זכר למקדש/אות זכרון
|
< הקודם · הבא > |
שנינו בסוכה מ"א א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במקדש כל ז' זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור, ואמרו בגמ' ומנלן דעבדינן זכר למקדש א"ר יוחנן דא"ק כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה, וע"ש בחידושי חתם סופר ז"ל מש"כ דבר נחמד שזש"כ וממכותיך ארפאך שבזכות הדרישה לציון תהא לנו רפואה למכותינו וע"כ תיקן ב' הדברים ביחד ע"ש:
ועיין בספרי פרשת עקב בפ' ואבדתם, ושמתם את דברי אלה על לבבכם היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים כו' הוא שירמיהו אומר הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצויינים בהם שימי לך תמרורים זה חורבן ביהמ"ק, שיתי לבך למסלה דרך הלכת א"ל הקב"ה באיזה דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם שנאמר שובי אל עריך אלה וכו', והכוונה לשוב לקיים מצות המעשיות שעזבום בישבם על אדמתם מרוב כל ובזכות המצות נזכה לשוב לארצנו, וז"ש שימי לך תמרורים שנשים ללבנו לעשות זכרון לבית תפארתנו וקדשנו ובזכות אותה דרישה שנדרוש לציון ולמקדשה נזכה לקיימם באמת.
ובאיכה רבתי ספ"א דרש רשב"י קראתי למאהבי המה רמוני אלו נביאי האמת שהיו מאהבים אותי להקב"ה המה רמוני שהיו מרמין בי ואמרו לי הפרישו תרומות ומעשרות וכי יש תרומה בבבל אלא בשביל לאהבני להקב"ה, הוא שירמיה אמר הציבי לך ציונים הציונים במצות שהיו ישראל מצויינים בהם וכו'. [ובפרש"י עה"ת פ' ושמתם כ' הניחו תפלין עשו מזוזות ותמוה וע"ש בד' הרמב"ן ז"ל, אבל האמת יורה דרכו מה שראיתי בשם מרן הגר"א מווילנא ז"ל שצ"ל הפרישו תרומות עשרו מעשרות, [ומר"ת ה"ת ע"מ טעו המעתיקים] ודבר אמת היה בפי קדשו וכדברי המ"ר שם]. וע"ז סמכו רבותינו לעשות זכר למקדש גם במרור בזמן הזה וגם לכרוך מצה ומרור ביחד כדעת הלל בפסחים קט"ו וכמנהגנו, ועוד כמה ענינים:
ומעתה שאלה גדולה יש לנו לשאול מדוע תגרע מצות הקהל החביבה והקדושה שלא נעשה לה שם ושארית אצלנו תמיד, מה שהיתה נוהגת בזמן המקדש אחת לשבע שנים, ומי גרע זאת מלולב וכיוצא בו:
חשבתי למשפט לאמר דמצות הקהל גם בבית שני לא היתה מן התורה משני טעמים, א) שהתורה תלתה המצוה במנין השמטות כמש"כ בשנת השמטה, וכל שאין השמטות נוהגות גם מצות הקהל איננה נוהגת. ב) דכתיב (דברים לא יא) בבא כל ישראל לראות, א"כ י"ל דבעינן שיהיו כל ישראל [וכבר כתבנו במק"א בס"ד ליישב בזה בשם אאמו"ר הנז"ל ק' המפ' על בני בתירה שנסתפקו אם פסח דו"ש ולא פשטו מפסח מדבר וגלגל, משום שי"ל דא"ד שבת עד שיהיו כל ישראל ביחד עפ"ד התוס' יומא נ"א א' והדברים ארוכים אתנו, רק שכבר מצאנו שקדמוהו חכמי זמנינו ולכן עת לקצר], ושניהם אחד הם דגם מה שלא מנו שמיטין בימי בית שני הוא מפני שלא היו כל ישראל ביחד אלא שי"ל דהכא הקפידה תורה בפירוש בבוא כל ישראל אם גם נאמר כהסוברים שמנו שמיטין גם בבית שני עיין תוס' גיטין ל"ו א', ובכ"מ, וכנודע מחלוקת רבותינו הראשונים בזה.
ובספר המאירי למגילה ה' א', כתב קריאת המלך בפרשת הקהל שהוזכרה במשנה לא היתה עד שמנו שמיטין לאחר ז' שכבשו וז' שחלקו שהרי נאמר בה שנת השמטה ע"ש, הרי כדברינו ס"ל שתלוי במנין השמיטין, וא"כ י"ל דבבית שני לא היה עיקר מצות הקהל רק מדברי סופרים, ולפ"ז י"ל לפמ"ד בסוכה מ"ד א' לולב דאורייתא עבדין לה זכר למקדש ערבה דרבנן ל"ע ליה זכר למקדש, א"כ א"ש לדברינו דהקהל בזמן הבית השני היה רק מדרבנן לכן ל"ע לה זכר למקדש כמו בלולב שגם בבית שני היה מה"ת.
אמנם לפ"מ דמסיק שם דמה שי"ל עיקר מה"ת מיהא עבדינן ליה זל"מ א"כ י"ל דגם מה שהיה להקהל חיוב מה"ת בזמן הבית הראשון ג"כ י"ל עיקר מה"ת מקרי ולא דוקא מה שי"ל עתה מקצת עיקר מה"ת א"כ שאלתנו חזרה למקומה:
וזכורני שהצל"ח בפסחים ל"ה ב' כתב דלראב"י דס"ל מצה בזמן הזה דרבנן לא חייש למה"ב משוס דל"א בכה"ג כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, אולם תלמוד ערוך מבואר להדיא דכה"ג נמי מיקרי י"ל עיקר מה"ת שם קט"ז ב' דאמר שם בפירוש דלראב"י דמצה בזה"ז דרבנן נמי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואין סומא מוציא י"ח פקח באגדה ע"ש:
ובזה מבואר אצלנו פשט דברי הגמרא שם ל"ט ב', דבעי רב"ח מהו שיצא י"ח במרור של מעשר שני בירושלים, מי אמרינן במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והשיב רבא מסתברא מצה ומרור, ותמה השאגת אריה (סימן ק') דאינה ממין הטענה ע"ש. ולעניותנו א"ש ספיקת רב"ח הוא בסברת הצל"ח אם מה שאינו נוהג בזה"ז תקון רבנן כעין דאורייתא, והוא עפמ"ש בגיטין ס"ד ב' אר"ח אשתיק וורדאן מאי הול"ל כל דת"ר כעד"ת ואידך כי אמרי' כל כו' במילתא דאית לה עיקר מה"ת אבל במילתא דל"ל עיקר מה"ת לא [ועי' תוספות ב"ב מ"ט א' שכ"כ בפשיטות], א"כ שפיר מסתפק רב"ח אם במרור בזה"ז ת"ר כעין דאורייתא דכיון דבזה"ז אינו נוהג לת"ר כד"א או דמכיון שבזמן הבית נהג מה"ת עיקרו דאורייתא מקרי.
והנה י"ל דמכל מקום לא דמי מצה בזמן הזה לראב"י להך דערבה בסוכה, דשם אין לו שום עיקר מן התורה שלא נזכר כלל בתורה וע"כ גם בערובי חצרות ס"ל לר"ח וורדאן דלא תקון רבנן כעין דאורייתא אבל במצה נהי דע"פ ההיקש ס"ל לראב"י דבזה"ז דרבנן, אבל מ"מ פשוטו של דבר משמע דגם בזה"ז דאורייתא מדכתיב בערב תאכלו מצות, ע"כ עיקרו דאורייתא מקרי.
וזהו כוונת רבא שאמר מסתברא מצה ומרור שהוקשו יחד והו"ל כמו מפורש להדיא דגם (בזה"ז נוהג, ורק) במרור שייך מע"ש, א"כ מסתברא דשייך בזה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ תשובת רבא היא ממין הטענה של רמי בר חמא, כנ"ל לחומר הנושא.
תבנא לדיננא, שלפ"ז ראוי הוא לנו לעשות זכר למקדש למצות הקהל שהיתה לה עיקר בזמן הבית הראשון לכל הפחות, ותו דגם בשביעית עצמה הרי נהגו בשביעית בימי האמוראים וגם בימי הגאונים האחרונים שאין מערער בדבר, ועי' תומים סימן ס"ז לענין שמיטת כספים, וא"כ מדוע לא נעשה זכר ושם למצוה זו האהובה ונחמדה שהיתה במקום מקדשנו עטרתנו ותפארתנו, ואולי מזה נפשוט כדעת רבותינו ז"ל שעל מלך ישראל לבד הוא החובה לקיים מצות הקהל, וכל שאין לנו מלך בישראל נתבטלה המצוה ואין מצוה זו דומה לשאר מצות שאנו עושים להם זכרון מאחר שא"א להיות לנו מלך עד בא משיח צדקנו המקווה לנו מאז, וכאשר השבע השביענו השי"ת שלש שבועות חמורות אם תעירו ואם תעוררו עד שתחפץ ואם לאו אני מתיר בשרכם כו' כמ"ש בכתובות קי"ב א' וא"כ יפה עשו רבותינו ז"ל שלא התעוררו לזה:
אך הגאונים האחרונים ז"ל החליטו בפשיטות דכל גדול שבישראל עליו המצוה וכמ"ש בס' תפארת ישראל על משניות ספ"ז דסוטה ובספר מנחת חינוך, א"כ תשוב תעורר שאלתנו למקומה:
ועמש"כ בס"ד בפ"א אות א, שתלוי באשלי רברבי רש"י והמאירי ז"ל ולשיטתייהו אזלי, עמ"ש למעלה בשם המאירי וברש"י ב"ב י"ד ב' ד"ה ספר, ואם דוקא על מלך ישראל לבדו הוא החובה א"כ בבית שני שלא היו לנו מלכי ב"ד נראה שלא היו חייבים כלל, וכמש"כ הרמב"ן בפ' ויחי מדברי הירושלמי שקלים, ואולי לדברינו למעלה שצ"ל כל ישראל ביחד א"כ גם המלך הקורא צ"ל מלך על כל ישראל וא"כ לא נתחייבו רק דוד ושלמה בנו ברוב שניו וצ"ע, עמ"ש בס"ד בפנים:
והנה הרמב"ן ז"ל נסתפק בס"פ ראה במש"ש במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, וכן א' ג"כ שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר בא לומר כי לאחר שיבנה בהמ"ק לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא א"י כטעם שכ' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך או שיבאר כאן שלא נתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר ה' מקום לשכנו שם עכ"ד, ובר"פ תבא כ' בפשיטות שבא למעט שלא להקריב כשנבחר הבית ע"ש, וזכורני שבספר זרע אברהם על הספרי האריך שם לפלפל דתנאי בשלהי זבחים פליגי בזה אם בשילה נו"ג היו חייבים במצות ראיה ואת"י כעת. ועי' פסחים ל"ח ב' ז"א ח"ת ור"נ נאכלים בנו"ג ויעו"ש בתוס' ל"ו ב' ד"ה דאר"א, ודוק.
ועי' חגיגה ו' א' השיב ר' תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והא שמואל דיכול לרכוב על כתפו של אביו כו' א"כ מבואר להדיא דבשילה היו חייבין במצות ראיה. ודוחק לומר דמדרבנן היה דלמה יחייבו אז מדרבנן כיון שלא נתחייבו עודנה כלל מה"ת, ומיהו בל"ז תמוה קו' זו דהא חיוב להקטנים כאלו הוא רק מדרבנן ושמא אז עדיין לא תקנו למצות חינוך כלל וכמדומני שעמד בזה הט"א ואת"י כעת:
ואמנם בעיקר הספק של הרמב"ן ז"ל הרי לפנינו מצות הקהל שכ' בה בבוא כל ישראל לראות כו' במקום אשר יבחר ונצטוה יהושע לקרותה הרי שנתחייבו כבר במצות ראיה גם קודם בית עולמים, דפשוטו של מקרא ליהושע צוה מרע"ה, וא"כ למה נסתפק מרן הרמב"ן ז"ל ועמ"ש בפנים פ"א אות ה' בס"ד:
והנה בערובין ל"ב ב' הקשו עמ"ש בעזרא שלא עשו כחג הסוכות עד אז איך אפשר שמלכי ב"ד כו' וכה"ג מצאנו בפסח יאשיהו כתוב במלכים ובדברי הימים שלא נעשה כפסח הזה, ונפלא מאד כקושיית הגמרא איך אפשר כן שכל ימות השופטים והמלכים הצדיקים לא עשו כפסח הזה ולא נתפרש בדברי חז"ל ע"ז וע"ש במפרשים.
ואולם במצות ההקהל לא נמצא בשום מקום רמז ורמיזה שנתקיימה אף פעם אחת בישראל והיתכן שלא קיימוה לא השופטים ולא מלכי ישראל ויהודה הצדיקים, וזולת אגריפס המלך האחרון ממלכי הורדוס לא מצאנו זכר למצוה זו גם בדברי רבותינו חכמינו ז"ל, וגם רבותינו המפרשים לא התעוררו להתפלא ע"ז מדוע נסתם כל חזון לידע איך קיימו המצוה הזאת ואיזה מלך קרא הפרשיות, ורק ר"ט הוא שהעיד שראה אחי אמו תקע בחצוצרות כמבואר בתוספתא דסוטה ובספרי פ' בהעלותך ועכ"מ בדבר חז"ל, ואולי ג"ז היה באותה הקריאה של אגריפס המלך שנזכרה במשנה דסוטה:
שוב נזכרתי שבקינות לת"ב בסוף קינה ויקונן ירמיהו על יאשיהו, א' שם במועד שנת השמטה כגע הקהל לאתות תלה בעשרים ושתים מהרוס שתות כו', משמע קצת שנהרג בעת שהגיע לקרא פרשת ההקהל, ואין בידי כעת לידע מקורו בישבי במקום שאין לי שום ספר מדברי רבותינו ז"ל:
אי לזאת קנאתי קנאה גדולה למצוה זו, וכ"ד החסיד בספר חסידים שיחזור אחר מצוה שדומה למת מצוה, והשי"ת יזכנו לשמוע קריאת ההקהל בבית מקדשנו ממשיח צדקנו בעת שיהיו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם:
ואשרי הדור שהגדולים יהיו נשמעים לקטן שבקטנים כמוני וידרוש כל רב בעדתו ביום שבת קודש חוה"מ סוכות הבא עלינו לטובה איה"ש, דבר בעתו מה טוב, וכל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם[1], ועליהם ועלינו תבא ברכת טוב: