זכר למקדש/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

זכר למקדש א

פרק א – שאלת מי

א

בפסוק ויצו משה אותם לאמר. נראה שלכהנים ולזקני ישראל צוה משה רבינו לקרוא את התורה באזני כל ישראל. ולפ"ז אין המצוה ביחוד על מלך ישראל בזמן שהיה בית המקדש קיים רק על הגדול שבכל ישראל, והוא או המופלא שבסנהדרין או הכהן הגדול המשמש. וכדתנן בפ"א דסנהדרין שאין דנין את הכה"ג אלא ע"פ ב"ד של ע"א ויליף הגמ' שם (ט"ז ע"א) מדכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול. ונראה מזה שהכה"ג היה עומד במעלה יתירה ממלך ישראל ממה שלא נדרש הגדול על שניהם, וע"ש דלרב מתנה באמת גם נשיא שבט שחטא נידון בע"א וע"ש ברש"י ד"ה דבריו של גדול דינו של בעל שררה כו', ואולי אתיא משנתנו כר"נ שם (כ' ע"ב) דל"נ פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, ונשיא שבט שאני, אלא מדסתם הר"מ במשנתו כרבינא דבשבט שהודח מיירי מתני' אבל נשיא שבט כהדיוט הוא, א"כ משמע דדווקא לכה"ג לבד הוא דכתיב הגדול אולי הוא משום דמצינו לשון הגדול בכה"ג בפ' אמור והכהן הגדול מאחיו. אלא דא"כ גם כה"ג שעבר ג"כ לא ידון בכ"ג, עיין יומא (ע"ב ע"א) ומכות (י"א ע"א). ואולי אה"נ. ויעויין הוריות (י"ב ע"ב).

ולכאורה לפ"מ דדרשינן בהוריות (ט' ע"א) מי שאין על גביו אלא ה' אלהיו, מבואר הדבר שאין גדול בישראל יותר ממלך ישראל, וא"כ גם בפי' הדבר הגדול יל"פ כן, ונראה דחכמינו ז"ל הכריעו לדרוש לכה"ג דוקא עפ"ד הירושלמי רפ"ב דסנהדרין ורפ"ג דהוריות דאר"א כהן משיח שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. א"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אהרן בגדולתו, א"ר אבין קדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, ויעו"ש עוד בכהן משיח שחטא לרשב"ל מלקין אותו בב"ד של שלש דאי תימא בב"ד של כ"ג נמצא עלייתו ירידתו, ועיין בבלי סנהדרין (י"ח ע"ב) ברייתא דאם עבר על עול"ת ה"ה כהדיוט לכ"ד [ולפה"נ צ"ל גם בירושלמי אין תימר בב"ד של ע"א דבכ"ג ל"ש לאטפויי משום קדושת הכה"ג ורק לרי"ש הוא דכל מכות בכ"ג ואין מקום לחלק בזה בין הדיוט לכה"ג, וצ"ע במפרשים על הירושלמי] ויעו"ש בנשיא שחטא דמלקין אותו ומעבירין אוחו, וכ"פ הר"מ ז"ל ספ"ח מסנהדרין, וא"כ א"ש שהכריעו לדרוש הדבר הגדול דבריו של גדול על הכה"ג שהוא הגדול מתוע"ס. וא"ש שהוסיף ר' אבין מדכתיב קדוש יהיה לך דבא לרבות גם כהן מרובה בגדים, שלענין קדושת הכהונה גדולה ה"ה ככהן משיח כדמרבינן בהוריות (י"ב ע"ב) וה"נ לענין זה, וממילא גם לענין שנידון בע"א.

ובזה מיושבת קושית הגרע"א בתוספותיו פ"ק דסנהדרין על ר"א דמבע"ל שורו של כה"ג בכמה ומ"ט לא פשיט ליה מברייתא דעבר על עול"ת ה"ה כהדיוט לכ"ד [ובפשיטות י"ל דאתיא כמ"ד שם (ט"ז ע"א) הדבר הגדול, הוא הדבר הקשה, ולפה"נ לס"ל כלל דרשא זו דכה"ג נידון בע"א. וא"כ דעול"ת דנקט לר"א נקט וה"ה גם ד"נ שלו] ולהאמור א"ש דר"א לשיטתיה בירושלמי אין ראיה מגופו לממונו ודוק:

ולהאמור י"ל דוקא שם דכתיב הדבר הגדול ומקובל בידינו לדורשו לדבריו של גדול הוא דמוק"ל לכה"ג שהוא גדול מתוע"ס, וי"ל נמי משום הא (דגדלהו משל אחיו) דדרשינן שיהיה גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר, שהם המעלות המצויינות שהאב זוכה להבן וכספ"ב דעדיות. ועיין שבת (צ"ב ע"א) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה, ובפ"ו דאבות הנוי והכח והעושר והחכמה כו' נאה לצדיקים ונאה לעולם, א"כ הוא המובחר וגדול שבכל ישראל והיינו דוקא התם דכתב קרא הגדול, אבל בנ"ד של"כ הגדול רק שא"ל תקרא את התורה הזאת, ליהושע הוא דאזהר שהוא היה במקום מלך בישראל, וכאשר הוזהרו אח"ז עליו שכל הממרה את פיו מות יומת כדין המורד במלכות כחק תורתנו הקדושה, בכל מלך המולך עלינו. וכ"מ פשטא דמתני' דקרא לה פרשת המלך ולא פרשת הקהל:

וכ"כ בספר החינוך שהמלך היה מחוייב לקרא באזניהם וכו', ואולם לשון הרמב"ם ז"ל אינו כן רק כתב והמלך הוא שיקרא, משמע שאינו אלא שכן הנהיגו על עצמם לחשיבותו, ועי' ביראים ובסמ"ג:

ומצאתי דתלי באשלי רברבי. דהמאירי בסוטה שם כתב וממנה מדלג לבו"ק שבמשנה תורה ואע"פ שאין כאן דילוג עד יותר מהפסק המתורגמן פירשו גדולי הרבנים [רש"י ז"ל] שהמלך א"ל תורגמן והדברים מתמיהים שא"כ אף בפחות משיעור זה יהא אסור אלא שאין גנאי לצבור במה שהוא כבודו של מלך עכ"ד.

נראה לע"ד מזה דרש"י ז"ל ס"ל בפשיטות דבאין מלך ישראל, הגדול שבכל ישראל הוא הקורא, והנה כבר נתבאר שאין בישראל גדול מכה"ג, זולת המלך, והרי מבואר להדיא במשנה דיומא פ"ז דבעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ משום כבוד הצבור, ויעו"ש ע' א' דמחלקינן בין הפסקת התורגמן או לא, וא"כ אין כבודו נדחה מפני כבוד הצבור ק"ו שאין כבוד הגדול שבכל ישראל שתחתיו, זולת המלך שעל גביו, מכריע כבוד הצבור כלו. וא"כ אא"ל כדברי כמאירי.

אך המאירי שפיר קאמר לפ"מ דס"ל דהמלך לבד עליו הוא החיוב לקרות ולא לזולתו כלל, ע"כ שפיר כתב דמה שהוא כבודו של מלך אין גנאי כלל לצבור, שכבודו מכריע כל כבוד הצבור ומשום מצות שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך עד שא"א לו למחול על כבודו (קדושין ל"ב ע"ב) והנוגע בכבודו וממרה את פיו ה"ה חייב מיתה וא"צ למידייניה וכמבואר במגילה (י"ד ע"ב). ועיי"ש בתוס' ובסנהדרין ל"ו א' ונעלה כבודו הרבה מכבוד קדושת כה"ג שנדחה מפני כבוד הצבור:

אמנם מה שאין מתורגמן בכאן, אינו לפי שאין למלך תורגמן, שאינו ענין לכבודו שלא להעמיד תורגמן, אלא דבשביל קריאתו ל"צ כלל תורגמן דהא התורגמן הוא להשמיע להעם בלשון שמבינים ובקריאת ההקהל ל"ה צריכים כלל להבין רק לשמוע לבד, ובלשון הקודש דוקא היה קורא, ואף לכל השומעים ל"ה מתרגמין, וגזה"כ הוא מדכתיב תקרא את התורה הזאת באזניהם ולא בלשון אחר, ורק לפי שבמשנה נזכר שהמלך קורא אותה ע"כ הזכיר גם רש"י שאין למלך תורגמן אבל עיקר הכוונה שלקריאה המיוחדת להמלך שהוא פ' הקהל, גם כשנקראת ע"י זולתו אין תורגמן כלל, מפני שנקראת בלה"ק דוקא. הרי לפנינו שלרש"י ז"ל נקראת גם ע"י גדול שבכל ישראל ולהמאירי דוקא ע"י המלך כדעת הרא"ה בספר החינוך:

אמנם תמהני עליו ז"ל שהולך בעקבותיו של הר"מ ז"ל, וכאן שינה מלשון קדשו ולא עוד אלא שהוסיף לכתוב בסוף דבריו שהמלך שלא רצה לקרוא ביטל מ"ע זו. ובעניותי ל"י מנ"ל הא שלא אפשר ע"י אחר ומנ"ל שהיא לעיכובא, והרי איננה רק ענף ממצוה זו, שהרי המצוה היא גם על כל ישראל להקהל ולשמוע וכלשון הר"מ ז"ל שכתב הראיה ז"ל בעצמו ובאמת הרא"ם בספר יראים מנאה לב' מצות ולדבריו שפיר י"ל דהמלך שלא קרא ביטל מ"ע אחת שמוטלת עליו אבל מ"מ מה שעל העם לשמוע י"ל דמתקיימת שפיר גם בקריאת זולתו. ונראה דכ"ע מודו דביש מלך בישראל בזמן שבהמ"ק קיים עליו מוטלת המצוה ולא על זולתו:

ומסתפקנא בזמן שהיו לישראל וליהודה כל אחד מלך בפני עצמו על פי הדיבור אם המצוה היתה על שניהם או רק על מלך יהודה, דזה ודאי שאיננה נקראת רק בבהמ"ק כמש"כ בבוא כל ישראל לראות, ואין לנו זולתה אחרי המנוחה והנחלה. א"כ י"ל דמלך יהודה לבד היה קורא לכל ישראל, או שקראו כ"א בזמן מיוחד לו ולעמו בלבד ביום אחר, אם לא הספיק העת בו ביום, ואתיא כהא דתניא בהוריות י"א ב' מלכי ישראל ומלכי יהודה אלו מביאים (שעירים) לעצמם ואלו לעצמם.

ונראה לכאורה דמלך יהודה קודם דירושלים מקומו הוא, אלא שי"ל דמלך ישראל שהיה רוב ישראל תחתיו הוא קודם ודומה להא דיומא ל"ב א' מרובה כפרתו עדיף, וכה"ג בזבחים פ"ט ב', שבת קל"ב ב' ובכ"מ רבות [או להא דמבע"ל בזבחים צ' א' תדיר ומקודש ה"מ עדיף, ובירושלמי פ"ז דיומא ופ"ו דנזיר תלי לה בפלוגתא דב"ש ודב"ה ודר"א וחכמים והר"מ ז"ל פסק בס"פ מתמו"ס דאיזה שירצה יקדים אך יל"ח מדשם].

ואולי היה זה ע"י גורל, או לפמש"כ בספר מנחת חינוך דמה"ת אינו דוקא בבהמ"ק, א"כ י"ל דמלך יהודה שהיה תחתיו רק מיעוט העם היה קורא בבהמ"ק ומלך ישראל בירושלים או בהר הבית ועמש"ל פ"ד בס"ד שלעד"נ שלא כדבריו:

ועיין בירושלמי פ"ק דע"ז דירבעם נתפקר מפני שיאמרו על מלכות שלמה מלכא דאתרא קודם והוא תניין לו ובבבלי סנהדרין ק"א ב' אמרינן ד"א גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו' ולא נזכר שם משום קריאת פ' ההקהל, ואפשר שהקדים להתפקר קודם שנת ההקהל:

עוד נסתפקתי כשהמלך קולו עמום או חולה, אם עושה שליח במקומו, או שמתבטלת המצוה לגמרי דאיננה בשליחות, ואת"ל דעושה שליח, מי ילך לו אם בנו הממלא מקומו או את כל מי שיצוה אז. כן אם המלך קטן כמו שהיה יהואש ויאשיהו וגם שלמה המלך היה כשנמלך בן י"ב שנה אם שייך עליו חיוב מדרבנן, או שהוא כמו שלא היה מלך כלל אז מכיון שאינו בר חיובא במצות עדיין:

ובספר יראים וכן בסמ"ג כתבו צוה הקב"ה בקרוא המלך את התורה שבאו כולם לשמוע, לפי לשון זה י"ל דהמצוה רק על הצבור לשמוע אף אם אין המלך בר חיובא, אך עיין סימן רפ"ט ל"מ כן, וי"ל בדוחק. ותו דהא דומיא דיהושע שצוה לו מרע"ה משמע כן כל מלך, ועיין בספר תפארת ישראל.

ועיין רש"י ב"ב י"ד ב' ד"ה ספר שכתב ספר עזרה שכתבו משה ובו קורין בעזרה פ' המלך בהקהל וכה"ג ביו"כ, משמע מלשונו דאין הדין דוקא על המלך לקרות, ואזל לשיטתיה כמש"ל בס"ד. אלא שנ"ל דט"ס בדבריו, דלמה נקט פ' המלך דוקא אלא ודאי שצ"ל ובו קורא המלך הפרשיות בהקהל:

ב

מצות ההקהל, לדעת הר"מ והחינוך והסמ"ג היא מ"ע אחת להקהל ולשמוע מפי הקורא, מי שהוא לכל מר כדא"ל, אולם הרא"ם בספר יראים הוסיף עוד מ"ע אחרת להקהל, ושהמלך יקרא לפניהם [ודומה קצת דבר זה למה שכתוב בספר חרדים דמ"ע על הזכרים להתברך מהכהנים המברכים עיין הפלאה כתובות כ"ה ע"ב אך הריטב"א סוכה ל"א ע"ב כתב שלא כדבריו]:

והנה לשון הר"מ ז"ל להקהיל, משמע שלא לבד שהמצוה על כל יחיד לבא הוא בפרט, עוד המצוה להקהילם, והיינו להשגיח להתקיע ולקבצם, וכי"ב ובל"ס כופין את כ"א מישראל שאינו רוצה לבא, כמו על כל מ"ע כתובות פ"ו א'.

ונראה שלהקהילם מוטל על הב"ד הגדול שבירושלים וכמו כל מ"ע שעל הצבור לעשותם כנודע, ונסתר מש"כ במק"א בס"ד זה רבות בשנים ליישב דברי הר"מ ז"ל פ"א מבה"ב שכתב הכל מסייעין בבנין בהמ"ק אפילו נשים ועבדים, מנ"ל לחייב נשים כיון שהיא מ"ע שהז"ג כמבואר בשבועות ט"ו ב' דאין בנין בהמ"ק בלילה [ובשבת וי"ט] ונראה לכאורה דמ"ע שבקדשים שאני דלא ילפינן מחולין כרפ"ב דקדושין וא"כ אינו דומה לתפלין ע"ש ל"ה א', אך ל"מ כן בכ"מ, ולכן אמרתי שלא נפטרו ממ"ע שהז"ג רק דומיא דתפלין שהיא מצוה שעל היחיד משא"כ במ"ע דצבור כמו בנין בהמ"ק הם חייבים. ומזה באתי ע"ד האחרונים בענין תפלת המוספין לנשים. אך להאמור אאל"כ דבקדושין ל"ד א' חשב הקהל במצות שהנשים פטורות וע"ש ל"ה א'. ודברי הר"מ ממקום קדוש יהלכון, תלמוד ערוך בב"ב ד' א' ואב"א שאני עבדא דמחייב במצות, (וט') [ועיין] סוטה כ"א א' ומי נפיש כולי האי ודוק, וא"כ ה"נ נשים, ומה שהיא בכ"ד מ"ע שהז"ג ישבתי במקומו בס"ד:

ואולי החיוב להקהיל הוא על המלך הקורא, שעי"ז גזרו לצוות על הצבור ולכוף אותם ומפני שהוא הקורא אפשר החובה בזה עליו יותר מעל הב"ד הגדול.

אך שאר רבותינו הראשונים ז"ל כתבו להקהל מצוה על כל יחיד לבד, ואולי כצ"ל גם בהר"מ ז"ל אלא שממש"כ אח"כ והטף ל"מ כן דאטו חיובא לדרדקי כפסחים קט"ז א'. אלא ודאי דהגירסא להקהיל עיקר. ונפשוט מזה ספיקת הטורי אבן דהמצוה להביא הטף על הב"ד או על האב. ע"ש בחגיגה ג' א'. ואפשר דאה"נ מש"כ על הב"ד ר"ל הב"ד הגדול שבירושלים עה"ק שממנה תורה יוצאת לכל ישראל ובסנהדרין פ"ז א', פ"ח ב' ובכ"מ:

אמר ראב"ע אם אנשים באים ללמוד נשים לשמוע טף למה באים אלא ליתן שבר למביאיהם:

ג

האנשים ללמוד. פשוט הדבר שאין אדם בריא בישראל שהיה פטור מזה וכלשון רבינו הר"מ, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה. ועיין בספר עין יעקב להנאון בעל ח"י דבר נחמד בזה בפירוש ד' ראב"ע בחגיגה שם אם אנשים כו', ומשם סעד לדברי הר"מ ז"ל:

ד

נשים לשמוע . הירושלמי אמר ע"ד ראב"ע אלו (חגיגה ג' א'. וירושלמי שם, מכילתא פ' בא, תוספתא דסוטה, מסכת סופרים פ"ח, ועוכ"מ). אתיא דלא כבן עזאי שאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה כו', וכבר העירו המפרשים שז"ש ר' יהושע מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני שהוא בשיטתו דהמלמד לבתו תורה כאלו מלמדה תפלות. והנה לב"ע י"ל דגם הנשים ללמוד, וא"כ הטף לשמוע, ויעומ"ש בסמוך בס"ד:

בירושלמי ריש חגיגה א' על הא דתנן הכל חייבין בראיה חוץ מנשים הדא דתימא בראיה קרבן אבל ראית פנים הכל חייבין דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף ואין נשים פחות מטף. ותוס' שם כתב דחולק על תלמודין הבבלי וע"ש גם בטורי אבן ראיות דלהבבלי גם מראית פנים פטורות הנשים.

ואני עני בילדותי הבאתי ג"כ ב' ראיות מכריחות לזה. א) מקדושין ל"ה א' ד"א מצה שמחה והקהל ה"ל ג"כ הבכ"א וא"מ וע"ש גם בתוס' ד"ה לאביי, ומ"ט ל"א בפשיטות מצה ראית פנים והקהל. ב) שם נ"א ב', כעס ר"י וכו' אשה בעזרה מנין והשיב ע"ז ר' יוסי דחקה ונכנסה כו' ומ"ט ל"א בפשיטות דמשכחת כשבאה לקיים מצות ראית פנים ביו"ט, שאפילו נדחוק עפ"ד הר"מ ז"ל פ"א מחגיגה דעיקר המצוה הוא ביום הא' מ"מ הרי מה"ת מיירי ומה"ת מותר לקדש ותו דמי לא משכ"ל של"ה יכולה לבא לעזרה עד חוה"מ.

אמנם לולי ד' רבוהי ה"א דל"פ כלל, והירושלמי מתפרש בפשוטו בהקדם מש"א שגם נשים חייבות שכן כתיב הקהל את העם כו'. והרי שם בהקהל מיירי ומה ענין הקהל לראיה והל"ל גמר ראיה ראיה מהקהל, אבל כוונת הירושלמי דראית ג' רגלים נקרא ראית קרבן ראיה שמביא עליה קרבן, ומצות הקהל נקרא ראית פנים, שאין עליה קרבן, וזש"א דבמצות ראית פנים הכל חייבין שכ"כ בהקהל גם הנשים, וסרו בזה כל הקושיות שאין שום מחלוקת בזה וש"מ א) שהיא נקראת ג"כ מצות ראיה וכמש"כ בבוא כל ישראל לראות וכמו מצות ראית הקרבן בג"ר היא בעזרה כמש"א בירושלמי פ"א דחגיגה כן גם מצות ההקהל. ב) שהיא מצות ראיה אחרת וא"א לצאת בה י"ח מצות ראית הרגל. שהרי קראו הירושלמי שם אחר:

ה

טף למה באים כדי ליתן שכר למביאיהם. שם דרש זה ראב"ע על מקרא זה דפ' הקהל. ואולם במכילתא בא פט"ז דרש זה ע"פ אתם נצבים היום כלכם ראשיכם כו' טפכם נשיכם, וכי הטף יודע להבין בין טוב לרע אלא כדי לחת שכר למביאיהם לרבות שכר עושי מצוה לקיים מה שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. א"ל איזה דבר חדש יתר ע"ז הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר הזה בלתי היום אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך אין דור יתום שראב"ע שרוי בתוכו כו'. ולכאורה ה"נ שהוא ט"ס מש"כ שם קרא דאתם נצבים שהרי לא נצטוו להביאם שם. אך ממה שמסיים ועוד דרש ולא יאמר כו'. נראה שהיא עובדא אחרת מהך דחגיגה ותוס' ובכ"מ אלא דג"ז אינו דהא כמו שם גם הכא שמח ר"י בחידוש הזה, וא"כ נראה דתנאי פליגי בזה:

ובמסכת סופרים פי"ח א' אנשים לשמוע נשים לקבל שכר פסיעות, טף כדי ליתן שכר למביאיהם. נוסחא זו אינה מובנת לי כל עיקר, ובספר יראים העתיק לכפול שכר למביאיהם ע"ש בנ"א:

ומש"א מרגלית טובה היתה בידכם, אולי יתכן עפ"ד הרע"ב באבות פ"ב עמש"ש בר' יהושע אשרי יולדתו שאמו הביאה עריסתו לבית הכנסת שיכנסו ד"ת באזניו, ומש"א אשריך א"א שראב"ע יצא מחלציך, עיין ד"נ בספר פנים יפות דכ"ה רצון השי"ת ליתן שכר לעושי מצות, וזש"א בא"א כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וב"ב אחריו ושמרו דרך ה' למען הביא כו'. ואני עני פרשתי בילדותי עפ"ד המפר' שלכן לא מל א"א א"ע קודם שנצטוה משום שגדול המצווה ועושה וכבר כתבו תוס' ע"ז ג' א' דשכרו מרובה משום שכופה את יצרו, וא"כ גם בזה רצה לעשות נ"ר להשי"ת שרוצה להשפיע טובו לבריותיו, והיא היא דרשת ראב"ע:

עיין דברי המפרשים שפירשו טף למה באים, היינו שכיון שהאנשים והנשים יבואו א"כ ממילא לא ישאירו את הטף בבתיהם וא"כ למה הוצרך לצוותם ע"ז אלא ליתן שכר למביאיהם, וקצת אינו מדויק לשון למה „באים“ (וע"ש בהרש"א והרי"ף ד"נ ע"ז) וגם לפ"ד הר"מ דעבדים פטורים מהקהל, א"כ ישאירום ע"י העבדים, אך תמן אמרי לית הימנותא בעבדים כב"מ פ"ו ב':

והנה המפרשים הקשו דהא דקדושין ל"ד א' ומה טפלים חייבים נשים לא כ"ש והרי אין חיוב כלל להביא את הטף רק כדי לשל"מ וא"כ מה ק"ו הוא לנשים מטפלים דבדידהו ל"ש ליתן שכר:

ובאמת היה נראה לדברי הר"מ ז"ל בהלכה ו' שכתב גם מי שאינו שומע מחויב לבא לשמוע [וכוונתו מי שאינו מבין לשון הקודש, וכמש"ל דאפילו הלועזות, ואש"ק הלח"מ] והטעם כדי שיכנס יראת ה' בלבבו ועיין רמב"ן עה"ת, א"כ ה"נ דבאמת החיוב בזה גם על הטף מצד עצמם ולא משום לתת שכר בשביל הבאתם, ואל תתמה ע"ז דלא מצינו מצות חינוך מן התורה דהא כה"ג הוא גם בלימוד התורה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ומשיכול לדבר ה"ה חייב ללמדו וכסוכה מ"ב א' ויו"ד סימן רמ"ה, ובע"כ דעיקר הדת שאני, א"כ גם מצות הקהל י"ל כן גזרה חכמתו ית"ש וכמש"כ החינוך שהוא עמוד חזק וכבוד גדול בדת. שפיר י"ל דאה"נ החיוב להביא הטף לשמוע כמו הנשים לעצמן, ודייקי קראי הכי למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א, למען ישמעו קאי על הטף שלפנינו ולמען ילמדו על האנשים או גם על הנשים לכל מר כדאית ליה:

והנה עיקר הק"ו אם טפלים חייבים נשים לא כ"ש, תמוה וכי לא מצינו דוגמתו והרי בטומאת כהנים כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן (יבמות פ"ד ב') ואלו קטנים מוזהרים גדולים עליהם כמש"ש קי"ד א' אף שקטנים פטורים מכל המצות ונשים פטורות שם גם בגדלותם מ"מ כך גזרה חכמתו העליונה ית"ש, ומי בא בסוד ה' לידע טעמי המצות וכמו שם גם הכא נימא דגזה"כ הוא לחייבנו על הקטנים ולפטור הנשים. ודוחק לחלק בין מ"ע לל"ת.

אך י"ל דלפ"מ דיליף מואמר ואמרת אה"נ שי"ל דלאו ר"ע ס"ל כלל דרשא זו דהא במ"ר ר"פ אמר ובאיכה רבה נדרש לטומאת מת מצוה, ועוד דרשי טובא ועיין נזיר מ"ג א' דרשא אחרת ע"ז. א"כ לא רחוקה לומר דאה"נ הני תנאי לס"ל דמו"ג עה"ק בכה"ג דנשים פטורות לגמרי וא"כ שפיר יליף הק"ו מה טפלים כו' להך מ"ד. ולפ"ז י"ל דלאו ר"ע ס"ל דרשא דראב"ע לתת שכר למביאיהס אלא שאנו חייבים עליכם מעצם המצוה:

ויתכן דאם נפרש ללמוד גם לנשים אז יל"פ לשמוע לטף דבתריה ורק דראב"ע לשיטתיה שהקדים נשים לשמוע הוא שמכריח מטף לתשל"מ משא"כ לב"ע ולסוגיא דקדושין דיליף הק"ו מטפלים לנשים ויל"פ דהך לשמוע לנשים וטף קאי. וקצת ה"נ דהא תלוי בפלוגתת ר"כ ורבא בבכורות כ"ו ב' אי קאי דקמא אדקמא ע"ש ובמש"ש בחי' בס"ד שהרביתי רעים לסוגיא כזו אכ"מ וה"נ היא ממש כדהתם והא בהא תליא:

ועיין בספר אור החיים עה"ת שכתב דמה"ט כתב ב"פ למען ילמדו ולמען ישמעו להורות ילמדו לאנשים לבד וישמעו לשניהם, ולכן ארז"ל האנשים לשמוע והנשים ללמוד ולא להיפוך ולמיעוט ידיעתי ל"י מקום מאמר ההפוך הזה מכל מה שזכרנו בעזה"י.

ומש"ש לפרש במש"כ ובניהם אשר ל"י שזהו נגד הטף הן הן דברי הרמב"ן ז"ל במקומו, ומדברי קדשו נלמוד שלפי פשוטן של כתובים הטף הם הראוים כבר לחינוך, ורק לפ"ד חז"ל ליתן שכר למביאיהם משמע דגם קטנים שלא באו ל"ח אנו חייבים להביאם ובספר מנ"ח נסתפק אם יונקי שדים דוקא או גם כשלא כלו להם חדשיהם כו'. ואני עני נפלאתי מאד איך יתכן להביא רבבות ילדים מכל המון ישראל מכל מקומות פזוריהם בעזרה והם צועקים ובוכים והומים הן ואומניתיהם ומי ישמור אותם מנקיותם וביחוד במקום המקודש ובמעמד הקדוש והנפלא כזה בפני מלך וכל הגוי כולו איך אפשר להשקיט סערת אלפים ורבבות עוללים ויונקים בכל משך קריאת הפרשיות עם הברכות אם לא שלא היה נס נגלה ונפלא על כל זה, ואם כי עין בעין זכינו לראות במקדש ה' בכל יום נסים ונפלאות, אבל כבר נודע מרבותינו שלא סמכה תוה"ק לכתחלה לצוות בדרך נס. עיין בח"א הרש"א חגיגה שלא הביא ד' הרמב"ן בפ' התורה:

ו

חרש ושוטה . יעויין בספר מנ"ח מש"כ דמחויבים אבותיהם להביאם ואף דגדולים כה"ג פטורים מ"מ בהקהל שהבאת הטף כדי לשל"מ גם חו"ש בכלל, ומזה יצא ליישב קו' הטורי אבן דאיך משכח"ל קטן חייב בהקהל כיון דמראיה יליף בג"ש א"כ הרי כל מי שא"ל קרקע פטור מראיה, די"ל דכיון דהטעם בכאן שונה הוא מבראיה לא משגחינן על הג"ש וגם מי שאין לו קרקע חייב בהקהל, וע"ש תוס' ר"ה כ"ז ב' ופנ"י ריש קידושין, ועיין ממגילה אף דנשים חייבות ועיין ב"י סימן תרפ"ט ובספר כו"פ סי' א' ויעויין בב"ק מ"ה א', צ"ח ב' במאי דפליגי שם חכמים ור"ע אם דנין דינו של שור שלא בפניו משום היקשא דכמה"ב כך מה"ש, דלאידך מ"ד שור לאו בר טענתא הוא, מבואר הדבר דתנאי פליגי בהדיא בכה"ג וצ"ע ליישב לפי ההלכה לדידן.

ובעניותי ה"א דדברי ראב"ע שאמר לתת שכר למביאיהם הוא רק דרך אגדה ולא לקבוע הלכה שאמרו כבר אין למדין מאגדה ואולי לחומרא שאני. או מדדייק הירושלמי מזה דלא כבן עזאי מכלל דלהלכה אמרה. וגם מדברי ר' יהושע שאמר מרגלית טובה ה"ב וכו' משמע דלהלכה קאמר וצ"ע:

ז

גרך אשר בשעריך. להראב"ע הוא גר תושב ואולי סובר כאחרים בע"ז ס"ד ב' ואיזהו ג"ת כל שקיבל עליו לקיים מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות. ויעויין תוספות ב"מ קי"א ב' ויבמות מ"ח ב' וצ"ע:

וזכורני שבשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק סימן כ"א פלפל בדברי הראב"ע ליישב קושיית הטורי אבן דגר אין לו קרקע. ודבריו נשגבים ממני דגר תושב ודאי דאין ליה קרקע בא"י משום לאו דלא תמכר הארץ לצמיתות להרמב"ן ז"ל ומשום חנ"י בקרקע ורק לענין מת"ח הוא שמותר ליתן לג"ת, ויעויין ר"מ פ"י מע"ז (ואנן לא קי"ל כדברי אחרים שזכרנו רק כחכמים שק"ע שבע מצות [)]. ועיקר הקושיא דהא א"ל קרקע כבר בארנו בעניותנו במק"א בס"ד, דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בשבתו בירושלים:

ובזה א"ש דברי התוספות פסחים ג' ב' דריב"ב ל"ה לו קרקע ומה"ט היה פטור מפסח, ותמוה עדיין דמ"מ במצות שמחה היה חייב גם כשא"ל קרקע, די"ל שבע"פ לבד לא בא לירושלים ולמחרתו בזמן חיוב השמחה היה בירושלים:

ולפ"ז בחיוב ההקהל שהוא בחג הסוכות ולא מקודם. והרי כבר נתחייב כ"א מישראל במצות שמחת יו"ט הראשון לבא לירושלים א"כ ממילא מתחייב בהקהל גם כשאין לו קרקע וז"ב לענ"ד. אך בהא דריב"ב לא משמע כדברינו בגמ' שם. וי"ל באו"א אכ"מ:

ח

טמא. פטור מפני שא"ר לבא וכ' בבא כי"ש לראות כ"כ הר"מ ז"ל והמנ"ח כתב דין חדש דלכאורה ל"ה צריך לזה לפ"מ שכלל דכל הפטור מראיה פטור מהקהל או לפי שעיקר הטעם משום שארל"ב. א"כ י"ל בטבו"י וטמא מת שמותרים לבא בעזרת נשים ה"ה ראוי לביאת הקהל ממילא חייב אף שפטור מראיה דשם היה בעזרת ישראל ושפת"י. ע"ש עוד שי"ל דכיון דמדרבנן אסור א"ר לביאה מקרי. אבל מ"מ במחו"כ ודאי י"ל דחייב בהקהל אף שמראיה פטור ולדבריו ה"ל להר"מ ז"ל לפרוט כל הפטור מראיה פטור מהקהל חוץ ממחו"כ. ואולי משום שאינו מפורש להדיא כן כדרך הר"מ ז"ל:

ט

ערל חייב . ע"ש במנ"ח שכתב גם זה תלוי בטעם הדבר שטמא פטור מראיה דאסור לבא. א"כ בערל שיכול לבא לע"נ ה"ה חייב בהקהל וד"נ. ואולם יש לפרש עפ"ד הטורי אבן שהקשה לל"ק לטמא דפטור מראיה ת"ל דא"א לבא מפני טומאתו ותי' דצ"ק כשמקריבן ק"צ בטומאה א"כ בכה"ג הותר לבא קמ"ל דלא. וא"נ גזה"כ הוא גם בטמא וממילא ישתנה הדין גם בערל אך יש לדחות מכ"ט וכמ"ש בדרושים בארוכה בס"ד:

י

חציו ב"ח. תליא בפי' הר"מ שפירש כמשנה ראשונה והעלה המנ"ח דחב"ח חייב משום דעומד לשחרר ורק דבראיה שאני משום חובע"ז משא"כ בהקהל אבל ח"ש וחב"ח י"ל דפטורה משום דאין כופין לשחררה והרי עבדים פטורים שי"ל אדון אחר עש"ב.

ולעד"נ לפמש"כ הר"מ דעבדים פטורים מדכתב בבא כל ישראל דא"כ צריך כולו ישראל וחב"ח נמי לאו כולו ישראל הוא, עיין סנהדרין פ"ו א' דממעט להדיא חב"ח מישראל, וממילא גם ח"ש וחב"ח כן דלא חמירי נשים מאנשים וגם אינהו בכלל כל ישראל כן:

יא

בעל הטורים בפרפראותיו כתב בבא כל ישראל מלא ו' ששה באים כהנים וזקנים אנשים ונשים טפך וגרך אשר בשעריך. ולא ידעתי לכוונם מ"ט דוקא אלו ואם מפני שהם נזכרים כן בפרשה מה חידש בזה:

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף