חידושי הרי"מ/כתובות/יא/א

חידושי הרי"מ כתובות יא א

דף י"א ע"א

בגמ' מטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' והקשה בש"מ ובס' פ"י וס' הפלאה דאיך מלין אותו הא מילה אית לי' צערא ולא הוי זכות ואפשר לא הי' רוצה הצער ותירצו דמאי בכך דהמילה אינו זכות והוי באמת כגוי שהוא מהול דנעשה גר בטבילה לחוד והטבילה הוא שפיר זכות ולכך מהני ע"ש:

ויש להקשות לשיטת ר"ת הובא בטור י"ד ריש ס' רס"ח דנכרי שנימול בגייותו שוב אין לו תקנה כלל להתגייר דאין גר עד שימול ויטבול ורק לזרעו מהני אבל הוא אין לו תקנה ע"ש. וא"כ קשה קושייתם כיון דהמילה אינה זכות א"כ הוי נימול בגיותו וא"כ שוב אין לו תקנה ולא מהני הטבילה אח"כ ממילא. ונראה לישב דהנה כבר הבאתי (לעיל) דברי הרשב"א ז"ל שכתב דהכא כיון דהוא זכות באמת לעשותו ישראל לא בעינן כלל דעתו אף שהוא אינו רוצה מ"מ הוי זכות רק דאעפ"כ אי אמרינן דבהפקירא ניחא לי' לא מהני משום דאף דהוא זכות מ"מ אין אנו יכולין לכופו לזכות כיון שמוחה ואינו רוצה ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף שאם הי' יודע הי' מתיאש מ"מ עכשיו דלא ידע לא מהני ע"ש וא"כ ממילא הכא בקטן כיון דבאמת הוא זכות אף דניחא לי' בהפקירא רק דאמרינן כיון שאינו רוצה אין יכולין לכופו וא"כ כיון דהוא קטן ממילא אף שאם הי' יודע לא הי' רוצה מ"מ עכשיו שאינו יודע ואינו מוחה ואין אנו יודעין שאינו רוצה הוי יאוש שלא מדעת ולא מהני ולא הוי מחאה וכיון דהוא באמת זכות אף שאינו רוצה כמ"ש הרשב"א ז"ל רק מחמת שמוחה וא"כ כיון שאינו יודע ואינו מוחה הוי יאוש שלא מדעת כנ"ל ושפיר יכולין לזכות אף דניחא לי' בהפקירא. ונראה לישב לפי מה שהקשה בש"מ אמאי הוי כישראל למה לא חיישינן שמא ימחה כשיגדל ויהי' נכרי למפרע כיון דהגדילו יכולין למחות ותירץ כיון דאמרינן דקטן דלא טעים איסורא מסתמא ניחא לי' הגירות א"כ מסתמא בודאי לא ימחה כיון דניחא לי' ע"ש בש"מ וא"כ לפ"ז א"ש דאי נימא דבאמת בהפקירא ניחא לי' רק משום שאין אנו יודעין עכשיו שאינו רוצה הוי יאוש שמדעת ז"א דע"ז שייך שפיר החשש הנ"ל שמא ימחה כשיגדל כקושית הש"מ הנ"ל כיון דבאמת אינו רוצה רק שעכשיו לא ידעינן וחיישינן שפיר שמא ימחה כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיתם דאיך מלין אותו הא אית לי' צערא עכשיו ולא הי' רוצה אם הי' לו דעת ולמ"ש א"ש כיון דבאמת אמרינן דקטן דלא טעם איסורא ניחא לי' להתגייר רק דעכשיו שיש לו צער לא הי' רוצה א"כ ע"ז שפיר הוי יאוש שלא מדעת כמ"ש כיון דבאמת הוא זכות ואי"ל כמ"ש דניחוש שמא ימחה כשיגדיל דז"א דאח"כ ודאי לא ימחה דבאמת ניחא לי' כו' רק עכשיו דאית לי' צער ועכשיו שפיר הוי יאוש שלא מדעת וא"ש:

אמנם יש להקשות לשטת ר"ת ז"ל הנ"ל דבנימול בנכרותו אין לו תקנה. והנה התוס' ד"ה מטבילין הקשו איך יכולין לזכות לו הא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי ותירצו דכיון דבזכי' זו נעשה ישראל מהני הזכי' כמו דאמרינן גיטו וידה באין כא' ע"ש בש"מ. ותירוץ הזה הוא העיקר והוא מוכרח דלתירוץ הא' דהוא מדרבנן ומשום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה קשה דאנן קי"ל דאין כח ביד חכמים כו' ע"ש ואעפ"כ קי"ל כר"ה בגר קטן וע"כ כתירוץ הב' דבקטן הוא מדאורייתא הזכי' ובנכרי הכא ג"כ אית לי' זכי' מדאורייתא משום דבזכי' זו נעשה ישראל ע"ש. והנה קי"ל דגר שמל ולא טבל לא הוי גר כלל והוא נכרי גמור וכן טבל ולא מל וא"כ אף אי נימא כתירוץ הב' שתירצו בש"מ דגם מילה הוא זכות אף דאית לי' צערא ע"ש מ"מ קשה כיון דבאותו המילה עדיין אינו נעשה ישראל כיון דלא טבל ואינו נעשה בר שליחות בזכי' זו א"כ ממילא לא מהני המילה אף דהוא זכות כיון דאין שליחות לנכרי דלא שייך גיטו וידה כו' וכיון דלא מהני הזכי' לענין המילה ממילא הוי נימל בנכרותו ושוב אין לו תקנה ולא מהני כלל הטבילה אח"כ דהוי טבל ולא מל וכן גם אם בהיפך אם טבל קודם המילה ג"כ קשה כנ"ל כיון דע"י הטבילה עדיין אינו נעשה בר שליחות ממילא לא מהני הזכי' ולא מהני הטבילה והוי אח"כ מל ולא טבל ולא מהני כנ"ל ושוב אין לו תקנה:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה מי דחקו לתוס' לומר דגם לענין קדושין וכל הדברים הוי כישראל והוצרכו לומר דיש כח ביד חכמים כו' או דהוא דאורייתא כו' ולמה לא פירשו בפשיטות כדברי רש"י ז"ל דדוקא לענין מגעו ביין כשר דהוא ג"כ רק דרבנן אבל לענין מילי דאורייתא באמת לא מהני ע"ש ותירץ דמשמע הכא דלענין כל הדברים הוי גר ע"ש ועוד כתבו המפ' אף דהיכא דיש צורך וודאי כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה והכא ג"כ הוי צורך לגייר לעשותו ישראל כמ"ש תוס' אהא דמקבלין גרים בזה"ז אך הא אעפ"כ אין צורך לעשותו ישראל גמור לענין מילי דאורייתא ולעקור הדאורייתא לא הי' להם לעשותו גר רק לענין מילי דרבנן לענין מגע ביין כו' ולכך הוצרכו התוס' לתרץ דאית לי' זכי' מדאורייתא והוי כמו גיטו וידה כו':

והנה לכאורה י"ל לפי מאי שהקשה בי"ד ה' פדיון בכור גבי אין האב בפנינו והקשה שם בט"ז ובנקודת הכסף אהא דגר קטן דלמה אמרינן דהוא לו זכות הא נימא דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו ורוצה לגייר בעצמו כמו בתרומה ולא הוי זכות כלל ותירצו וכן שאר מפ' דכיון דזכי' מטעם שליחות ושלוחו של אדם כמותו א"כ הוי כקיים המצוה בעצמו כיון דהמה שלוחי' והוא כאלו עשה ג"כ בעצמו ולכך הוי שפיר זכותו ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה אי מדאורייתא אינו בר שליחות דאין שליחות לנכרי ולקטן רק מדרבנן נימא לענין מגע ביין דעשו אותו בר שליחות ולמ"ש ז"א דכיון דאינו בר שליחות מדאורייתא א"כ לא הוי זכות כלל כקושית הט"ז דניחא לי' לעשות המצוה בעצמו שיהי' גר מדאורייתא דלא שייך תירוצו כיון דשלוחו כמותו הוי כעושה בעצמו דז"א כיון דאינו בר שליחות מדאורייתא א"כ רוצה לעשות המצוה דאורייתא וא"כ כיון שאינו זכות כלל ממילא אף מדרבנן לא הוי גר אף דהוי בר שליחות מ"מ כיון שאינו זכות לא מהני וממילא אף לענין מגע ביין לא הוי גר וא"כ נראה דשפיר הוי גר מדאורייתא כדברי המפ' דכיון דיש צורך ממילא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואי"ל כתירוצם דאין כאן צורך לעקור דהי' להם לעשות רק לענין מילי דרבנן ולמ"ש ז"א דאם יעשו אותו גר רק מדרבנן ממילא גם מדרבנן לא יהי' גר כמ"ש דלא הוי זכות וא"כ שפיר הוי צורך שיהי' גר גם מדאורייתא ושפיר יש כח בידם לעקור והוי גר מדאורייתא ולמה הוצרכו התוס' לטעם דגיטו וידה כו' כקושית מפ' הנ"ל:

אמנם ז"א דאעפ"כ הוי שפיר זכות גם אם הוא רק דרבנן דאם רוצה לעשות בעצמו המצוה שיהי' גר מדאורייתא א"כ גם עכשיו יכול לעשות בעצמו כשיגדיל דאח"כ כשיגדיל יכול לטבול לשם גירות וממילא עושה בעצמו דמדאורייתא כיון שלא הי' מהני הגירות הראשון בקטנותו דאינו בר שליחות ממילא מהני עכשיו הטבילה מדאורייתא ועושה בעצמו המצוה דאורייתא וגם הדרבנן עשה בעצמו דמדרבנן הי' שפיר בר שליחות ושלוחו כמותו ועשה ג"כ בעצמו וא"כ ממילא אף הוא גר מדרבנן שפיר הוי זכות וא"כ לא הוי גר רק מדרבנן דאין כאן צורך כנ"ל ואין כח לעקור ולכך הוצרכו תוס' לטעמא דגיטו וידה כו' כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר דברי ר"ת ז"ל הנ"ל מ"ש דלא שייך גיטו וידה דהוי נימול בגיותו כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלשיטת ר"ת ז"ל הנ"ל שפיר י"ל דכיון דהוא צורך יש כח ביד חכמים לעקור כנ"ל ואי"ל דלא הוי צורך דהי' להם לעשות רק מדרבנן ז"א כמ"ש דא"כ לא הוי זכות כלל ואי"ל דיכול אח"כ לטבול ויהי' גר מדאורייתא ז"א לשיטת ר"ת ז"ל דכיון דכשנתגייר בקטנותו לא הי' גר מדאורייתא וא"כ נימול כשהי' נכרי מדאורייתא ושוב אין לו תקנה מדאורייתא וממילא לא הי' מהני אח"כ הטבילה ג"כ ואינו נעשה גר כלל מדאורייתא גם עכשיו וממילא אינו זכות דניחא לי' לעשות בעצמו וא"כ אם יהי' רק גר מדרבנן לא יהי' גר כלל וא"כ שפיר יש צורך ויש כח ביד חכמים לעקור כו' וממילא הוי גר מדאורייתא גם עכשיו ואין אנו צריכין כלל לטעמא דגיטו וידה כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז אפשר לישב דברי הרי"ף ז"ל שלא הביא הך דר"י דהגדילו יכולין למחות ותמהו עליו הראשונים ז"ל ע"ש. והנה הפ"י הקשה למה לא נימא דעקרו ותקנו החכמים ג"כ שלא יוכל למחות כשיגדיל ותירץ דזה אין צורך כנ"ל רק עכשיו הוא צורך ע"ש והנה הש"מ [הקשה] איך סמכינן עליו לענין שחיטה ושאר דברים ניחוש שמא ימחה ותירץ דהרוב אינם מוחים כיון שהוא זכות ולכך לענין ממון פריך שפיר דלא מהני הרוב ע"ש. והקשו המפ' דגם לענין שחיטה נימא סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' כו' ויהי' אסור ע"ש וא"כ לפ"ז לכאורה שפיר י"ל דאינו יכול למחות כלל כשיגדיל דגם לענין זה תקנו חכמים ואי"ל כדברי, הפ"י דלענין זה אין צורך דז"א דיש צורך דאם יוכל למחות גם עכשיו לא מהני כנ"ל. אך באמת ר"י סבר שם גבי יבמה דאין מחזקינן מאיסור לאיסור ע"ש וחזקת שאינו זבוח לא שייך לענין שחיטת נכרי לפי טעם הרמב"ם משום וקרא לך ואכלת מזבחו ע"ש ולכך שפיר אין צורך וסבר דהגדילו יכולין למחות אבל למאי דקי"ל כרבה שם גבי יבמה ממילא הוי חזקה והוא צורך ואינו יכול למחות כנ"ל וא"ש:

שם רש"י ד"ה ע"ד ב"ד אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. והוא תמוה דאין זה ענין להא דע"ד ב"ד רק אגר קטן הוי לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכי ובאמת נ"ב צ"ל גר קטן כו' ע"ש אך בב"י י"ד ס' רס"ח וכן בשיטה מקובצת כאן העתיקו דברי רש"י ז"ל אהא דע"ד ב"ד ע"ש והוא תמוה:

ונראה לישב דהנה בש"מ כתב דלכך כתב רש"י ז"ל אם אין לו אב ולא פירש דיש לו אב רק שאינו מגייר עצמו דא"כ בכה"ג באמת לא הי' מהני דכמו דאמרינן לקמן דאף דעבדא בהפקירא ניחא לי' מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו אמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוה ממילא גם כאן בהיפך אף דזכות הוא לו בקטן דלא טעים טעמא דאיסורא מ"מ כיון שהאב קיים ולא נתגייר ניחא לי' במה דעביד אבוה שלא להתגייר ולכך פירש"י ז"ל שאין לו אב ע"ש. והנה הש"מ כתב דהא דאמרינן ניחא לי במה דעביד אבוה אין הכונה דלכך הוא זכות לו ז"א באמת הזכות הוא לו בהיפך כיון דעבדא בהפקירא ניחא רק דאמרינן דהי' בוש מאביו אף שלא ניחא לי' באמת והי' מגייר עצמו ג"כ ע"ש. ויש להקשות דהנה התוס' כתבו הטעם דזכין לאדם שלא בפניו הוא משום דאנן סהדי דאילו הי' כאן הי' עושה אותו שליח ע"ש ולכאורה קשה למאי דקי"ל ב"מ פ' א"מ כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כגון שלא ידע כלל שנפל ממנו ואם הי' יודע שנפל ודאי הי' מתיאש כיון שאין בו סימן לא הוי יאוש כיון שעכשיו אינו יודע וכן גבי תרומה אף שאם הי' יודע הי' עושה אותו שליח מ"מ הוי יאוש שלא מדעת כיון שעכשיו לא ידע ע"ש. וא"כ קשה אמאי זכין לאדם שלא בפניו משום דאי הוי ידע הי' עושה אותו שליח הא מ"מ כיון שעכשיו לא ידע הוי לי' יאוש שלא מדעת ולא מהני דאינו נעשה שליח כלל וכן בקטן קשה ג"כ איך זכין לקטן הא אמרינן התם יתמי דלאו בני מחילה נינהו הוי ג"כ יאוש שלא מדעת אף דאם הי' גדול הי' הוא מתיאש מ"מ עכשיו הוא קטן ואינו בר דעת ולא מהני ע"ש וא"כ ממילא איך יכולין לזכות לקטן משום דאם הי' גדול הי' עושהו שליח הא לא מהני כנ"ל. אך באמת זה לא קשה למ"ש שם הש"מ דדוקא התם ביאוש כיון שאין זה רצונו באמת להתייאש רק דאעפ"כ הי' מתיאש כיון שאין בו סימן אף שבאמת אין זה טובה לו ואינו רוצה ולכך כיון שאינו יודע שנפל ממנו ואינו מתיאש לא הוי יאוש ולא אמרינן דכיון דאולי הי' יודע הי' מייאש הוי גם עכשיו כאילו יודע זה לא אמרינן כיון שבאמת. אין רצונו כך רק שהי' עושה כן וממילא כשאינו עושה כן לא מהני אבל גבי זכות כיון דהדבר הזה הוא רצונו באמת ממילא אף שאינו יודע הוי כאילו יודע ועשאו שליח כיון שזה דעתו באמת:

אמנם לפ"ז עדיין קשה הכא דאמרינן אף דעבדא בהפקירא ניחא לי' והוא לו זכות שלא להתגייר מ"מ ניחא לי' במה דעביד אבוה וכמ"ש הש"מ דאף דבאמת אינו זכות מ"מ הי' עושה כן שהי' בוש מאביו וא"כ קשה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כיון שבאמת אין זה רצונו דבהפקירא ניחא לי' רק שאעפ"כ הי' עושה כן א"כ הוי יאוש שלא מדעת כנ"ל דג"כ הי' מתיאש אם הי' יודע רק משום שאין זה רצונו ודעתו רק שאעפ"כ הי' מיאש לא מהני עכשיו כשאינו יודע וממילא גם הכא איך אמרינן ניחא לי' במה דעביד אבו' למ"ש הש"מ כנ"ל:

אך נראה לישב דהנה הרשב"א ז"ל פ"ק דקדושין גבי עבד כתב דהא דבעינן דעת הזוכה ואם הוא דבר שאינו רוצה אינן יכולין לזכות לו שלא בפניו היינו דוקא בדבר שאינו זכות גמור כגון מתנה שבאמת אינו זכות דאדרבה שמ' יחי' כו' רק מחמת שהמקבל רוצה הוא זכות ולכך כשהוא דבר שלא ירצה אין יכולין לזכות לו אבל בדבר שהוא באמת זכות כגון שחרור לעשותו ישראל אף שאינו רוצה מ"מ הוא זכות ויכול הרב לזכות לו שלא בפניו והקשה הוא ז"ל בעצמו מהכא דמאי אמרינן מ"ד עבדא בהפקירא ניחא לי' מאי בכך הא כיון שבאמת הוא זכות כו' יכולין לזכות לו ותירץ דבשלמא התם גבי עבד שיכול לשחררו בע"כ רק שלא בפניו תלוי אם הוא זכות או לא וכיון שהוא זכות באמת מהני אף שאינו רוצה מ"מ הא אינו צריך דעתו דיכול לשחררו בע"כ אבל הכא גבי גירות כיון דרוצה בהפקירא אף שהוא זכות באמת מ"מ כיון שאינו רוצה אין אנו יכולין לכופו לגייר בע"כ אף שהוא זכות באמת ע"ש היטב:

וא"כ לפ"ז מיושב מ"ש דכיון דאמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוה שהי' בוש ממנו והי' עושה כן וא"כ לא קשה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כיון שאינו זכות דניחא לי' בהפקירא רק שהי' עושה כן כמ"ש דז"א דבאמת הוא זכות אף דניחא לי' בהפקירא כמ"ש הרשב"א ז"ל רק אם לא הי' רוצה לא היינו יכולין לכופו אף שהוא זכות א"כ ממילא כיון שרוצה דניחא לי' במה דעביד אבוה וג"כ הוא זכות לא הוי יאוש שלא מדעתו כיון שהוא זכותו באמת וכנ"ל וא"ש:

אמנם לפ"ז עדיין קשה על רש"י ז"ל למה פירש שאין לו אב כו' הלא שפיר נוכל לומר דיש לו אב ואינו מגייר עצמו ואי"ל כמ"ש הש"מ דאמרינן בהיפך ניחא לי' במה דעביד אבוה שלא להתגייר כנ"ל ולמ"ש ז"א דלענין זה הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון דבאמת קיימינן עכשיו דקטן דלא טעים טעמא דאיסורא הוי זכות לו להתגייר רק משום דניחא לי' והי' בוש מאביו הי' עושה בהיפך וא"כ הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון שאין זה דעתו באמת וכנ"ל דאי"ל כמ"ש דהכא אדרבה הזכות באמת הוא להתגייר ולענין שלא להתגייר הוי שפיר יש"מ כנ"ל. אמנם יש לישב למאי שהקשה בשיטה מקובצת איך מחזקינן אותו כישראל ניחוש שמא ימחה כשיגדיל כיון דהגדילו יכולין למחות ויהי' גוי למפרע ותירץ דכיון לאמרינן דבאמת ניחא לי' הגירות א"כ מסתמא לא ימחה כשיגדיל כיון דניחא לי' ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דאם אביו אינו מתגייר וא"כ ניחא לי' במה דעביד אבוה ובוש ממנו ואינו רוצה להתגייר רק דמחמת דאין אנו יודעין שאינו רוצה אמרינן דהוי יאוש שלא מדעת וכנ"ל וא"כ שפיר יש לחוש שמא ימחה כשיגדיל כקושית הש"מ הנ"ל דאי"ל כתירוצו דהכא אדרבה באמת לא ניחא לי' רק דאין יודעין וא"כ מסתמא ימחה וכנ"ל ולכך פירש"י ז"ל שפיר דוקא באין לו אב אבל ביש לו אב ואינו מתגייר אמרינן בהיפך ניחא לי' וכנ"ל. אך לפי מאי שפסק הרי"ף ז"ל דלא כר"י דהגדילו אינן יכולין למחות משום מאי כח ב"ד יפה ע"ש א"כ ממילא שפיר י"ל ביש לו אב דלא שייך שמא ימחה דאינן יכולין למחות. והנה המפ' כתבו דלכך אמר ר"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד אף דבכל גר בעי ב"ד ותירצו דקמ"ל בזה כדעת רוב הפוסקים דלא כהרי"ף ז"ל דאף דהוא על דעת ב"ד לא מיחשב כדעתו ולא אמרינן מה כח ב"ד יפה ויכולין שפיר למחות אח"כ ע"ש וא"כ מוכח מהא דע"ד ב"ד דיכולין למחות וממילא צ"ל דאיירי באין לו אב וכנ"ל ומיושב שפיר דברי רש"י ז"ל שפירשו אהא דע"ד ב"ד אם אין לו אב דמוכח שפיר מהא וכמ"ש כנ"ל וא"ש:

רש"י בא"ד ואמו הביאתו להתגייר כו' והקשה הש"מ למה לא פירש שבא מעצמו להתגייר ורוצה רק שאין לו דעת ע"ש. ונראה לישב דהנה המפ' הקשו אהא דאמר מהו דתימא עבדא בהפקירא ניחא לי' וכן נכרי כו' וכן התם גבי שיחרור סבר ר"מ דעבדא בהפקירא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש והקשו אמאי לא הוי שיחרור כלל אף מספק הא אין זה ברור דניחא לי' בהפקירא שמא ניחא לי' יותר השיחרור ועכ"פ הי' ראוי להיות ספק משוחרר וכן הכא גבי גר הוי גר מספק וממילא מגעו ביין כשר דהוא דרבנן וגם עכשיו דהוא ודאי גר ג"כ אינו רק לענין דרבנן לשטת רש"י ז"ל וא"כ מאי קמ"ל ר' הונא ע"ש. ונראה לישב דהנה לכאורה קשה איך אמרינן זכין לאדם שלא בפניו משום דאם הי' כאן הי' רוצה הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים אף שרוצה וצריך לומר בפירוש ובלא"ה לא מהני וא"כ מאי מהני מה שודאי רוצה הלא גם אם הוא כאן והוא רוצה ג"כ לא מהני דהוי דברים שבלב דאינן דברים כיון שאינו אומר בפירוש. אך באמת זה לא קשה דקי"ל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הוי דברים שבלב דברים וכן דעת רוב הפוסקים וא"כ ממילא הכא כיון דזכות הוא לו ואמרינן דמסתמא ודאי רוצה והוי אומדנא דמוכח ולכך מהני וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית המפ' הנ"ל דנימא דהוי עכ"פ ספק אם הוא זכות או לא. ולמ"ש א"ש דכיון דהוא ספק וליכא אומדנא דמוכח שרוצה א"כ ממילא אף אם הוא זכות לא מהני דהוי דברים שבלב דאינן דברים דאינו מוכח שרוצה דשמא ניחא לי' בהפקר כיון דהוא רק ספק ולכך אפילו ספק לא הוי וא"ש. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הנ"ל דהנה קי"ל חולין י"ג דקטן יש לו מעשה רק מחשבה אין לו וכתבו הפוסקים דגם דיבור יש לו רק דלכך לא מהני דיבורו בכל מקום משום שאין לו מחשבה והוי דיבור בלא מחשבה ולא מהני ע"ש. ולפ"ז מיושב דאי נימא דאיירי שהקטן רוצה להתגייר רק דלא מהני דיבורו משום שאין לו מחשבה וא"כ קשה קושית המפ' הנ"ל דאף אי נימא דניחא לי' בהפקירא מ"מ הוי עכ"פ ספק ואי"ל כמ"ש דכיון דהוי ספק הוי דברים שבלב בלא דיבור וכנ"ל דז"א כיון דהדיבור של הקטן הוי שפיר דיבור רק דלא הוי כונה א"כ ממילא כיון דהוא זכות והוי דברים שבלב והיא כונה א"כ ממילא שפיר מהני כיון דיש כאן גם דיבור וקשה קושית מפ' הנ"ל דמאי קמ"ל ר"ה ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאמו הביאתו להתגייר ולא הוא עצמו דא"כ קשה כנ"ל כמ"ש וא"ש:

בגמ' אמר ר' יוסף הגדילו יכולין למחות כו'. הנה הרי"ף ז"ל לא הביא כלל הך דר"י ותמהו עליו והביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שהרי"ף מפרש דר"י לא אמר רק בגר שנתגיירו בניו עמו ולא ע"י ב"ד אבל בדינא דנתגייר ע"ד ב"ד מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה ע"ש. ויש לתמוה דא"כ מאי פריך אביי ורבא ממתניתין דהגיורת וממתניתין דא"נ דלמא איירי בע"ד ב"ד כמו דאמר מעיקרא ע"ש ושאר מפ' תירצו דאף דר"י איירי ג"כ בע"ד ב"ד מ"מ לא ס"ל לר"י מה כח ב"ד יפה אבל הרי"ף ז"ל פוסק מה כח ב"ד יפה ולכך לא הביאו ע"ש וגם זה תמוה דאדרבה אנן קי"ל דגבי איסור לא אמרינן מה כח ב"ד יפה רק לענין ממון ור' יוסף סבר דאף לענין איסור אמרינן ע"ש גיטין פ' השולח סוגיא דבטלו מבוטל ע"ש. וא"כ הוא בהיפך וקשה כנ"ל:

ונראה לישב בפשיטות למאי דיש להקשות לכאורה למה יוכל למחות כשיגדיל וכן בכל זכות כתבו הרבה מפ' דהיכא דזכין לאדם שלא בפניו ואח"כ כששמע מוחה לא מהני הזכות ויכול למחות ע"ש הא באמת היכא שזוכה בעצמו אינו יכול לחזור אח"כ והנה ב"מ פ' א"מ אמרינן דאף לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מ"מ בדבר שיש בו סימן דאינו עומד ליאש לא מהני אף דשמעינן אח"כ דמיאש לא אמרינן דמסתמא גם מקודם הי' רוצה להתיאש ויאוש ש"מ הוי יאוש לרבא מ"מ כיון דמעיקרא לא הי' עומד לכך לא מהני ע"ש וכן בחולין דף ל"ט ע"ב קי"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולסוף צוח ובמה דשתק י"ל ב' פירושים או דלא איכפת לי' או שמודה ולא אמרינן דכשצוח לבסוף הוכיח על תחלתו דלא איכפת לי' ע"ש וא"כ קשה כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואי הוי ידעינן שרוצה בשעת מעשה לא הי' יכול לחזור בו אח"כ וא"כ כיון דבזכות אמרינן דמסתמא לא יחזור ואין עומד לחזור וממילא אף אח"כ שחוזר לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואמאי יכול לחזור כיון שהי' מהני הזכות מקודם. אך זה לא קשה כיון דכל הזכות במתנה הוא משום שהוא דבר שרוצה האדם בו אף שבאמת אינו זכות כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ כל שאינו רוצה אח"כ לא הוי זכות כלל ולכך לא מהני. אבל הכא קשה בהגדילו למ"ש לעיל דהרשב"א ז"ל כתב דהכא הוא זכות באמת לעשותו ישראל אף שאינו רוצה רק דהיכא דמוחה אין יכולין לכופו בע"כ ע"ש וא"כ כיון שלא הי' עומד למחות שפיר הוי גירות ואיך יכול למחות אח"כ הא הוי כאלו נתגייר בעצמו מקודם שאינו יכול לחזור בו והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן כנ"ל:

אך י"ל למ"ש לעיל דהט"ז הקשה הא לא הוי זכות כלל שמא רוצה לעשות המצוה בעצמו ולגייר א"ע ע"ש ותירצו המפ' דכיון דהגדילו יכול למחות ולא יהי' גר למפרע א"כ אם ירצה לעשות המצוה בעצמו יכול למחות אח"כ על הגירות הראשון ולגייר בעצמו ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דאי נימא דהגדילו אינן יכולין למחות ממילא לא הוי זכות כלל כקושיית הט"ז דרוצה לעשות בעצמו ועכשיו לא יוכל כנ"ל ע"ש וא"ש דלכך יוכל למחות. אך לכאורה ז"א כמ"ש לעיל למ"ש הפ' כיון דזכי' מטעם שליחות הוי כעושה בעצמו אך כיון דאינו בר שליחות רק מדרבנן א"כ י"ל דרוצה לעשות בעצמו המצוה דאורייתא כמ"ש לעיל אך ז"א כנ"ל דגם אח"כ יוכל לטבול עצמו וא"כ מדרבנן הוי כעושה בעצמו הטבילה בקטנות ומדאורייתא דלא מהני הטבילה ראשונה ממילא מהני עכשיו כנ"ל. אך ז"א כיון דיש כח לעקור הדאורייתא וזה הוא משום מה כח ב"ד ע"ש א"כ אינו מקיים כלל אח"כ המצוה דאורייתא דכבר מהני הטבילה הראשונה מדאורייתא כיון דחכמים תקנו ואעפ"כ אינו מקיים המצוה דאורייתא א"כ לא הוי זכות רק משום שיכול למחות ולכך סבר ר"י דיכול למחות כנ"ל. וממילא מיושב הרי"ף ז"ל שלא הביאו דאדרבה כיון דקי"ל דלא אמרינן מה כח ב"ד כו' ולא מהני רק מדרבנן וממילא יכול לטבול אח"כ והוי זכות אף אי אינו יכול למחות ולכך שפיר אינו יכול למחות וכמ"ש כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב דברי הרי"ף ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות אהא דמשני הש"ס לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית אז נותנין לה הכתובה והקנס וכתבו הפ' דזה הוא עיקר הגירות במה שמחזקת עכשיו כשהגדילה במנהג יהודית ע"ש והנה בב"מ דף ע"ב ע"א איתא דהנכרי שלוה מעות מישראל בריבית כו' סבר ר"י דהישראל גובה הקרן והריבית והטעם משום כדי שלא יאמרו בשביל המעות נתגייר זה שאם הי' נכרי הי' צריך לשלם הריבית ולכך תיקנו וכן בכל הדברים תיקנו כן שלא יאמרו בשביל המעות ע"ש והכי קי"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה קשה הכא כיון דבהיותה נכרית אינה מגיע לה כתובה ולא קנס רק עכשיו שגדלה ונהגה מנהג יהודית חייב כתובה וקנס א"כ לא יתחייב ג"כ מטעם הנ"ל שלא יאמרו בשביל המעות נתגיירה ולכך מחזקת במנהג יהודית ליקח הכתובה והקנס. אמנם זה לא קשה למ"ש תוס' ד"ה שלא יהא כו' דאף דרבא ג"כ סבר האי סברא דשלא יהא חוטא נשכר מ"מ לא סבר רק היכא דמדאורייתא חייב רק משום תקנה הי' להם לקנסם ולכך משום שלא יהא חוטא נשכר אוקמא אדינא אבל הכא כשמיחתה אינה גיורת כלל ואינו מגיע לה כלל מדינא לא אמרינן דמשום שלא יהא חוטא נשכר יתחייב ולכך פריך שפיר ע"ש וא"כ ממילא מיושב מ"ש דמשני שפיר דנותנין לה לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית ואי"ל כמ"ש דאעפ"כ לא יתן לה משום שלא יאמרו כו' ז"א כיון דמדינא דאורייתא שפיר חייב דאינה יכולה למחות שוב כיון שגדלה רק משום התקנה שלא יאמרו לא יתחייב וע"ז שפיר חייב משום שלא יהא חוטא נשכר ומשני שפיר. אך מכתובה לכאורה קשה עדיין כמ"ש. אך גם ז"א דהפ' כתבו הא דלא סבר אביי האי תירוצא דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה משום כיון שהיא נכרית באמת תהא קלה בעיניו ע"ש וא"כ כיון דכבר גדלה ואינה יכולה למחות והיא ישראלית גמורה א"כ חייב ממילא מטעם שלא תהא קלה כו'. והנה יש מפ' כתבו דהאי שנויא דשלא תהא כו' לא שייך רק אי כתובה דאורייתא בישראלית בכ"מ ותיקנו כאן אבל אי בכל מקום אינה רק דרבנן ממילא כאן לא תיקנו כלל ע"ש היפך מדברי מהרמ"ש ע"ש וא"כ מיושב הרי"ף ז"ל למאי דקי"ל דכתובה דרבנן לא פסק כר"י דכיון דלא שייך שלא תהא קשה ממתניתין דלא שייך לכי גדלה כמ"ש וא"ש. אך יש לדחות דגם עכשיו היא ישראלית כמובן:

בגמ' שלא יהא חוטא נשכר כו' והביא השיטה מקובצת בשם שיטה ישינה שהקשה וניתבי' לעניים כיון שהוא רק משום שלא יהא נשכר ע"ש מה שתירץ ותמה עליו בש"מ מאוד הא זה הוא קושית הש"ס בב"ק אהא דר"מ דסבר דקנס קנסו בממונם דכותים ופריך ממתניתין דאלו נערות דבא על הכותית ומשני ג"כ שלא יהא חוטא נשכר ופריך וניתבי' לעניים ומשני דהוי ממון שאין לו תובעים וא"כ מאי מקשה הכא ע"ש והוא תמוה מאוד:

ונראה לישב דהנה המפ' הקשו שם מאי משני דהוי ממון שאין לו תובעים אעפ"כ קשה דליתקנו שהב"ד יוציאו ממנו המעות ויתנוהו לעניים ע"ש. ונראה דהנה לכאורה יש להקשות כיון דבא על הכותית הוא חייבי לאוין ע"ש. והנה בש"ס פריך אמאי חייב קנס הא חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם ומשני דאיירי בנערה וממון ומלקות ממונא משלם ומילקי לא לקי ולכך חייב ע"ש ובתוס' שם הקשו למה אמרינן דממונא משלם הא כיון דממון קל ממלקות א"כ איתגורי איתגור הא קי"ל בשתי מיתות נידון בחמורה ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל וכן בקנס כדי שלא תפסיד שייך ג"כ חס רחמנא ע"ש במפ' ולכך חייבוהו ממון הקל ולא מלקות כדי שלא תפסיד ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה למאי דאמרינן הכא דבאמת קנסו ממון של כותים ולא הי' חייב ליתן לה רק משום שלא יהא חוטא נשכר חייבוה א"כ ע"ז קשה דאדרבה איתגורי איתגור כיון דמלקות חמור דלא שייך חס רחמנא שלא תפסיד דז"א דממונה קנסו ואינו צריך ליתן לה רק משום שלא יהא הוא נשכר וא"כ אדרבה אי נימא שאינו חייב ממון ודאי לא יהא נשכר שיתחייב מלקות החמור כנ"ל וקשה למה חייב קנס הא קנסו ממון כותים ואי משום שלא יהא נשכר הא אדרבה עכשיו איתגורי איתגור וחס רחמנא לא שייך כנ"ל. אמנם י"ל כיון דלר"מ קיימינן ור"מ סבר דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם ואין מיתה או מלקות פוטרים מקנס ע"ש בכתובות וא"כ שפיר שייך שלא יהא חוטא נשכר דבל"ז הי' חייב שניהם ממון ומלקות ועכשיו אם נפטרנו מממון לא יתחייב כי אם מלקות לחוד ולכך אוקמוה אדינא וחייב שניהם:

אמנם עדיין קשה למ"ש הפוסקים דאף ר"מ לא סבר רק בקנס דאורייתא אבל בקנס דרבנן שפיר מלקות פוטר דהוא כממון לענין כל הדברים ע"ש וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס וניתבי' לעניים שיתקנו שיתנהו לעניים ולא לוקמוהו אדינא הא כיון שיהי' רק קנס חכמים א"כ ממילא לא יצטרך ליתן כלל שיפטר אותו המלקות כנ"ל דמקנס חכמים שפיר פוטר וא"כ עדיין שייך שלא יהא חוטא נשכר וצריך ליתן לה ואף דאם יתחייב ליתן לעניים יהי' מלקות לזה ותשלומין לזה מ"מ הא קי"ל דאף מלקות לזה ותל"ז פוטר ע"ש וא"כ שפיר יפטר וגם חס רחמנא לא יהי' שייך לגבי העניים וגם עכ"פ יפטר מאחד. ואין לומר דאעפ"כ כיון דהקנס חייב מדאורייתא רק למי יתנהו תיקנו חכמים וא"כ אין המלקות פוטרו. ז"א דמ"מ להם אינו חייב רק מדרבנן ומאי בכך שחייב לאיש אחר וא"כ קשה כנ"ל:

אך ז"א דמ"מ פריך שפיר למאי דקי"ל דאף אי מלקות או מיתה פוטרת מ"מ מדבר שהוא לצאת ידי שמים אינו פוטר וזה מוסכם ע"ש וא"כ לענין ליתנו לעניים דאין הב"ד מוציאין ממנו רק שהוא חייב ליתן וא"כ ממילא אין המלקות פוטרו מזה ופריך שפיר וא"כ ע"ז משני שפיר דהוי ממון שאין לו תובעים ומיושב קושית המפ' הנ"ל שהקשו דיתקנו שהב"ד יוציאו ממנו ויתנוהו לעניים כנ"ל. ולמ"ש מיושב דלענין שהב"ד יוציאו ממנו שפיר יפטרנו המלקות כמ"ש ורק שיתן הוא עצמו וע"ז משני שפיר דהוי ממון שאין לו תובעים וא"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר דברי השיטה ישינה דהכא לענין גיורת דאין כאן חיוב מלקות מקשה שפיר כיון שאינו חייב רק שלא יהא חוטא נשכר קשה דניתבי' לעניים ואי"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ז"א כקושית המפ' הנ"ל דליתקנו שהב"ד יוציאו ממנו כנ"ל וגם תירוצו עולה יותר כהוגן עכשיו ע"ש וא"ש:

בגמ' רבא לא אמר כאביי היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' והקשה בס' קיקיון דיונה א"כ מאי הקשה אביי בשלמא רבא לא סבר טעמא דחוטא נשכר כמ"ש תוס' אבל האי סברא במאי מחולקים כיון דכ"ע סברי טעמא דכתובה משום שלא תהא קלה ע"ש:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל לקמן כרבנן דר"י בר"י דסברי אונס אין לה כתובה דלא שייך טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דאינו יכול לגרשה ואף מאן דפליג סבר משום שייסר אותה עד שתתרצה ע"ש. והנה במשנה למלך פ"י מה' אישות כתב דלשיטת הרשב"א ז"ל שפוסק דאם קידש אשה מעכשיו ולאחר שלשים יום אף דקי"ל דתנאה הוי ולאחר ל' יום מקודשת למפרע מ"מ אינו יכול לגרשה בתוך ל' יום דבעינן שבשעת הגירושין יהי' הקדושין נגמרים מכל וכל ולא אמרינן לענין הגט איגלאי מלתא למפרע שהי' הקדושין נגמרים בשעת הגירושין ולא מהני הגט ע"ש. ומזה למד שם המשנה למלך דלשטתו גם היכא שאחד קידש אשה על תנאי אף בשב ואל תעשה כגון שלא תעשה דבר זה ואם תעשה לא תהא מקודשת א"כ אינו יכול לגרשה שעדיין הקדושין אינם נגמרים שהם תלוים שאם תעשה הדבר יתבטלו הקדושין ואף דלכאורה מהני הגט ממ"נ להתירה דאם תעשה הדבר א"כ בטלים הקדושין ואם לא תעשה א"כ מקודשת למפרע ומהני הגט ואעפ"כ לא מהני דשמא לא תעשה והוי קדושין ומ"מ גט לא הוי דלא הי' אז מבורר דהי' בידה לעשות ולבטל הקדושין ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז קשה הכא למאי דסבר אביי עכשיו דגם כשהגדילה ונהגה מנהג יהודית ג"כ יכולה למחות וכשהיא מוחה אח"כ נעשית גוי' למפרע וממילא נתבטלו הקדושין כמ"ש כל הפוסקים ע"ש וא"כ לכאורה אינו יכול לגרשה כלל כיון שבשעת הגירושין עדיין הקדושין תלוים שאם תמחה יתבטלו הקדושין למפרע ואין הקדושין גמורים עדיין וממילא אינו יכול לגרשה כמו בתנאי דשב וא"ת הנ"ל וא"כ כיון שאינו יכול לגרשה הוי כמו באונס ואין לה כתובה דלא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שאינו יכול כלל לגרשה כנ"ל וא"כ מאי משני רבא דלא פריך ממתניתין די"ל שלא תהא כו' הא אעפ"כ קשה דלא שייך טעמא דשלא תהא כו' כלל כיון דיכולה למחות גם כשהגדילה וכמ"ש:

אמנם יש לומר דהנה הטעם דלא אמרינן בתנאי דשב וא"ת דאיגלאי מילתא למפרע הוא משום דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לקולא ולכך אזלינן לחומרא ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע ולא הוי גט. והנה הא דאמרינן דהגדילו יכולין למחות והוי נכרית למפרע אף שמקודם לא היינו יודעין רצונה תלוי ג"כ אי יש ברירה אי לא ואמרינן לחומרא דיש ברירה ואין יכולין לענשה ע"ש. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דשפיר יכול לגרשה דממ"נ אי יש ברירה א"כ ודאי הוי גט דכשלא תמחה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דהיתה מקודשת כיון דיש ברירה ואי אין ברירה ג"כ הוי גט דאינה יכולה למחות כלל אח"כ כיון דאין ברירה והוי שפיר מקודשת עכשיו ונגמרים הקדושין והוי גט שפיר ממ"נ ושייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואית לה כתובה ומשני שפיר:

אמנם למ"ש תוס' גיטין דאף למ"ד יש ברירה מ"מ בגט מודה כיון דבעינן שיהא נכתב לשם כריתות וודאי אין ברירה ע"ש וא"כ אי נימא דיש ברירה ממילא לא שייך הכא הטעם דשלא תהא קלה כו' כמ"ש דלא יוכל לגרשה כיון דשפיר תוכל למחות אח"כ דיש ברירה ואעפ"כ לא הוי גט דאף אי לא תמחה לא שייך איגלאי מלתא למפרע דלענין הגט ודאי אין ברירה דלא הוי לשם כריתות כנ"ל ולמחות שפיר יכולה וממילא אינו יכול לגרשה כנ"ל ולא שייך תהא קלה כו' כמ"ש. אך הנה המפ' כתבו גבי פלוגתא דלמפרע גובה דאביי סבר דיש ברירה בודאי ויכולין להוציא ורבא סבר דאין ברירה לקולא כמו דקי"ל ולכך סבר מכאן ולהבא כו' ע"ש וא"כ ממילא משני רבא הכא שפיר דלא קשה ממתניתין די"ל שלא תהא כו' וכמ"ש דיכול לגרש ממ"נ כנ"ל. ולפ"ז ממילא מיושב קושית הקיקיון דיונה דלאביי דסבר יש ברירה ממילא לא שייך כלל שלא תהא כמ"ש ופריך שפיר וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף