הרי בשמים/א/מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א מד

סימן מד

בעזהש"י יום ג' כ"ב תמוז תרמ"א סטריא

ישפות ה' שלום וברכה לכבוד ש"ב הרב המאה"ג חו"ב דו"ח בנש"ק כש"מ יעקב יצחק הלוי נ"י איש הורויץ אבד"ק ראדימישלע:

מכתבו הגיעני והנני להשיבו על אתר בדבר השו"ב שזה כחמשה עשר שנים עשו הקהל תקנה בהסכמת הרב המנוח ז"ל וקצבו שכר שחיטה להשו"ב עם עוד פונקטען והשו"ב סירב מלקבל עליו חוקי התקנה ופסק מלשחוט שהי' אז שו"ב יחידי בעירו ובהישובים השייכים לה וקבלו אז הרב והקהל שו"ב אחר ואח"ז פייס השו"ב להרב ולראשי העדה ונתן להם כתב שהוא מחייב א"ע לכנוס בתקנות הקהל לבלתי סור מהחוקים אשר עשו ונשלח השו"ב הב' מהעיר ואחרי אשר עברו וגם חלפו איזה שנים אחרי פטירת הרב המנוח ז"ל התעורר השו"ב מחדש ולא רצה לשחוט על פרס הנקצב בהתקנה והכתב שנתן ע"ע להרב ז"ל נאבד או אולי השו"ב בעצמו שלח ידו בו וצעקו הרבה אנשים מרה ע"ז כי כתב התקנה עדיין הי' בידם ופסקו מלאכול משחיטתו וקצת אנשים החזיקו בידו ונחלקה העדה לשני מחנות ואחרי אשר כ"ת ראה כי פשה תפשה מספחת המריבה בעדתו חלה פני הרב הגאון מלבוב ז"ל לחפש דרך היתר להרשות להשו"ב שיקבל שכר שחיטה כרצונו למען השקט הריב אולם הגאון ז"ל מאן בדבר והניף ידו בעוז רוחו לגזור על השו"ב שיקיים כפי הכתב והשו"ב הקשה ערפו לבלתי שמוע בקולו והצד שלו תמכו בידו ועוררו מדנים ושלחו הקהל אחר שו"ב אחר ונתנו להשו"ב כתב כנהוג ונכתב בפירוש שמקבלים עליהם באו"ש לבלי לאכול משחיטת השו"ב הישן מפאת שהוא מסרב מלשמוע בקול הגאון ר' יוסף שאול אבד"ק לבוב וכעת השו"ב מתנחם על רעתו וחפצו לכוף כאגמון ראשו לשמוע בקול מורים ורוצה ליתן כתוב וחתום באוהי"מ לחוק ולא יעבור שיציית כאשר יגזרו עליו כ"ת וראשי העדה מבלי נטות ימין ושמאל ובקש כ"ת להראות לו כחא דהיתירא כי ברור הוא שאלו הי' הגאון מלבוב ז"ל בחיים והי' השו"ב מכניע א"ע הי' פורש עליו כנפי החמלה כי טפלי תלי בי' וניעבד אנן שליחותיה ובפרט כי עיקר הקטטות שהי' אז נסתבבו מפני שהי' אז שו"ב יחידי והי' סומך א"ע על כחו של זקן רב וצדיק שהי' סמוך לעירם שהוא באסיפת חסידיו כרתו ברית עלי זובח הלז ועתה ישנם שני שו"ב והרה"צ הנ"ל עזב את מקומו ותקע אהלו חוץ למדינתנו וגם בענין שכר השחיטה נקצב כעת להשו"ב חק לשבוע ונראין הדברים כי לא ישנה עוד באולת יש בהיתר זה מצוה רבה כי אז תקום סערת המריבה לדממה וכל העם על מקומו יבוא בשלום ע"כ ת"ש:

הנה ראיתי ראשית לי להתחקות על שרשי החקירה אם יכולת ביד אנשי הקהלה להתיר להם שבועתם בהתרת ב"ד עפ"י פתח וחרטה יען הסיבה אשר הניעה אותם לישבע ע"ז היתה מפאת קנאת ה' צבאות שקנאו בעבור כבוד הגאון מלבוב ז"ל שהמרה את פיו ועתה יוסף איננו כי הלך למנוחות וחיים שבק לן ולכל ישראל. והנה גמרא ערוכה היא בנדרים ס"ה ע"א הנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומייתי ראי' משבועת משה ליתרו לבלתי שוב מצרימה מפני האנשים המבקשים להרגו שאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים א"ל במדין נדרת לך והתר נדריך במדין וכן משבועת צדקיהו לנ"נ ובר"ן שם מייתי דפליגי בירושלמי בטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו ח"א מפני הבושה וח"א מפני החשד וטעמא דמפני הבושה לא שייך רק כשהנודר הי' להנאתו הא לא"ה מתירין אף שלא בפניו ולמ"ד מפני החשד אפי' שלא להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא ובתוס' שם כ' דהאי טעמא דמפני החשד לא בעינן רק שיודיעיהו ואפי' בע"כ של חבירו וא"א דעתו ואפי' בקיבל טובה מחבירו וכתבו שהעיקר כהטעם דמפני החשד וא"צ רק להודיע לחבירו וכ"נ מדברי התוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה ליחוש (וצ"ע מדברי התוס' סוטה ל"ו ד"ה איתשל] וכן ברמב"ם פ"ו מה' שבטעות ה"ז ובש"ע סי' רכ"ח ס"כ סתם כההיא טעמא דחשדא ועי' בר"ן נדרים דף ז' ע"ב ד"ה נידהו בפניו ע"ש וא"כ הא מבואר ברמ"א שם דאם כבר מת שא"א להודיעהו מתירין לו דשוב ליכא חשדא ועוד הרי בטי"ד ס"ק כ"ט ובש"ך שם ס"ק מ"ג כ' בשם ריב"ש דכל שאין חבירו מדירו ואע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו וא"כ בנ"ד שהגאון מלבוב ז"ל ז"ל לא השביעם וגם הא כבר נפטר בודאי יכולין להתיר נדרו אמנם בש"ך שם ס"ק נ"ג מבואר דכ"ז בלא קבל טובה דליכא אלא טעמא דחשדא וכיון שמת ליכא טעמא דחשדא משא"כ בעשה לו טובה דאז אין יכול להתיר אלא מדעתו והסכמתו וכיון שמת אינו יכול להתיר לו עי"ש וא"כ אפשר שבנ"ד אנשי הקהלה קבלו איזה טובה מהגאון ז"ל הנה מלבד מ"ש הש"ך ס"ק מ"א בשם ריב"ש דלא מקרי בשביל טובה רק אם הטובה היא בשביל השבועה אבל מה שהיטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה עי"ש לבר מן דין אפי' לדעת מהר"ם אלשקר שהובא בש"ך שם דלא בעינן דוקא טובה מחמת השבועה מ"מ הא בעיקר דברי הש"ך הנ"ל תמה עליו השעה"מ פ"ו משבועות עי"ש שהוכיח היפוך מדבריו גם בעניותי נראה דיש לומר דמה שהביא הש"ך ראי' לדבריו מסוטה ל"ו ע"ב שא"ל פרעה ליוסף זיל איתשל אשבועתך משם נראה לפענ"ד ראי' להיפוך דהא שם קיבל יוסף טובה מיעקב אביו בשביל השבועה כמבואר בפירש"י בחומש פ' ויחי על הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך פירוש רש"י לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי כו' עיי"ש וא"כ קיבל יוסף טובה מאביו ואפשר שעוד בשעת השבועה הבטיח יעקב ליוסף לתת לו הבכורה בגלל זה ואפילו הכי אמר לי' זיל איתשל אשבועתך אם כן מוכח דאפילו בקיבל טובה ג"כ מהני התרה אחרי מותו גם בלא"ה הלא מרא דשמעתא בסוטה שם הוא ר' יוחנן ור' יוחנן הא ס"ל בירושלמי טעמא דמפני הבושה ע"ש וע' תוס' גיטין ל"ה ע"ב וברא"ש שם]:

ברם הא איכא לעיוני כיון שלשון הכתב הי' שאוסרים עליהם שחיטת השו"ב מפני ששוחט שלא ברשות הגאון מלבוב ויש לדמותו לכאורה להא דמבואר בהג"ה סי' רט"ז ס"ז ובמחבר סי' רכ"ח ס"מ מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהן מותר להלוות ברשות הב' דכ"מ שנאמר פ' ופ' משמע אפי' א' מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד ע"ש ומשמע דאם מתו שניהם אין לו רשות להלוות אף שאינם בעולם שיתנו לו רשות א"כ ה"נ בנ"ד שאין הגאון ז"ל בעולם שיתן לו רשות. אולם ז"א דהנה מבואר בתשו' הר"ן סי' י"ז במה שחילק שם בין אם אמר ע"ד רבים לבין אם אמר ע"ד א' או ב' דבאמר ע"ד א' או שנים פירושו לשתף דעת אחרת עם דעתו שלא יוכל להתיר כי אם בדעת שניהם ואין פירושו אלא כאומר ע"מ שלא ימחה אבל כשאומר ע"ד רבים אנו מפרשים דבריו שכיון לשתף דעת אחרת לדעתו ולפיכך אין לו הפרה ע"ש והנה מבואר בדברי הש"ס קידושין ס"ג ע"ב לענין המקדש ע"מ שירצה אבא דהיכי דהתנאי הי' שיאמר אבא בפירוש הן אם מת קודם ששמע לא נתקיים התנאי ואם התנאי הי' שישתוק בשעת שמיעה ומת קודם השמיעה ה"ז נתקיים התנאי וכ"פ באהע"ז סי' ל"ח וה"ה היכא דהתנאי הי' ע"מ שלא ימחה ומת קודם ששמע נתקיים התנאי כאשר מפורש יוצא מדברי התוס' שם ד"ה ע"מ כו' ואמר ר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה ע"ש הרי מדכתבו הטעם משום שמחוסר אמירה משמע דכל היכי דלא מחוסר אלא שתיקה ה"ז מקודשת וא"כ לפי"ז בשלמא התם בהשביעו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון הוי כאומר ע"מ שיאמר אבא הן ולכך במתו אסור להלוות משא"כ בנ"ד שנשבעו ע"ד הגאון מלבוב ז"ל הא כ' הר"ן הנ"ל דבנשבע ע"ד א' הוי כאומר ע"מ שלא ימחה ובכה"ג הא במת נתקיים התנאי כנ"ל ויכולין להתיר להם השבועה:

והנה לכאורה קשה בהא דבעינן קרא בנדרים ע' ע"א בנערה המאורסה שאם מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל משום דא"ק בנעורי' בית אבי' הרי בלא"ה ידעינן זה דהא מאי דבעל מיפר נדרי אשתו הוא משום כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ומבואר בתוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה אא"ב דמשום דקא' רחמנא דבעל מיפר נדרי' לכך לעולם על דעתו היא נודרת ע"ש וא"כ בנערה המאורסה שאמרה תורה דאבי' ובעלה מפירין נדרי' אי משום ילפותא דרבה בנדרים ס"ז ע"א מקרא דאם הי' תהי' לאיש ונדרי' עלי' כו' אי משום ילפותא דבי ר"י שם ס"ח ע"א מבין איש לאשתו בין אב לבתו דערבינהו קרא להורות שצריך להיות הפרת שניהם וא"כ כשהנערה המאורסה נודרת היא נודרת ע"ד אבי' ובעלה בתנאי שלא ימחו הם [וע' בדרישה סי' רל"ד דגם גבי אב שייך כל הנודרת ע"ד אבי' נודרת כמו גבי בעלה] וא"כ כשמת האב ולא מחה הא נתקיים התנאי ואיך מהני הפרת הבעל ול"ל קרא ע"ז ואין לומר דמסתמא לא היתה דעתה לכשימות א' מהם תהי' אסורה עולמית וכסברת הטו"ז בסי' רכ"ח ס"ק מ"ט ז"א דהכא הא לא תיאסר עולמית דלכשתנשא יפר לה הבעל אולם באמת לק"מ דהא אצטריך הקרא דאפי' היכי ששמע האב והיפר לה ג"כ ל"מ הפרת הבעל לאחר מיתת האב כמבואר בנדרים ס"ח ע"ב דמשום דלא נגמרה ההפרה בחיי האב לכך כשמת נתבטלה הפרה דילי' ע' בפירוש הרא"ש שם:

והנה אפי' לדעת הש"ך ז"ל דא"י להתיר בקיבל טובה אף שמת ה"ד היכי דבהשבועה איכא תועלת למי שנשבע לו אחרי מותו כי הא דשבועת יוסף ליעקב שכל עיקר כונתו של אותו צדיק הי' להיות קבור בא"י במערת המכפלה וא"כ עיקר התועלת היא אחרי מותו ולכך י"ל דבכה"ג בקיבל טובה לא מצי להתיר לו אחרי מותו אבל בנ"ד הא עיקר שבועתם הי' בשביל ששחט למרות עיני כבוד הגאון מלבוב ז"ל ועשו כן בשביל יקרא דאורייתא להפיס דעתו של הג' ז"ל וא"כ אפי' אי נימא דבחיים חיותו של הגאון ז"ל הי' לו לתועלת ולנייח נפשא אמנם עכשיו אחרי פטירתו מה לאדם לחוש על כבודו אחרי מותו הלא לא ירד אחריו כבודו וקטון וגדול שם הוא א"כ בודאי יוכלו להתיר שבועתם. דומה לזה מצינו בתוס' כתובות מ"ז ע"ב שכתבו בהא דפריך בש"ס ב"ק ק"י יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ואמאי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בע"מ תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ותי' משום דתלוי ג"כ בדעת המקדש ול"ש אומדנא משא"כ מיבמה שנפלה לפני מו"ש פריך שפיר משום דתלוי רק בדידה שברור לנו שהבעל לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחרי מיתתו כי אינו חושש במה שיהי' אחרי מותו ע"ש. ומכ"ש בנ"ד שברור לנו שהגאון ז"ל לא חש על מה שיהי' גירעון לכבודו אחרי מותו בפרט שאין זה גירעון כלל לכבודו של הג' ז"ל ח"ו. ומבוארין עפי"ז דברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סי"ז אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו כו' אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר ע"ד חבירו ע"ש וקשה הרי בלא"ה כשמת מי שנדר בשבילו מתירין לו וא"כ כי מת הבעל יוכלו להתיר לה. אולם להאמור י"ל דהתם ג"כ עיקר התועלת היא רק אחרי מותו שחושש בתקנת בניו אחריו שלא תנשא לאחר לטובת בניו שירשו נחלת אמם וכשתנשא לאחר הא תסוב הנחלה לגבר אוחרא דהבעל יורש את אשתו וכיון דעיקר התועלת היא אחר מיתה בכה"ג אין מתירין לה בלי דעת היורשים כמבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"כ דבכה"ג שהיא לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו ע"ש וע' סי' רל"ב סי"ט. עכ"פ בנ"ד שאין עוד כעת תועלת להגאון ז"ל ועיקר כוונת שבועתם הי' כדי שהשו"ב יכניע א"ע תחת פקודתו ולהפיס דעת הג' ז"ל ועתה שנפטר לעולמו ואין לו למי לפייס הא לא אצטריך לי' ויוכלו להתיר להם שבועתם דומיא דא' בש"ס גיטין ע"ה ע"ב באומר ה"ז גיטך ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבא דאם מת הבן או האב ה"ז מגורשת לרשב"ג ועד כאן ל"פ רבנן עלי' אלא בגט משום דלצעורא קמיכוין אבל הכא דלהרוחה קמיכוין כ"ע מודי דהא לא אצטריך וע"ש בתוס' ד"ה רשב"ג ושם ע"ד ע"ב. וה"נ כיון שנפטר הג' ז"ל הא לא אצטריך לי' לפיוסי ונתקיים התנאי [ובפרט למ"ש הר"ן בנדרים ס"ה שם דבגיטין ל"ה בנודרת ליתומים לא חשיב לתועלת היתומים דמה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותי' ע"ש דאף דגוף הנדר מכוון לתועלת היתומים כדי שתודה אם קיבלה הכתובה מ"מ כיון דמאיסור הפירות אין להיתומים כלום לא מיקרי לתועלת חבירו מכ"ש בנ"ד מה תועלת יש להג' ז"ל באיסור אכילתם מזבחו של השו"ב] ועוד יש להוסיף דהרי חזינן דגם בעד"ר לדבר מצוה יש לו התרה משום דמסתמא ניחא להו לרבים בקיום המצוה א"כ הא מבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ג דלבטל מחלוקת הוי דבר מצוה דגדול השלום וא"כ אמרינן דמסתמא ניחא לי' להג' ז"ל בההתרה ואנן שליחותא דידי' קא עבדינין:

והנה נידן ההיתר כיון שהאיסור הוא חל על כל בני העיר אין ב"ד שבאותה עיר יכולין להתיר נדר זה כיון דהוו נוגעין כמבואר ברמב"ם פ"ז מה' נדרים ה' ז' ע' כ"מ שם וע' במאירי נדרים פ"א ע"ב שכ' וז"ל קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם שהרי נוגע הוא בדבר והרי הוא כמתיר נדרים של עצמו אחר שהוא ניתר בהנאת המדיר מצד היתרו כו' ע"ש וכ"כ בשיטה מקובצת שם והוא מהירושלמי וכ"כ הריב"ש סי' ת"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג ואיפסק הכי בש"ע סי' רכ"ח ס"ה. ולכאורה הי' נלפענ"ד להביא עוד ראי' לדין זה מנדרים צ' ע"ב במשנה בראשונה הי' אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ופי' הר"ן שם על שלא תהא עיני' נותנת באחר כו' דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא וקשה ל"ל לפרש דחיישינן שתנשא באיסור נדר הרי חיישינן דמשום שעיני' נותנת באחר לאחר שתתגרש תלך אצל חכם ויתיר לה את נדרה בשלמא השתא לא יוכל החכם להתיר כיון דאין חכם מתיר אלא בחרטה והיא אומרת עתה שאינה מתחרטת וא"כ חיישינן דלאחר שתתגרש אזלה לגבי חכם ותאמר שהיא מתחרטת על נדרה ושרי לה ותנשא בהיתר [וע' בר"ן נדרים ע"ב ע"א שהביא בשם הרשב"א ז"ל דאיפשטא הבעיא שם דגירושין לאו כהקמה דמיא ע"ש] ואי משום דקיי"ל צריך לפרט את הנדר ותהי' מוכרחת לפרש שנדרה בעודה תחת בעלה משום שהי' התשמיש קשה לה ויראה החכם שבערמה עשתה תחבולה זו להפקיע א"ע מבעלה ולא ירצה להתיר לה ז"א דהרי כ' התוס' בערכין כ"ג ע"א ד"ה מ"ס כו' דנהי דצריך לפרט את הנדר מ"מ א"צ לפרט כי אם הלשון שנדר בו אבל לא הסיבה שבגללה נדר ע"ש א"כ כשתפרט הלשון שנדרה לא יכיר החכם ערמימותה ויתיר לה ואין לומר דהר"ן רוצה לפרש דאפי' אם נדרה עד"ר באופן שהחכם לא יוכל להתיר לה ג"כ חיישינן שמא ענ"ב ז"א דהרי גם בעד"ר קיי"ל דלדב"מ יש לו התרה א"כ תבא לפני החכם ותאמר לשון הנדר נטולה אני מן היהודים ואז אפי' אי הי' עד"ר כיון שהיא רוצה להנשא לאיש ואף דאשה אינה מצווה על פו"ר מ"מ מצוה דשבת איכא גבה וא"כ הא לדב"מ יש לו התרה ושפיר יתיר לה החכם אע"כ כיון דאסרה הנאתה על כל העולם כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות במשנה שם שאסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו מודרין הנאה ממנה וכ"כ בחיבורו הגדול פי"ב מנדרים ה' ח' ובאמת לשון נטולה אני מן היהודים אינו סובל שיהי' משמעותו רק הנאת תשמיש בלבד וא"כ לפי"ז שום חכם לא יוכל להתיר לה משום דהוי כנדרי עצמו כנ"ל אולם באמת א"א לומר הכי דהרי מבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק י"א בשם הרלב"ח דכיון דבדיעבד אם נשאל לזקן שבאותה עיר והתיר לו נדרו מותר באסר ע"ע הנאת כל ישראל כיון דא"א לישאל הוי כדיעבד ע"ש ומיושב לפי"ז קושי' המ"ל בפ"ז מנדרים ה"ט] ולפי"ז ה"נ כיון שאסרה הנאתה על כל היהודים יוכל חכם להתיר לה משום דהוי כדיעבד ובמה שהוצרך הר"ן ז"ל לפרש דהחשש הוא שתנשא באיסור היטב אשר דיבר בזה ידידי הרבני החריף ובקי מוה' יהושע העליר נ"י מפה"ק דאילו לא הי' החשש רק שתנשא בהיתר ע"י שאלה לחכם הי' יכול לגרשה ע"מ שלא תתיר לה את נדרה שהרי אפי' אי אמר לה בסתם משום נדר אני מוציאך דעת רש"י ז"ל בגיטין מ"ו ע"א דאיכא קלקולא מדינא שלאחר שתנשא לאחר יאמר הבעל אילו הייתי יודע שהנדר יש לו הפרה אפי' הי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובני' מן השני ממזרין ואפי' לדעת התוס' שם ד"ה אי דאינו כי אם חשש לעז בעלמא עכ"פ באמר ע"מ וכפלי' לתנאי גם התוס' מורים דאם תתיר הנדר אצל החכם יהי' הגט בטל וע"כ פי' הר"ן ז"ל דבכל גווני איכא חששא דענ"ב דתנשא באיסור:

ועם האמור למעלה אמרתי ע"ד החידוד ליישב קושי' העולם במשנה דנדרים שם דהנה הר"ן שם הקשה כיון דמדינא אי אמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר איך התירוה משום שמא ענ"ב וכי איסור שבה להיכן הלך ותי' משום כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ומקשין דמה הועילו חכמים בתקנתן הא תוכל למיטען טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים דאי יפקיעו הקידושין ותהא פנוי' הא תהי' אסורה עליו משום נטולה אני מן היהודים כיון דשוב לא יוכל להפר דאי מפקיעין הקידושין אינו בעלה וא"י להפר נדרה ויצא בעל ברית אברהם חאה"ע סי' נ"ט לחדש דבכ"מ דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' היינו משום מי איכא מידי דמדאורייתא אסורה ומדרבנן שרי א"א לעלמא אבל אלו הוית רק א"א דרבנן לא הי' צריכין להפקעת הקידושין רק הם אמרו והם אמרו וא"כ אמרינן גם עתה דלא הפקיעו רבנן הקידושין לגמרי שתהי' פנוי' רק שהפקיעו הקידושין דאוריית' וישארו קידושין דרבנן וכיון דנשארו קידושין דרבנן שפיר יוכל להפר לה ולפענ"ד עדיין קשה דהרי באמת פריך הש"ס בנדה מ"ו ע"ב וכי אתו נשואי דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני כדר"פ משמי' דרבא כל הנודרת. ע"ד בעלה היא נודרת ופי' התוס' שם משום דהיא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים לכך היא נודרת על דעתו ע"ש ולפ"ז התינח התם משא"כ הכא הא כל התקנה דיפר חלקו הוא משום החשש דשמא ענ"ב ורוצית להפקיע א"ע מבעלה וכיון דכיונה בנדרה להפקיע א"ע מבעלה הא לא היתה סבורה שבידו להפר ממילא אינו מועיל ההפרה משום דלא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא אמנם להנ"ל יהי' נכון דהרי באמת חכם יכול להתיר דכיון דאסרה הנאת כל ישראל הוי כדיעבד וכנ"ל רק משום דקיי"ל אין חכם מתיר נדר אלא בחרטה וכיון שאומרת כעת שאינה מתחרטית א"י החכם להתיר לה אמנם הא כתב המבי"ט בתשו' ח"א סי' צ"ח דהא דבעינן חרטת הנודר אינו רק מדרבנן ומדאוריית' יכול החכם להתיר אפי' בלי דעת הנודר כלל כמו שמתירין נדויים וחרמות ולפי"ז שפיר הועילו חכמים בתקנתן דיפר חלקו ואי דתאמר טא"ל ונטולה מן היהודים ולא יוכל הבעל להפר משום דע"כ אפקעינהו לקידושין משום טא"ל ואינו בעלה ז"א דהא ישארו קידושין דרבנן ואי דאיך אתו קידושין דרבנן ומבטלי נדרא דאוריית' ז"א דהא לענין שלא יהי' נדר דאורייתא הרי יוכל החכם להתיר בלי דעתה כלל ולא נשאר רק נדר דרבנן משום דמדרבנן בעינן חרטת הנודר וא"כ אתו קידושי דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אולם כ"ז הוא רק ע"ד החידוד ואמיתת הדברים כבר מבואר אצלי בחי' דמעולם לא עלה ע"ד המבי"ט ז"ל לומר שמדאורייתא יוכל החכם להתיר אפי' בע"כ של נודר ולא כתב רק דמדאורייתא ל"ב שיפרש חרטתו אבל רצונו מיהא בעינן וא"כ כשלא תרצה האשה בהתרת החכם איך יוכל החכם להתיר לה בע"כ. ובעיקר קושי' העולם הנ"ל כבר כתבתי ליישב עפי"מ שהובא באס"ז ריש כתובות בשם חד מן קמייא ז"ל דל"א אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' רק מכאן ולהבא ולא למפרע ע' בטיב גיטין בחי' לגיטין ע"ג ע"א מ"ש בזה. וא"כ כיון דלא נפקעו הקידושין למפרע שפיר יוכל להפר לה כיון דעל דעתו נדרה ועוד הארכתי בישוב קושי' זו בכמה אנפין אכמ"ל:

והנה ראיתי בספר מחנה לוי שהקשה מש"ס נדרים פ"ג ע"ב בהא דקתני במשנה שם קונם שאני נהנה לבריות א"י להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה וקא' רבא לעולם בעל בכלל בריות הוא ומה טעם קא' מה טעם א"י להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה והקשה דאי בעל בכלל בריות מאי איריא דא"י להפר משום שיכולה ליהנות בלשו"פ תיפוק לי' דאינו רשאי להפר משום שהוא נהנה בהפרתו דהלא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח דאם אסר ע"ע הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר משום דהוי כמהנהו ורוצה ג"כ לה"ר לד' המהרלב"ח הנ"ל דמשום דא"א להשאיל הוי כדיעבד ע"ש הנה באמת בתשו' הריב"ש הנ"ל מבואר דרק באסר הנאתו על בני העיר אז אינו נשאל לזקן שבאותה עיר כיון דנהנה בהתרתו שעי"כ יהי' מותר לו ליהנות ממנו והוי נוגע בדבר וא"י להתיר דהו"ל כנדרי עצמו משא"כ באמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם אך הכ"מ בפ"ז מנדרים ה' ט' מביא דברי הריב"ש האלה ותמה עליו דהא גבי קונם הנאת בני עירי עלי הרי הוא נהנה בהיתר זה שעי"כ מותר לו ליהנות מהם והאיך יהי' מותר לו לישאל לחכם שבעיר הרי הוא נהנה מאותו חכם בההיתר ההוא והוא אסר עליו הנאת בני העיר ע"ש והנה אם כי לפענ"ד אין בזה כ"כ תמי' על הריב"ש דאפשר לומר דהיתרו והנאתו באין כא' דומי' דאמרי' גיטו וחצרו באין כא' וה"נ הא ההנאה היא באה ע"י ההיתר ובאין ההנאה וההיתר כא' אמנם הא באמת בש"ע סי' רכ"ח ס"ה איפסק הכי דאפי' אסר הניית בני העיר עליו אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר אבל קושי' המתנה לוי לפענ"ד בלא"ה ל"ק דהרי הבעל מיפר נדרה משום כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואם הבעל אינו רוצה ממיל' הנדר בטל ובשלמ' בחכם שהוא פותח פתח להתיר את הנדר י"ל דהוא מהנהו בזה אבל הבעל הא אינו עושה מאומה רק שלילת הרצון ועוד כיון דהבעל מיפר נדרי אשתו בעל כרחה הא הוי' הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דל"ה הנאה משא"כ החכם הא אינו מתיר אלא מרצון הנודר שמתחרט על נדרו שפיר אסור משום שמהנה אותו וז"ב:

אך אי קשי' הא קשי' לי לפי"ז מדברי הש"ס גיטין ל"ה ע"ב על המשנה דקתני התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ואר"ה עלה ל"ש אלא בשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה ניסת מ"ט דמיפר לה בעל כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל אין הבעל מיפר בקודמין וניחוש דילמ' אזלה לגבי חכם ושרא לה כו' וקשה מ הש"ס הא נוכל להדירה שתיאסר עלי' הנאת כל ישראל אם נהנית מכתובתה דאז לא תוכל להשאיל לחכם משום שנהנית ממנו משא"כ בשניסת שפיר חיישינן דיפר לה בעלה כיון דהפרת בעל הא איתה אפי' בכה"ג כנ"ל וכן יש להקשות בבכורות מ"ה ע"ב גבי כהן הנושא נשים בעבירה תנא נודר ועובד יורד ומגרש ופריך וליחוש דילמ' אזיל לגבי חכם ושרא לי' וקשה הא אפשר שיהי' נודר ואוסר עליו הנאת כל ישראל אם לא יגרשנה דאז א"א להשאיל על נדרו. אמנם היכי שאסר ע"ע הניית כל ישראל לפענ"ד אין אנו צריכין לסברת הרלב"ח דמשום דא"א להשאיל הוי כדיעבד דבלא"ה י"ל עפי"ד הש"ס נדרים נ"ט ע"א דנדרים מצוה לאיתשולי עלייהו א"כ מאי איכפת לן מה שנהנה מההיתר הא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו בשלמ' בקונם הנאת בני העיר אינו נשאל לזקן שבאותה עיר דל"ש לומר מצלל"נ כיון דאפשר להשאיל אצל חכם שבעיר אחרת דומי' דכת' הרשב"א בנדרים ט"ו ע"ב בהא שהקשה כי אמר קונם הנאת תשמישך עלי אמאי מיתסר והא מצלל"נ ותי' כיון דאפשר לקיים מצות פו"ר באשה אחרת הרי דהיכי דאפשר בענין אחר ל"א מצלל"נ והה"נ משא"כ באוסר הניית כל ישראל הא א"א להשאל בהיתר שפיר אמרינן מצלל"נ. ואזדא נמי לפי"ז קושי' הגאון רע"א ז"ל בגליון היו"ד שם שהקשה מש"ס נדרים פ"ט ע"ב ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמ' עלי' אי נסיב איתת' כי לא תנינ' הלכת' רהיט בגפא ותוביל' ולא אמצי למיתנא אתא רב אחא בר ר"ה ושבשי' ואינסב איתת' ושרקי' טינא ואתיי' לקמי' דר"ח אמר רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילת' כו' פי' במה שהשיאו אשה כדי שיחול הנדר ויוכל לאיתשל עלי' דאין מתירין את הנדר עד שיחול והקשה כיון דמיתסר הנאת עלמ' עלי' האיך יכול למיתשל עלה ולהאמור נכון דכיון דא"א להשאיל בהיתר אצל שום חכם שבעולם שפיר אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו:

והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ט שהקשה בסוגי' דנדרים הנ"ל מש"ס שבועות כ"ח ע"א דאמר רבא אכלה לראשונה בשוגג והשני' במזיד פטור ומותר כיון דבשעה שהיתה השבועה ראוי' לחול הי' שוכח ולא מיקרי האדם בשבועה וא"כ ה"נ הא ר"א הטעהו שלא יאסר והי' שוגג בשעה שהיתה ראוי' לחול ול"ה האדם בשבועה ותי' דר"א הטעהו שלא יאסר בהנאה לעולם אלא אותו יום ולא אח"כ ע"ש. ולכאורה צריך להבין באיזו סברא הטעהו שלא יהי' אסור אלא באותו יום ונלפענ"ד עפי"ד התוס' בגיטין ל"ה ע"א שהקשו למה שרקי' בטינא הא מיד עבר על בל יחל כיון דהוי דבר שא"א לקיימו כמו קונם עיני בשינה ג' ימים דמכין אותו וישן לאלתר ותי' דדוק' בשעת הנדר אם לא הי' אפשר לקיימו עובר לאלתר אבל התם בשעת הנדר הי' יכול לקיים דאפשר שלא ישא אע"ג דמכי אנסבי' א"א לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה וע"ש בתוס' שכתבו דלהכי ל"ג באלמנה שנודרת ליתומים ואוסרת כל פירות שבעולם דא"כ הוי דבר שא"א לקיים ועוברת לאלתר ולאח"כ אינה עוברת עוד כדא' מכין אותו וישן לאלתר וכיון שלא תעמוד באיסור כל ימי' אינה חוששת ולפי"ז נוכל לומר דר"א הטעהו לההוא גברא שלא יאסר כל ימיו כיון דהוי דבר שא"א לקיים והוי כמו קונם עיני בשינה ל"י וא"כ לא יעבור רק פעם א' על בל יחל וכיון שלא יעמוד באיסור כל ימיו לא הי' חושש אולם באמת הוא עומד באיסור כיון שבשעת הנדר הי' אפשר לקיים כתי' התוס' ולכך הוצרך לשאול על הנדר והא דסבור שלא יעמוד באיסורו לא חשיב אונס בשבועה כמ"ש התוס' בשבת ס"ט ע"ב ד"ה הא מני דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא היכי שכסבור שבהיתר גמור נשבע אבל היכי שיש איזה איסור חשיב האדם בשבועה:

עכ"פ זכינו לדין דאסור לבני הקהלה לשאול על נדרם אצל ב"ד שבעירם. ולכאורה הי' נלפענ"ד מילת' חדתא דכיון דעל הכתב שקיבלו עליהם האיסור לבלתי אכול משחיטת השו"ב הנ"ל לא היו חתומים כל אנשי העדה רק רובם אלא דממיל' חל האיסור גם על המיעוט מפאת שהמיעוט נגרר לעולם אחר הרוב א"כ י"ל דיוכלו לשאול על נדרם לפני שלשה מהמיעוט שלא קיבלו עליהם בפירוש האיסור והם לא הויין כמתירין נדרי עצמן דהא עיקר ההיתר הוא להרוב שהם נדרו בפירוש ורק דממיל' מותרים גם הם בכה"ג ל"ה כמתירים נדרי עצמן וראי' לזה נלפענ"ד מדברי התוס' בנזיר כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ כו' שכ' לענין אשה שאמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אין לומר דהבעל א"י להפר לה נדרה מטעם כיון דבהיתר זה גם הוא מותר אי נימא בעל מיעקר עקר והוי מיפר נדרי עצמו דכיון דהוא מיפר לאשתו שעלי' חל עיקר הנדר ורק הוא ממיל' מותר בכה"ג ל"ה מתיר נדרי עצמו ע"ש וצריך לומר דלא תקשי מהא דקונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שבעיר מטעם נוגע ואף דהוא ממיל' מותר כיון דהתם הא עיקר הנדר הוא בשביל בני העיר לכך א"י להתיר משא"כ התם בנזיר עיקר הנדר נדרה האשה ולפי"ז הדברים ק"ו לנידן דידן דמה התם בנזיר שהבעל התפיס בפירוש ואמר ואני אפ"ה כיון שעיקר ההיתר הוא לגבי האשה ל"ה מיפר נדרי עצמו מכ"ש בנ"ד שהמיעוט לא קיבלו עליהם כלל רק שממיל' רובץ עליהם האיסור מפאת שהמיעוט נגרר אחר הרוב בכה"ג בודאי ל"ה מתירין נדרי עצמן. אפס לאשר ראיתי במשנה למלך פ"ב מנזירות ה' ד' שהניח בצ"ע לדינא בכעין זה ע"ש לכן מסתפינ' להקל באיסור נדר:

עתה נפן לדבר איך יהי' אופן ההיתר שאם שכל בני הקהלה יסעו לב"ד שבעיר אחרת זה בודאי דבר שא"א וגם שיקראו לעירם ב"ד ממקום אחר כפי מכתב כ"ת הדבר כבד לפניהם מאיזה סיבה א"כ א"א כי אם ע"י שליח אמנם הא מבואר בר"ן ח' ע"ב בשם הרמב"ם ז"ל דדוק' בבעל הוא דאיבעי' לן התם אם נעשה שליח לחרטת אשתו מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיט' לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והוכיח ג"כ הכי מהירושלמי ואיפסק להלכה בש"ע סי' רכ"ח סט"ז. והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"כ בענין כזה שכ' שישלחו א' מבני הקהילה לב"ד שבעיר אחרת ואף כי אין להתיר ע"י שליח מ"מ כיון שהוא מאנשי קהל עצמם אינו בגדר שליח כדמצינו בש"ס רפ"ב דקידושין שא"ה דאית לי' שותפות בגוה ע"ש ולפענ"ד דבריו צ"ע דמה ענין זה להא דא' שא"ה דאית לי' שותפות בגוה דמה לנו אם השליח ג"כ מתיר נדרו דהרי רק אם פתחם וחרטתם שוה יכולין המתירין להתיר כולם ביחד ואם לאו מתירין לכ"א כפי פתחו וחרטתו כמבואר בש"ע שם סעי' ל' א"כ נדר של כאו"א הוא ענין בפ"ע. דבשלמ' התם בקידושין דרוצה הש"ס למילף שליחות בקדשים מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו' דחי שפיר דילמ' שא"ה דאית לי' שותפות בגוה והוי השוחט ג"כ בעלים משא"כ הכא לא נוכל למימר דיהי' שם בעלים על השליח שרוצה להתיר נדר של אחרים מטעם שהוא מתיר גם נדרו והרי בנדר בעינין שיהא הנודר עומד בפני המתירין ומה לנו אם השליח של הנודר עומד אם אין המשלחין הנודרין עומדין לפני המתירין ועד כאן לא התיר בירושלמי ע"י תורגמן אלא משום דהבעל דבר נמי תמן קאי אבל לא ע"י שליח כמבואר בר"ן שם. אמנם יש להתיר ע"י כתב כמבואר שם בר"ן בשם ר"ש ז"ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירין לו ע"ש ואף שראיתי בטו"ז סי' רכ"ח סק"כ שפוסק דגם ע"י כתב אוסר דבת יפתח יוכיח דאל"כ הו"ל ליפתח ג"כ לשלוח כתב ע"ש הנה באמת מבואר כן בשו"ת הריב"ש סי' ש"ע להדי' דגם ע"י כתב אסור מכח הך ראי' דיפתח. אולם לפענ"ד לולא דבריהם הקדושים ז"ל הי' נלפענ"ד דאין ראי' משם די"ל דלכתוב לפנחס ג"כ הי' נגד כבודו ושעל כן מצינו בש"ס גיטין מ"ו ע"א דקא' טעמ' דר"א דקא' שם במתניתין במוציא אשתו משום נדר דלא יחזיר דלא אסרו זה אלא מפני זה וק' בגמ' דל"א צריך חקירת חכם אלא מפני שא"צ משום דקסבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ופירש"י דבצריך לא הי' לנו לחוש לקלקול לפי שא"י לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה כו' וקשה הא תוכל לשלוח כתב לב"ד וע"כ דגם בכתב הוי בזיון לפני' וכ"ה בהדי' בריטב"א ר"פ בתרא דנדרים להוכיח מהא דא' בכתובות גבי מכירת אלמנה למזונות אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אע"ג דאפשר לה ע"י שליח וה"ה הא דאמרינן גבי נדרים א"א רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גם ע"י שליח איכא בזיונא ע"ש ומהא גופא יש להוכיח דגם ע"י כתב איכ' בזיון דאל"ה קשה הא אפשר לשלוח בכתב וכנ"ל וגם בשו"ת חת"ס הנ"ל הוכיח כן מר"פ שבועת העדות דצורב' מרבנן א"צ לילך לב"ד דזוטר לאסהודי אע"ג דלר"ת יכול לשלוח עדותו בכתב לב"ד וכן קשה ממלך וכ"ג וע"כ דגם ע"י כתב הוא נגד כבודו וכבר הרגיש בזה התומים בסי' כ"ח ס"ק ט"ו ע"ש ע"כ נראה בנ"ד שישלחו כתב לאיזה ב"ד שבעיר אחרת ויהי' מפורש בו חרטתם ויחתמו תחתיו טובי הקהל כמבואר בש"ע סעי' ל"א ברמ"א דאם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל ויש לצרף ג"כ מה שמובא בר"ן שם בשם התוס' דדוק' גבי אשתו מיבעי' לי' אם נעשה שליח לחרטת אשתו דחיישינן שמא יוסיף דברים מדעתו בחרטה מתוך שהוא חפץ בהתרה אבל באינש דעלמ' פשיט' לן דנעשה שליח לחרטת חבירו דליכ' למיחוש שמא יוסיף כלום מדעתו ע"ש וכן פי' באמת הרא"ש שם וכ"כ בריטב"א ר"פ בתר' דנדרים בשם איכ' דסברי וגם בריב"ש סי' ש"ע מביא בשם התוס' והרשב"א ז"ל שכ' הכי ואף דהרמב"ם והר"ן והריטב"א ז"ל לא פסקו הכי בכ"ז הא עכ"פ ע"י כתב מסכימים שם דמהני וע' מ"ל פ"ד מה' בכורות וא"כ יש לסמוך להתיר לשלוח אחד מאנשי העדה עם כתב פתוחי חותם ראשי הקהלה לב"ד שבעיר אחרת ולהשאיל על נדרם:

ובענין תשובת השו"ב להיות חוזר לכשרותו לספחהו אל כהונת הזבח כבראשונה אף דמבואר בש"ס פז"ב ובש"ע דבעינן דוק' שילך למקום שאין מכירין אותו כו' זהו דוק' בטבח שחשוד לא"ד להאכיל נו"ט אבל בנ"ד הא אינו רק חשוד על השבועה ולא נכחד ממני מ"ש הרא"ש בתשו' הובא ביו"ד סי' א' סי"א גבי קהל שהטילו חרם דשחיטתו אסורה מטעם דדמי לחשוד לא"ד כיון שחשוד לעבור על השבועה בענין השחיטה. אמנם הא מבואר בפוסקים דאינו רק קנסא בעלמ' וגם זה הוא רק על מה שעבר ושחט וע' בתבו"ש סי' ב' דכ' להתיר בהפ"מ. אבל לא לענין לחושבו טבח שהוציא טריפה מת"י ומלבד זה כיון דהי' סומך א"ע על הצד שתמכו אותו והי' שוחט מן הצדדין שהחזיקו בידו חסידים ואנשי מעשה אשר גברה עליהם מדת הנצחון ודיברו על לבבו לאמר שאינו עושה איסור בזה א"כ הא אפי' חשוד לא מיקרי בדבר שרבים מקילין בו כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובח"מ סי' ל"ד. ועוד כיון שבשעת ששחט על הפרס שישר בעיניו הי' סובר שבהיתר הוא עושה לא נאסרה שחיטתו דכיון שהי' מוחזק בדעתו שאינו עושה איסור הוי כנדרי שגגות כמבואר בנדרים כ"ה וביו"ד סי' רל"ב ס"ו וסי' רל"ט סט"ז באומר שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובשעה שאכל את התנאי שכח שנשבע מותר לכתחלה לאכול את השני שנשבע עליו כיון דבשעת חלות השבועה הי' שוגג לא קרינן בי' האדם בשבועה כי לא הי' בדעתו שיחול עליו איסור והה"נ בנ"ד עכ"פ לפענ"ד אין על השו"ב כי אם לקבל עליו דברי חבירות לפני הב"ד שלא יהי' שונה באולתו ולא ישוב לכסלה עוד ובלא"ה הא כ' הפמ"ג ביו"ד סי' ב' בשפ"ד ס"ק י"א דבזה"ז שא"א להעמיד הדת על תילו סגי בקבלת ד"ח וע' בשו"ת הר"א מזרחי סי' כ"ד שהאריך הרבה בזה. כ"ז נלפענ"ד להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי תרי רבנן דפקיע שמייהו דברי ש"ב דור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף