הרחב דבר/דברים/לג

הרחב דבר דברים לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והמשורר בתהלים ח׳ אמר בשם מלאכי מעלה ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. הכונה שמלאכי מעלה נפלאו על כבוד שמו ית׳ שבכל הארץ הבא ע״י ישראל. עד שיש להם מקום לבקש שהלואי יתן הוד כזה על השמים. וביאר המשורר ע״י מי בא זה הכבוד. מפי עוללים ויונקים. והוא משל על יגיעי תורה שמבואר במכילתא פ׳ בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. והטעם שעמל תורה בעי דעתא צילותא וזה א״א אלא באוכלי מן. שהיו בטוחים במזונות ולא נצרכו אפי׳ לשום טה״נ. שניה לה אוכלי תרומה. שגם המה בטוחים יותר מאוכלי מעשר. כי הבעלים יראים להשהותן בבית שלא יהי׳ מי מאנשי ביתו נכשל באיסור מיתה ב״ש וכמש״כ לעיל כ״ו י״ג. אבל בשביל שטה״נ לבעלים מש״ה אין דעת המקבל שפוי כ״כ. ומכ״מ גם להם כח ועוז לעמל בתורה. ולזה אמר המשל עוללים ויונקים. עולל הוא עובר לא ראה אור השמש. והוא ניזון במעי אמו. וא״נ אפי׳ לבקש פרנסתו ממנה. ויונק גם הוא פרנסתו מזומנת ובטוחה. ויותר משהבן רוצה לינק האם רוצה להניק. אבל מכ״מ לפעמים נצרך לבכות ולבקש מאמו שתיניקהו וכן בזה״ז יש עמלי תורה בית הוריהם בכבוד ורצון והמה נמשלו לאוכלי מן. ויש ניזונים בנדבת אחרים שרוצים לזכות בת״ת. ונמשלו לאוכלי תרומה. ואמר המשורר כי ע״י שני אופנים אלו. יסדת עוז התורה. ובכחה להשבית אויב ומתנקם. שכך הוא עיקר זכות התורה כמש״כ כ״פ. ופי׳ אויב הוא בלב ומתנקם הוא בפועל. כ״ז הוא כבוד ה׳ ע״י ישראל. מה שא״א להשיג ע״י מלאכים. והמה מתקנאים בנו שזכינו לכח עמל תורה שבא ע״י עוללים ויונקים. והוסיף המשורר כי אראה שמיך וגו׳. שנמסר כל הידיעות בזה בכל אדם המעלה אפי׳ באוה״ע. ע״ז מסיים מה אדיר שמך בכל הארץ. ולא ביקשו בזה אשר תנה הודך על השמים. דבחכמות אלו שהמה טבעים שגבה כח המלאכים הרבה מכח אנושי. הרי למדנו דכבודה ש״ת ועוזה אינה באה כי אם ע״י מורשה קהלת יעקב. המחזיקים את העוללים ויונקים. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״א בשירת הבאר:

ועכ״ז התפלל דוד המלך ע״ה שמרה נפשי כי חסיד אני ואי׳ בברכות ד״ד א׳ לוי ור״י חד א׳ כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות. ואני חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וח״א כן אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה כו׳ עם מפיבושת כו׳. והדבר תמוה. למאי חקרו חסידותיו של דוד. ודאי יש עוד הרבה ענינים שהתנהג בחסידות כמו מה שהתגבר של רצונו ולא הרג את שאול ועוד הרבה. אלא משום דקשה לחז״ל לפי הפשט וכי אפשר לומר לפני ה׳ שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך. והלא אין צדיק בארץ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים. להכי פי׳ ח״א שהחסידות היו התמימות הנפלאה להודות לה׳ על משפטי צדקך היינו על הטובה מעין הרעה כדאי׳ שם ד״ס א׳ וזהו מרוב בטחון במדת טובו ית׳. והיינו מה שסיים באותו מקרא הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. וח״א דה״פ שמרה נפשי שלא אחטא. כי חסיד אני מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך. ויהי׳ הקלקול רב. ע״כ שמרה נפשי לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא אוריך לאיש חסידך. וע״ז יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות:

וענין הבדל הברכה לפי כח התורה מבואר במס׳ עירובין דנ״ג ב׳. דוד דגלי מסכתא כתיב בי׳ יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכמא כתיב בי׳ אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש״י לא הי׳ זוכה להורות כהלכה. והוא תמוה לומר על שאול שלא הורה כהלכה. ותו דאותו מקרא מיירי בהצלחת שאול. וגם מיירי במלחמה ולא בהוראה. אלא ודאי הפשט במקומו דשאול הי׳ מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו. והי׳ מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להלחם. והוא משום שלא כבשם תחתיו. וזהו לשון ירשיע. אבל דוד כשכבש לא עשה שמות כ״כ. והוא משום שכבשם ושם בה נציבים שלו. ומש״ה כתיב בדוד ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. כמו שביארנו בס׳ במדבר כ״ד ח׳. ובאשר יראי ה׳ אין להם שמחה על חורבן הישוב אפי׳ של שונאיו כמו שראינו הנביאים ירמי׳ ויחזקאל שקוננו ע״ז. מש״ה כתיב בכבוש דוד יראיך יראוני וישמחו שלא שמתי שמות בארץ. ופי׳ הגמ׳ בטעמו ש״ד דדוד גלי מסכתא היינו שתורתו והוראתו היו עפ״י הכרח העיון עד שנעשה משנה ומסכתא. ומש״ה הצליח כן במלחמה שיהי׳ קבוע. משא״כ שאול שלא הורה אלא מצד הסברא ומדמה מילתא למילתא. וזה אינו משנה ואפשר יבא אחר וחקרו בסברא אחרת ע״כ הי׳ הצלחתו לשעה. וכך בא הברכה בכהנים ולוים. לפי כח תורתם. כך תהיי הצלחת מלחמתם:

והכי מבואר במכילתא פ׳ בשלח והובא בתוס׳ מס׳ סוטה פ״ז רי״א בשעה שעמדו ישראל על הים אמר יהודה אני אלך לים ובנימין אמר אני אלך תחלה קפץ שבטו של בנימין והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנא׳ שם בנימין צעיר רודם רד ים. שרי יהודה רגמתם. משל למלך שהיו לו שני בנים אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ אמר הגדול לי אמר אבא בשלש שעות. והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עה״ש וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר בני שניכם רציתם לקיים דברי לשניכם אשלם שכר. כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק. והמשל נפלא. וגם תחלת הענין יש להבין. מדוע גבר בנימין על יהודה. והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף הי׳ מיועד להיות באחד משני אופנים. אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע. וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים. אזי יהא בדרך השגחה פרטית כל הליכות הטבע. ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בע״כ יהא נקרע פתאום. והי׳ דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס כל האפשר. ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והי׳ נצרך עוד לשהוי איזה שעות ואז ילכו תחלה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה. ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא הי׳ ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחלה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוין להמשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים. כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות ב״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל. ולבנימין נתן בהמ״ק שנסים קבועים היו בו:

ולא תקשה מאין בא לשבט דן כח הדין אחרי שלא הי׳ לו כח התורה דכבר הראה הכתוב בפ׳ יתרו לדעת שאם אין דיינים ע״פ התורה אז יש להעמיד ערכאות שבסוריא היינו אנשים שאין להם דעת במשפטי התורה רק בדעת נוטה של ב״א ולהביא בזה שלום על ישראל. ולא עוד אלא אפי׳ מה שהיו שבט דן ע״פ רוב הזמנים עובדי עבודת כוכבים כידוע מכ״מ לא גרע זכות הדין לעשות שלו. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ משפטים בזה״ל דוד א׳ יראת ה׳ טהורה עומדת לעד מהו כך אדם שונה מדרש הו״א ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות כו׳ א״ל חבירו יש לך אפוטקאות ליתן אותם בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל א״ל אם יש לך יראת חטא הכל שלך וא״ל אין לך כלום שנ׳ והי׳ אמונת עתך וגו׳ יראת ה׳ היא אוצרו לכך נאמר יראת ה׳ טהורה וגו׳ והנביא צוה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והוא פלא מה זה שייך לפ׳ משפטים וגם מה זה הנביא צוח. אלא כך הענין . שלמד מדכתיב יראת ה׳ טהורה וגו׳ אחר כל המקראות תורת ה׳ תמימה. עדות ה׳. פקודי ה׳. מצות ה׳. ואח״כ יראת ה׳ ללמד דכל אלה תלוי ועומד על יראת ה׳. בל״ז אינם כלום. והרי משפטי ה׳ כתיב לאחר יראת ה׳. למדנו מזה דלא כן זכות משפטים דאפי׳ בלי יראת ה׳ יש בהם זכות שעושה מישרים בין אדם לרעהו. וע״ז מסיים דהנביא צוח ציון במשפט תפדה. דנהי שאין לה זכות תורה ומע״ט שבין אדם לשמים אחר שעבדו עבודת כוכבים. אבל אכתי בזכות משפט תפדה וכן שביה בצדקה. וכך הי׳ שבט דן זכות המשפטים גבר אצלו על כל דרכיו:

ויש להוסיף דפי׳ ובימי אקרא. משמעו גם ימי צרות ר״ל גם ימי החג. שאז היו קוראים לה׳. וע״ז יבאר אפפוני חבלי מות. היינו בזמן צרות. מצרי שאול מצאוני. בימי החג. דאז יש לחוש על קלקולים כדאי׳ בקידושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ מועדי ה׳ עה״פ ולא תחללו את שם קדשי. וזהו התפלה כי ישמרנו ה׳ ממצרי שאול. ואמר צרה על ימי הצרות. ויגון על ימי השמחה. ובשם ה׳ אקרא אנה ה׳ מלטה נפשי. משני הדברים. ע״ז בא המשורר ואמר חנון ה׳ ומחונן למבקשיו להיות מפלט להם בעת צרה. וצדיק ומציל את עמו מן העבירות. והכי יתפרש קראי דלהלן:

והוא כלשון המקרא תהלים ע״ו ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה. וכבר ביארנו בס׳ ויקרא כ״ג מ״ג דיוק לשון סוכו ומעונתו. וגם על מה קרא את ירושלים בשם שלם שהי׳ בעוד לא קרא א״א ה׳ יראה. וביארנו שם דהר המוריה נקרא ירושלים ע״ש השגחה קבועה של פרנסת העולם שתלוי בעבודת בהמ״ק. ובזה מכונה בשם ביתו כ״י. אבל לענין מלחמה ממשיל המקרא כמו מלך בו״ד בשעה שיוצא למלחמה מניח בית פלטין שלו אשר הוא מפרנס שם את המדינה בהשגחתו. ויוצא למדינה אחרת להשגיח על חילו בשעת מלחמה. ויש לו שם פלטין קבוע אשר שם עיקר דירתו בכל משך המלחמה ונקרא מעונתו. ובכל יום הולך לעיקר מקום מלחמה ויש לו אהל וסוכה בכ״מ. כך עיקר השגחתו של הקב״ה לענין מלחמה שמכונה בשם מעונתו הוא בציון היינו בשערים המצוינים בהלכה דשמה כח חרבם של ישראל. שהוא התורה. ומכ״מ הי׳ אז בשעת נס של יחזקיהו לפני ירושלים בשלם סוכו היינו בדרך עראי ומפרש שמה שבר וגו׳. הרי דמעונה משמעו עיקר דירה בלי מקומו ממש. אלא שעת המלחמה גורם לכך. כך המשיל כאן דישראל המה לענין מלחמה מעונתו של אלהי קדם. להנהיג את האוה״ע לפי צרכן של ישראל כדאי׳ פ׳ הבע״י ונברכו בך אפי׳ אוה״ע מתברכים בשביל ישראל. וכן אמרו אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.