חות יאיר/רכג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה: שמעון שאמר ללוי שמור לי פרתי בשכר ואשמור לך פרתך חנם ומתה פרה של לוי שביד שמעון אם ה"ל שאלה בבעלים מה שלוי שומר פרתו או כיון דלוי מקבל שכר לא מקרי בעליו עמו במלאכתו כי בא בשכרו ובאם הי' גוף המשאיל במלאכתו לא הסתפקתי דאפי' בשכר מגזירו' הכתוב כבר"פ השואל מש"כ בפרה צל"ע:
תשובה: כעת אני טרוד מאד ומ"מ ראיתי בחידושי הרי"ף שלי שפרשתי אותה סוגיא לדעת הפוסקים שנחלקו בקצת פרטי דיני שאלה בבעלים והעליתי סוף דברי ממש תשובה לשאלתך זיל פוק ודוק וזכי והפוך בה אולי משגה היא כי היא מהדורא קמא ומ"מ לא אקוה שימצא שמץ בדבריי.
וזה לשוני ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולן נעשה שומר שכר זה לזה ומקשי אמאי שמירה בבעלים היא וכו' נראה דמ"ש ש"ש זה לזה שלא ר"ל שאם שמעון אמר ללוי שמור לי פרתי ואשמור לך פרתך או השאילני וכו' דכל אחד משניהם נעשה ש"ש לחבירו על פרתו דהא תינח בבבא א"ב אבל בבבא ג"ד דשני הפרות ביד אחד א"א לפרש כן.
וגם א"א לפרש בבבא ג"ד דאין חילוק בין פרה לפרה דאיזה פרה שנגנבה חייב דא"א לומר דעול השמירה היה שכר למשמר רק קאי על אבידה וגניבה פרה של שמירה אע"ג דלפ"ז לא דמיא בבא ג' דאמר המלאכה תחילה ואח"כ השכר ובבא ד' בהיפך מ"מ האמת כמו שכתבתי וברור ומקשה אמאי שמירה בבעלים הוא ופירש"י דלא מקשה רק על שמור לי ואשמור לך בבא א' דהוי ממש כל אחד במלאכת חבירו לשמור פרתו. ובבא ג"ד ס"ל פשיטא דלא שייך שמירה בבעלים כי ב' הפרות ביד אחד ואפי' בבא ב' ס"ל דאין שאלת השואל מלאכת השואל למשאיל שהרי לצורך עצמו שאלה.
ולכן נ"ל דאם אמר שמעון ללוי השאילני פרתך לחרוש בה ושמור לי פרתי החלושה לע"ע מתה פרה השאולה פטור שמעון. ולרמב"ם ורמ"ה ס"ל המקשין אכולהו גבי מקשה דכלם אי בחד יומא ננהו הוי שמירה בבעלים. ובבבא ב' השאילני ואשמור לך סברתו קרובה להתקבל דמ"מ השואל השגיח על פרת המשאיל שהרי חייב באונסי' ולכן כאלו כל אחד במלאכת חבירו.
רק על בבא ג"ד תמה הב"י וכתב דעל בבא ג' שמור לי ואשאילך דמתה פרה דשמירה אפשר לו לומר דס"ל לרמב"ם שכל שכליו של אדם במלאכת חבירו הוא כאלו הוא עצמו במלאכתו לכן זה שפרת שמעון ביד לוי הוא כאלו שמעון עצמו במלאכתו ונשאר אצלו בתימא בבא ד' השאילני ואשמור לך ואני תמה על תימא הנשארת אצלו כי סבר היה דכלהו בבא מיירי שמתה או נגנבה פרה שזכר שמעון בדיבורו תחילה בציווי או בבקשה ולכן גבי השאילני ואשמור לך ג"כ מיירי במתה זו דשאלה לכן תימא למה יפטור שמעון עליה. שא"א לומר שמה שמוטל עליו לשמור פרה השני' של לוי שבזה יהי' לוי במלאכתו.
וכבר כתבתי שע"כ בבא ג' הזו מיירי בשמתה זו דשמירה דאי ס"ד זו דשאלה איך ס"ד דהוי שמעון חייב בגניבה כש"ש ואיזה שכר יש לו. ונפלאתי על הב"י שלא הרגיש בזה. שע"כ עלינו לפרש מ"ש כולם ש"ש בברייתא כמו שפרשנו. לכן אם נקבל סברת הב"י בדעת הרמב"ם דס"ל דגבי שואל דפרת חבירו במלאכתו חנם הוי כאלו חבירו עצמו במלאכתו עולה הישוב לכלהו בבא ולא יצאה בבא ג' מן הכלל לשאר בתימא. רק דמצד הסברא עצמה יש תימא אם מהני שאלת הפרה מפני שהיא במלאכתו לפטרו ממיתה חבירתה כ"ש שיהנה לו לפטרו על מיתת עצמה ויהי' כל שאלה בבעלים.
וע"ק לפי מ"ש והוא ברור בבבא ג"ד שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך דלא מפטר רק במתה זו דשמירה. או זולת דקדוקי רק נאמר לדעת הרמב"ם דמה שפרת חבירו בשאלה בידו הוי כאלו חבירו במלאכתו א"כ שמעון שנותן ללוי ב' פרות בשאלה ומתה א' מהם פטור דה"ל בעלים עמו בפרה שנים והא ודאי ליתא כדמוכח וכמבואר בהדיא בפ' השואל דצ"ח ע"א באוקמת' דג' פרו' יע"ש. ושפתים ישק מ"ש הסמ"ע ס"ס ש"ה דכתב דסברת הרמב"ם הוא דכל שהתנה המשאיל או הנותן לשמור שום תנאי ה"ל שאלה בבעלים (ה"ה זה שקבלה ע"פ תנאי זה) דל"ק אם נצרף זה להברת הב"י בדעת הרמב"ם מגמרא הנ"ל. והנה הרב הב"י הקשה על דעת רש"י בהשאילני ואשאילך דלא הוי שאלה בבעלים ממעשה דבש"ס שם דף פ"א ע"ב הנהו בי תרי וכו' דהוי ממש השאילני ואשאילך וחשיב לה שאלה בבעלים ותירץ שמיושב זה ע"פ מ"ש רש"י על שאלה בבעלים שנשא סרבלו להעבירו במים ר"ל דהא דלא ס"ל לרש"י השאילני ואשאילך הוי שב"ב מפני שהשואל לטובת עצמו שואל וכל הנאה שלו לא נחשב זה מלאכת המשאיל מש"כ זה שלא לקח הסרבל ללבשו ואת"ל שלבשו עכ"פ הי' להעבירו במים דע"כ הי' במלאכתו של ההוא גוצא.
וצל"ע במ"ש שלבשו דלא משמע בגמ' הכי שהרי אמר אגלאי מילתא דבלא דעתי' שקליה וכו' משמע דמקמי הכי סבר הי' שנפשה בידיעת אריכא דרכב לא דסבר הי' שלבשו דלא טעו כולי האי במעשה. אדרבה בחיבור המעשה משמע דלא אמר גוצא לאריכא שום דבר רק שקליה לסרבליה וכו' ונכון לומר שהסרבל הי' מונח על החמור לא שהי' הארוך לבוש בו רק שהמקשה הי' סבור שבידיעתו נעשה ולכך איכסף רבא דכיון דידע ודאי בכה"ג עליו להשגיח עליו ולא דמי להנח סתם וכמ"ש הרא"ה הובא בטור וש"ע ר"ס רצ"א.
ומזה קצת קושיא על סברת הסמ"ע דכתב דשב"ב הוא מצד התנאי ודאי דיפה דייק הב"י מלשון רש"י דטפי הוי במעשה זה שאלה בבעלים משאר השאילני ואשאילך. והיה זה ע"פ יסוד מונח מרא"ש וטור דהמעשה הוא השאילני ואשאילך ופשוט למ"ד דרש"י לא ס"ל כך והכי מוכח בגמרא ומסתבר מאד אפי' את"ל דלבש הרוכב הסרבל בדעת המקשין מ"מ אין סברא לקרא לו שם שואל שהרי לא בקשו ולא שאלו ולא דיבר דבר. כ"ש לפי מ"ש דפשטא דמשמעות הש"ס במ"ש שקליה לסרבלי' אותבי' עלוי חמרא ושקליה לסדינא דההוא דלא אמר יהיב לי"ה ושקיל מיני'. דמשמע דעכ"פ לא לבשו הרוכב והכי משמע לשון רש"י במ"ש שנושא סרבל שלו על חמורו וכבר כתבנו שנראה שגם מעיקרא לא הי' הרוכב לבוש בסדיני'.
ומדוקדק בלשון גמ' דלא נקט מכסא גבי אריכא (אף שרי"ף ורא"ש זכרוה) סוף דבר דרש"י ס"ל דה"ל כאלו אמר גוצא לאריכא השאילני ושמור לי דמתה השאולה גם רש"י ס"ל דפטור השואל וכנ"ל. וא"ת לפי דברינו על מה ולמה האריך רש"י בלשונו במ"ש נושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים ול"ק מידי אדרבה הוא ראי' וסיוע לדברינו דס"ל לרש"י בפשיטות מלשון גמ' דהרוכב לא דיבר דבר ולא לבשו וקושיית שאלה בבעלים היא מכח שמירתו של זה הרוכב את הגלימא לכן יש להקשות הרי לא קיבל עליו שום שמירה ואיך יקרא הרוכב במלאכתו של הולך. לזה תירץ רש"י דהיא נותנת מפני שלא לבשו מוטל עליו לשמרו שלא יפול מחמורו כ"ש בעברו הנהר דשכיחא טפי נפילה וזהו שכתב ונושא סרבל שלו על חמורו וכו' ר"ל ומוטל עליו להשגיח בו.
ותדע דכוונת רש"י משום השגחתו ושמירתו דאל"כ לא הי' איהו גופי' במלאכתו רק חמורו וזה לא יעלה על דעת אם לא לדעת הרמב"ם שנדחק בו הב"י לומר דס"ל את הבהמה במלאכתו הוי כמו איהו גופי' וכמ"ש לעיל מש"ה רש"י לא ס"ל כלל סברא זו ובאמת קשה להעמידה וא"כ איך בעינן למימר שמעשה חמור נושא סרבל יקרא בעליו במלאכתו אלא ע"כ כמ"ש שהוא מפני חיוב השגחתו ושמירתו נעשה כאומר רוכב למהלך אשמור לך ואשאילך או הולך לרוכב השאילני ושמור לי שנאנס דבר השאול פטור. ותו לא מידי.
ונ"ל לחדש דבר הלכה בדיני' אלו דאם אומר שמעון ללוי שמור לי פרתי בשכר ואני אשמור פרתך חנם דאפי' מתה פרת חנם שביד שמעון פטור משום שמירה בבעלים לא מבעי' לרמב"ם דק"ל דחשיב השואל במלאכת המשאיל בפרה ששאולה בידו לצורכו דמ"מ שכיח עליה ושימר אותה דכ"ש דהשומר אף בשכר מקרי במלאכת של בעל הפרה. אלא אפילו בדעת רש"י דס"ל הואיל דשואל כל מגמתו להנאת עצמו לא מקרי במלאכת המשאיל. מ"מ בשומר שכר אע"פ דמקבל שכר מ"מ תכלית ביאת הפרה לידו הוא כדי לשומרה הוי שפיר במלאכתו של בעל הפרה. וה"ה אם א"ל אשכור לך פרתי למלאכתך ואשמור פרתך חנם ומתה פרה שמורה חנם דפטור דמה שפרה ביד השני הוא לצורך המשכיר שמקבל שכר מקרי (לכן מה שמשגיח על הבהמה לשמרה ה"ל במלאכת המשכיר) מלאכתו דמשכיר והלא ק"ל דשוכר כש"ש דמי וכ"ש למ"ד כש"ח ודו"ק. מש"כ בא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר וכלהו בבי דהוו ש"ש. נ"ל לד"ה בשמור לי בשכר היום ואשמור לך בחנם מחר ונגנבה או נאבדה פרה דחנם דלא מקרי שכר מה שחבירו ישמור לו בשכר וזה פשוט.
ואליבי' דכ"ע רק אם א"ל אשכיר לך פרתי היום ואשמור לך פרתך מחר חנם ונגנבה או נאבדה למה דק"ל שוכר כש"ש בין נגנבה פרה שכורה או שמורה חנם חייב לשלם. רק למ"ד שוכר כש"ח. דס"ל דהוי כאלו לא מטיא ליה הנאה מהפרה מאחר שמשלם דמי מלאכתו אם כן נגנבה פרה שמורה חנם פטור שומר. מש"כ נגנבה פרה השכורה צ"ע דאע"פ דלמ"ד שוכר כש"ח ופטור. מ"מ י"ל דלא גרע מש"ח דע"י שזה א"ל אשמור לך מחר חנם נעשה ש"ש וזה ודאי צל"ע.
והנה בגוף הדין תמהתי כל ימי אחר שפיקודי ה' ישרים וכלם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת והאריך בהם הרמב"ם במ"נ חלק ג' בי"ד כללים וממנו ינקו ולקחו כל הבאים אחריו בטעמי מצות בנגלה ומי יתן ואדע לקרב מדבר הזה אל השכל ודמיא למ"ש פלוני [עי' מס' כתובות דנ"ב ע"א] אלו הוינא התם אמינא משיב רעה תחת טובה וגו' וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ולקה באבדון ממונו ביד שואל כי לולי דרז"ל ל"ק דהיה י"ל פי' הכתיב עמו ר"ל אצל דבר ששאל לחבירו והיה לו להשגיח עליו[1] וק"ל עכ"ל:
- ↑ רש"ר הירש בפירוש התורה שלו (שמות כב יג) מביא את דברי רבנו אלו וכתב עליהם בזה"ל (לפי תרגום הרב ברויאר): ברם, אם נתבונן בעניין מקרוב, יחוור לנו שאם נפרש את המקרא כפשוטו, יתקבל פירוש שהוא כה מנוגד לשכל הפשוט, עד שלא ייתכן שזאת משמעות הכתוב. לפי פשוטו של מקרא יהיה השואל חייב - רק אם בעל הבהמה לא היה נוכח בשעת התאונה שקרתה לבהמתו. היו הבעלים בעצמם נוכחים בשעת התאונה, והיו יכולים להשגיח בעצמם על רכושם, כדברי בעל חות יאיר, - יהיה השואל פטור. והנה, ראשית כל, אם אדם נותן לחברו את רכושו על מנת שישמור עליו, הרי שבכך הוא מסיר מעליו את השמירה; השמירה אינה מוטלת אלא על השומר לבדו, ואין כל יסוד חוקי להנחה, שבנוכחות הבעלים חייב השומר בשמירה פחותה, ואחריותו קטנה יותר מאשר בהעדרותם של הבעלים. אך בלאו הכי יש לשים לב לעובדה שהכתוב מדבר ב"שבורה ומתה", דהיינו דווקא בתאונות שאין בכוח בשר ודם למנוע אותן, והרי הן בכלל אונסין גמורין, שלגביהם ענין נוכחותם או העדרותם של הבעלים, או של כל אדם אחר, אינו מעלה ואינו מוריד אף במשהו! לא ייתכן אפוא שכוונת התורה לומר: אם מתה הבהמה בדרך הטבע בנוכחות הבעלים - יהיה השומר פטור, ואם מתה הבהמה בדרך הטבע בהעדרותם של הבעלים - יהיה השומר חייב. דבר זה אין הדעת סובלתו בשום פנים, ולא ייתכן שזוהי כוונת התורה. אמנם הושמעה דעה כזאת כסברתו של רב המנונא, אך היא נדחתה לחלוטין (עי' בבא מציעא צה ע"ב). אכן אם אמנם חל דין "בעליו עמו" על כל השומרים, הרי שאנחנו מבינים, מדוע דיבר בו הכתוב תחילה לגבי השואל, שכן פירש הכתוב בחיוב השואל ב"שבורה ומתה", דהיינו אפילו באונסין גמורין, ומשום כך נאמר בו דין "בעליו אין - עמו" - כדי להוציא מליבנו אותו פירוש מוטעה, שהרי לא יעלה על הדעת לייחסו אל עניין נוכחות הבעל בשעת התאונה. ונראה שמטעם זה לא נזכר כאן המקרה של "נשבה" (שנזכר בפסוק ט), שכן אפשר לחשוב על דרכי התגוננות מפני שוד מזוין, ולכן אין לו תכונה כה מוחלטת של אונס גמור. לא נשאר לנו אפוא אלא לפרש את הכתוב על-פי ההלכה, ולפי דברי רב אשי. ע"כ. ראו שם המשך דבריו מה שהאריך בביאור סברת הדין על פי ההלכה אליבא דרב אשי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |