הפלאה/כתובות/קג/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא מאי למקום שאמה ש"מ וכו'. כתבו הפוסקים בח"מ סימן ס' דנלמד מהכא דכל המתחייב לזון חבירו ולא פירש על שולחנו צריך ליתן לו מזונות משלם במקום שהוא. ולא מצי למימר שלא יתן אלא לפי ברכת הבית כמו באלמנה ולכאורה אין הוכחא ממתניתין דלא יאמר הראשון וכו' דהכא שאני משום דבת אצל אמה כמ"ש הרא"ש בשמעתין ונראה דהוציאו מסוגיא זו דקאמר דילמא בקטנה ומשום מעשה שהיה וכו'. וקאמר נמי ליתני למקום שהיא. משמע דזה פשוט דהבעל הראשון א"י לומר שתאכל אצלו אלא דהש"ס מדקדק אם תהיה אצל אחיה או אצל האם וק"ל:
תוס' ד"ה ולא אמרן וכו'. דבמתניתין ליכא פסידא וכו'. בספר פני יהושע תמה על התוס' וביותר על הרא"ש דמפסיד לפי ברכת הבית ולענ"ד לק"מ דהא זה מבואר בתחלה דהראשון מוליך מזונות ולא לפי ברכת הבית. וזהו הדין בכל מקום כנ"ל. והדר קמ"ל שנותן דמים בעבור המזונות ובזה ליכא פסידא דמה לי הן ומה לי דמיהן. ופשוט דנותן דמים כמו מזונות בלי שום הפסד כלל. דאינו אלא משום דזה נהנה וזה לא חסר. וז"פ. אמנם הרא"ש הקשה על תירוץ התוס' במ"ש לעכב הרחיים. ומבואר פלוגתא זו ברא"ש וטור ח"מ סימן שי"ח ונלע"ד ליישב דעת התוס' מתמיהת הרא"ש ז"ל. והוא דס"ל דזה דמי להשוכר את הפועל וכלתה לו בחצי היום דקי"ל דאינו משלם לו אלא כפועל בטל כמבואר בגמרא ובטוש"ע ח"מ סימן של"ה. א"כ היה יכול לומר כיון דהשכיר לו כל הרחיים בשביל שיטחון בחמורו ובפעולתו. והרי הוא וחמורו כפועל אצלו ובתשלומים דמי פעולתו נתן לו הרחיים לכל השנה. וכיון דהשתא א"צ לעשות א"כ עכ"פ אם היה משלם לו מעות לא היה צריך ליתן רק כפי פועל בטל דהרי בטל הוא וחמורו. א"כ ממילא כיון שהשכיר לו הרחיים בכל הפעולה והית מגיע לו פחות. נהי דקאמר דאדעתא דהכי לא השכיר שיתן הדמים. מ"מ כיון שהשכירות מועטת יעסוק ברחיים לפי ערך השכירות ולמה יעכב עד הזמן. וע"ז קאמר דהכא שאני דלא כלתה לו המלאכה דהרי יכול לטחון ולמכור. א"כ אינו אלא חזרה בעלמא דצריך לשלם במלואו. כן נראה לפענ"ד:
גמרא תני רב יוסף וכו'. כבר כתבנו לעיל דף נ"ד דמיתורא דבביתי דייק כפירש"י שם. וכן נראה דהא לא קאמר הכי במזונות הבנות ובדירתם דג"כ כותב בביתי. אלא דבאלמנה מיתורא דרש"י:
שם התם לא משתעבדי לה מחיים וכו'. נראה דלא מיירי במדור שהיא דרה בו משעת מיתת בעלה דכיון שהיא דרה בו ה"ל כתפיסה. וכיון שכבר תפסה אין יכולים להוציאה. ואפילו לפמ"ש הרא"ש בשם הר"ר יונה לעיל פרק הכותב דבקרקע לא שייך תפיסה שלא מדעת הלוה. אלא ע"פ גביית בית דין מ"מ הכא דדרו בו בשעת מיתת בעלה ה"ל כתפיסה ברשות בעלה. וכיון שהוא ברשות בעלה ה"ל תפיסה. וכ"ש אם כבר יחדו לה בית דין או היורשים דירתה. שוב אין יכולים להוציא מידה. אלא דקמ"ל דאפילו מכרו המדור שלה קודם שתפסה בו. כגון שלא היה דר בביתו בשעת מיתתו באיזה ענין שהיה מ"מ כיון שנשתעבד לה הבית שלו למדור. לא דמי לשאר תנאי כתובה כמו מזון האשה והבנות. ובאמת ה"ה הכא אם אין לו דירה לדעת הפוסקים שצריכים לשכור לה דירה כמ"ש הרא"ש ס"פ נערה והם מכרו נכסים אחר מיתת הבעל. א"י לטרוף ממשעבדי לצורך שכר דירה כמו למזונות האשה והבנות אבל כשיש לו דירה הוא משועבד ממש לה וא"י למכור. והנה בספר פני יהושע כתב טעם אחר בזה משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם ימכרו היורשים. ולפמ"ש זה אינו דודאי כשכבר תפסה בו וכ"ש ע"פ בית דין שוב א"י להוציאה. אלא הכא בלא תפסה בו דהוי כמו נכסים מועטים קודם שהגבו הבית דין. אפילו הכי לא מהני משום דמשתעבד גוף הדירה מחיים. מיהו ברי"ף איתא הגירסא הכא תפסה מחיים משמע דבעינן דוקא שדרה בו בשעת מיתת בעלה. אבל בהרא"ש הגירסא הכא משתעבד. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון:
שם וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ וכו'. נראה דכן משמע לשון מתניתין אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין וכו' דהל"ל אין אנו נותנין לך מזונות או הל"ל א"צ ליתן לה מזונות משמע דהכי קאמר אם את אצלינו יש לך סיפוק מזונות בברכת הבית. אבל כשאין את אצלינו לא יספיק לך זה למזונות. וממילא דנותנים לפי ברכת הבית שזהו טענתם:
שם לשון חכמים מרפא וכו'. כתב המ"א בסימן תס"ו דהדיוק הוא דלא הל"ל ויניח ע"ג מכתו. כיון דהאיסור הוא משום בל יראה ע"ש. אף דהדקדוק יש לדחות דהא אין מחמיצין מיד. כמ"ש המ"א שם ס"ק א' אם כן יכול ללעוס ולבטלו קודם שיחמיץ דפחות מכזית א"צ ביעור להרבה פוסקים א"נ יכול לבערו אחר כך מ"מ כיון דעיקר מילתא דקמ"ל דרוק מחמיץ הל"ל ויניח ברשותו. ובזה נכון הא דלא הביא מכמה משניות בשבת החושש בשיניו לא יגמע וכו' וכן חושש במתניו לא יסוך וכו' אלא על כרחך דמייתי מיתורא:
שם גמרא הזהרו בכבוד אמכם דאורייתא וכו'. לכאורה לפמ"ש בש"ע י"ד סימן ר"מ דאם האב תלמיד בנו כ"א עומד בפני השני וכתב רמ"א ואם הבן רוצה למחול על כבודו לשמש אביו הרשות בידו וכו' משמע דאינו מחויב לשמש את אביו ואת אמו אם אינו רוצה למחול אם הבן גדול בתורה וכ"ש בנשיא דכבודו חמיר טפי כדאיתא בספ"ק דקידושין א"כ כיון דהיה ידוע שאחד מהן יהיה נשיא וכמו שאמר אחר כך לחכמי ישראל שפיר הזהיר אותן שימחלו על כבודם וישמשו אותו דזהו עיקר מצות כיבוד כדאיתא בברייתא דקידושין דף ל"א ע"ב איזהו כיבוד וכו' ודוחק לומר דקושיתו כיון שידע שיאמר שר"ג יהיה נשיא לא היה לו לומר אלא לו לבדו. דאפילו ר"ש הא קי"ל דחכם מופלג דינו כרבו. ונלענ"ד דבאמת מזה הוציא הרמב"ם שכתב בפשטות בפרק י' מהלכות ממרים דהבן ת"ח חייב בכבוד אביו. ואביו אינו חייב בכבודו לקום מפניו. וכתב הכ"מ דהוציא מעובדא דר"ט ששימש את אמו. ולפמ"ש מוכח משמעתין דחייב בשמושו מדאורייתא. ולכאורה היה נראה לי דמוכח מקרא מפורש דחייב בשמושו מדאורייתא. ולכאורה היה נראה לי דמוכח מקרא מפורש במלכים א' סימן ב' שהשתחוה המלך שלמה לאמו אלמא דחייב בכבודה דאין לך כיבוד גדול מזה. והיא לא השתחוה לו. וכן מצינו גבי יוסף שהיה מלך והשתחוה לאביו ומתעסק בקבורתו כדאיתא בסוטה במתניתין יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול הימנו ועמ"ש לעיל דף י"ז ע"א וא"ל דהחמירו על עצמם דהא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מיהו יש לדחות דאיתא בסוטא דף מ"א גבי אגריפס המלך דמצוה שאני ויכול למחול על כבודו. ואף דכתבו התוס' שם דלגבי מלך לא שייך זה משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. אבל באביו ואמו דחייב במורא יש לומר דיכול להחמיר על עצמו. אך דשמעתין מוכח דחיובא דאורייתא הוא. ואפשר יש לדחות דהקושיא הכא למ"ד בקידושין דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכ"ש לפמ"ש לקמן דרבי ס"ל הכי. ואיכא למ"ד דאפילו רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול. א"כ איך צוה רבי למחול על כבודם וע"כ לא מיירי בשימוש אלא בשאר כבוד שאין שום גנאי להם. אך לפמ"ש דאפילו מלך יכול למחול על כבודו לגבי אביו ואמו כדמוכח משלמה א"כ לא מקשה מידי. וצ"ל דחיובא הוא. אך אכתי קשה לי אהא דמקשה אשת אביו ה"נ דאורייתא היא הא בזה שפיר יש לומר דהזהירו שימחלו על כבודם אפילו בדבר שהוא נגד כבודם דאינם מחויבים נשיא וחכם והיה הכרח מזה דאפילו בהני דאתי מריבויא כגון אחיו הגדול שיצטרך ת"ח ונשיא אחיו לשמשו ולא מצינו כן גבי יוסף שהשתחוה אחיו לפניו והוא לא השתחוה להם. וכן גבי אדוניה לשלמה אף שהיה גדול ממנו. וצ"ל דבזה יש לתרץ כנ"ל דלפי מאי דמשני שהיתה אשת אביו ע"כ צ"ל בכבוד שאין גנאי להם. דאל"כ קשה למ"ד דאין נשיא וחכם יכולים למחול על כבודם. וכ"ש אי רבי ס"ל הכי כמ"ש לקמן איך צוה רבי שימחלו על כבודם והכא אין שייך תירוץ הש"ס דמצוה שאני כמ"ש התוס' דהא היא מצווה שיהיה אימתו עליה והם אין חייבים במורא כנ"ל. ובזה אפשר ליישב הא דהשמיט הרמב"ם הא דכתב בש"ע שם סכ"א דלאחר מיתת האב דבר הגון הוא לכבד אשת האב והוא מדברי רבי. והרמב"ם לא הזכיר מזה כלל ולפמ"ש יש לומר הרמב"ם ז"ל מפרש דקושיא זו למ"ד דאין כבודו מחול או לשיטת רבי דס"ל הכי. אבל למאי דקי"ל דנשיא וחכם שמחלו על כבודם כבודם מחול א"צ לאוקמי כלל לאחר מיתה. וממילא דכיון דאין חייבים בכבודם אלא משום כבוד האב. לאחר מיתה אין שום מצוה כלל. וק"ל:
מיהו הא קשיא לי כיון דודאי למסקנא לא צוה שישמשנוה בעצמם. אלא שאר כבוד. א"כ הא בל"ז חייבים בכבוד אשת ת"ח אפילו לאחר מותו. כדאיתא בשבועות דף ל' באיתתא דרב הונא לאחר מותו שבאת לפני ר"נ וקם מקמיה משום דאשת ת"ח היא. וכ"ש באשת רבו ונשיא. וכ"ש שאר כבוד. מזה היה נראה דאף לשון הש"ס דידן הוא כמ"ש בירושלמי שהזהיר להם שלא תזוז אלמנתו מביתו והוא שתשמש בביתו בכבודה שהיתה בחייו וכמ"ש המפרשים דמש"ה הביא הש"ס בשמעתין עובדא זו. ואינו מובן דהא לא הזכיר בש"ס דידן. ולפמ"ש א"ש טפי דזהו שהזהיר הזהרו בכבוד אמכם דמייתי בש"ס דידן וכנ"ל וכמ"ש בירושלמי דלא לימרו ביתא דנשיאתה משועבד לנשיאתה והזהיר אותם שיניחו אותה מתנהגת בביתו כמו בחייו מ"מ אם היתה אמם ממש לא היה צריך להזהירם ע"ז:
שם יוסף חפני פירש"י דמן חיפה שמעתי מאאמ"ו הגאון זלה"ה דיש לפרש דדוקא לקח שמש לשמש אותו מן חיפה משום דאמרינן בברכות דף נ"ב ע"ב דס"ל לב"ה דאסור לשמש בשמש ע"ה ואמרינן שם בדף מ"ז ע"ב איזהו ע"ה וכו' אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ואמר רב הונא הלכה כאחרים וכו' ואמרינן במגילה דף כ"ח ע"ב דאסור לשמש במי ששונה הלכות א"כ לא משכחת שמוש כלל מיהו משכחת במאן דתני ולא מתניתין והיינו דאמרינן שם במגילה לשתמש אינש במאן דתני ולא במאן דמתני ואמרינן בסוף מגילה אנשי בית חיפה לא מוקמינן מורה מינייהו משום דלא דייקי לישנא לכך לקח ליוסף חפני לשמש מפני שהיה מן חיפה דלא מתני בודאי כיון דלא מוקמינן מורה מינייהו. גם באפרתי מצינו דלא הוי דייקי לישנא כדאיתא בשופטים סימן י"ב כן שמעתי מפיו הטהור זלה"ה ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |