חות יאיר/ג
|
< הקודם · הבא > |
- טנרא תקיפא, חרבא שליפא, אמרתו צרופה, מנופה בי"ג נפה, סולת צפה, המקרה במים חיים עליותיו, ותרבה פארותיו ודליותיו וכו':
הנה שלח אחד מן השיחים העליונים אל אילן שענפיו ופירותיו מועטין, וכייל ליה במדה מרובה יתר השבח דלא דמיא אלת כעוכלא לדנא. ומה יענה. איש כמוני. ומימי מי מערה. בלי טהרה. ומה אדע אשר לא ידע. ומה עוד אדבר. אשר לא דיבר. רק ענוותנותי' תסמכני ותוציאני ממדרגתי הנמוכה להשיב שואלי דבר דבור על אופניו המתראי' לכל צד. וז"ל השאלה:
בדבר שראובן ולוי נתעצמו בדין בזבל"א וזבל"א, ולקח לוי לבורר שלו את הרב ר' שמעון מחותנו של ראובן, וראובן ביקש לפסלו באמרו כי מחותנו פסול לישב עליו בדין ע"כ.
וכתב כבוד תורתו כי בשני טעות טעה ראובן הנ"ל ואולי שנוסיף עוד טעות שלישי. הא': אפילו אם היה ר"ש הדיין הנברר מלוי אוהב גמור ומוחלט של ראובן באופן שיכול לוי לפסלו אם ביררו ראובן, מ"מ אם נתברר מצד לוי אין לו פה לראובן לפסלו וכו'. והרבה כבוד תורתו בהוכחות רבות להוכיח כי כן הוא מסברא דנפשי' ומהש"ס, ובודאי שראיותיו וסברותיו מכריחות ואינן צריכין חיזוק, וגם איני מדמה שהעולם עלה על דעת אדם הפך מזה, אם לא בער הנבער מכל. מ"מ כדי שלא יאמר האומר רבותא לומר שפיר קאמר בלי ראייה מדנפשיה, לכך אף אם אימא דהלא מפורש יפה בטור סי' ל"ג. שהאוהב אינו פסול רק לאוהבו לא לצד שכנגדו, וז"ל שם סעיף ל"ג: מה שפסלה תורה קרובים, לא מחמת אהבה שביניהם, שהרי פסולים לו בין לזכות בין לחובה כו'. ואי איתא שהאוהב פסול אפילו לצד שכנגדו, א"כ מאי רצה להוכיח דהא דפסלה התורה לקרוב אינו מטעם אהבה, דהרי הוא פסול בין לזכות בין לחובה, דאי מהא לא אריא דהרי האוהב עצמו במקום שהוא פסול דהיינו להיות דיין, הוא נמי פסול (אין זה ראיי', דשם לא ברירא לן אף דזה בררו, אם שיהי' גורם זכותו או חובתו, ודוק דלא חשדינן ליה כלל שיעוות הדין) בין לזכות ובין לחובה, אלא ודאי דסבירא ליה להטור דאוהב ושונא אינם פסולים רק לצד האחד ולא לצד שכנגדו. וזהו ראי' לפי דעתי הקלושה שאין עלי' תשובה. ויעוין בסמ"ע מה שכתב ומפרש דברי הטור יפה ובטוב דעת. אבל במאי דכתב כת"ר בטעות השלישי שמסופק ליה ולא בריר לי' עדיין. גם אני כמוהו מסופק בו מאוד עד שנטיתי להיות כמתנגד לכת"ר בזה, ואומר שבאם היה ר' שמעון אוהב לזה שבירר אותו שהוא פסול ודאי, וכדכתב הסמ"ע פסול אף בזבל"א. והדין נותן דהלא רחמנא דפסליה לאוהב אינה מחלקת בין דיין מעצמו או דיין שבזבל"א, דבורר נמי מקרי דיין כדאיתא בש"ס דזה בורר (סנהדרין פ"ג). ובמה יגרע זה מקרוב שהוא פסול אפילו בזבל"א. והא דאנן מחלקי' ביניהם היינו דוקא למאן דרחים לי' שאינו מחויב לסלק את עצמו מהדין רק ממדת חסידות כדאיתא בש"ס ופוסקים, וע"ז כתב מהרי"ק דשרי להיות דיין בזבל"א אבל לא באוהב דפסול מדאורייתא. והכי מוכח ומפורש בדברי מהרי"ק בעצמו וז"ל: כל הנך עובדי דפ' שני דייני גזירות (כתובות ק"ה:) דאמרו פסילנא לך לדינא. וכל המעשים הנזכרים שם לא שייכי כשזבל"א וזבל"א, דאם זה יברור דרחים ליה גם זה יברור כן, ועיקר הדין תלוי בשלישי המכריע ביניהם עכ"ל. והנה יראה נא כת"ר שלא דיבר מהרי"ק רק על עובדי דהתם דפרק ב' דייני גזירות (שם), ועובדי דהתם לא הוו אלא מדת חסידות כדכתבו כל הפוסקים, ואי איתא דאפילו באוהב ממש כשר בזבל"א, הוה לי' לאשמעינן רבותא טפי וק"ל:
גם מוכח מהש"ס דפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט.), דלרבנן דקיימא לן כוותייהו דילפי דשונא פסול מדכתיב והוא לא אויב לו ידינינו, וילפינן אוהב משונא. וא"כ כי היכא דשונא פסול אפילו בזבל"א, דלפי דעתי גם כת"ר מודה בי', דאם לא כן בכל פעם כל אחד יברר שונא דחבירו ולקתה מדת הדין (זהו גמגום, וכי ברירא לן דימצא שונא לחבירו, ואם תאמר א"כ אוהב נמי, באמת כבר הרגשנו בזה [פי' דלענין דלא מצי זה שבירר אוהבו לומר גם אתה ברור אוהב שלך, דודאי לא ברירא שימצא אוהב שלו או שונא לחבירו דנקשה שיעשה כך בכל פעם]) כן אוהב פסול בזבל"א, ולא רציתי להאריך כי ראיתי שגם כת"ר מפקפק הרבה בזה, רק דלפי דעתי רצה להראות גודל טעות המערער שטעה מקצה אל הקצה, ודי בזה:
ובמה שכתב כת"ר ושואל בענין באשר היה לוי בורר שונא גמור ומוחלט של עצמו לדיין אם מצי ראובן לפסלו, שוודאי יתחזק זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעל ידי זה ימצא חן בעיניו, כמ"ש ובמה יתרצה זה וכו' (ש"א כט, ד) ע"כ. הנה ודאי זו היא שאלה הצריך לפנים דהש"ס דפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט.), ומשם מוכח דלא אפשר להעלות על הדעת לפסול בכגון זה, דהכי איתא שם: תנו רבנן "והוא לא אויב לו" יעידנו, "ולא מבקש רעתו" ידיננו, אשכחן שונא אוהב מנלן, קרי בי' כו' אלא סברא הוא, אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבה דעתיה ע"כ. ואי איתא דשונא פסול אם ביררו שונא דיליה מטעם דבמה יתרצה כו', א"כ מנלן דאוהב פסול, דילמא קרא לא איירי אלא באחד שביררו שונא דילי' ואזי הוא פסול משום דבמה יתרצה כו', אבל אם ביררו הצד שכנגדו אינו פסול, וא"כ באוהב דליכא למימר הכי מנלן דפסול לגמרי, אלא ודאי דאין זה סברא כלל וכלל. (אין זו הוכחה דכלפי לאי שונא שלי אינו כשר לו להיות בורר ממני. וחבירי יוכל לעכב ולא עלה על דעתי שיהיה כזאת וכאלה) והנה מסוגיא דש"ס דהכא יש להביא גם קצת ראי' לסתור טענת הראשון דראובן, דהלא הש"ס קאמר לר"י והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידינינו, ולרבנן לא אויב ידיננו ולא מבקש רעתו לתרי ת"ח כו'. ואי איתא דפסול השונא אפילו לצד שכנגדו, מנלן לר"י ולרבנן לרבויי מידי אחרינא, דילמא חדא אתיא דפסול להיות דיין שלא ביררו השונא רק שכנגדו, וחדא אתי' דפסול להיות דיין שביררו השונא וק"ל. (ולעד"ן ג"כ דאינו יכול לפסול מה שבירר שכנגדו שונא של עצמו, ולא מטעמיה דיש לדחותו רק ממ"ש רז"ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך, הכי נמי לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות. והא דאוהב ושונא פסולי' לדון, היינו משום דדעתי' אטעתי' דלא מצי חזי ליה זכותא או חובה וק"ל. רק שיש מקום לבעל דין להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות לשונאו ג"כ יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ודו"ק) ומה שכתב כת"ר על הגהות ש"ע סי' ז' בח"מ באומרו מה דכתב מהרמ"א, אם דנו דיניהם דין. שמזה יש השגה למה שכתבו שני המאורות הגדולים הסמ"ע סי' ה' והש"ך סי' ז'. דאם באו לדין הוה לי' כקבלו עלייהו, והלא קיימא לן בקבלו עלייהו שאם נגמר הדין א"י להחזירו עכ"ל. והנה כת"ר קיצר בדבריו ולא פירש בהדי' מה דקשה לי' (פשיטא דזה כוונתי, וה"נ דרך הש"ס לאקשויי מדיוקא דרישא, עיין תוס' פ"ק דעירובין דף ט"ז. ובפרק נערה דף כ"א ע"א), ובודאי אי קשיא ליה מרישא דדברי הרמ"א הא קשיא ליה מה אתא רמ"א לאשמעינן בזה, הלא בכל הקרובים הוי דינא הכי דאם דנו דיניהם דין מאחר דקבלו עלייהו בבואם לפניהם לדין לדברי המאורות הנ"ל. וטפי הוה לי' לכת"ר להקשות מסיפא דדברי הרמ"א דמסיק וכתב ויש אומרים דבשונא ממש כו' באלו אין דיניהם דין. ובכאן מצאה קפידתו מקום לנוח טפי, דמפרש בהדיא שאין דיניהם דין, ואי כדברי המאורות האלו למה נאמר שאין דינו דין הלא קיבלו עליהם. וזה קשה לכאורה נמי על הטור סי' כ"ב והש"ע דלשם, דלא נקטו אלא אם קבלו עליהם, אף שאין זה כדאי לדחות דבריהם, דאפשר לומר אם באו לפניהם לדין דהוא כקבלו ממש. ובאמת בעיקר קושיותו דכת"ר יש לי מקום עיון, כי מי הגיד לכת"ר דרמ"א איירי אם באו לפניהם לדון. דילמא באמת אם באו לפניהם הוה לי' כקבלו עליהם ממש, ואפילו אוהב או שונא גמור ומוחלט אם נגמר הדין דינו דין, ורמ"א לא איירי אלא בדיין שדן בעל כרחו כדכתב הטור סי' ג'. ומאי דמזכיר כת"ר מ"ש בסי' כ"ב. אם כופר ואומר לא קבלתיו כו'. משמע דמודה גם גלוי וידוע שבאו לפניו לדין, עד כאן לשונו. לא אבין דעת כת"ר מאיזה מקום יצא לו דמודה וגם גלוי וידוע שבאו לפניו לדין, דילמא מעולם לא באו לפניו לדין רק בעל דין האחד אומר דאף על פי שלא בא לפניו מכל מקום קיבלו עליו בפני ב"ד אחר או בקנין, וזהו שכופר ואומר לא היו דברים מעולם ואינו רוצה לילך לפניו להיות נידון ממנו וק"ל, וגם בש"ס לא מצאתי סתירה לדברי המאורות האלו, כי היא מתפרשת גם היטב ובלי דוחק במה שכתבתי. (הנה מכ"ת מהדר פני גדולים לישבם ואינו מספיק, דמ"ש דרמ"א בסי' ז' מיירי בדיין שדן בעל כרחו. וזה א"א כי בפסולים איירינן ודו"ק. ועוד דמ"ש שם באוהב ושונא דוקא לי"א דיניהם דין ולי"א אין דיניהם דין, ודאי דמיירי אף בשפסקו לפטור הנתבע ומצי התובע לחזור ולתבעו, וא"א לומר בתובע שהכריחהו):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |