הרי בשמים/ב/ריח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב ריח

סימן ריח

בעזה"י יום ג' ה' לחודש אדר השני שנת תרנ"ד לפ"ק סטרי.

ברכתי תעלה לראש כבוד בן גיסי ידידי הרב החריף הגביר השלם במעלות ובמדות איש חמודות זך השכל מוה' חיים מאירסואהן נ"י חתנא דבי נשיאה ש"ב הרב הגאון המובהק מוהרי"א זללה"ה אבד"ק לבוב יצ"ו.

מכתבו הגיעני עד"ש נידן א' שהקדיש לטובת נשמתו סכום מעות לחברת ת"ת דעירו וצוה להבנים שיקחו בעד הסך הלז שפארקאססי בישל או ווטרטהפאפיערע והרווחים שיעלו יחלקו מדי שנה בשנה ביום היא"צ שלו ונכתב ונחתם זה בשטר צוואה ולאח"מ קימו וקבלו הבנים שפאר־ביכל והניחוהו ביד נאמן שלהם ומחלקים בכל יום היא"צ של אביהם הרווחים בין הבנים העניים דת"ת וכעת חברת ת"ת צריכה למעות מזומן אחרי שאיש א' השאיר אחריו ברכה בעזבונו בית חומה לטובתה ומונחים שעבודים עלי' וכל עוד שאין מסלקים השעבודים לא יוכלו להעלות בהטאבעלע הבית חומה ע"ש החברה שעל כן מבקשים גבאי החבורה הזאת שיתנו להם הבנים סכום המעות מהצוואה הנ"ל למען השיג ידם להעלות הב"ח ע"ש החבורה ונפשו בשאלתו אם אריך למיעבד הכי עפ"י דתוה"ק:

הנה מקודם נחקור אם היו הבנים מחויבים לקיים מצות אביהם בזה עפ"י דתוה"ק והנה כשלא צוה להבנים רק נדר בסתם מבואר ברמ"א ח"מ סי' רנ"ב דמי שנשבע או נדר ליתן לפ' כו"כ מעות ולא נתן יורשיו פטורין ופשטות דבריו מורה דנדר ליתן לעניים ואפ"ה פטורין היורשין ובתשו' רעק"א סי' קמ"ו כ' דהרמ"א לשיטתי' דס"ל ביו"ד סי' רנ"ח ס"ז דהמקדיש שט"ח צריך כומ"ס והיינו כד' הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג דבצדקה ל"א אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי מש"ה בנודר אתן לעניים ל"ה כנתחייב בקנין רק שמוטל עליו לשמור מוצא שפתיו דבפיך זו צדקה והוי רק כמו חיוב לקיים שבועתו והיורשים אין מחויבים לקיים נדר ושבועת אביהם אבל הפוסקים דס"ל דגם בהקדש עניים אמרינן אמל"ג כמסלה"ד דמי והר"ז דומה להא דא' בקידושין י"ג: הרי עלי עולה ומת יביאו יורשין עולתו ע"ש ובמח"א ה' צדקה סי' ב' האריך בפרט זה וכ' שזהו פלוגתת הרשב"א והר"ן בנדרים ז'. בהבעיא אי יש יד לצדקה שכ' הרשב"א דאזלי' לחומרא דספק איסורא לחומרא והיינו דס"ל כשיטתי' דל"א בצדקה אמל"ג כמסלה"ד ואין עניים קונים באמירה בלחוד ולא מספקא לן אלא אי חל עליו נדרא או לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא והר"ן דכ' דהוי ספק ממון עניים ואזלי' לקולא דס"ל דאמרי' בהקדש עניים אמל"ג כמסלה"ד ומספקא לן אי קנו העניים או לא מוקמינן הנכסים אחזקתו ע"ש [ויל"ע דבר"ן פ"ק דקידושין כ' דא' בצדקה אמל"ג כמסלה"ד משום דמיבעיא לן אי יש יד לצדקה כמו דיש יד להקדש וכיון דאיתקש להקדש לכל מילי איתקש ע"ש וא"כ לא החליט הר"ן דבצדקה א' אמל"ג כמסלה"ד רק להך צד דא' יש יד לצדקה ואי אין יד לצדקה ל"א בי' ג"כ אמל"ג כמסלה"ד ואיפשר דכונתו דלהך צד דמדמינין לי' להקדש אמרינן בי' אמל"ג כמסלה"ד גם בנודר לעניים שאינם ידועים דכל דין הקדש עלי' ובאמת בגוף דין אמל"ג בצדקה אין אנו צריכין לומר מכח דאיתקש להקדש דהרי כ' בפירוש הרא"ש נדרים כ"ט. דאמל"ג הוא ממוצא שפתיך תשמור והוא קאי גם על צדקה דבהאי קרא כתיב בפיך ודרז"ל זו צדקה וע' תומים סי' ס"ו סק"ב] ומביא שם גם בשם הרי"ף והרא"ש והריטב"א דס"ל ג"כ דגם בצדקה א' אמל"ג כמסלה"ד ועתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקכ"ב ותת"ב שכ' שדעת הרשב"א יחידאה הוא:

והנה לכאורה יל"ד מד' התוס' בתמורה ל"ב: ד"ה והאמר עולא כו' שכ' דבאמר הרי עלי מנה לחרמי כהנים ל"ש לומר בי' אמל"ג כמסלה"ד כיון דאמירה להדיוט הוא א"כ גם באומר הרי עלי מנה לעניים הו"ל אמירה להדיוט אמנם י"ל עפמ"ש במח"א שם ובסי' ז'. י' י"א. דנהי דאמרי' דאמירה לעניים כמסירה דמי היי"ד באומר סלע זה לעני פ' דזכה אותו עני באמירה כיון שמקנה זה לעני ידוע ואמירה חשיב כמסירה וה"ה באומר לעניים הרבה ידועים אבל באומר סלע זה לעניים שאינם מבוררים אינם זוכים באמירה דלא תהא אמירה גדולה ממסירה כיון דבכה"ג בהדיוט אפי' מסר לחבירו וא"ל זכה למי שיצא ראשון לא זכה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר כך אין מקנין לאדם שאינו מבורר ואין אמירה לגבוה עדיפא ממסירה דהדיוט וכ"כ בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב ע"ש והנה א' בערכין כ"ח. דבהחרים שדה נותנו לכהן שבאותו משמר ובמטלטלין פליגי התם איכא מאן דמקיש מטלטלי לקרקעות דנותנו ג"כ לכהן שבאותו משמר ואיכא מאן דלא מקיש וס"ל דבמטלטלי נותנו לכל כהן שירצה ולפי"ז י"ל דהתוס' הנ"ל דכ' דל"א בחרמי כהנים אמל"ג למאן דלא מקיש וס"ל דבמטלט' נותנו לכל כהן שירצה א"כ כיון שאינו מבורר ל"א בי' אמל"ג כמסלה"ד. אמנם קשה לפי"ז בתמורה שם דפריך על ר"ה דא' התם קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים ל"ע כלום מהברייתא דקדשי בדה"ב שהתפיסן כו' הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים מה שעשה עשוי מאי קושיא היא זו דילמא טעמא דר"ה כיון דמתפיס עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין וע"כ אין ההקדש חל על גוף הבהמה ובחרמי כהנים הא ל"ש אמל"ג ממילא אינו חל חרמי כהנים אקדשי מזבח דהוי אמירה להדיוט כמ"ש בתוס' שם אליבא דעולא והתינח אי לא מקשינן מטלטלי לחרמי קרקעות ורשאי ליתן לכל כהן שירצה ל"ש בי' אמל"ג כנ"ל משא"כ בהך ברייתא דקתני חרמי כהנים שהתפיסן בין לק"מ בין לקדשי בדה"ב ל"ע כלום ופירש"י כיון דאין לו חלק בה משום דאינו רשאי ליתנו אלא לכהן שבאותו משמר אליבא דמאן דמקיש מטלטלי לקרקעות וא"כ שייך שפיר אמירה לגבוה ולדידי' הלא מהני שפיר בקדשי מזבח התפסה לחרמי כהנים משום אמל"ג כיון דאינו נותנו אלא לכהן שבאותו משמר והו"ל הכהנים מבוררין כיון דבודאי הוא שייך להכהן שהי' באותו משמר בשעה שהחרים דומיא דכ' בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סק"ח בשם הב"ח לענין אם נדר סתם הוי לעניים שבעיר דידתו ואם אין לו דירה בקביעות אמרינן דינתן לעניי העיר שהיו בה בשעה שנדר ע"ש ועתוס' גיטין ל': ד"ה א"ב עניי כותים וצע"כ. ובהסברא של המח"א הנ"ל אמרתי לבאר דברי התוס' בר"ה ד"ד: ד"ה לקט שהקשו בהא דקא' התם דבלקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג"ר עובר בב"ת דהיכי מיירי אי דקיימי עניים הא עובר לאלתר ואי דלא קיימי עניים הא שרי לי' למישקל לנפשי' כדדרשינין לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים וכ' וז"ל ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההוא דתנן בפ"ד דפאה מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפ' עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ולכאורה יש להקשות דהנה בט"ג בחי' גיטין י"א: מובא בשם אס"ז שהקשה בשם הראשונים לאוקימתא דר"א ורבנן פליגי במגביה מציאה לחבירו אי קנה הרי בלא"ה מחויב ליתנו לעני זה משום נדר דאמל"ג כמסלה"ד ותי' דל"ה כנדר כיון שאינו ברשותו ע"ש וע"כ הכונה כיון דרש"י פי' שם דע"כ מיירי שהמלקט אינו בעל השדה דאי בבעל השדה הא ל"ש מיגו דזכי לנפשי' כיון דדרשינין לא תלקט להזהיר העני על שלו וא"כ ל"מ מטעם נדר ולפי"ז לפ"מ דמבואר במפורשי' בר"ה שם דע"כ הא דדרשינן מעמך זה לקט שכחה ופאה דעובר עליהן בב"ת מיירי בשדה שלו ששוהא אצלו המתנות שהוא חייב ליתן דבזה שייך לשון עמך שנשאר אצלך מה ששייך לעני משדך דבמה שזכה לעני מאחר הרי אינו רק מתנה בעלמא וכי ס"ד שהשוהא מתנה של אחר בידו יהי' עובר בב"ת ולפי"ז כדמוקי התוס' בכה"ג שליקט בשביל עני דע"כ מיירי בשדה שלו אנו מוכרחין לפרש כפירוש הירושלמי דמס' פאה שפי' מגו דזכי לנפשי' היינו מתוך שהוא במתנות עניים לעצמו זוכה בפאה זו לאחרים והובא ג"כ בחי' הריטב"א בגיטין שם ובב"מ ט': ובאס"ז שם ע"ש אמנם לפי"ז קשיא דל"ל קרא ע"ז שעובר בלשו"פ בב"ת בכה"ג הרי בלא"ה כיון שליקט בשביל עני הא הו"ל נדר מטעם אמל"ג ועובר בב"ת ולהנ"ל יהי' נכון דהנה בחי' הרשב"א בר"ה שם הקשה דאיך נוקי כר"א ולא כרבנן. והנה אף דלאוקימתא דריב"ל בב"מ שם הא שפיר מצי לאוקמי כרבנן ובמעני לעני ומכח מגו דזכו לנפשי' במתנות עניים וכנ"ל בכ"ז לפ"מ דמסיק התם דרבנן דרשי לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני וא"כ לא הו"מ לאוקמי קרא הכי אמנם היטב אשר דבר בזה בט"א בר"ה שם דהא דמזהיר רחמנא לא תלקט לעני היינו לצורך עני פרטי כדכתיב קרא בלשון יחיד אבל במלקט לצורך עניים דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפי' לרבנן שפיר דמי ע"ש וא"כ כיון דע"כ מיירי במלקט לעניים דעלמא ובעניים שאינם מבוררים הא ל"ש אמירה לגבוה כמסלה"ד וא"כ יכול לחזור בו קודם שבא ליד גבאי וא"ע בב"ת מחמת נדר ושפיר אצטריך קרא דמעמך דעובר בב"ת על לשו"פ. וכ"ז לפלפולא ובאמת י"ל דבלא"ה ל"ק הקושיא הנ"ל דהרי עובר בב"ת מטעם אמירה לגבוה דהנה באמת י"ל דקושי' הראשונים הנ"ל ל"ק עפע"ש בתוס' קידושין כ"ט. דל"א אמל"ג כמסלה"ד כ"א היכי שמוותר משלו להקדש וכ"כ בב"ב קל"ג: ד"ה ולא והכא הרי אינו מוותר משלו להקדש כיון דגם בלעדו יהי' לעניים בתורת פאה וע"כ דקושייתם הוא כיון דהוי מצי זכי לנפשי' הו"ל מוותר משלו לעניים והתינח התם דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה משא"כ הכא לענין ב"ת דע"כ מיירי בבעל השדה כנ"ל א"כ הלא העני מוזהר על שלו ולא מצי זכי לנפשי' ואינו מזכה לאחרים אלא משום שישנו בתורת מתנות עניים בשדה של אחר כהירושלמי אבל הרי כיון דלא מצי זכי פאה זו לנפשי' הא אינו מוותר לעניים כלום ול"ש אמל"ג כו' והבן:

ובדרך אגב ראיתי בחי' פנ"י בגיטין שם שהקשה ע"ד רש"י הנ"ל שכ' דמיירי באדם דעלמא שאינו בעל שדה כו' והרי גם בבע"ה נמי משכחת דא"ב מפקיר לכל נכסי דהוי אותו שדה נמי בכלל ותו לא מיקרי בעל השדה ול"ש בי' להזהיר עני על שלו ותי' דל"ש א"ב מפקיר גם לאותו שמניח ממנו פאה דא"כ הרי הוא מפקיע אותו שדה ממצות פאה ומעשר ומה"ת יעשה כן בשביל אותו עני שרוצה לזכות לו דאדרבא קיי"ל בעלמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ולאחר שיפקירו תו ל"ה ממוני' ע"ש והנה בעיקר קושי' הפנ"י כבר קדמו בר"ש פ"ד דפאה שהקשה דלפ"מ דמוקי במעשיר לעני ור"א אית לי' תרי מגו דא"ב מפקיר ומגו דזכי לנפשי' א"כ יוכל להפקיר גם אותו שדה ולזכות לנפשי' וחוץ מתירוצו של הפנ"י הנ"ל לפענ"ד ל"ש לומר דיזכה לאותו עני מכח מגו דא"ב מפקיר דהרי אי מפקיר אין זכייתו ברורה דאיפשר דמיד שיפקיר אותו שדה יקדים א"ע עני אחר ויזכה בהפאה. אמנם בחי' הריטב"א הנ"ל הקשה באמת לפי"ד הירושלמי הנ"ל הרי הו"מ רש"י ז"ל לפרושי בבעל השדה ומגו דא"ב מפקיר נכסי' והוי עני וזוכה במתנות עניים זוכה נמי בפאה זו לאותו עני אעפ"י שא"י לזכותה לעצמו דהתורה הזהירה לעני על שלו והנלפענ"ד לתרץ דלהכי ל"ה ניחא לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכי עפי"ד התוס' בב"ק ז'. בהא דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה מר ה"ד אי הוזל ארעתא דכ"ע ודידי' נמי זל בהדייהו אפי' טובא נמי ליספי לי' דהא זול דכ"ע נמי אלא דאוקר ארעתא דכ"ע ודידי' איידי דעייל ונפק אזוזי זל ארעי' אפי' פורתא נמי לא ליספי לי' ופי' התוס' דאע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הו"ל למיעל ולמיפק אזוזי ע"ש ולפי"ז לכאורה היכי קאר"א א"ב מפקיר לנכסי' כו' הרי ר"א גופי' ס"ל בערכין כ"ח. דאם החרים כל נכסיו אינן מוחרמין ומבואר במפורשים דגם הפקיר כל נכסיו ל"מ וע"כ הכונה שיפקיר עד שישאר לו פחות ממאתים זוז ויהי' ראוי ליטול מתנות עניים עתשו' חת"ס א"ח סי' קכ"ד ויו"ד סי' שט"ז. ולכאורה הרי לפי"ד תוס' ב"ק הנ"ל דהיכי דבפשיעתו נעשה עני עד פחות ממאתים זוז אין נותנין לו מעשר עני וא"כ ל"ש מגו דזכי לנפשי' שיעשה עני ע"י שיפקיר נכסיו דהרי אין לך פשיעות גדולה מזו. אמנם באמת גם לד' התוס' רק לכתחלה אין נותנין לו בכה"ג אבל אם זכה במעשר עני בודאי א"מ מידו ועכצ"ל הכי דהרי בנדרים פ"ד: אמרי' בטעמא דר"א דס"ל דא"צ לקרות שם למעשר עני של דמאי שאין הע"ה חשוד ע"ז כיון דא"ב מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' וע"כ דס"ל דאי זכה במעשר עני בכה"ג בודאי א"מ מידו ורק בהא דדרשי' לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו קא' בחולין קל"א: דאף אי עבר וזכה בפאה דשדה שלו מוציאין מידו אבל לענין זה דע"י פשיעות נעשה עני שאין לו מאתים זוז רק לכתחלה אין נותנין לו אבל אי כבר זכה אין מוציאין מידו וא"כ א"ש דא"ב מפקיר לנכסי' ויזכה בפאה משדה זו הא לא יוציאו מידו ושפיר זוכה לאותו עני מגו דא"ב זכי לנפשי' וא"כ התינח באדם דעלמא שאינו בעל השדה שבידו לזכות בפאה משדה זו זוכה נמי לאחריני אבל בבעל שדה ורק מגו דא"ב מפקיר לנכסיו שלא ישאר לו מאתים זוז ויתנו לו מעשר עני הא בכה"ג שבא ע"י פשיעתו לא יתנו לו מעשר עני עכ"פ לכתחלה כנ"ל והבן. נמשכתי קצת לענין אחר ועכ"פ גם דעת התוס' הוא כשי' הראשונים הנ"ל דבצדקה אמרינן ג"כ אמל"ג כמסלה"ד וכיון שכן גם היורשים מחויבים ליתן הצדקה שנדר אביהם לעניים ידועים והסברא הוא דכיון דאמל"ג כמסלה"ד זכו בהו עניים מתורת קנין ול"ה מתורת נדר וכיון דהו"ל קנין מחויבים היורשים ליתנו לעניים:

איברא דראיתי להריטב"א בחי' לקידושין כ"ו: במעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה א"ל ר"ג לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לו לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו דא' התם דהיו נקנים להם אגב קרקע והקשה הריטב"א דל"ל אגב הרי קיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דכן באמירה בעלמא סגי ותי' דכיון דשנת ביעור היתה באמירה בעלמא לא נפקי מרשותי' דליקנינהו ללוי ולעניים הקנאה גמורה וליזכו בי' הרי דאמל"ג ל"ה קנין. הן אמת דבעיקר קושי' הריטב"א הנ"ל י"ל דל"ק דלא מיבעיא לענין המע"ר דלוי בודאי ל"ש אמירה לגבוה דאע"ג דכתבו התוס' ביבמות צ"ג. דבתרומה שייך אמל"ג כמסלה"ד הוא דוקא בתרומה דאיקרי קודש משא"כ מע"ר דאנן הא לא קיי"ל כר"מ דאמר מע"ר אסור לזרים וא' בזבחים מ"ה. מעשר דגן חולין הוא ואף דמבואר בתוס' שם דלהכי נתן המעשר לר' יהושע אף דקנסינהו עזרא ללוים משום דלא קנס לעניים ור' יהושע עני הי' מ"מ הא כ' בתוס' שם שהי"ל מאתים זוז ולפיכך לא לקח מעשר עני ואף דכ' במח"א ה' שלוחין סי' ד' לענין ראובן שא"ל לשמעון הולך מתנה זו ללוי לירושלים ובין כך נפטר לוי כ' שם וז"ל איך שיהי' נראה דבנ"ד כיון דשלח ללוי שהוא ת"ח בירושלים הולך דיד' כזכי דמי דומה למ"ש הטור דאם המקבל עני הולך כזכי דמי משום דנעשה נדר וא"י לחזור בו וה"נ כיון דלוי הוא ת"ח אעפ"י שאינו עני מ"מ בכה"ג שהוא כעין דורון מצוה רבה קעביד דכל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים ונעשה נדר עכ"ל וא"כ מכ"ש בנ"ד שאמר ר"ג לתת המע"ר לר"י אע"ג דל"ה עני הו"ל נדר אבל עכ"פ נהי דנדר הוי עכ"פ ל"ש בי' אמל"ג ול"ה קנין וא"י בזה ידי מצות ביעור ול"ק רק מהמעשר עני לר"ע של"ה צריך קנין אגב דבאמירה בעלמא קני משום אמל"ג אמנם הרי לד' המח"א הנ"ל ל"ש בעניים שאינם ידועים אמל"ג כמסלה"ד ור"ע הלא הי' גבאי דעניים דעלמא ולק"מ:

אולם בכ"ז בעיקרא דדינא יש מקום לומר דכיון דד"ז אי צדקה לעניים אית לי' דין הקדש הובא פלוגתא בזה בח"מ סי' רי"ב ס"ח לענין גמר בלבו די"א דמהני כמו בהקדש ודעת הרא"ש דאע"ג דכתיב נדיב לב עולות חולין מקדשים לא ילפינן וע"כ נראה דאפי' למאן דס"ל דצדקה יש לו דין הקדש גם לענין גמר בלבו אבל עכ"פ ל"א גבי' אמל"ג הוי קנין דהרי חזינין דהרא"ש הוא מהסוברים דאמרינן בצדקה אמל"ג כמסלה"ד ובכ"ז ס"ל דל"מ גמר בלבו דל"י חולין מקדשים ולפיכך נראה דבצדקה אמל"ג עכ"פ קנין לא הוי כיון דעכ"פ הקדש גמור לא הוי והרי חזינין דלענין אין נשבעין על הקדשות קיי"ל בח"מ סי' צ"ה דבהקדש עניים וביהכנ"ס נשבעין עליהן כמו שנשבעין על נכסי הדיוט ונראה דהקדש עניים עוד קלישא קדושתי' מקדושת ביהכנ"ס ויש להכריע ד"ז מהסוגיא הנ"ל ע"ד הפלפול דהנה בב"מ י"א: בהך מעשה דר"ג וזקנים דבתורת חצר היו קונים המעשרות ופריך וכי ר"י ורע"ק בצד שדהו של ר"ג היו עומדין והק' התוס' והלא התבואה היתה בביתו של ר"ג והי' משתמר ובחצר המשתמר הא ל"ב עומד בצדו ונלפענ"ד לתרץ דהנה במח"א ה' קנין חצר הקשה מהך סוגי' למ"ש הש"ך בח"מ סי' קצ"ח ור"ב דל"מ קנין חצר רק כשהוא כבר חצרו ולא כשחצרו וקנינו באין כא' דהרי הכא הי' חצרו וקנינו בב"א ותו הקשה מגיטין ר"פ הזורק דאמרינן גיטה וחצרה באין כא' ובקצוה"ח שם כ' דגבי גט דחצר דאיתתא מדין יד אתרבי מהני שפיר גיטה וידה ב"כ אבל חצר דגברא דהוא מתורת שליחות ל"א חצרו ומתנתו באין כא' ע"ש ולפי"ז י"ל דבמעשה דר"ג וזקנים נהי דמדין שליחות ל"ה מועיל קנין החצר אבל מועיל עכ"פ מתורת יד והנה ברא"ש ב"מ וביתר ביאור בחי' פנ"י שם י"ב. כ' דלהכי בעינין בחצר שאינו משתמר עומד בצדו כיון דחצר שאינו משתמר לא יוכל להיות מדין שליחות משום דעל השליח הוא סומך שמשמר מה שנותן לו ול"ש לרבויי רק מדין יד ולהכי בעינין עומד בצדו דמה ידו בסמוכה אף חצרו בסמוכה לו משא"כ חצר המשתמר אתרבאי משום שליחות ומהני אפי' אינו עומד בצדו וא"כ זהו דפריך וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין דנהי דביתו של ר"ג הי' חצר המשתמר מ"מ הא ע"כ ל"ה בתורת שליחות דא"כ ל"ה מועיל חצרו וקנינו ב"כ וע"כ מתורת יד א"כ בעינין עומד בצדו מה ידו בסמוכה לו כנ"ל וא"ש ולכאורה יקשה לפי"ז מהא דכ' התוס' בב"ב ע"ט. בהא דתנן הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים מועלין בו ואין מועלין במה שבתוכו וכ' התוס' ול"א שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש ומה"ט פסק באגודה ריש מעילה הובא במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג מצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו ול"א דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש אמנם בתיו"ט פ"ג דמעילה תמה ע"ז דהרי מסקינן בפ"ק דב"מ דאע"ג דחצר משום יד אתרבאי לא גרע משליחות ולמה לא יהי' שליחות להקדש דהני כהני שלוחי שמים הם ע"ש ולפי"ז לכאורה יקשה דהך מעשה דר"ג וזקנים דע"כ קנין החצר הוא מתורת יד ולא מדין שליחות כנ"ל וא"כ איך נקנה המ"ע לר"ע הרי אין יד להקדש ובשלמא הא דא' בקידושין כ"ז. שאני ר"ע דיד עניים הוי וכן בב"ק ל"ו: דקא' רב יוסף אנן יד עניים אנן י"ל דיד שליח מהני להקדש כיון דהשליח יש לו יד אבל החצר האיך קונה להם מדין יד הרי כמו דבחצר ביהכנ"ס אמרינן דאין יד להקדש ה"ה בהקדש עניים הול"ל אין יד דחצר להקדש וע"כ דהקדש עניים עוד גריע קדושתי' מקדושת ביהכ"נ וא"כ ה"ה דאין לומר בו שיהי' אמל"ג בהקדש עניים עושה קנין כמו בהקדש גמור אמנם באמת בש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק נ"א כ' דגם בצדקה אמל"ג עושה קנין וכ"כ בתשו' רמ"א סי' מ"ז ועש"ך סי' ס"ו סק"ב מ"ש בשם הריטב"א וכן מובא במח"א שם בשם רבים מהפוסקים דסברי הכי. ומלבד זה הרי קתני התם בסיפא דאמר ר' יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזרי' ומקומו מושכר לו ובזה שפיר קשה דל"ל שכירות הלא בתרומ"ע שייך שפיר אמל"ג כמסלה"ד אמנם באמת י"ל דבלא"ה ל"ק לפי"ד התוס' שהבאנו למעלה דל"א אמל"ג כמסלה"ד רק היכי שמוותר כלום להקדש וא"כ לפי"ד התוס' הנ"ל דמעשה דר"ג וזקנים הי' בשנת ביעור וא"כ בשלמא בתרומה דכ' התוס' יבמות הנ"ל בפירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה לכשיתלשו דל"ב מעכשיו משום דאמל"ג כמסלה"ד כיון דבידו שלא לתרום כלל א"כ באמירתו הוא מוותר להקדש ושייך שפיר אמל"ג כו' אבל בשנת הביעור הרי ע"כ הוא מוכרח לבער המעשרות וכיון שאינו מוותר כלום ל"ש אמל"ג. איברא די"ל עפמ"ש בשעה"מ פ"ט מה' מעשר שמביא בשם החידושין ליישב קושי' התוס' בהא דלא הפריש ר"ג ת"ג דדמאי הי' ולכך לא חשש להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מת"י דרוב ע"ה מעשרין הן ולכך לא הפריש ת"ג לפי שע"ה מפרישין ת"ג וכ' דאע"ג דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומ"ע בלבד אבל מע"ר ומ"ע מפרישין והן שלו ע"כ ר"ג לפנים ושוה"ד הוא היא דעביד ומדת חסידות שנו כאן ע"ש וא"כ כיון דהי' ר"ג מוותר משלו שפיר שייך אמל"ג אמנם פשטות הסוגי' דב"מ הנ"ל לא מוכחא כהפירוש הנ"ל וכמ"ש בשעה"מ שם. ועוד יותר מזה נראה דעד כאן לא כ' התוס' דבתרומה שייך אמל"ג אלא בפירות ערוגה זו מחוברת כו' כיון דאפשר לו לפוטרם מתרומה קודם מירוח כגון להפקירם או שלא יראו פה"ב וכדומה דאז כשאמר שיהיו תרומה לכשיתלשו הו"ל מוותר להקדש אבל כשכבר באו לידי חיוב תרומה דע"כ הוא מפריש ובמה שהוא אומר ליתנם לכהן זה זה ל"ה אמל"ג רק אמירה להדיוט ורק בצדקה כ' הפוסקים דגם מעני לעני שייך אמל"ג כמ"ש בתשו' רדב"ז ח"ד סי' קל"ד ובאס"ז ב"ק ל"ו: בשם הר"מ סרקסטה וכ"כ בהגהמ"יי פ"א מה' זכיי' הובא בקצוה"ח סי' רי"ב דאסור לשנות מעני לעני דרק בממון עניים שייך אמל"ג מעני לעני אבל במתנות כהונה ולוי' אף שאמר ליתן לכהן זה או ללוי זה יכול לשנות וליתן לאחר ויש לה"ר לזה מד' הש"ס ב"מ מ"ט. דמייתי התם ראי' דר"י ס"ל דבמתנה מועטת י"ב משום מחוסרי אמנה מהא דאר"א אר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומ"ע על מקום אחר ואי ס"ד דרצו למיהדר בי' אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים ולכאורה מאי ראי' היא משם דילמא ר"י כר"מ ס"ל דמע"ר אסור לזרים וי"ב משום אמל"ג כמו בתרומה ואסור לחזור בו משום נדר אבל בעלמא אף במתנה מועטת א"ב משום מחוסר אמנה א"ו דאף דאמל"ג כמסלה"ד אבל מלוי ללוי הא ל"ש אמל"ג ויכול לשנות א"כ שפיר פריך דילמא הדר בי' מלוי זה ואשתכח דקאכיל טבלים. וניחא לי ליישב בזה דברי הש"ס גיטין ל'. דקא' על המשנה שם המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן כו' וקא' בגמ' ואע"ג דלא אתו לידי' אמר רב במכרי כהונה ולוי' ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים ובירושלמי דחי אוקימתא דרב משום וכי יש מכיר לעני וכ' במ"ל פ"ז מה' מעשר דלהכי בתלמודן לא חששו לפירכא זו דאפשר לומר דאעיקרא דדינא רב לא אמרה אלא בכהן ולוי וכדקא' במכרי כהונה ולוי' ולעולם בחלוקת העני צ"ל דמיירי במזכה ע"י אחר ע"ש והוא דחוק מאד ולהאמור י"ל דבחלוקת עני באמת אע"ג דלא אתי לידי' הוא יוצא ידי נתינה כשאומר ליתן לעני זה כיון דא"י לחזור וליתן לעני אחר משום אמל"ג כמסלה"ד וכנ"ל דאמל"ג עושה קנין משא"כ בחלוקת כהן ולוי אף אי נימא דשייך בי' ג"כ אמל"ג אבל כיון דמכהן לכהן ומלוי ללוי ל"ש אמל"ג א"כ א"י ידי נתינה באמירתו ליתן לכהן זה או ללוי זה משום דיכול לחזור וליתן לכהן או ללוי אחר כנ"ל והירושלמי אפשר דס"ל דאין אמל"ג עושה קנין ולהכי פריך וכי יש מכיר לעני:

והנה עוד תי' במ"ל שם דש"ס דילן לא חשו לפירכא דוכי יש מכיר לעני דס"ל לרב דמתני' איירי במעשר עני המתחלק בתוך הבית שי"ב טה"נ לבעלים דנותנו לכל עני שירצה כמ"ש הרמב"ם בפ"ו ממתנות עניים א"כ שפיר יש מכיר לעני והירושלמי אפשר דס"ל דגם במ"ע המתחלק בתוך הבית אין בו טה"נ לבעלים ולהכי פריך וכי יש מכיר לעני ע"ש ואכתי קשיא אמאי לא קא' בירושלמי האוקימתא דמזכה ע"י אחר ותתיישב גם הקושיא דעני והנלפענד"ל עפי"ד הקצוה"ח סי' ק"ה סק"ב שהתעורר איך העני מזכה ע"י אחר הא הו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דחב לכהני ולעניי דעלמא ותי' דכיון דהתורה נתנה רשות לבעלים ליתן לכל כהן שירצו הו"ל כלוה שחייב לשנים דיכול לשלוח חובו לא' אפי' ע"י זכיי' אף שהוא חב להשני דהלוה בעצמו יכול לעשות בשלו מה שירצה ע"ש וא"כ כיון דהירושלמי ס"ל דגם במ"ע המתחלק בתוך הבית אין להבעלים טה"נ אפי' אי מוקים לה במזכה ע"י אחר אכתי אינה מיושבת חלוקה דעני דל"מ מזכה ע"י אחר משום דהו"ל תופס לבע"ח במקום שח"ל ודו"ק:

וחוץ לדרכנו אפשר לומר בטעם פלוגתת הש"ס דילן עם הירושלמי וכן הסברא שמחולקים בה רב ושמואל בתלמודן דמר מוקי לה במכרי כהונה ולוי' ומר מוקי במזכה ע"י אחר דהנה באמת י"ל בישוב קושי' הקצוה"ח הנ"ל דלפי האוקימתא במזכה ע"י אחר מיירי במזכה ע"י כהן ולוי ועני ול"ק דהו"ל תופס לבע"ח במקום שח"ל כיון דמהני מכח מגו דזכי לנפשי' כו' ואף דבעה"ב יוכל לעכב ולומר שיתן לאחר מ"מ אם הלה תקפו הא אין מוציאין מידו. והנה בתוס' ב"מ ו': הקשה בהא דאם תקפו כהן א"מ אותו מידו ואמאי והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ותי' במכירי כהונה א"נ א"י לתובעו רק טה"נ שיש לו בו למ"ד טה"נ ממון ע"ש הרי דאפי' למ"ד טה"נ ממון מ"מ אין לבעלים חלק בגוף התרומה וכ"מ בר"ן נדרים פ"ד: אמנם הריטב"א בקידושין נ"ח: כ' בהא דתניא הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ריב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו וקא' דפליגי אי טה"נ ממון וכ' הריטב"א וז"ל ואפשר דלמ"ד טה"נ ממון דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי טה"נ של תרומ"ע א"נ דלמ"ד טה"מ חשוב הוא כאלו כולו שלו לגמרי משום ההוא טה"נ דאית לי' בגוי' וכדתנן המקדש בתרומ"ע ומשמע דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטה"נ שיש לו בה וכן עיקר עכ"ל א"כ לפ"ד הריטב"א הוא כולו של הבעלים משום הטה"נ דאית לי' בגוי' וכ"מ בפירש"י בקידושין שם וע"כ דרש"י והריטב"א יתרצו הא דת"כ א"מ מידו כתי' הראשון של התוס' במכירי כהונה. ולפי"ז י"ל דבהא מחולקים רב ושמואל דרב ס"ל כסברת רש"י והריטב"א דהבעלים יש להם. חלק בגוף התרומ"ע א"כ לא הו"מ לשנויי במזכה ע"י אחר דא"כ תקשי הא הו"ל תופס לבע"ח במקום שח"ל ואי משום מגו דזכי לנפשי' כו' ז"א דהא בלא מכירי כהונה אם תקפו מוציאין מידו כיון דלמ"ד טה"נ ממון הוי כולו של הבעלים וא"כ לא מצי זכי לנפשי' בלא רצון הבעלים וע"כ משני במכרי כהונה ולוי' ויש מכיר גם לעני אי טה"נ ממון ושמואל דמוקי במזכה ע"י אחר ס"ל כסברת התוס' והר"ן הנ"ל דגם למ"ד טה"נ ממון אם תקפו כהן א"מ מידו שאין להבעלים חלק בגוף התרומ"ע וא"י לתבוע רק דמי הטה"נ וא"כ הא שייך שפיר מגו דזכי לנפשי' כו' וא"צ לאוקמי במכרי כהונה ולוי' והירושלמי ס"ל כשי' רש"י והריטב"א הנ"ל להכי לא מוקי במזכה ע"י אחר דכיון דלא מצי זכי לנפשי' הו"ל תופס לבע"ח במקום שח"ל ותקשי חלוקה דכהן ולוי דאף דחלוקה דעני הו"מ לאוקמי במזכה ע"י עני דשייך מגו דזכי לנפשי' כו' כיון דס"ל דאין להבעלים טה"נ במ"ע ערמב"ם פ"א ממ"ע אבל הא לא תתיישב החלוקה דכהן ולוי ובמכירים לא מוקי כיון דכי יש מכיר לעני ולהכי קא' רק משום שעשו שאינו זוכה כזוכה:

תבנא לדיננא דכיון דאמל"ג עושה קנין בנודר לצדקה ומת מחויבין היורשים לקיים ואף דבקצוה"ח סי' רי"ב כ' דדעת רוה"פ דאין אמל"ג עושה קנין בכ"ז המעיין בדבריו בסי' פ"ז ס"ק כ"א יראה דדעתו להלכה דאמל"ג עושה קנין ע"ש ולד' הפוסקים הנ"ל גם מעני לעני אסור לשנות דכבר זכה בו עני זה וממילא צריכין היורשין לקיים אמנם כ"ז הוא בשהקדיש לצדקה חפץ מיוחד או הפריש מעות מיוחדין אבל לא מעות סתם וכמבואר במח"א שם דכיון שהקנה דבר מסויים אחיילי' לצדקה אבל אי ל"א דבר מסויים כגון שאמר א' משורי יהא לעניים ל"ש למימר דאחיילי' לצדקה אלא דאי אמר בלשון נדר לא מצי למיהדר בי' משום בפיך זו צדקה אבל היורשים אין מחויבין לקיים נדרו ע"ש והכי מבואר מדברי הנתה"מ בסי' ר"נ במה שחולק שם על הקצוה"ח שר"ל דאפי' בהקדיש וחילק לעניים ומת אין היורשים צריכין לקיים צוואתו וכ' דדוקא כשאמר אתן מנה לצדקה או תנו מנה לצדקה דעדיין חסר לקיים הוא מטעם נדר ורמי רק אקרקפתא דגברא לקיים נדרו וכשמת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו אבל אם אמר ה"ז לצדקה שהתפיס דבר מיוחד לצדקה שהדבר גופי' נתפס בצדקה וכבר נתקיים הנדר שנדר דהרי אפי' ע"י יד נתפס הצדקה ולהכי כשמת מחויבים היורשים לקיים צוואתו ע"ש ובנ"ד הרי לא הפריש מעות מיוחדין ול"ה היורשים מחויבין לקיים מדין אמל"ג:

אמנם עדיין יש לחייב להיורשים ליתן משום דמצוה לקיים דברי המת לפמ"ש הסמ"ע והש"ך בסוסי' רנ"ב דהיכי דצוה להיורשים ליתן אף דלא השליש לשם כך אמרינן מצוה לקיים דה"מ והנה אף דבש"ע סי' ר"נ סכ"ג מובא י"א דל"א מלקדה"מ אלא היכי דאתפסי' ביד שליש נראה דבנודר לעניים כיון דעכ"פ בחיי הנודר רמי עלי' חיובא מצד נדרו ואמל"ג כמסלה"ד הו"ל כהתפיסו ביד שליש דומיא דא' בב"מ ו'. כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי וכי"ב אשכחן בע"ז ס"ג. לענין אתנן בקדמה והקדישתו מהו כיון דאמר מר אמל"ג כמסירתו להדיוט כמאן דאקרובתי' דמי ועקצוה"ח שם שכ' ג"כ כסברא זו. אולם בנ"ד שלא הקדיש גוף המעות רק הריוח שיהי' מהמעות הרי הו"ל דשלב"ל ול"ש בי' אמל"ג גם בחיי הנודר וכמ"ש בתוס' ב"ק ל"ו: גבי ההוא גברא דתקע לחברי' כו' א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא נתבי' לעניים הדר א"ל נתבי' ניהלי' איזיל ואברי בי' נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן והקשו בתוס' בלא יד עניים מיחייב מטעם אמל"ג ותי' דכיון דהוי דשלב"ל ל"ש בי' אמל"ג ע"ש וכ"כ ברי"ף שם ובריטב"א קידושין כ"ו. הרי דאם המעות אינם ברשותו ל"א בי' אמל"ג כמסלה"ד וזהו נלפענ"ד בטעם ד' הרמ"א שהבאנו למעלה מ"ש דהמקדיש שט"ח צריך כומ"ס וכ' בתשו' רעק"א הנ"ל דהרמ"א ס"ל דבצדקה ל"א אמל"ג כמסלה"ד ובאמת צ"ע דהרי ברמ"א שם סי"ג כ' דכל אמירה שי"ב רווחא לצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד וע"כ הטעם דבהקדיש שט"ח צריך כומ"ס כיון דאינו ברשותו עתוס' ב"ב ע"ז. ול"ש בי' אמל"ג וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תרי"ח [וכ"נ מד' הירושלמי פ"ה דמע"ש במעשה דר"ג וזקנים דפריך למה הי' צריך ר"ג לזכות הרי אמל"ג כמסלה"ד ומשני שהיו פירות מחוברין והכונה דבדשלב"ל ל"ש אמל"ג ויש לבאר עפי"ז ד' הירושלמי בפ"ג דגיטין הנ"ל דקא' וכי יש מכיר לעני והק' דהרי במ"ע הוי כאתא לידי' מטעם אמל"ג כמסלה"ד ולהאמור י"ל דהירושלמי קא' התם בהא דמוקי כר"י דעשו שאינו זוכה כזוכה כלום אר"י לא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מיזרע ופי' הפ"מ שעדיין בעי למיזרע התבואה והאיך זכה הכהן בדשלב"ל כו' ע"ש וכיון שכן הא ל"ש נמי אמל"ג כיון דהתבואה היא עדיין מחוברת וכנ"ל ואזיל הירושלמי לשי' בזה] וא"כ בנ"ד שלא הקדיש רק הריוח מהמעות ל"ש לומר דמשום אמל"ג יהי' כהתפיסו ביד שליש כיון דהו"ל דשלב"ל ומבואר באס"ז כתובות נ"ח בשם הרשב"א דזהו גרע מדקל לפירותיו דשם הפירות יוצאין מגוף האילן וי"ל שמא הקנה לו מקום צימוח הפירות אבל במעות לריוח הלא אין הריוח יוצא מגופן הו"ל דשלב"ל ממש כמו האומר מה שתעלה מצודתי מכור לך ע"ש ובחי' הרשב"א גיטין מ"ב. וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ז' ועמ"ל פכ"ג מה' מכירה ואף דבקצוה"ח סי' ר"ט חולק עליו ומשמע כדבריו בתשו' מהר"ם מ"ץ שהובא בש"ך יו"ד סי' ר"ד סק"ט ועתשו' הרמב"ן שהובא בב"י ח"מ סי' ס"ו לענין מוכר לחבירו שטר שי"ב ריבית ועח"מ סי' ק"ד סט"ו ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קפ"ג מ"מ א"א למימר דיהי' חשיב כהשליש לשם כך ועש"ך יו"ד סי' ק"ע סק"ה דערב בעד הריבית הוי כערב שלא בשעת מתן מעות וצריך קנין ואף דבמל"מ ספ"ד מה' מלוה כ' דכיון דהוקדש הריוח עולמית הו"ל כהקדיש הקרן גופי' לעניים והביאו בחו"ד סי' ק"ס סק"י ע"ש בכ"ז הלא רבים מהאחרונים כתבו היפך זה עתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תשל"ח ועסמ"ע סי' פ"ז ס"ק צ"ט והכי מבואר במהרי"ק שורש ה' דכל שאין העניים זוכים בקרן רק בפירות ליכא זכיי' לעניים ע"ש ובפרט לפמש"ש דכשנוחי נפש מניחים לכפרת נפשם מנדבת לבם איזה מעות לצדקה וממנים גבאים על אותן מעות ודאי נותנים הכח לאותם ובאים כיון שהם נפטרים לעולם שיעשו אלו הגבאים באותן מעות כרצונם ויש להם כח כמו בני העיר בצדקת עירם ואיפשר דאפי' יותר מבני העיר ע"ש ועתשו' מהרי"ט סי' ס"ג וא"כ בנ"ד הי' רשות ביד היורשים לשנות אפי' אם ירצו לעשות שינוי גמור דהרי קיי"ל ב"ב ח': דרשאין בני העיר לשנות קופה שהיא לעניי העיר לעשות תמחוי שהוא לעניי עולם וא"ב משום גזל ולד' התוס' ערכין ו'. ד"ה משבאתה מבואר דבני העיר יכולין לשנות אפי' אם יהי' פסידא לעניים וא"כ ה"ה בגבאים שמינו אותם נוחי נפש על צדקה שלהם ואף דבסי' רנ"ו ס"ד ברמ"א מבואר דאם פירש הנותן שיתנו לעניי עיר א"י לשנות אפי' לת"ת הרי כ' בט"ז שם בשם מהרי"ו הטעם שכבר זכו בו עניי מתא ומעות צדקה שמצוה הנפטר לחלק הלא הוא רק אחרי מותו ועדיין לא זכו העניים דתליא ברצון הגבאים כנ"ל ובנ"ד בלא"ה ל"ש שכבר זכו בו העניים כיון דהריוח מהמעות עדיין ל"ה בעולם בשעת צוואתו ועתשו' הרש"ך סי' ל"ח:

ובפרט די"ל דבנידן שאלתינו ל"ה שינוי כלל אם יתנו המעות להחברה דת"ת דאף שפירש הנודר שיהיו לעניי ת"ת בכ"ז גם אם קונין מהמעות בית חומה ללמוד שם עם בני העניים האלה תורה הוי הכל ממין אחד ולאו שינוי הוא והר"ז דומה למ"ש בתוס' נזיר כ"ו. דבנזירות ובקינין כל קרבנותיהן בני חד בקתא נינהו ויכול להביא מכולן קרבן א' ע"ש וה"נ בנ"ד אין זה שינוי מדעת הנודר כיון דבני חד בקתא נינהו אמנם כ"ז אם היו רוצים הבנים של המצוה למסור המעות להחברה ת"ת רק להחזיק הבית חומה כנ"ל. אבל אם רוצים למסור לגבאי הת"ת באופן זה שיבטיחו להבנים על הבית חומה באופהי"מ שיחלקו סכום המעות כפי הרווחים שעלו עד כה מהשפארקאססע בכל שנה ביום היא"צ של המצוה בין הבנים העניים של חברת הת"ת הזאת ברור הדבר לפענ"ד דהרשות ביד הבנים לעשות כן ואף דמבואר בש"ע יו"ד סי' רנ"ז סי"א המניח מעות להרויח לת"ת ומינה אשתו עליהם לתת הריוח למי שתחפוץ א"י להפקידם ביד אחר אפי' הוא כר"ח בן תרדיון הרי מבואר במהרי"ק הובא בט"ז שם הטעם כיון דלא השליטה רק על השבח ולא על הקרן ויוכל לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וזה ל"ש רק במקדיש לת"ת סתם כיון שתלה הדבר בשיקול קול דעת האשה למי מהלומדים העניים שתרצה האשה ליתן וכיון דשייר הט"ה הזאת להאשה לא נפיק עדיין הקרן מרשות המקדיש דומיא דכ' בתוס' בב"מ ס"ז: לענין ארנונא ובב"ב ד"נ. לענין ק"פ והוי אצל האשה בתורת פקדון ויוכל לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דרק באשתו קים לי' בגוה שתשלוט עליו ביושר ובמשפט. משא"כ בנ"ד הרי הקדיש לחברת ת"ת ידוע ואין רשות ביד הבנים לשנותו לת"ת אחרת ואינו מחוסר כ"א החלוקה בין בני העניים של חברת הת"ת הזאת בכל שנה ואינו כ"א מעשה קוף בעלמא שפיר ויכלו הבנים למסור כח הלז להגבאים של החבורה הלזו דמאי דקנו הבנים אקנו להגבאים וע' בכתובות פ'. לענין בעל שמכר בקרקע מלוג לפירות דאי לאו משום דאיכא רווח ביתא הוי מכרו קיים דמאי דקני אקני. ולבר מן דין הרי כיון דהגבאים ממונים לפקח על עסקי החבורה ועל פיהם נחתכים כל עניני' וכל מידי דקדיש לטובת החברה הוא נמסר לידם שע"כ הרשות ביד הבנים למסור המעות להמשמשים בכהונת הגבאות בהת"ת הזאת ואין המקדיש יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דידע המקדיש שהרגילות הוא כן בכל מחלקי צדקות השייכים לו למסור לידם אדעתא דהכי אקדיש והי"ל כהא דא' בב"ק נ"ו: דאורחי' דרועה למימסר לברזילי' ואף דגם ברגיל להפקיד אצל השומר הב' ל"מ רק לענין דמיפטר מתשלומין אם נשבע שנאנס אבל לכתחלה בודאי אינו רשאי לשנות מדעת בעה"ב דומיא דכ' בתוס' גיטין כ"ט. דאפי' למ"ד שומר שמסר לשומר פטור מ"מ לכתחלה אין לו לעשות וה"ה לדידן ברגיל להפקיד אין לו להפקיד בידו לכתחלה בכ"ז היכי דאיכא צורך גדול כבנ"ד שהחברה ת"ת תבא עי"ז להבית חומה שהוקדש לטובתה בודאי רשאין לעשות כן לכתחלה וכי"ב מצינו בתוס' ב"ב ק"מ. לענין שימכרו יתומים בנכסים מרובין דאף דלכתחלה אין להם למכור מ"מ לצורך גדול רשאין למכור ועתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשל"ח שכ' וז"ל לפיכך אם המכירה או החלוף אשר אמרת י"ב תועלת לעניים לפי ראות בי"ד הדבר ברור שהם רשאים למכור או להחליפו דכיון שמגיע תועלת לעניים מאי איכפת לי' למקדיש ואי משום שיקרא שמו על הקדשו הרי יכולין לפרסם ע"י הכרזה ושטרות שזה הקדשו של פ' שהחליפוהו או שמכרוהו וקנו בדמיו את זה ומעשים בכל יום במצרים ואין מוחה בידם עכ"ל ומכ"ש בנ"ד שאין עושים שום שינוי בגוף ההקדש ממה שהי' מעיקרא רק מה שהחזיקו עד כה המעות ביד הנאמן שלהם וכעת יהיו הגבאים נאמנים שלהם אין לספק בזה לפענ"ד שהרשות בידם לעשות כן ובלבד שיהי' מובטח המעות על הבית חומה ומפורסם בכל יום היא"צ חלוקת המעות בין עניי הת"ת הזאת לטובת נשמת המצוה שיהי' לו לזכרון בהיכל ה'. דברי ידידו מח' דור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף