חובות הלבבות/הקדמת המתרגם/א
|
|
פתיחת המתרגם[עריכה]
פתיחה לספר חובות הלבבות מאת המתרגם החכם רבי יהודה אבן תבון:
אמר המתרגם: יהיה שם אלהינו מבורך מעתה ועד עולם אשר המציא יש מאין בחכמתו ויצר הכל בגבורתו ובחר באדם להיותו תרומת נבראיו וסגולת נמצאיו, ויאצל עליו מרוח תבונתו, והאיר עיניו בנר נשמתו כדכתיב אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם, וכתיב נר אלהים נשמת אדם. והבדילו בחכמה ובדעת מכל יצירותיו והמשילו בכל בריאותיו כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, וכתיב תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. וכל חכם לב יודע כי האדם מתחילת יצירתו וראשית יסודותו נוצר על החכמה והוטבע עליה כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. אך מפני שיסודות תולדתו שונים זה מזה וגוברים זה על זה הם מתגרים בו תמיד להטות אותו מדרך החכמה והאמת אל דרך התאוה והשקר וכפי גבורתם על שכלו תקצר ידו להחזיק בחכמה והיה כאשר ירים השכל ידו וגברה החכמה וכאשר יניח ידו וגברה התאוה.
ובענין הזה נבדלים בני האדם איש מרעהו בחכמה ובסכלות. ובכל דור ודור אנחנו רואים סגולת בני האדם, אשר הלכו לאור החכמה וסרו ממחשכי התאוה, המה היו הקרובים הקרבים אל יוצרם והנקראים אנשי אלהים ואוהביו כדכתיב ויתהלך חנוך את האלהים, וכתיב את האלהים התהלך נח. ובמעלות החכמה נבדל אברהם אבינו מאנשי דורו, ונקרא אוהבו של בוראו כדכתיב זרע אברהם אוהבו, ובה הגיע אל המעלה הגדולה אשר היא הכרת הבורא וייחודו ועבודתו אשר בעבורה נברא האדם כדכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ובה נבדל יצחק בנו משאר בניו ויעקב אבינו מאחיו ותהי מורשה לזרעו אחריו כדכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ובעבורה נקראו עם ה' ובחיריו בניו ובכוריו וחשוקיו ואוהביו וידועיו ומקוראיו וסגולתו וחלקו וחבל נחלתו כדכתיב באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, וכתיב זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו, וכתיב בנים אתם לה' אלהיכם, וכתיב בכי בכורי ישראל, וכתיב לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, וכתיב אהבתי אתכם אמר ה', וכתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, וכתיב שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, וכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו, וכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ובעבורה נקבעה השכינה בתוכנו והיתה הנבואה בקרבנו ורוח הקודש שרה עלינו.
ואחר שגרמו עוונותינו בנטותנו מדרך התורה והחכמה ונסתלקה השכינה ונפסקה הנבוארה ורוח הקודש מבינינו, לא כלו רחמי אלהינו והותיר לנו שריד והשאיר בכרמו עוללות שנים שלשה גרגרים בכל דור ודור להאיר עיני השארית הנמצאה באור החכמה לתת ליעף כח ולאין אונים עצמה. וחקרו על צפוני החכמות, והוציאו לאור תעלומות, ובארו טעמי התורה במשנה ובתלמוד ויסדו יסודות והעמידו עמודים לחזק בדק תורת אלהינו אשר בית ישראל נכון עליהם. וגם בדרך ארץ ובשערי המוסר ובתיקון המידות חיברו אמרים אשר לא יערכם זהב וזכוכית, מהם מחוברים במסכת מיוחדת להם במסכת אבות והלכות דרך ארץ, ומהם מפוזרים בסדרי המשנה והתלמוד בכמה מקומות.
ואחריהם היו רוב הגאונים בגלות מלכות ישמעאל ובבבל ובארץ ישראל ובפרס ומדברים בלשון ערבית וכל קהלות ישראל אשר היו במקומות ההם מדברים בלשון ההוא, ופירשו רוב מה שפירשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשון ערבית וגם ברוב חיבוריהם אשר חיברו ותשובות השאלות הנשאלות מהם עשו כן, מפני שכל העם היו מבינים בלשון ההוא ועוד כי היא לשון רחבה וממולאה בכל ענין וכפי כל הצורך לכל מדבר ומחבר, והמליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בלשון העברית מפני שלשון העברית אין ממנו נמצא בידינו כי אם מה שמצאנו בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר. וגם כוונתם היתה להועיל בחיבוריהם לעמי הארץ שאינם בקיאים בלשון הקודש, על כן היו רוב חיבוריהם בלשון ערב בכל הענינים אשר חיברו בין בחכמת התורה בין בחכמות אחרות.
גם בארצות אדם היתה פלטה לשאר עמנו, היו בהם חכמים גדולים בחכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים אך לא היו מתעסקים בחכמות אחרות מפני שהיתה תורתם אומנותם ומפני שלא היו ספרי חכמות אחרות נמצאים אצלם. עד שנקבעה בתוכם המנורה הטהורה נר מצוה ותורה הרב הגדול החסיד הקדוש רבנא משלם נר"ו בן החכם הישיש רבי יעקב ז"ל אשר שמן תבונתו זך כתית להעלות נר החכמה תמיד, ותדבק נפשו בתורת אלהיו וביראתו ושם החכמה כוסו ומנתו ויכסוף לספרי החכמות אשר חברו הגאונים וכפי יכלתו קבץ ורבץ והעתיק, בין מחכמת התורה וחכמת הלשון וחכמת האמונה וספרי המליצות וחבורי המוסר ומשלי החכמים, ותמצא כקן ידו לכל חמודותיהם ובגבורות שכלו ועוצם כחו הבין דבר מתוך דבר והוציא ענין מענין והא גם הוא הוליד ילדים במשלי החכמות ועניני המדות ופתח שערים בדרכי היראה והמוסר הגיה בהם חשכינו ויישר מעקשות דרכנו ועוד יד גבורתו נטויה לקבץ ולרבץ. וכשמעו עתה כי לאחד מחכמי ספרד הוא רבינו בחיי הדיין בר' יוסף ז"ל חבור בתורת חובת הלבבות יסדהו על ענין היחוד, כלתה נפשו לראותו, ובהגיע לידי צווני לתרגם לו ענינו בלשון ערבית, וכאשר שמע את דבריו ואת שיחו לא רפתה רוחו עד אשר צוה להעתיקו ואותי צוה לתרגם לו ממנו השער הראשון שהוא שער היחוד.
ואף על פי שיקרה בעיני מצותו ראיתי שהכניסני בענין שלא היה רצוני להכנס בו ובכל עת הייתי נשמר ממנו, וכמה פעמים פייסו אותי קצת הנדיבים אוהבינו מחכמי המקומות האלה להעתיק להם קצת מחבורי הגאונים אשר בלשון ערב אל לשון הקודש, ולא נתפייסתי להם מפני כמה פנים שצריך האדם להזהר מהם בענין הזה, ואני מספר מקצתם ואומר כי כל אשר ראיתי מן הספרים אשר העתיקו מן לשון הערב אל לשון העברים לא נמלט מהם אחד שלא השחיתו הודו המעתיקים ושנו את עניניו והפסידו את טעמיו. וההפסד הזה יבא משלשה פנים: האחד, מפני שיש מהם שאינם בקיאים וצחים בלשון הערבית אשר יעתיקו ממנה. והשני, שאם היו בקיאים וצחים בלשון הערבית שמא לא היו בקיאים בלשון העברית אשר הם מעתיקים אליה. והשלישי, שאם היו בקיאים בשתי הלשונות שמא לא יבינו דברי המחבר כאשר היה עם לבבו והם מעתיקים כפי הבנתם ודעתם על דרך אחרת ושלא כדעת המחבר. ואפשר שיעתיק מי שנתקבצו כל המדות האלה בו וידוע לכל מבין כי כל אחד מאלה הפנים משנה הענינים והופך אותו לענינים אחרים. אך הכת השלישית מתחלת לשני חלקים: החלק האחד, מי שאינו מאני החכמה ההיא ואינו מבין עניניה ודרכיה רק משים מגמתו להעתיק הלשון כפי הבנתו והנראה אליו. והחלק השני, מי שהוא מאנשי החכמה ההיא ומבין עניניה ודרכיה ומפני שהספר ההוא לא קבל אותו ממחברו ולא ממי שקבלו ממנו, אפשר שיבין עניניה רבים מדבריו על דרך אחרת וכאשר דעתו נוטה ויעתיק דברי המחבר על הדרך ההוא, ושמא בעבור זה יבא להקשות מדבריו על דבריו וימצא מקצתם סותרים את מקצתם. וזה יקרה מפני הסדרת הקריאה שלא כסדרה, והוא מענין הסמוך והנפרד והקרוב והרחוק והפרט שבא הכלל למנותו או למנות את עצמו והדומה לזה.
וכבר ראיתי קצת גדולי החכמים נכשלו בדבר הזה, ועוד כי לא נוכל להוציא כל מחשבות לבנו במליצה שמגעת לתכלית הענין על דרך קצרה ובלשון נאה בלשון העברית כאשר נוכל בלשון ערבית, כי לשון הערבית רחבה וצחה מאד ומזומנת ליודעיה בכל ענין כחפצם וכלבבם ולשון העברית כאשר אמרנו אין בידינו ממנה כדי הצורך לכל דברינו. על כן צריך שיהיה כל מעתיק מלשון אל לשון אחרת בקי ומלומד בשתי הלשונות ובכל עניני דקדוקיהם, ומנייני מיני שרשיהם, והשתנות עיניהם לפי מקומותיהם ותוכן שימוש תיבות טעמיהם ורגיל לדבר בהם על אופניהם, ולהניחם בכל מקום על מכוניהם, איש למשפחותיו לבית אבותיו. כי כמה מלות יש בלשון הערב שכל אחת מהן מתחלקת לכמה ענינים יורה עליהם מקומם או חלוף תיבות שמושם או השתנות בנינם כמו מלת פקד אצלנו שמתחלקת לענינים רבים והרבה נמצא כמוה במקרא איני מאריך בזכרם.
ועם כל זה צריך לדעת ולהבין ענין הספר אשר מעתיק דעת ברורה נכונה, כדי שלא ישנה מדעת בעליו ויפסיד חכמת הספר ההוא, ונמצא אשם עם בעליו ועם כל המעיינים בו מפני שהוא מכשיל אותם בדברי טעות כי זה המעתיק נעשה עתה בספר הזה כאב וכרב, ואם היה יכול המעתיק שתמצא ידו להעתיק מלה במלה מבלי תוספת ומגרעת היה נצול מן המכשול הזה והאשמה הזאת. אף על פי שההעתקה על הדרך הזה תהיה קשה להבין אלא לחכמים הגדולים המבינים דרכי לשון הקודש והלשון לא יהיה ערב ומקובל כל כך ושמא עם קושי הלשון יקשה הענין להבין.
ומכל אלה הפנים אנחנו רואים כי המעתיק צריך שיזהר בכל הדברים האלה, ואם ידע בעצמו כי הוא ממולא מכל הענינים אשר במלאתם יהיה ראוי להעתיק יעתיק, ואם לא - יחדל. כי לא יוכל המעתיק לתקן את לשון העתקתו עד שיקדים ויאחר ויוסיף ויגרע. ופעמים שהוא צריך לתרגם ענין המלה בענין שהוא דומה לו וקרוב אליו בלשון שהוא מעתיק אליה או להחליף המשל והמליצה אשר אינם נוהגים בלשון ההיא במשל ומליצה שדומים להם ונוהגים בה. וכללו של דבר שיהיה מבין דרכי הלשון אשר יעתיק ממנה ואשר יעתיק אליה ועניני החיבור אשר יעתיק על אופניהם כדי שיהיו מיושבים בלבו ונכונים בדעתו, ואחר כך יש לו להעתיק אותם על איזה דרך שירצה ובמילות אשר יבחר ובלבד שיהיו דבריו קרובים להבין ולא ישנה מדעת הבעלים.
וכן מצאנו המעתיקים הקדמונים אשר העתיקו ספר התורה והמקרא ר"ל בעלי התרגום אשר נהגו להחליף המשל והמליצה, כמו שתרגם אונקלוס יוצאים ביד רמה בריש גלי, כי כן היה מנהג הלשון להביא על מי שאינו בורח. והנה אנחנו רואים כי כמה מפרשים ומעתיקים פירשו והעתיקו ספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשונות אחרות וכמה דעות נשתנו בהם אחת מחברתה זה אומר בכה וזה אומר בכה, ומפני שהספרים ההם על מתכונתם בידינו ובפני עצמם מבלי תוספת ומגרעת והפירושים בפני עצמם וההעתקות גם הן בפני עצמן הועיל הענין ולא הזיק כלום וישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן מי שיחבר חבור מעצמו אם יטעה בענין או יכשל בדבר או יקצר בו, נאמר כי הוא אשר השיגה ידו ודעתו ועד פה הגיע חכמתו. אך האשם הגדול מי שמעתיק ספר או חיבור שיגע בו מחברו ונשמר ונזהר בעניניו ותקן שעריו ותכן מחלקותיו ואזן וחקר דבריו, ויבא הוא לחבל ולשנות ויאמר כי זה הוא, והמעיינים בו יתלו כל הטעות במחבר. ויש לנו ללמוד מבעל החבור הזה הרב ר' בחיי ב"ר יוסף ז"ל כי אע"פ שחבר מעצמו בענין שתלה בדעתו ולא היה מעתיק חבור אחרים רצה לחזור בו ולהמנע מחבר מפני שהיה בעיניו כמקצר בהבנת צחות לשון הערבי אף על פי שנראה מחבורו כי חכם היה בלשון וכ"ש שהיה לאיש כמוני להזהר מן ההעתקה מכל אלה הענינים אשר זכרתי, ועוד כי מנהג רוב בני אדם בזמן הזה להתעולל ולהתגולל על מי שמחדש דבר מבני דורם בין בהעתקה בין בחבור בין בפיוט בין בשאר הענינים הדומים לאלה והמשכיל יזהר מהכנס במשעול הזה ויסור בזולתו וימלט נפשו מלשונו בני אדם ומעלילותם.
והגדתי כל זה להודיע לכל בני העולם בהערת השער הזה כי לא מלבי ולא ברצוני נכנסתי בענין זה וכי לא נסתר מנגדי עיני כל אשר זכרתי, אבל מפני שאני חייב לבטל רצוני מפני רצון המצוה אותי ולמחול כבודי מפני כבודו שמעתי למצותיו ואצתי לעשות כחפצו ותאותו ואשימה נפשו בכפי ולא שמתי יד לפי והצבתי עצמי כמטרה לחיצי המורים וגוו נתתי למכים ונזהרתי כפי יכולתי מהטות דברי המחבר מדרכיהם וכל אשר מצאה ידי להעתיק מלה במלה אף על פי שלא היה הלשון נאה כחפצי עשיתי כן, ואשר לא יכולתי להעתיק על הדרך הזה הייתי משתכל ומתבונן עד שאבינהו ואח"כ העתקתיו כפי יכלתי. ומה שהיה מסתפק לי הייתי מעיין עליו בספרי החכמה ההיא אשר הביא הענין ההוא ממנה ולאחר שהייתי מבין אותו הבנה ברורה הייתי מעתיק.
וראיתי כי המחבר הזה ז"ל הניח דבר אחד שהיה צריך להקדימו בתחלת ספרו או לבאר אותו במקומו, והוא שיפרש ענין המלות והשמות אשר הביא מספרי החכמות החיצונות לצורך דבריו ועל מה הם אמורים בחכמות ההן. כי כן מנהגי החכמים בכל חבורי החכמות מפני שהם שמות ומלות שאין המון בני אדם רגילים ואינם מבינים בהם ומשתמשים במקצתם בדרך אחרת ומפילים ומפרשים אותם על ענינים אחרים, ושמא עשה זה מפני שאמר כי חברו לזכרון לעצמו ולחבריו. אבל מפני שאמר אחר כן כי גם רצונו היה להועיל בו לשאר בני אדם היה לו להרגיש למה שאמרתי, ועל כן מי שאינו בקי במלות ובשמות ההם ואיננו רגיל בחכמות ההן צריך לשאול עליהם.
ואל יאשימנו המעיין בהעתקה הזאת מפני שבניתי במקצת המקומות בקצת הפעלים והשמות בנינים שאינם נמצאים בלשון העברית כי דוחק הענין עם קוצר הלשון כאשר אמרתי הביאוני לידי כך, וגם כן נהגו חכמי ההעתקה אשר היו לפנינו כי נהגו בבנינים ההם מנהג מבני לשון הערבי שהיא קרובה ללשוננו ברוב בניניה.
ואל יחטיאנו מפני שערבתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא כי אחזתי הלשון הקרוב וכפי שנזדמן לי בשעת ההעתקה והמתקן אחר כך במקום שצריך משובח כי המעיין יכול להשתכל יותר מן המעתיק והשומע יותר מן המדבר והחכמים המעיינים בו בכל עת יתחזקו לברר מלותיו ולתקן שגיאותיו ביד חסדם הטובה וחכמתם הרחבה.
וכאשר נשאל מאלהינו להצילנו מכל מכשול ואשמה בכל מעשינו, כן נשאל ממנו להצילנו ממכשול דברינו וחטאת פינו וכמו ששאל ממנו משיחו שיתה ה' שמה לפי נצרה על דל שפתי.
וזה החלי לתרגם דברי המחבר ובאלהים ה' אעזר אמן.