי דלעולם יעשו כן ולכן אפילו כשרוצה להשכיר לא פלוג רבנן ואמרו דלעולם לא יועיל ביטול במקום נכרי רק דוקא אחר שכירות ויהיה היחיד מותר וכ"ש אם מת הנכרי בשבת שיבטל א' לחבירו ויהיה היחיד מותר (שפ"ג) ואם הלך מע"ש למקום רחוק ונתייאש לגמרי מבית זה וע"פ סיבה חזר בשבת אמרינן בזה הואיל והותרה הותרה ואינו אוסר (ט"ז ריש שמגן אברהם וסי' שפ"ג במגן אברהם):

כו ישראל מומר או רשע שמחלל שבת בפרהסיא אפילו אינו מחלל אלא באסור דרבנן ה"ה כנכרי ולא מהני עירובו ולא ביטול רשות עד שישכור [ח] ומיהו משום פעם א' לא מקרי מומר לחלל שבתות ואם מתבייש לחלל בפני אדם גדול לא מקרי פרהסיא (א"ר בעירובין דף סט) ואם אינו מחלל אלא בצנעה אפי' באיסור דאורייתא הרי הוא כישראל. וצדוקים בזמה"ז אף ע"ג שמחללין באיסורי דרבנן דינם כישראל לענין זה דאנוסים הם דמעשה אבותיהם בידיהם (שפ"ה):

כז נכרי הדר במבוי ויש לו חלון אחורי ביתו פתוח לבקעה או לקרפף אפילו אין בו אלא ד' על ד' אינו אוסר אפילו מכניס ומוציא דרך המבוי דהוי בפתח שבמבוי כאינו רגיל דניחא ליה יותר באותו שפתוח לו מאחוריו לבדו שיש לו אויר והוא שיש בבקעה או בקרפף יותר מסאתים אבל אם אין בו אלא סאתים קטן הוא ולא ניחא ליה בו ואם פתוח לר"הר צ"ע [ט] וישראל שיש לו פתח למבוי ופתח מאחוריו לקרפף ושכח ולא עירב אם הקרפף רק סאתים אע"ג דאין ראוי לו שהרי אסור להוציא מבית לקרפף כדלעיל כלל נ"א מ"מ כיון דמותר לטלטל בתוכו ניחא ליה בו אבל אם הוא יותר מסאתים אוסר לפי שאינו ראוי לו כלל שאפילו בתוכו אסור לטלטל. ולכן אם הוקף לדירה דאז ראוי לו אפילו יותר מסאתים אינו אוסר. וכן סתם הב"י בש"ע. וי"א דאם הוקף לדירה גרע ואפילו בית סאתים אוסר שכיון שהוקף לדירה אין בו אויר ואינו חפץ להסתלק בשבילו מן המבוי (שפ"ט):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.