הפלאה/כתובות/צ/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בגמרא ליתו בני ראשונה ולטרפינהו לבני שניה. יש לדקדק דיותר ה"ל להקשות דלקדמו בני ראשונה לגבות ולא שייך לשון טירפא בשני בע"ח ותו יש לומר דה"ל להקשות אשניה עצמה דהא במתניתין תנן שניה ויורשים. ולכאורה היה נלע"ד דמזה יש להביא ראיה לדעת ר"ח והגאונים שכתב הרא"ש דמ"ש א' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין הוא דוקא לאחר מיתת שניה אבל בחיים לא א"כ אין להקשות אשניה עצמה דהא בחיים ליכא כתובת בנין דיכרין כלל ויש לפרש דקושית הש"ס באמת אשניה עצמה משום דהוי מצי לפרש ויורשים דמתניתין היינו אם גבתה ואח"כ מתה דכיון דבנים יורשים אותה ממילא גם הראשונים נוטלין כתובת בנין דיכרין לכך מקשה דאפילו אי מיירי בהכי כיון דיש להראשונים כתובת בנין דיכרין ראוי שיוציאו מבני שניה אף שגבתה כבר יטרפו ממנו כדין ב"ח מוקדם ואף למ"ד לעיל דמפרש במתניתין דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כבר כתבו התוס' דאין זה סברא דלא עדיף מלוקח אלא משום חינא וביורשים לא שייך זה כדקאמר לקמן דף צ"ז ע"ב יורשםי מאי חן איכא ומשני שירשתה בתה או אחותה אבל הכא מיירי בבנין דכרין ודוק:
עוד נראה לע"ד לפרש בדרך אחר דהנה הרא"ש כתב דאם לא היו נכסים אלא כדי כתובה ראשונה ופרעו מהן כתובה שניה לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוי שקלי כתובת אמן מעקרא נחלה דאורייתא ויבואר לקמן שיטתו דלכאורה לפי טעם שכתב רש"י ז"ל דפריעת ב"ח מצוה זהו הנחלה דאורייתא א"כ אין חילוק דעכ"פ עבדי מצוה ונראה דמוכח כדברי הרא"ש ז"ל דאל"כ מנ"ל להוכיח דלא טרפה ממשעבדי דלמא מש"ה קדמי בני שניה דמיירי דליכא מותר על כתובה ראשונה ולא מקיימי נחלה דאורייתא אלא ע"י פרעון כתובה שניה ואז זוכים בני הראשונה בכתובת בנין דיכרין דידהו א"כ אם יבואו תחלה אין דין כב"ד כלל אלא ודאי צ"ל דבכה"ג באמת אין דין כתובת בנין דיכרין כלל אפילו לאחר שגבתה שניה ואפילו לפמ"ש לקמן דלמ"ד דטרפא ממשעבדי אפילו היכא דליכא בני חורין כלל דלא שייך בזה דלא מקיים נחלה דאורייתא משום דבל"ז לא מקיים נחלה דאורייתא כיון דליכא בני חורין אפ"ה אין לומר הכא כיון דאם לא יגבו בני ראשונה יגבו בני שניה לא מעקר נחלה דאורייתא דהא לפי מאי דקיימינן השתא דפריעת חוב הוי מצוה ומקיים בזה נחלה דאורייתא שפיר ה"ל מיעקר נחלה דאורייתא כשיגבו בני ראשונה לבד. אך נראה דיש ליישב אפילו לשיטת רש"י ז"ל דהמצוה עצמה הוא נחלה דאורייתא מ"מ נראה כיון דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ואפילו למ"ד בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אפ"ה לאו גביה בטעות הוא למפרע למהוי כאלו לא גבה כלל אלא ודאי דגבה באמת הוא והוי כקנה שדה והפירות שלו ולכל דבר הוא שלו אלא שב"ח מוקדם טורף ממנו מכאן ולהבא א"כ פשיטא דבזה מתקיימי נמי ע"כ פריעת ב"ח מצוה דהרי כשגובה השני פרעון מעליא הוא ולפ"ז יש לומר דאפילו בכה"ג קשה דיניחו בני כתובה ראשונה לשניה לגבות כדאיתא במתניתין ואח"כ יטענו שכבר נתקיים נחלה דאורייתא ע"י מצות פרעון ויחזרו ויטרפו מידם וא"ל דלא ירצו בני השניה לגבות כתובתה זה אינו חדא דיכולים לפרוע מהם בע"כ דהא קי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון דעכ"פ הא דקתני במתניתין דבני שניה קודמים וגובים קשה יבואו בני שניה ויטרפו מהם ולמה יפסידו הראשונים חלקם מיהו המ"ל דמתניתין ס"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כדקאמר לעיל וא"כ אתי שפיר דכיון דע"כ הוצרכו בני הראשונה להניח ולגבות כתובה שניה ממילא דשוב א"י להוציא מהם אלא דהא דקאמר לעיל דמה שגבה גבה היינו משום חינא כמ"ש התוס' לעיל וקשה לטרפו מבני שניה דיורשים ליכא משום חינא כמ"ש לעיל. ודוק: ועמ"ש לקמן בשיטת הרא"ש ז"ל:
שם בגמרא מאי קודמים לנחלה. צריך להבין דאטו עד השתא לא ידעינן דאשה ויורשים גובים כתובה מיורשי הבעל. ונראה דהתוספות כתבו לעיל ר"פ אע"פ דמ"ד יסבון תנן מפרש נמי קודמים לנחלה. ולפ"ז יש לומר דפשיטא ליה לתנא דמתני דיסבון תנן והוא בכלל מ"ש ברישא יורשי ראשונה קודמים ליורשי שניה היינו אפילו מתו בחייו וא"כ מדקתני בסיפא בא' בחייו וא' במותו יורשי שניה קודמים ע"כ דליכא כאן דין כתובת בנין דיכרין משום דא' בחיים וא' במותו אין להם כתובת בנין דיכרין והיינו דקמ"ל מתניתין. ובזה א"ש דלא נקט הכא דחוי ש"מ השלישי כמ"ש תוס' ר"פ אעפ"י. משום דהיינו עיקר שינויא דקודם לנחלה. ובזה מיושב נמי מה שדקדקו התוס' בד"ה והכא הוא דאיכא מותר דינר לא הוי צריך וכו'. ותו אינו מובן כל כך מאי האי דמשני והכא הוא דאיכא מותר. דהא המקשה הוי סבר מדקתני סתמא משמע בכל גווני וע"ז לא משני מידי ולפמ"ש יש לומר דבאמת כוונתו כדחוי הראשון דקודמים לנחלה. והיינו כמ"ש דקמ"ל דא' בחייו וא' במותו א"ל כתובת בנין דיכרין. אלא דלא תקשה דאיך שייך לומר דתנא דמתניתין קמ"ל הא. דהא איכא למיטעי דהטעם הוא משום דאין כתובה נעשה מותר לחברתה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא נשמע מידי. ע"ז קאמר דשפיר קמ"ל דא' בחייו וא' במותו אין להן כתובת בנין דכרין דאי לאשמעינן דאין כתובה נעשה מותר ה"ל למיתני בהדיא דליכא מותר וכיון דנקט סתמא ע"כ אפילו בדאיכא מותר אפ"ה בני שניה קודמים לנחלה וליכא כתובת בנין דכרין משום דא' בחייו וא' במותו א"ל כתובת בנין דיכרין וממילא דלא נשמע אי כתובה נעשית מותר. וק"ל:
עוד נראה לפענ"ד דהנה לכאורה קשה מסוגיא זו על מ"ש לעיל דלשיטת העיטור במתה א' בחייו וא' במותו ולא נשבעה שניה קודם מותה דאף דאין אדם מוריש שבועה לבניו אפ"ה נוטלין בני שניה בתורת כתובת בנין דיכרין משום דאומרים לבני ראשונה אם אתם באים בטענת נחלה אנו באים בתורת כתובת בנין דיכרין א"כ ה"מ לשנוי דמתניתין מיירי שלא נשבעה ובאים בני שניה בתורת כתובת בנין דיכרין ושפיר קאמר האיכא שקלי בני ראשונה בתורת כתובת בנין דיכרין דלא שייך אנצויי כיון דגם בני שניה נטלו בתורת כתובת בנין דיכרין וצ"ל משום דלפי מאי דקאאמר ש"מ דכתובה נעשית מותר מדלא קתני אם יש שם מותר א"א לפרש הכי דא"כ אפילו אי נימא דכתובה נעשית מותר. מ"מ אי נימא דשניהם נוטלים בתורת כתובת בנין דיכרין כנ"ל ע"כ צ"ל דאיכא מותר וה"ל למיתני אם יש שם מותר. ולפ"ז לפי מאי דדחי ש"מ השני דמיירי באמת דאיכא מותר נדחה נמי ש"מ הראשון דמצינן לפרש כנ"ל. ויותר נראה לפרש לפי שיטת העיטור דבאמת היינו דמשני קודמים לנחלה דקשה דמילתא דפשיטא היא כנ"ל ויש לפרש דבאמת היינו דמשני שלא נשבעה ובני שניה נוטליה בתורת כתובת בנין דיכרין שקודם לנחלה והיינו דקאמר קודמים לנחלה. ובזה א"ש הא דקאמר ודקאמרת כתובה נעשית מותר וכו'. דהוא אסוקי מילתא קמייתא דע"כ צ"ל דאיכא מותר דינר וממילא דאיכא למימר קודם לנחלה. ומתורץ קושית התוס' בד"ה והכא הוא וכו'. ובזה מובן נמי דלא דחי ש"מ השלישי דלא טרפה ממשעבדי משום דקודמים לנחלה דלפמ"ש אפילו אי נימא קודמים לנחלה ע"כ צ"ל דבני שניה טוענים לבני הראשונה אם אתם באים בתורת כתובת בנין דיכרין אנו באים בכח כתובה דאורייתא דלא נתקן בזה אין אדם מוריש שבועה א"כ מוכח דלא טרפי ממשעבדי. ולפ"ז יש לתרץ קושית נתיבות משפט על העיטור שכתבנו לעיל מסוגיא דשבועות דלמה ליה לשנוי כשנשבעה ומתה ולא משני שנוטלין בתורת כתובת בנין דיכרין דיש לומר דלא ניחא ליה לשנויי דמיירי מתניתין בדאיכא מותר כמו ס"ד דהכא מדלא קתני בהדיא אם יש מותר. ועדיפא משני שנשבעה ומתה. ודוק:
שם בגמרא ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא וכו' ר"ע אומר כבר קפצה וכו'. צריך להבין לשון כבר קפצה. נראה דלפי מאי דס"ד דפליגי באחת בחייו וא' במותו וכו'. יש לפרש ע"פ מ"ש הרא"ש בשמעתין די"מ דדוקא כשמתה שניה אבל בחיים כיון שאין בני השניה נוטלין כלל שייך אנצויי ודחי ליה ממתניתין דמשמע דשניה קודמים ליורשי ראשונה הא איכא שקלי אפילו בחיי' לפ"ז יש לומר דמ"ד דא' בחייו וא' במותו א"ל כתובת בנין דיכרין משום אנצויי היינו טעמא משום דס"ל דכיון דבחיי האם לא היו בני הראשונה נוטלים כתובת בנין דיכרין משום אנצויי דבני השניה דלא היו נוטלים כלום א"כ אף כשמתה ויורשים כתובת אמם מ"מ ה"ל כמו מועטין ונתרבו דאמרינן לקמן דף צ"א דכבר זכו בני כתובה קטנה ה"נ כבר זכו בני שניה בנכסים בחיי אמם והיינו דקאמר כבר קפצה נחלה בחיי אמם. ואין להקשות א"כ הא דמבעיא לקמן במועטין ונתרבו ולא פשיט מדר"ע ואף ר' נחמן לא קאמר לקמן אלא מסברא כשם שמרובין וכו' ולא פשיט מדרבי עקיבא. זה אינו דהמ"ל דבהא גופא פליגי תנא קמא ור"ע דת"ק ס"ל דמועטין ונתרבו אזלינן בתר השתא אבל בחיים מודה דאיכא משום אנצויי וכשיטת הי"מ שהביא הרא"ש א"כ מאן לימא לן דהלכה כר"ע דהא גם השתא פסק רק פפא דלא כר"ע אבל לבתר דאמר ר' נחמן מצד הסברא כשם שמרובין וכו' ממילא דצ"ל דס"ל לת"ק דאפילו בחיים נוטלים בני הראשונה כתובת בנין דיכרין כמ"ש הרא"ש אך לפי מאי דמשני דפליגי בכתובה בנעשית מותר לחברתה צ"ל בדוחק דס"ל כשיטת הי"מ הנ"ל דבחיי שניה אין בני הראשונה נוטלין כתובת בנין דיכרין אפ"ה אחד בחייו וא' במותו יש להן כתובת בנין דיכרין ולא אמרינן כבר זכו בני שניה בחיי אמם ולדעת התוס' לקמן דף צ"א ע"ב ד"ה כך מועטין וכו' דלעולם אזלינן בתר תקנתא דרבנן טפי ע"ש. ה"נ כיון שמתה אזלינן בתר השתא אבל אי ליכא מותר דינר וע"כ הא דכתובה נעשית מותר היינו משום דאזלינן בתר מעיקרא קודם הגביה כמו שיבואר לקמן בסמוך א"כ הכא דממ"נ אי אזלינן בתר השתא ליכא מותר ואי אזלינן בתר מעיקרא כבר קפצה נחלה בחיים אמם וזה הוא דוקא לענין כתובה דתכף שמתה אמם ה"ה אצלם כגבוי ולא זכו בני הגדולה מעולם אבל בבע"ח לא שייך זה ולהכי אמר בבע"ח כ"ע לא פליגי. ודוק:
ויותר נלע"ד דצריך להבין הטעם בין כתובה לחוב דדוחק לומר דהמצוה הוי כנחלה דאורייתא. ותו דהא כתב הרא"ש והטור היכא דליכא מותר על הכתובה גדולה לא הוי חוב מותר ואי זה מיקרי נחלה דאורייתא במה שפורעין החוב א"כ בהא נמי מקיים נחלה דאורייתא ונראה דהעיקר בזה דכיון דאין הפירעון אלא משום מצוה נמצא נכסי בחזקת יתמי קיימי ואינהו דעבדי מצוה ומשלמים וכבר זכו בני הגדולה אבל בכתובה שהם בעצמם היורשים והגובים וה"ל מתחלה כגבוי אצלם ולא היה שעה בחזקת היורשים שנוכל לקרות עליהם נחלה דאורייתא ולהכי באמת כשאין מותר על כתובה הגדולה דלא היה שעה להתקיים נחלה דאורייתא שהרי אף קודם פריעת החוב היה הכל בחזקת כתובת בנין דיכרין ולא מתקיים נחלה דאורייתא אלא בביטול הכתובת בנין דיכרין שפיר כתב הרא"ש דלא הוי מותר. אך לפ"ז אכתי יש לומר דהא בחיי השניה כבר הוי בחזקת היתומים והוי נחלה דאורייתא וכבר זכו יורשי כתובת בנין דיכרין. ונראה לע"ד דיש לומר דהיינו טעמא דקאמר רבה דכ"ע דחוב הוי מותר כי פליגי בכתובה דלא שייך בכתובה דמתקיים נחלה דאורייתא קודם גביית הכתובה משום דקי"ל לקמן ר"פ אלמנה ניזונית דנכסים בחזקת אלמנה קיימי ומוכרת שלא בב"ד וא"כ לא היה שעה להתקיים נחלה דאורייתא בחזקת היורשים דאדרבא משעה שמת אביהם תיכף נכסיו בחזקת אלמנה קיימי. ולפ"ז היה נראה לפרש הא דקאמר ר"ע כבר קפצה וכו'. משום דיש לומר סברא להיפך דמה בכך שהם היורשים בעצמם מ"מ כיון דהנכסים בחזקת כל היורשים ואין יכולים למכור קודם חלוקה שום שדה עד שנתנו להן בתורת גביית כתובתה א"כ שפיר יש לומר דמתקיים נחלה דאורייתא קודם גבייה אף דקיימא לן דנכסים בחזקת אלמנה קיימי משום דמוכרת לעצמה שלא בב"ד ה"מ בחיים משום חינא אבל לא כשמתה דלא שייך חינא כדקאמר לקמן דף צ"ז ע"ב אלא למ"ד משום חינא יורש"י מאי חן איכא וכו' ולכך קאמר ר"ע כבר קפצה נחלה בחיי אמם דאז היו הנכסים בחזקתה ולא ה"ל מותר. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |