חות יאיר/קלד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה: אלמנה שהיה בבית אחד מן האחים זה יותר מט"ו שנים ואוכלת ושותה עמו כטוב בעיניו, ויש להאלמנה הנ"ל ממון כסף ושאר כלים בארגז שלה העומד בחדר שייחד לה בנה אשר היא בביתו, ולבסוף מבקש ליקח דמי מזונות ממה שיש לה, ואמו או אחיו אומרים שמה שפירנסה הי' בדרך מצוה לקיים כיבוד אב ואם או בדרך צדקה וחסד. הדין עם מי:
תשובה: דברי השאלה מאד סתומים כמ"ם דלמרבה המשרה סגורים ומסוגרים כיריחו עם חומתי', ומפני כי עצם מבוקשך בלתי מבואר, לכן מן צורך לבאר כל אופנים ודוגמת השייכי' לנדון אולי מאחת מהנה תשובה למבקושך אשר בה תתישב דעתך.
ומן הנראה לע"ד שבאם אין לאם הבנים כלום אין חיוב כלל מצד כיבוד אב ואם לפרנסה (י"ד סי' רמ"ז), דק"ל כמ"ד וכיבוד אב משל אב, ואם אחד מן הבנים לקחה לביתו וזנה ופירנסה ודאי לשם מצוה וחסד הי', וכיבוד אב ואם לפנים משורת הדין עשה, ולכן אפילו נפל לאמו ירושה אח"כ, או מעיסתה קימצה והעשירה, אין לזה לתבוע ממנה או מיורשיה דבר ממה שעשה אתה בעוניה, כי עניה היתה באותו שעה ונתכוון למתנת חנם. ואם אין אחד מבניה רוצה (חולין ק"י:) אף דקיימא לן דכבוד אב ואם מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין כופין עליה, מ"מ נהי דאין ב"ד מצווין לכוף מכל מקום רשאין, ולכן הב"ד או הקהל עושין הערכה ביניהם לפי עושרם לפרנסה בדרך כבוד, ומטילים ג"כ על חתניה אבל לא כ"כ (י"ד סי' רנ"א), וזה בכלל צדקה.
מכ"ש אם יש לאם דאין מוטל על בניה לפרנס האם משלהם, ואם הלכה לבית אחד מהם וניזונית על שלחנו כמה שנים, אף שלא גילה דעתו שתתן שכר צריכה לשלם בזמן תביעתו, דלא עדיפא מאחר (הגה"ה ח"מ ס"ס רמ"ו) דקיימא לן האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם, דמצי זה לומר מה שלא אמרתי אליו דבר הוא שלא להקניטה ולצערה.
ואפילו תאמר האם שאינה רוצה להתפרנס משלה ה"ל כעני דעלמא (י"ד סי' רנ"ג), יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. ואפילו אם תאמר דבאב ואם אין לומר לבנים לא תזדקקו להם ולמותו רק עליהם להשתדל להחיותם, מכל מקום מצות כיבוד ליתא רק משל אב ואם, ותורת צדקה וחסד על כל ישראל מוטל, ואם המה פטורים מפני שיש להם, גם הבנים אין מוטל עליהם כל מזונותיהם.
ועוד נראה דאין כאן נדון דאינו רוצה להתפרנס, דס"ל לחד מ"ד (כפי' רש"י דמסגף עצמו ויש לו, שאמר שאי אפשר להתפרנס ממה שיש לו לסיבת היקרות, או שאינו בעל מחי' ויוקר המזון, ע' י"ד סי' רנ"ג ס"ב, ונתברר שזה שקר ושדעתו לחוס על ממונו ולהטעות הבריות) אין נפרעין ממנו בחייו, כדפריך בגמ' כתובות פרק אע"פ (ס"ז:) תו לא שקיל, מה שאין כן בנדון דידן ודאי אין נזקקין ואם נזקק נפרעין ממנה, דאף דסבורה ליזון משל בן ואפילו היא עשירה, ואם בדין יפרע ממנה ודאי תיזון משלה. וכן אם לא יזקקו לה.
וכל זה אם הבן רוצה להיפרע מן האם בחיי', וכ"ש אם מתה אף שהנכסים בחזקת כל היורשים, מ"מ זה שכבר זנה סתם מסתמא בדרך הלואה עשה, כמ"ד נותנים לזה שאינו רוצה להתפרנס בדרך הלואה ונפרעין ממנו לאחר מותו. ונראה אפי' בחייו למ"ד אין נזקקין לו, מ"מ ודאי אם אחד נזקק לו וזנו סתם, ודאי שחזר ונפרע ממנו, כדין האומר אכול עמי וכו' (ח"מ סי' רס"ד ס"ג). והנה קיימא לן ג"כ מי שעשה עם חבירו טובה חייב לשלם, ומכל מקום לא קשיא (שם סי' שס"ג) מהאומר דור בחצירי דפטור. עיין בסמ"ע וש"כ וה"נ ל"ק ממבריח ארי וכו'.
ולא קשיא מהא (י"ד סי' רנ"ג) דקיימא לן מי שפרנס יתום בתוך ביתו, אע"פ שיש ליתום אין צריך לשלם, דמסתמא כיון לשם מתנה, דשאני התם דה"ל (מס' כתובות) עושה צדקה בכל עת. וזה אורחת צדיקים לעשות כך. ועוד דאין לזה המפרנסו לומר לאחר דעלי' רמי לפרנסו, מה שאין כן גבי אחים יחד. ועוד דאומדן דעת יש שחנם עשה עמו כדי שישאר מעות היתום קיימים לכשיגדל לצורכיו, מה שאין כן גבי בן לאמו, דדרך כל ארץ שתשאר כל ימיה אצל זה שהלכה אצלו, ואין כאן לא צדקה ולא חסד אם יש לה, מכ"ש אחר מותה לגבי יורשים אחרים זולתו, כי למה יוותר נגדם דבר, וזה הטעם עיקר.
לכן נראה דאם בעת שבאתה אליו ידע כי דעתה רק לפי שעה ואחר שנה או שתים תצא ממנו ליזון משלה, דדמי ממש למפרנס יתום שאין צריך לשלם אפילו אחר מותה וזה ברור, ואפילו אין לו אח ויצאה ממנו. ולא קשיא ממ"ש רז"ל בפסחים פ"א. ניחא לאינש דלעביד מצוה בממוני', היינו דווקא במצוה דרמיא עליה עכ"פ הן מדאורייתא או מדרבנן, מה שאין כן מצות כיבוד דאין מצוה רק משל אב, ולפנים משורת הדין דילמא לא ניחא לי', והרי הוכיח סופו שתובע אותה על תחילתו מכ"ש לגבי אחי'. (ומה דקשה דזימנין דארז"ל דרך הוי אמינא ומאי דתימא ניחא לאינש וכו' אין כאן מקומו) [עמ"ש בהשמטות לתשובה קס"ו] (מאחר דאין סברא נגד זה, מה שאין כן גבי בן יתום אע"פ דתובעו לבסוף, אמרינן דמתחלה דעתו הי' לזונו חנם וחזר בו והו' לי' כבהג"ה ס"ס רמ"ו.
וכל זה אם הנכסים בחזקת היורשים בכלל מכ"ש אם הם בבית זה שזכה, דמצי למימר דלאו בחנם עשה עמה, הן בחיי' או אחר מותה, דלא יהא אלא ספק המע"ה, כמו כאן שנסתפק בכוונת המעשה (עי' ח"מ ר"ס של"ו). והכי קיימא לן בכל התורה, ואפילו בהולך למדינת הים ואחד זן אשתו דאינו חייב לשלם (כתובות פי"ג, ב), יש לומר בתפס דזכה כדמוכח בהגה"ה א"ה סי' ע' ס"ח. ואף אם אחר מותה חתמו הפרנסים או הגבאים ארגז שלה וגם חדר המיוחד לה, הואיל שהכל בבית זה שזכה, לא יצא בחותם זה מתחת חזקתו ורשותו, והכי קיימא לן (א"ה סי' צ"ג סכ"ג הגה"ה) בתפסה האשה מפתחות של החדרים, ואף כי לפעמים חותם עדיף ממפתח, היינו נגד מי שאין לו תביעה על הדבר ודו"ק. ואפי' אם יש עדים ששכרה ממנו החדר, כיון שמתה זכה הבן גם בחדר לפני החתימה.
ונראה לי עוד דאפילו שלחו הפרנסי' תיכף אחר מותה ב' נאמנים, ורשמו בכתב אמת כל הנמצא בחדר ובארגז אמו, וחתמו אח"כ הארגז והחדר, אין הרשימה מוציאו לבן מחזקתו שמוחזק במה שבביתו. ואין החתימה והכתיבה רק שלא יקח אדם מעזבונה דבר, ואף אם תמצי לומר דאלים כח הקהל במעשיהם להוציא העזבון מחזקת היורש ולהביאו לחזקת כל היורשים, (וכגון ששכרה החדר בעדים, והקהל חתמו החדר בחייה, די"ל בדוחק דנשאר בחזקת היורשים אם עדיין לא כלה זמין שכירות, דמעולם לא בא לרשות זה הבן לבד, דאע"פ דביתו מקיף לחדר זה מכל צדדיו מה נפקא מינה, דהא (ח"מ סי' רע"ה ס"י) החזיק בפנימי על מנת לקנותה לכולי עלמא זכה גבי ב' בתים זה לפנים מזה, ואפי' שכירות מקום להניח שם כלי באמצע רשות אחר, מקרי מקום הכלי רשות השוכר) (כבח"מ סי' ר' וכא"ה ס"י) מ"מ נאמן זה היורש בשבועה שכוונתו במה שזן אמו לא הי' בתורת חסד רק ע"מ לשלם, במיגו דאי בעי הי' נוטל מנכסי אמו בעת חוליה או סמוך לפטירתה, רק דצ"ע דס"ל מיגו למפרע דלא אמרינן, ע' בש"כ בח"מ ר"ס כ"ו. ודוק דפה אמרינן מיגו זו מפני שלא ראה אדם עזבונה.
ולכן נראה אפילו הוציאו שאר אחים שטרי מתנות או חובות שנתנה האם להם וכן איניש דעלמא, אם זה האח מוחזק ותופס מה שבידו אין להוציא מידו כלום. ומ"מ נראה דצריך לישבע היסת שאין לו ממה ששייך לאמו רק מה שנמצא בארגזה, ושלא פרעה לו או אתפסי' צררא על דמי מזונות כולו או מקצתו. ואפילו לא תפס נראה דאם טוענין אחיו שתחת מזונותי' היתה לו לשפחה. אפי' מבררין שמיום שבאתה אליו אמו לא הי' לו שפחה, מה שאין כן מקמי הכי מצי למימר דזה הי' משום דנעשית אז בתו גדולה ומסייעת במלאכות הבית, ושלא נשתעבד באמו במלאכות (שפחה), וגם בלאו הכי מצי למימר דמאז נזדרזה אשתו לעשות מלאכות וצרכי הבית, ושלא נשתעבד באמו במלאכות שפחה דלא נחשד על כך, ואוקמיה אחזקת כשירות כדק"ל (הג"ה בא"ה סי' קנ"ד) גבי אשה, דמטעם זה נאמנות לומר שלא קיללה לבעלה, והכי אמרינן ולא חשדינן לאינשי בגזלנותו ובגנבים ובכה"ג טובא.
ואפילו סייעה אמו בגידול בנים וטויה וכביסה ותיקון תפירת בגדי הבנים [אחר שלא סייעה כלל במלאכת הבית או שום טיפול מלאכה, לכן ל"ק ממ"ש סוף תשובה קי"ח] אין לומר שזה כדי מזונות שנתן לה, רק כך דרך נשים זקינות לעשות בבית שהמה שם אף שאוכלות משל עצמן, כי הבטלה מביאה לידי שיעמום, וכארז"ל סבתא בביתא סימא טבא בביתא. וכל הצריך לנכדיה עונג הוא לה כמו אם הבנים, כמ"ש דיה שמגדלות בנינו. והיינו צער גידול בנים דה"ל בטבע לאם וה"ה לזקינה, ומה (א"ה סי' פ') שתקנו חז"ל מעשה ידיה דאשה לבעלה תחת מזונותי', היינו מעשה ידיה המגיע לידי ממון, ומ"ש ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, מילתא אחריתא הוא, ואינו ענין לנדון דידן.
מכ"ש ואצ"ל אם גילה זה הבן דעתו לפני עדים אף שלא בפני אמו בחייה, ואמר דמשעה ראשונה שבאתה אליו לא עלתה על דעתו לזונה חנם מאחר שיש לה כסף וש"כ, אע"פ דבההיא שעתא דאמר הכי כבר זנה כמה שנים, לא אמרינן דאשתני דעתו [פי' ולא יטול לשעבר], דמהיכא תיתי לן לומר כן, ומאי דשתק ולא אמר מעיקרא שערי תירוצים לא ננעלו, ומצי למימר כי סבר הי' שמעצמה תפרע לו, או תעשה לו בטחון מספיק שיטול דמי מזונותי' לאחר מותה, או דעד כאן סבר הי' בפשיטות שיטול דמי מזונותי' אחר מותה, ועתה נפל החשש במחשבתו או אחר הגיד לו דיש לחוש, או שהרגיש באמו שתבקש ליתן אשר לה בחלוקה ע"י שטרות לבנים חלק כחלק, וכל בכהאי גוונא מהימנין לי' אם מוחזק או יש לו מגו והוכיח סופו על תחילתו בסברא המסייע, דאין דרך בני אדם לעשות מה שאינו מחויב דרך ויתור בממוני' אף נגד אמו וכ"ש נגד האחים (אע"פ דמסקנת גמרא דטבא הוי בישא, גם מקשי הש"ס אכשיר דרא, דמשמע דדרך עולם להוסיף רשע, מ"מ לומר למפרע שעשה לפנים משורת הדין אין לנו, ואף כי אמר לעדים לא תפיקו לכו שותא מהני ותבא עליו ברכה שלא להקניט אמו, ולא צריכנא לדבריו רק לגילוי מילתא, אף כי האמת לא צריכנא לדבריו כלל וכמ"ש.
ואפילו לא ידעה אמו דבר ממה שאמר זה לפני עדים מהני, שגם מי שפרנס יתום ויש להיתום דאין צריך לשלם, הטעם מבואר בספר התרומות וז"ל: לפי שלא א"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה לא נתן לו אלא לג"ח, כמ"ש במי שהלך בעלה למדינת הים וכו', דשם וודאי לאו דוקא אמר לו, דה"ה בפני עדים דמי לא עסקינן גם ביתום קטן דבפניו כשלא בפניו דמי, אלא ע"כ ר"ל שגילה דעתו (האמנם מה דסיים שם דהו' לי' כמי שהלך בעלה למדינת הים וכו', צריך עיון דמי דמי, דהתם אין לאשה כלום בלא בעלה מה שאין כן ביתום זה. ועוד גבי יתום הטעם משום דלא נתכוון רק לג"ח, מה שאין כן גבי אשה דהטעם משום דמצי הבעל למימר אלו לא זנית אתה הייתה דוחקת במזונותי' ומספקת ממעשה ידיה.
וצריך עיון דקיימא לן לותה ואכלה צריך בעלה לשלם. ועוד דלא מצינו שום פוסק דאומר דאם שם גילה דעתו דאינו זנה חנם דצריך בעלה לשלם. ומדברי הר"ן משמע דהטעם גבי מי שהלך למדינת הים וכו', דה"ל כפורע חובו של חבירו, וגם זה צריך עיון דלכאורה משמע דטעם מי שהלך וכו', כמ"ש דמצי אמר אילו לא זנית אותה לא חסרתי דבר, דהיתה ניזונית ממעשה ידיה בדחק ולחץ, וא"כ לא מהני גילוי דעתו) ואין כאן מקום בירור דברים אלו כי אין כוונתינו כאן רק לבאר הלכה למעשה.
נקוט מיהא דאין צריך דעת אמו רק גילוי דעתו, וראי' מהא דקיימא לן הדר בחצר חבירו אע"ג שהוא גברא דלא עביד לשכור דירה, אם הבית קיימא לאגרא חייב לשלם, שהרי חסרו ממון בדלא א"ל דור בחצירי, שמע מינה מיהא דתלי הכל בדעת זה שחסרו חבירו, לא בדעת חבירו שחסרו. ואע"פ דקשיא לן דלמה דקיימא לן כיבוד אב משל אב, רשאי למונעו בכח ולצער אביו אם בא לזרוק ארנקי של בן לים, וא"כ אם זה הבן אין רצונו לעשות לפנים משורת הדין ולזון אמו משלו, הי' לו להגיד לאמו ושלא לחשוש לצערה, דמפני דדעת הבן ליטול דמי מזונות אף בלי שיודיע לאמו, והוא האמת כמו שבארנו, לא רצה לצערה חנם. ואפשר דע"כ אע"פ שחלקה נכסיה בשטרות, וקיבל זה הבן ק"ס ונתן לה תקיעת כף לקיים דבריה, אם יש לו שום מיגו נאמן לומר שלא הי' לבו שוה לפיו, וכדי שלא לצערה עשה בקשתה, ונהי דסברת נחת רוח ליתא רק באשה לבעלה, מכל מקום הוי כהכרנו באונס דאין צריך מודעא. (עי' ח"מ סי' רמ"ב). ועוד יש לחלק בסברות נכונות וברורות.
נאם הטרוד הכותב בחפזי כאומן בלי כלים בימי עניי ומרודי, אשר מחולה התעורה קלני מראשי קלני מזרועי אף כי לבי בל עמי שמפני חרבן קהלתינו עיר ואם בישראל ק"ק ווירמיישא שבעתי נדודים, וכהיום יום ב' ר"ח שבט שנת תנ"א אני בבית מחותני הקצין פ"ו כהר"ר משה איש אופנהיים בהיידלבורג, ואשתי הרבנית שרה בת חמי הגאון כמהר"ר אליעזר זוסמן זצלה"ה עדיין בק"ק מיץ אשר להם. ברחתי עם כל אשר לי בעת המהפכה כאוד מוצל מאש שריפת הצרפתים את מקום הנ"ל ביום ד' י"ג סיון תמ"ט. ואין פה בידי לא ש"ס ולא פוסקים, כי גם הב"ב פה הבריחו את אשר להם מפני חמת המציק, ומ"מ כתבתי מה שעלה בזכרוני כנים ולא נים תיר ולא תיר, ליפוי כח וזכות השואל, כמר משה בן כמר אברהם מאיר משה ז"ל הנקרא משה רארבך נגד אחיו לבקשתו ממני:
יאיר חיים בכרך.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |