חיי אדם/א/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חיי אדם א ה

כלל ה
דין כללים בברכות

א לאחר שגופו ולבושו ומקומו טהור יכין עצמו לברך הברכות וצריך האדם ליזהר מאוד שיברך ביראה ובכוונה רצוייה ושלא יברך ח"ו שום ברכה לבטלה כגון שא"צ כלל לברכה זו או אפילו לגרום ברכה שא"צ כגון שיכול לפטור בברכה אחת וגורם לברך עוד ברכה כגון שהניח תפילין של יד ומפסיק בשיחה ואז חייב לברך עוד הפעם על של ראש. והמברך לבטלה עובר על לא תשא מדרבנן אבל המוציא ש"ש לבטלה עובר על מ"ע את ה' אלהיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא כו' כי זה הוא מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח וברכה מה שמחוייב אבל לא לבטלה ויירא ויזדעזע איבריו בשע' שמזכיר השם ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמו' שאינן נמחקין המיוחדין לשמו הגדול ב"ה ואפי' בכל לשון אסור (וכדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות בזה אעתיק מעשה רב). גדול אחד אנגיד ושמע בב"ד של מעלה קול רעש גדול פנו מקום לצדיק א' שנפטר וקבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ס"ת בזרועו ושאלוהו קיימת מה שכתוב בזה ואמר הן קיימת מצוה ראשונ' שהיא פו"ר לא להנאתך אלא לש"ש ואמר הן אמרו מי מעיד בך ובאו המלאכי' שנבראו מהמצו' אשר עשה עד אין מספר והעידו בו זה אומר נבראתי ממצוה זו וכו' אח"כ הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו קיימת תורה שבע"פ ואמר הן ומי מעיד ובאו המלאכים כנ"ל אח"ז שאלוהו נזהרת מלהוציא ש"ש לבטלה וידום חזר ושאלו אשתיק ולא א"ל ולא מידי והכריזו אחר עדות ובאו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו זה אומר נבראתי ביום פלוני כשהוציא אזכרות כך וכך בתפלה בלא כוונה וזה אומר כך ויקרעו שמלותם כל הב"ד ש"מ וגם אני קרעתי ואמרו טיפה סרוחה איך לא יראת כו' ונגמר דינו או לבוא לגיהנם או לחזור לבוא בגלגול ובחר בגיהנם מבגלגול עכ"ל. ואיך לא ישים האדם אל לבו להזכיר השם ביראה ופחד בכוונת הלב) עיין בח"מ סימן כ"ז דהמקלל בשם שקורין הנכרים להקב"ה לוקה ומש"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ט ס"ק י"א דבלשון חול מותר למחקו היינו לענין מחיקה דוקא (וכן כ' ר' ירוחם נתיב י"ד חלק ח' בהדיא דאפי' בלע"ז חייב) והמוציא ש"ש לבטלה חייב ואפילו השומע חייב לקללו אם הוציא במזיד ואם נכשל בלשונו והזכירו או שנזכר שכבר בירך ברכה זו יאמר תיכף ומיד בשכמל"ו או יאמר אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ או גדול ומהולל מאד וכיוצא בו ואם אמר בא"י יסיים למדני חוקיך דמיחזי כקור' פסוק ואם כבר אמר אלהינו יסיים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמר ג"כ בשכמל"ו: [א] ואסור להוסיף שום ברכה רק מה שתיקנו חז"ל ולכן אסור לסיום אחר התחנות בא"י שומע תפלה ומצוה למחוק זה מן הסידורים והמחזורים לאחר תקיעות בר"ה (רט"ו):

ב נ"ל דמותר לומר חצי פסוק אעפ"י שמזכיר את השם ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים מותר לקרותו עוד הפעם אע"פ שאינו חוזר כל הפסוק כיון שהוא להשלים הפסוק אבל לומר חצי פסוק בדרך קריאת פסוק אפילו בלא הזכרת השם אסור [ב] דכל פסוקא דלא פסקי' משה בתורה אנן לא פסקינן וה"ה בנביאים וכתובים (סי' תכ"ב):

ג כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואסור לשנות או להוסיף או לגרוע. ובדיעבד אף אם שינה הלשון כגון שאמר במקום ברכת המוציא בריך רחמנא מלכא דעלמא מארי דהאי פיתא וכיוצא בו יצא ובלבד שיאמר שם ומלך העולם ואם לא אמר מלך העולם אעפ"י שאמר מלך לא יצא (רי"ד) וגם שלא יאמר שקר על הדבר שמברך עליו כגון שיברך על תפילין להתעטף בציצית או על פרי אדמה בפה"ע וכיוצא בו וכן במקום שהתקינו לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח ובמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום ואם שינה לא יצא דכיון דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא [ג] [ד] אבל אם דילג מאמצע ברכה יצא (סימן ס"ד במגן אברהם):

ד כל הברכות נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתיקנו ואפילו בלשון חול (קפ"ה):

ה הברכות הם ג' מינין. ברכת המצות. וברכת הודאה. וברכת הנהנין. וכולן מדרבנן חוץ מברכת התורה לפניה וברכת המזון שהם מדאורייתא. לפיכך בכל הברכות אם נסתפק אם אמרם או לא אזלינן לקולא ואסור לברך דהוי ס' דרבנן משא"כ ברכת התורה לפניה ובהמ"ז לאחריו אם נסתפק צריך לחזור ולברך [ה]

ו נ"ל דאפילו יש ס"ס להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין כדלקמן כלל נ"ט אפילו הכי ספק ברכות להקל [ו]

ז ה' דברים מצריכים לחזור ולברך. ג' מהם שייכים רק בין הברכה לעשיית אותו דבר (א) שלא היה מזומן לפניו ונסתפק שמא לא יבוא לידו כלל (ב) אפילו היה מזומן לפניו אלא שנאבד קודם שעשה הדבר שבירך עליו (ג) שהפסיק בדבור בין הברכה לעשיית אותו דבר בדברים שאינן מעניין הברכ' בכל זה הוי ברכתו לבטלה שלא היה מקום לברכה לחול וב' דברי' שייכים אפילו אם לא היה ברכתו הראשונה לבטלה אפ"ה צריך לחזור ולברך (א) שינוי מקום ויתבאר בכלל נ"ט (ב) היסח הדעת מלעשות עוד ונמלך וחזר לעשותו צריך לחזור ולברך ויתבאר בכלל מ"ד ולכן הדבר שמברך עליו יקח בימינו ולא יאחזנה ע"י כלי וכיוצא בו שאין זה דרך כבוד אא"כ הוא דבר שדרכו לאכול בכף וכיוצא בו בירך ולא אחז בידו אם היה מזומן לפניו או שידע בודאי שיביאו לו כיון שכבר בירך יצא אבל אם בשעה שבירך נסתפק שמא לא יבא לידו כלל צריך לחזור ולברך [ז] (ר"ו):

ח בירך על טלית ונלקח מידו או שנפסק אחד מציציותיו קודם שלבש וכיוצא בו בשאר מצות וכן בירך על אוכל ונפל מידו ונמאס עד שאין ראוי לאכול ממנו אפילו מקצת וכן בירך על אגוז ומצאו שהוא מעופש אם יש לפניו עוד מאותו מין או אפילו אינו מין זה אבל ברכתן שוין כגון אגוז ותפוח והיה בדעתו בשעת ברכה שילבש גם טלית זה ויאכל גם ממין זה א"צ לחזור ולברך ואם לאו צריך לחזור ולברך [ח] (שם ועיין בכלל ס'):

ט אסור להפסיק בין הברכה לעשיית המצוה או האכילה אפילו בשתיקה יותר מכדי דיבור וכ"ש שצריך ליזהר הרבה שלא ישהא כדי הילוך כ"ב אמה די"א דצריך לחזור ולברך. ובדיעבד נ"ל דאפילו שהה יותר משיעור הילוך כ"ב אמה אף על פי שהיה שלא לצורך כלל א"צ לחזור ולברך [ט] וכ"ז בנשאר במקומו ושתק ולא דיבר כלום (שם):

י בירך בזויות זה והלך לזוית אחרת או שבירך בחדר זה על דעת שיאכל בחדר אחר והכל בבית א' (ר"ל בהיקף א') א"צ לחזור ולברך אבל בירך בבית זה והלך לבית אחר אפילו היה דעתו עליו בשעת ברכה וכן בירך בחדר זה ולא היה דעתו והלך לחדר אחר אפילו מבית לפיר הויז צריך לחזור ולברך ואם המקום שצריך לאכול שם או לשחוט שם וכיוצא בו אינו נקי מותר לכתחילה לברך בחדר הסמוך ע"ד שיאכל וישחוט בחדר אחר ובלבד שלא יהיה בית אחר לגמרי וכ"ז כשלא הפסיק בדבור ועיין עוד לקמן כלל נ"ט (קס"ו) [י]

יא הפסיק בדבור אם הוא לצורך אותו דבר או אפי' לצורך סעודה אפי' דיבר כמה תיבות א"צ לחזור ולברך כגון שאמר הביאו מלח או לפתן אפילו אין דעתו לטבול בו פרוסת המוציא וכן אם אמר תנו לפלוני לאכול או תנו לבהמה לאכול שגם זה צורך סעודה דאסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמה כל זה הוא צרכי סעודה וכיוצא בו בשאר ברכות. ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל ואם אינו לצורך צריך לחזור ולברך (בסי' קס"ז ותל"ב) ואם הפסיק רק בתיבה א' או ב' צ"ע: [יא] [יב] ואם הוציא רבים בברכתו צריכין גם השומעים שלא להפסיק עד שיטעמו ואם הפסיקו שלא לצורך אותו דבר צריכים לברך דבודאי לא עדיפי השומעים מהמברך עצמו דדוקא בקידוש והבדלה אם טעם א' יצאו כולם משא"כ בברכת הנהנין צריכין כולם לטעום ולכן אסורים להפסיק ואפשר מטעם זה נוהגין שכ"א מברך לעצמו ומ"מ אם ראובן נטל ידיו ושמעון בירך המוציא ונתכוונו שניהם לצאת ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענט"י לא הוי הפסק וא"צ לברך המוציא דברכת ענט"י הוי צורך סעודה (ס"ח קס"ז בט"ז ומגן אברהם):

יב כל זה שהפסיק בדיבור בין הברכה לעשיית אותו דבר אבל אם הפסיק בשתיקה באמצע ברכה אם הוא מחמת שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה ומי רגלים ושהה כדי שיאמר כל אותה ברכה מתחילה ועד סוף צריך לחזור לראש הברכה ומשערין כל אדם לפי דבורו אם בנחת או במהירו' אבל אם שתק ברצון או אפילו מחמת אונס אחר אפילו שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש (עיין במ"א ריש סי' ס"ה ודין זה שוה גם לק"ש חוץ מתפלה שיתבאר לקמן דינו בכלל כ"ה סי' י) [יג]

יג ואם דיבר באמצע ברכה אם היא ברכה קצרה כברכת הפירות וברכת המצות צריך לחזור ולברך לכ"ע אפילו היה לצורך הסעודה. ונ"ל דאפילו לענות קדיש וקדושה אסור לכתחלה וכ"ש דאסור לענות אמן על שאר ברכות. ובדיעבד שענה אמן או קדיש וקדושה צ"ע אם יחזור ויברך אבל בברכה ארוכה כמו ברכת ק"ש ואשר יצר וכיוצא בו מותר לכתחלה לענות קדיש וקדושה ואמן דהאל הקדוש ושומע תפלה כמו שיתבאר לקמן כלל כ' סי' ג' ד' ואפילו שהה כדי לגמור את כולה (מגן אברהם שם). והחילוק שבין ברכה קצרה לארוכה דבברכה קצרה תיכף כשאמר בא"י והפסיק לסוף הברכה א"כ אין מקום לסוף הברכה להתחבר עם תחלת הברכה ואמנם כשאמר קדיש וכיוצא בו באמצע י"ל דהוי כמוסיף בשבח המקום או אפשר דאעפ"כ אין מצטרף אבל ברכה ארוכה אין כאן הפסקה ונ"ל דאם דבר באמצע ברכה ארוכה בשוגג א"צ לחזור אלא למקום שפסק (ועיין בכלל כ"ה סי' ג' בנ"א) [יד]

יד קודם שיברך צריך לידע איזה ברכה שצריך לברך כדי שבשעה שהוא מזכיר השם שהוא עיקר הברכה יהיה ידוע לו מה שיסיים ובדיעבד אעפ"י שכוונתו היה לברך ברכה אחרת כגון שנטל פרי בידו וסבר שהוא פה"ע ולאחר שהזכיר השם נזכר שהוא פה"א וסיים בפה"א יצא וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לכתחלה אם צריך לברך ב' ברכות כגון בורא מיני בשמים ובורא מאורי האש ובירך ע"ד שיברך מאורי האש ונזכר שראוי להקדים על הבשמים יסיים מאורי האש ויברך אח"כ על הבשמים כיון שהיה כוונתו לכך בשעת הזכרת השם כיון די"א דלא יצא ולכן מוטב שישנה הסדר ויסיים כראוי ואם נסתפק באמצע ברכה כיצד יסיים אם מותר להפסיק ולשאול צ"ע לקמן כלל כ"ה סימן ז' (סימן ר"ט):

טו אסור לעשות שום מלאכה אפילו דבר קל בשעה שמברך. וע"ז נאמר אם תלכו עמי קרי (ססי' קצ"א בט"ז ובמגן אברהם):

טז צריך להוציא הברכה מפיו ולהשמיע לאזניו ובדיעבד אפילו לא השמיע רק שהוציא מפיו יצא ואם לא הוציא כלל מפיו רק שהרהר בלבו צ"ע ולכן אם הוא אנוס ודחוק לשתות בלילה וכיוצא בו והוא במקום שמותר בהרהור ואסור בדבור כדלעיל כלל כ' מותר לסמוך ע"ז ויהרהר הברכה בלבו ואם המקו' מטונף לגמרי שאסור אפילו בהרהור אזי יהרהר בלבו שמצטער על שא"א לו לברך וה' יראה ללבב (עיין בכ"מ פ"א מהלכות ברכות שכתב דמשמע דדעת הרמב"ם דיצא בהרהור לבד ובמגן אברהם סימן ק"א ס"ק ב' ובסימן קפ"ה ובט"ז סימן ס"ב ועיין מה שכתבתי בכלל ג' סימן א' בנ"א ס"ק ב' דמשמע דעת תר"י דמותר להרהר הברכה):

יז כל הברכות כולן א' יכול לברך ולהוציא את האחרים ומצוה מן המובאר הוא דברוב עם הדרת מלך (סימן רצ"ח) ואפשר דלא נהגו עכשיו כן מפני שאין הכל בקיאין להתכוין להוציא או מטעם המבואר בסי' י"א ובלבד שיתכוין השומע לצאת והמשמיע להוציא וישמע הברכ' מתחלה ועד סוף ויענה אמן ומ"מ אפי' לא ענה אמן יצא (רי"ג) אלא שיש חילוק דברכת השחר וברכת ק"ש וק"ש אין יכולין להוציא בפחות מי' ואז מוציא בין הבקי או אינו בקי (סי' ו' מ"א ס"ק ו' וסימן נ"ט) ובתפלה אינו מוציא אלא דוקא שאינו בקי ושאר כל הברכות יכול להוציא אפילו הבקי ואפילו אין שם אלא אחד (סימן ח'):

יח כל הברכות אעפ"י שזה כבר יצא מותר לברך להוציא האחר שאינו בקי שכל ישראל ערבים זה לזה חוץ מברכת הנהנין שאם הוא אינו נהנה אסור לברך להוציא חבירו אפילו אינו בקי דכיון דאינו יכול לברך לא מהני ואפילו בדיעבד שבירך וזה שמע ועלה אמן לא יצא כיון שזה בירך לבטלה חוץ מברכת בפה"ג או המוציא אם אין לו יין של קידוש בין דלילה בין דיום כיון שהוא שייך לקידוש שהוא מצוה וחייב להוציא חבירו יכול ג"כ לברך בשבילו בפה"ג או המוצי' כיון שזה אינו בקי וכן המוציא של אכילת מצה (קכ"ו וסימן רע"ג) אבל כשקידש על היין אסור לברך להם המוציא אע"ג דאכילת שבת מצוה מ"מ אינה חובה כ"כ אבל בשביל קטנים יכול לברך כל הברכות לחנכם במצות (קס"ז):

יט בברכת הנהנין אין אחד יכול להוציא חבירו אלא אם כן קבעו עצמן לזה דהיינו שישבו יחד על השולחן ומ"מ כיון שיש פוסקים דלא מהני קביעות לכל דבר חוץ מפת ויין וי"א דאפילו ביין לא מהני (רי"ג) ולכן מנהג פשוט שכ"א מברך לעצמו. ומיהו ביין אם קבעו עצמן לשתות מנהג במקצת מקומות שאחד מברך ומוציא האחרים וכן במי דבש ושכר במקומות שאין יין מצוי (ט"ז שם) ובדיעבד כשקבעו עצמן ובירך אחד אפילו בפירות יצאו וי"א דבפת אפי' לא קבעו יצאו בדיעבד (קס"ז) ובתוך הסעודה אפילו לכתחילה יכול א' להוציא אפי' בפירות כיון דמהני הקביעות לפת מהני נמי לשאר דברים:

כ וכל זה לברכה ראשונה שדעתן להתחבר. אבל בברכה אחרונה דאדרבה דעתן לפרוד אף על פי שהם רבים אין אחד יכול לפטור חבירו לכ"ע דאין זימון לפירות דדוקא בברכת המזון יכול להוציא ומכל מקום בדיעבד כיון שקבעו עצמם יצאו (רי"ג) ובברכת המזון אם אחד אינו יודע לברך יכול חבירו לברך לו ויכוין להוציא וטוב שיאמר עמו מלה במלה דא"א לכוין ולשמוע (קצ"ג):

כא כל הברכות כולם יכול אחד להוציא את חבירו ובלבד שיהא מחויב דדבר. היה המברך חייב מדרבנן והשומע חייב מדאורייתא אינו יכול להוציא אלא אם כן אומר עמו מלה במלה. לפיכך שלשה שאכלו כאחד וקצתם אכלו כדי שביעה ואחד אכל כזית אין זה שאכל כזית יכול להוציא האוכלים כדי שביעה. וכן מי שהתפלל בע"ש ואם כן כבר יצא ידי קידוש דאורייתא אינו יכול להוציא מי שלא התפלל עדיין כיון שזה מחויב דרבנן וזה מחויב דאורייתא ודוקא כשכולן יודעין לברך ולקדש אבל אם אינן יודעין לברך ולקדש יכול זה להוציאם שהרי אפילו מי שכבר קידש שאינו אפילו מדרבנן יכול להוציא דכל ישראל ערבין זה בזה אבל בברכת המזון אף על פי שזה אינו יודע לברך אינו יכול להוציאו אלא אם כן אכל על כל פנים כזית דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך (עיין בסימן קצ"ז בסעיף ד' במג"א שם):

כב ודוקא גדול שהוא בר חיובא אבל קטן אעפ"י שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא לגדול אפילו בדבר שאינו אלא מדרבנן כגון קריאת המגילה והלל משום דבגדול אינו אלא אחד מדרבנן ובקטן הוי תרי דרבנן דהמצוה גופא אינו אלא דרבנן והקטן אף בשאר מצות אינו אלא מדרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן:

כג ודוקא בהלל ומגילה שא"א בשום ענין שיהא בקטן חד דרבנן אבל גדול שאכל רק כזית יכול הקטן שאכל גם כן רק כזית להוציאו כיון שאם יאכל הקטן כדי שביעה לא יהיה בו אלא חד דרבנן וכיון שיש בו צד שלא יהיה בו אלא חד דרבנן יכול להוציא לזה שאינו מחוייב רק מדרבנן (עיין מגן אברהם סימן קפ"ו וסי' תרפ"ט) ולפ"ז נ"ל דקטן יכול לקדש למי שהתפלל כבר ואינו יודע לקדש ואפילו אם כבר התפלל הקטן דכל זמן שלא התפלל אינו אלא חד דרבנן וכיון שיש בו צד שלא יהיה בו אלא חד דרבנן יכול להוציא למי שהתפלל כבר ואינו מחוייב אלא מדרבנן כמו בברכת המזון:

כד כל דבר שהוא מדאורייתא וחייב בודאי לעשותו רק שמסופק שמא כבר עשה כגון לולב ביום טוב ראשון ושכח אם כבר נטל הלולב או לא וכן שופר ביו"ט ראשון וכן ספק אם קרא קריאת שמע או לא וספק אם בירך ברכת המזון כיון דחייב לעשו' המצוה מחמת ספק חייב גם לברך עליה אע"ג דלגבי הברכה אינו אלא ספק דרבנן ולכן בספק אם קרא קריאת שמע חוזר ומברך עם ברכותיה וכן ספק אם בירך ברכת המזון או לא חוזר ומברך אף ברכה ד' אע"ג שאינה אלא מדרבנן אבל אם מחוייב לעשות המצוה מחמת ספק אם חייב בה או לא כגון השוחט הכוי שהיא ספק חיה וצריך לכסות מחמת ספק מ"מ כיון שאינו ודאי שהוא חייב בה וכן קטן שנולד כשהוא מהול וכן המל אנדרוגינו' שהוא ספק זכר כיון שהוא ספק אם חייב כלל אעפ"י שחייב לעשות המצוה מ"מ אין מברכין עליו (כ"כ הפ"ח בשם כנה"ג בא"ח סי' ס"ז שהוא הדרך האמיתי ובאמת מלתא דמסתבר הוא שבו מתורצים כל הקושיות) ולפ"ז נ"ל דאם לא היה לו לולב ביום ראשון והביאו לו בין השמשות אע"ג שהוא ספק דאורייתא יטלנו בלא ברכה דהא הספק הוא אם מחוייב כלל (ואפשר שזהו כונת המ"א ריש סימן תרנ"ב עיין בביאורי הגר"א סימן תרפ"ח ובסי' ס"ז אך המ"א כתב בסימן תקפ"ה כריב"ש דאפילו ספק נטל לולב ביום א' נוטל בלא ברכה וביום ב' א"צ ליטול כלל וזה סותר למש"כ (בסימן תרנ"ב):

כה כתיב ימלא פי תהלתך ולכן אסור לברך כשיש דבר בפיו ואם צריך לרוק ירוק מקודם שיברך ולכן אותן אנשים בשעה שמניחין תפילין של יד מחזיקין הבית יד של הכתונת בפיהם ומברכין עושין איסור וצריך ליזהר בזה:

כו אסור לזרוק ברכה מפיו ולברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות ויברך בנחת. וז"ל ס"ח סימן מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקב"ה לישעיה. ישעיה ראה מעשה בני כי אינם אלא לפנים ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם הם מנקין את ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעים ומברכים ברכת המוציא שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם אף בעת שהן מברכין אינן מתכוונין לברכני לכן ע"כ חרה אפי ונשבע בשמי הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פעלם ומעשה באחד שמת לאחר י"ב חודש נגלה בחלום לאחד מקרוביו אמר לו בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב ושאלו לו והלא אין משפט רשעים בגיהנם אלא י"ב חודש אמר לו אין דנין אותי בפורענות חזקים כמו י"ב חודש הראשונים עד כאן לשונו:

כז ההוגה השם באותיותיו אין לו חלק לע"הב דהיינו שקורא השם בנקודותיו כמו שהוא נקוד היו"ד בשב"א והה"א בחולם והוא"ו בקמץ (ול"נ מדלא אמר ההוגה השם בנקודותיו ומדאמר באותיותיו ר"ל שאומר השם בהברת האותיות כידוע ליודעי חן והוא השם המפורש) או שאומר האותיות ואפילו רק מקצתו דהיינו יו"ד ה"א אלא יאמר יו"ד קֵא וא"ו קֵא. ויקראנה כאלו כתיב שם אדני ובנקודות אדני דהיינו האל"ף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשו"א לבד והדל"ת בחול"ם ונו"ן בקמ"ץ וידגיש היו"ד שיהיה ניכר יפה רק בכוונה יכוין לשם הוי"ה ובענין שמות המלאכים אעפ"י שכתבו בשם האר"י ז"ל שאסור להזכירם צ"ל דזה דוקא שלא לצורך אלא שרוצה להזכיר שמותם זה אסור אבל בדרך תפלה ושבח כדמצינו בפיוטים מותר להזכירם דלא עדיף משמות הקדושים כן שמעתי מפי הגר"א שאמר הפיוטים כמו שנדפסו אך בלק"ט מפורש להדיא לאיסור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.