הפלאה/כתובות/צה/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פירש"י והשניה מוציאה כשימות בעלה לכאורה הוא מלתא דפשיטא דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ובתחלה נפרש מה שפירש"י בד"ה מכר שדהו המשועבד לכתובות דהוא ג"כ מילתא דפשיטא ונראה משום דכתב הרא"ה דה"ל להש"ס למידק מהך מתניתין דבע"ח מה שגבה לא גבה במתניתין דריש פרקין ובמתניתין דלעיל דאל"כ האיך משכחת לסיפא דבע"ח ושני לקוחות ותירץ דיש לומר באפותיקי מפורש להבע"ח. ולענ"ד מסיפא אינו הוכחה לפמ"ש התוס' לעיל דף צ' בד"ה ש"מ וכו' דלמ"ד דס"ל מה שגבה גבה אינו אלא בכתובה משום חינא ובע"ח משום נעילת דלת משא"כ בלוקח ראשון לא שייך לא הא ולא הא אך ברישא בשני נשים דקתני הראשונה מוציאה מן השניה קשה וצ"ל באפותיקי לראשונה לפ"ז צ"ל לפמ"ש התוס' ד"ה בשקנו מידה וכו' דלא הוי ידו כידה דאפילו באפותיקי כן אף דבשדה המיוחד לכתובתה מקחו בטל לגמרי אפ"ה מועיל קנין והוא דחוק ויותר נראה דמ"ד דס"ל בע"ח מאוחר מה שגבה גבה באמת ל"ל דר' יוסף ור' יוסף ס"ל מה שגבה לא גבה ולא מוקי באפותיקי (ובזה א"ש לפמ"ש התוס' בסוף פירקין ד"ה וכן בע"ח צריכותא בהנהו ג' בבי דמתניתין ואכתי לא מתיישב דל"ל בבא דרישא ולפמ"ש מוכח מרישא דמה שגבה לא גבה ולמ"ד מה שגבה גבה דעל כרחך מיירי באפותיקי מוכח דלא כר' יוסף) ולכאורה נראה דיש לפרש באופן אחר דמתניתין מיירי כשהבעל חי אלא דהראשונה גירש כדמוקי ר"פ בגרושה וד"ה והשניה יושבת תחתיו ומיירי שעשה השדה אפותיקי להשניה דמקחו בטל אפילו כשהיא תחתיו א"כ כיון שהשניה מוציאה ומבטלת המקח משום אפותיקי דידה שפיר הראשונה מוציאה מידה דהיא קודמת ולא שייך כאן דבע"ח מאוחר מה שגבה גבה דהא עדיין לא מטא זמן גביית הכתובתה וממילא חוזר חלילה נמצא דמ"ד מה שגבה גבה צריך לאוקמא בחד מהני גוונא או שעשה אפותיקי לראשונה או כשעשה אפותיקי להשניה והבעל חי. מיהו רש"י ז"ל פי' לפי האמת דקי"ל דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה א"צ לדחוקי בהא ולא מיירי באפותיקי אלא משועבד לכתובות וממילא דמיירי כשימות בעלה. ודוק:
ולפי זה צ"ל דלאו דוקא כשימות בעלה מיירי ואפילו כשגירשה וחדא מינייהו נקט ואפשר לפרש בדרך אחר דהנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם דמפרש וכן בע"ח ושני לקוחות היינו שלקחו זה מזה וכתב בע"ח ללוקח ראשון דין ודדברים אין לי עמך דא"כ מצי הלוקח שני לומר להבע"ח אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינהו שטרא ללוקח ראשון ויבואר לקמן בשמעתין ולכאורה ברישא דמתניתין קשה לפ"ז שיאמר הלוקח להשניה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא להבעל וממילא תגבה ראשונה דודאי כשהוא אצל הבעל עצמו הראשונה קודמת לגבות מבני חורין שנמצאים אצל הבעל אלא דבכה"ג משני בריש ב"ק דף ח' דביתמי אינו יכול לומר אי שתקת וכו' דאם יחזיר ה"ל כיתומים שקנו קרקע בחובת אביהם דאין בע"ח גובה מהם. ע"כ שתטרוף מהיתומים מטעם שקנו שדה המשועבד לה. וכיון שכתבה הראשונה ללוקח דין ודדברים אין לי עמך לא תוכל להוציא מיד היתומים כסברת הראב"ד הנ"ל וממילא תגבה שניה. ושפיר הוצרך רש"י ז"ל לפרש כשימות בעלה. ודוק: ועיין מה שכתבתי לקמן לתרץ קושיא זו באופן אחר:
בגמרא וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח וכו'. משמע דהקושיא הוא דוקא משום דמשני בשקנו מידה. ונראה ליישב ע"פ מ"ש לעיל לפי מה דאיתא בב"ב דף מ"ט דבשאר נכסים חוץ מג' שדות שייך יותר לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. שלא יאמר הבעל עיניך נתת במיתה וגירושין א"כ יש לומר דמתניתין מיירי באפותיקי והיינו בשדה המיוחד לכתובתה דלא שייך נחת רוח (וכמו שכתבנו לעיל למ"ד דס"ל בע"ח מאוחר מה שגבה גבה) אבל כיון דמשני בשקנו מידו א"כ צ"ל לר' יוסף דס"ל מדין ודברים קנו מידו דלא הוי ידה כידו כמ"ש התוס' ע"כ א"א לומר באפותיקי כמ"ש לעיל. ושפיר פריך וכי קנו מידה מאי הוי. מיהו אפשר דזהו כונת רש"י ז"ל שפירש דבב"ב מוקמינן ליה באחת מג' שדות וכו' אע"ג דאמרינן התם דכ"ש בשאר נכסים כמ"ש התוס' לעיל דף פ"א בד"ה מגרשה וכו' וצ"ל כנ"ל דלא תקשי דמאי פריך דדילמא מיירי הכא באפותיקי לכך פי' רש"י דהתם נמי מיירי באחת מג' שדות. וק"ל:
עוד נראה לפרש לשון הש"ס והוא דהתוס' ד"ה תימא נחת רוח וכו' מקשה דה"ל לשנוי שכתבה תחלה דאז הוי קיים. ונדחקו דדייק מלשון המתניתין. ואכתי קשה למאי דמשני כתב ליה לאחר למה באמת לא אשמעינן בכה"ג שמכרה תחלה. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה בפשטות דנהי דלקח מן האשה תחלה. היינו דוקא בג' שדות דה"ל כדידה והיא יכולה למכור מהיום ולאחר מיתה של הבעל אבל בשאר נכסים דאין לה אלא שיעבוד. בשלמא כשמסלקת שיעבודה לגבי בעלה שפיר מועיל דהא נכסים דידיה והיא מוחלת שיעבודה. אבל כשאינה מסלקת רק נגד איש אחר אם יקנה מבעלה ה"ל דבר שלא בא לעולם דעדיין לא קנה וה"ל כמו האומר שדה זו לכשאקחנה מכור לך דה"ל דבר שלא בא לעולם. והכא ל"ל דמסלקת נגד בעלה דא"כ ה"ל לכ"ע סילוק ואינו חוזר חלילה. ותו דהדר תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדקי"ל באה"ע סימן צ' וע"כ צ"ל שאין מסלקת כוחה רק לזה הלוקח וכיון שעדיין לא קנה ה"ל דבר שלא בא לעולם ואין להקשות הא אמרינן בר"פ הכותב דסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם. זה אינו דהתם מילתא אחריתי היא דעדיין לא בא הזכות לידו ויכול לומר שאינו רוצה בזכות זה כדרבא ע"ש. אבל הכא כבר השדה משועבדת אלא שהלוקח עדיין לא קנה לא מהני וכבר כתבנו דהכא לא מיירי באפותיקי אלא בשאר נכסים משועבדים לכתובתה מיהו אכתי הוי אפשר לומר דר' מאיר הוא דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובכתבה תחלה וכ"ש למאי דמשני הא מני ר' מאיר הוא א"כ יש לומר דבשיעבוד אפילו רבנן מודו כי היכי דקי"ל דאדם משעבד דבר שלא בא לעולם אפילו לרבנן כדאיתא בב"ב דף קנ"ט ה"נ יכולה למחול שיעבוד בדבר שלא בא לעולם. אבל על כל זה שכתבנו יש להקשות דהא מ"מ לא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר' מאיר דאף דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין הקנין מתחיל עד שבא לעולם כדאמרינן בר"פ המפקיד במוכר פירות דקל דעד שלא בא לעולם יכול לחזור א"כ ה"נ אין מחילת השיעבוד נגמר עד שיקנה השדה מהבעל וקי"ל דהמקנה לחבירו בקנין סודר לאחר זמן דאינו קונה משום דהדר סודר למאריה כדאיתא בנדרים דף מ"ח ע"ב ואם כן לבתר דמשני בשקנו מידה א"א לומר בשכתבה תחלה דאם כן אינו מועיל הקנין דהדר סודר למאריה והיינו דמקשה וכי קנו מידה מאי הוי הא ע"כ צ"ל שמכר הבעל תחלה ותימא נחת רוח וכו'. ודוק:
שם בגמרא ר"י אומר יכולה שתאמר וכו' אתם מה לכם עלי. לכאורה אינו מדוקדק לשון אתם דהא ללוקח שני קאמרה ונראה דלפי מאי דמוקי לקמן מאי איבדה איבדה משני ולפמ"ש התוס' ד"ה התם הוא דאפסיד וכו' המסקנא כן ולא חייש לשנוי אלא קושיא אחרונה ותו דאינה דאינה פירכא כ"כ וכו' וצריך ליתן טעם דהא חשיב ליה רבא פירכא דאיבדה לגמרי משמע ונראה דקושיות רבא איבדה לגמרי משמע היינו דקשיא ליה דאפילו משני לא תאבד לגמרי דודאי צ"ל איבדה משני כשאין מספיק שדה ראשון לכתובתה דאל"ה מאי איבדה כיון דגובה מראשון וצ"ל כשאין הראשונה מספיק כגון שכתובתה נגד שני השדות ואיבדה משני ואכתי קשה דהא כשגובה מהראשון הדר ה"ל הך דינא דסיפא דמתניתין ואשה ושתי לקוחות דחוזר חלילה עד שיעשו פשרה דהא הלוקח ראשון גובה משני וחוזר חלילה וא"כ גם משני לא איבדה לגמרי מיהו אין בזה קושיא כל כך דהא יש לומר דלא מכר ללוקח ראשון באחריות ואינו טורף משני כלל ואע"ג דסתמא קתני הא הוא דברי ר' מאיר ור"מ ס"ל אחריות לאו טעות סופר א"כ שפיר קאמר דאיבדה משני בסתמא ולפ"ז יש לומר דר' יהודה דס"ל בסתמא אחריות טעות סופר וא"כ אי לא הוי מצי אמרה נחת רוח עשיתי היתה גובה מראשון שדהו וחוזר חלילה בשדה של לוקח שני וע"ז קאמר דיכולה לומר אתם מה לכם עלי ר"ל שאומרת לשני הלקוחות כן כדי שלא יהא חוזר חלילה ודוק ועיין מה שכתבתי לקמן:
שם וע"כ לא קאמר ר' מאיר וכו' הקשה הר"ן למאי דקאמר דאיבדה לגמרי משמע והיינו מטעם הנחתי דאפסדה אנפשה א"כ מאי זה הוכחא מדלא כתב לקמא דהא לא הוי צריך לכתובתה דיכול לומר הנחתי וניחא ליה דאכתי ה"ל לכתוב שמא ישתדף הבע"ח ובאמת המסקנא לקמן דאשתדף בע"ח טורף אבל אכתי קשה על הא דבעי למיפשט דלא טריף מברייתא זו דמראשון מיהו תגבה קשה דא"כ אין הוכחא מדלא כתבה לקמא. וצ"ל דלפי הס"ד דבעי למיפשט דלא טריף משום דאיבדה לגמרי משמע באמת הא גופא קמשמע לן דהראשון מצי אמר הנחתי אע"ג דאינה יכולה לגבות ממנו כדצ"ל בברייתא דמייתי בסמוך לוה מן הראשון ומכר נכסיו לשני להכי נקט ברייתא כתב לראשון וכו' אבל ל"ל לר' מאיר טענת נחת רוח כלל מיהו אכתי יש לדקדק על ר' אשי עצמו דמפרש לעיל דמתניתין דכתב ליה לאחר ועד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בשני לקוחות א"כ הא דקאמר ר' יימר לר' אשי והא מעשים בכל יום וכו' ודחי ליה ר' אשי משמע דר' אשי מספקא ליה אמאי הא לפירש"י דמסקנא דאיבדה לגמרי משמע א"כ קשה קושיות הר"ן דכיון דיכול לומר הנחתי מאי ראיה מדלא כתבה לראשון וצ"ל כתירוצו משום שמא ישתדף אם כן מוכח דגובה באשתדף ותו דחוק תירוצו של הר"ן דאכתי מאי זה הוכחא מדלא כתבה לראשון דשמא לא חייש הראשון לשמא ישתדף ודוחק לומר שיש עדים ע"ז דהוי חייש ולא רצתה לחתום. מיהו לענ"ד ה"מ הר"ן לתרץ כפשטיה דיש לומר דהבעל קנה שדה של לוקח שני אחר מכירת לוקח ראשון. ושפיר יש לומר הוכחא מדלא כתבה לראשון דבשעת מכירתו אכתי לא ה"ל שדה אחרת. מיהו השתא הוא דאפסדה אנפשה. דהא הי' לה מקום לגבות משני דהא קי"ל דאקני קנה ומכר משתעבד כדמסיק בב"ב דף קנ"ט. וכ"ש דהכא אליבא דר"מ קיימין דלדידיה פשיטא דמשתעבד כדאיתא שם ע"ש. ונראה לפענ"ד דזה תלוי באשלי רברבי מחלוקת מהרש"ל ומהרש"א שם בב"ב דף קנ"ט ע"ב אם יכול לומר הנחתי על דאקני קנה ומכר. והביאם הב"ח והש"ך בח"מ סימן קט"ו ס"ק י"א ע"ש. ויש לומר דס"ל לר"ן כדעת מהרש"ל והב"ח דלא מצי למימר הנחתי על דאקני קנה ומכר. א"כ אי ס"ד דקנה אח"כ צ"ל דאפסדה אנפשה דהא הברירה בידה לגבות מראשון אפילו לא כתבה לשני. אבל הכריע הש"ך שם כדעת מהרש"א ז"ל דאף בזה יכול לומר הנחתי. ממילא דמתורץ קושיות הר"ן ז"ל. (ובחידושי ב"מ בדף י"ד הארכנו בזה). מיהו לכאורה לא שייך תירוץ זה במתניתין דמוקי בדכתב לאחר. ומאי זה הוכחא דילמא משום הנחתי כקושית הר"ן ואין לומר דמיירי בדאקני דא"כ למה חוזר חלילה דהראשונה מוציאה מן השניה הא קי"ל דלוה ולוה וקנה יחלוקו ואי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה. א"כ ה"נ כשגבתה שניה כבר האיך יכולה הראשונה להוציא ממנה הא כיון שתפסה שניה א"א להוציא ממנה. ותו דלשון מתניתין הראשונה מוציאה מן השניה לגמרי משמע. ומכ"ש למ"ד בב"ב דף קנ"ט דס"ל לוה ולוה וקנה דבתרא משתעבד. מיהו אכתי יש לומר דקנה שדה שניה קודם שנשא שניה דה"ל לוה וקנה ולוה דלקמא משתעבד ושפיר מוציאה ממנה. אם כן יש לומר דמתניתין מיירי ששני השדות הם כנגד כתובה ראשונה. ושפיר היה לה לכתוב להלוקח ראשון ובאמת מוציאה מן הלוקח ראשון. ובשדה של הלוקח שני חוזר חלילה. ודוק היטב. ועמ"ש לקמן בזה:
עוד כתב הר"ן לתרץ קושיא הנ"ל דאף דיכול לומר הנחתי מ"מ ה"ל לכתוב לראשון דשמא ימצא בע"ח מוקדם ויטרוף השדה שניה. וגם זה דוחק דדילמא ידע האמת שאין שם בע"ח מוקדם. ועוד נלפענ"ד דבמתניתין לא מצי לשנוי הכי לפמ"ש לעיל בשם הרא"ש דמתניתין מיירי באפותיקי למ"ד דס"ל בע"ח מאוחר מה שגבה גבה א"כ אם יבא בע"ח מוקדם מה יועיל כתיבתה הא היא תדחה הבע"ח מאפותיקי שלה המוקדמת ללוקח ראשון ויטרוף הבע"ח ממנו. מיהו זה יש לדחות דיש לומר דמ"ד דס"ל מה שגבה גבה משני כשינויא קמאי. ור' אשי דמוקי לה בדכתבה לאחר היינו כמ"ד דס"ל מה שגבה לא גבה. ותו דכבר כתבנו דמתניתין אפשר לאוקמי בע"א כנ"ל. מ"מ נלענ"ד דמחוורתא לתרץ כמ"ש בלי שום דוחק לתרץ קושית הר"ן. ועיין בסמוך. ודוק:
תוס' ד"ה הא ר' מאיר וכו' קשה לי וכו'. לכאורה קשה מאי קשיא לי דאי הוי משני הכי אכתי תקשה בסיפא אשה ובע"ח ושני לקוחות ע"כ שלא כתבה לראשון א"כ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי במה שכתבה לשניה דהא באמת איכא הוכחא מדלא כתבה לראשון. ולפמ"ש בסמוך יש ליישב דבריהם דבזה יש לומר כקושית הר"ן דליכא הוכחא מדלא כתבה לראשון שלא היה צריך לכתוב משום דיכול לומר הנחתי אף דכתבנו דמתניתין מיירי שקנה שדה שניה קודם שנשא שניה או כששני השדות הם כנגד כתובה ראשונה מ"מ הוי מצי למימר איפכא כקושית התוס' והא דבשני לקוחות אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי מיירי שהכתובה אינה רק נגד שדה שניה והיה יכול לומר הנחתי והא דגובה מלוקח ראשון משום דבאמת כיון דכתבה לשניה ה"ל אשתדף וכמ"ש התוס' לקמן בשם הר"ת דכתובה לא שייך אפסדה אנפשה ותו דע"כ התוס' הכא ס"ל כשיטת הר"ת דבכתובה לא שייך אפסדה אנפשה דאל"ה מאי קשיא ליה לרבי כלל הא דנקט ר' מאיר בברייתא כתב לראשון ולא חתמה לו דילמא הא גופא קמ"ל דאיבדה מראשון משום דאפסדה אנפשה דהא ברייתא לקמן לוה מן האחד ומכר נכסיו לשני וכו' לא אשמעינן אלא הא אלא ע"כ דס"ל דבכתובה לא שייך אפסדה אנפשה ולא ניחא להו למימר דר' חסדא פליג אהלכתא לקמן דאשתדף טורף וע"כ צ"ל דאיבדה משני ושפיר קשיא להו דמה תירץ רבי דהמ"ל איפכא. ודוק:
עוד נראה לפענ"ד ליישב בפשטות לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה תימא נחת רוח וכו'. ליכא לשנוי דלקח מן האשה תחלה דמתניתין משמע דאחר מכירת השדה וכו' משא"כ בהאי דשני לקוחות שפיר יש לומר דכתבה ללוקח שני קודם הבעל. וק"ל:
תוס' ד"ה התם אבל וכו'. ובכמה מקומות שבתלמוד וכו'. ועוד דאינה פירכא וכו' נראה לענ"ד דיש לומר ע"פ מ"ש לעיל דעיקר הקושיא דאיבדה לגמרי משמע דעכ"פ משמע דמשני איבדה. ואמאי הא יחזור חלילה דכיון דגובה מראשון הרי הוא חוזר על הב' כנ"ל. מיהו לפמ"ש לעיל דאי איבדה אפילו מראשון ובענין שיכול לומר הנחתי ע"כ צ"ל שקנה אח"כ דאל"ה ליכא הוכחא מדלא כתבה לראשון דדילמא הוא משום שיכול לומר הנחתי אלא על כרחך שקנה אחר המכירה א"כ פ"ז יש לפרש נמי שאיבדה משניה והיינו בשאין קרקע הראשונה מספיק כדי כתובתה. ואין להקשות שיחזור חלילה דהא ה"ל לוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם תפס אחד מהם לא מפקינן מיניה ושפיר אינו חוזר חלילה. ונראה דרבא הקשה זה לר"נ לשיטתיה דס"ל בב"ב דף קנ"ט בלוה ולוה וקנה לקמא משתעבד וא"כ שפיר קשה דאפילו משני לא איבדה לגמרי דחוזר חלילה. (עיין בס"פ כל הגט דס"ל לרש"י ז"ל דסתם ר' נחמן הוא רנב"י) אבל סתמא דתלמודא שפיר לא חייש להשיב קושיא זו דהא מסקינן בב"ב שם דלוה ולוה וקנה יחלוקו. ושפיר יש לומר דאינו חוזר חלילה בקנה אח"כ כי היכי דצ"ל אי נימא דאיבדה לגמרי ודוק:
ולפי זה נראה לענ"ד לולי דבריהם ז"ל דיש לפרש יותר לפמ"ש לעיל לשיטת הר"ן והפוסקים דבאקני קנה ומכר לא מצי לומר הנחתי א"כ ממילא דלא שייך טעמא דאפסדה אנפשה ואיבדה אפילו מראשון. א"כ יש לומר דרבא דס"ל דאיבדה מראשון ס"ל כשנוי קמא דר"מ ל"ל כלל טענת נחת רוח שפיר מפרש איבדה מראשון ולא מיירי בדאקני אלא דסתמא דש"ס אזלא לשינויא דר' אשי דלעיל דטעמא דר' מאיר ל"ל נחת רוח עשיתי לבעלי משום דכתב ליה לאחר ומתניתין בדכתב לאחר אם כן א"א לפרש איבדה מראשון דא"כ קשה קושית הר"ן וצ"ל שקנה אח"כ ולא שייך לומר דאפסדה אנפשה שהרי אפילו לא כתבה ללוקח שני א"י לומר הנחתי בדאקני. וע"כ צ"ל איבדה משני וא"ש טפי הא דאיבדה לגמרי משני ואינו חוזר חלילה דהא ר' אשי עצמו ס"ל בב"ב שם דלוה ולוה וקנה יחלוקו וכשתפס השני אינו חוזר חלילה. כנ"ל ודוק:
ובזה א"ש דמייתי הש"ס בשמעתין הך שקלא וטריא באשתדף. דלפמ"ש כל שקלא וטריא הוא ע"פ התירוצים דלעיל וק"ל:
בא"ד אבל אשה ל"ל וכו'. נראה דלפי דבריהם יש לתרץ מה שהקשינו לעיל במתניתין דהאיך טורפה שניה מהלוקח הא יכול הלוקח לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא לבעל וממילא תגבה ראשונה. וכתבנו שם דמש"ה נדחק רש"י ז"ל לפרש כשימות בעלה אף דפשטות המתניתין לא מיירי בהכי. אך לפי שיטת התוס' הכא יש לומר דמיירי כשהשדה של לוקח מספקת לגבות שתי הכתובות והא דחוזר חלילה. והראשונה טורפת משניה לאחר שגבתה שניה מהלוקח. אף דנשאר עדיין ביד הלוקח שיעור כתובה ראשונה ויכולה שניה לומר הנחתי לך. היינו משום דכיון דהראשונה כתבה ללוקח ה"ל כאשתדף בני חרי דא"י לומר הנחתי וכיון שיש ביד הלוקחי שיעור שני הכתובת תו לא שייך לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא דהא יש בשדהו שיעור שני כתובות ויכולות שתיהן לגבות אלא דרש"י ז"ל לשיטתיה הכא דלא חשיב כאשתדף דאיהי דאפסדה אנפשה. שפיר הוצרך לפרש במתניתין כשימות בעלה. ולשיטת התוס' א"ש בפשיטות טפי. ולפ"ז יש לומר בהא דמקשה הש"ס בפשיטות ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומאי קושיא כל כך דדילמא מיירי כשהיא מודה ללוקח דלא עשתה משום נחת רוח לבעלה. וכ"ש למ"ש הב"י וכ"מ וב"ש דבעינן דוקא שתטעון נחת רוח ולא טענינן לה. ועיין בקונטרס אחרון.
אך לפמ"ש דמיירי ע"ש כשהשדה שביד הלוקח הוא נגד שני הכתובות א"כ איך יכולה לטרוף מהשניה משום דכתבה ללוקח ה"ל כאשתדף הא יכולה השניה לומר להראשונה דילמא נחת רוח לבעלך הוא דעבידת ואת הוא דאפסדה אנפשך עתה בהודאתך ומספיקא אינך יכולה לטרוף ממנו ולפ"ז אכתי קשה בסיפא דבע"ח ושני לקוחות דאיך גובה לוקח ראשון מלוקח שני יאמר לו אהדרינהו ללוה ויגבה הבע"ח שהוא הראשון דא"א לומר דמיירי כשהשדה של לוקח שני היא נגד שניהם דאם כן לימא ליה הלוקח ראשון להבע"ח הנחתי דהתם ודאי הוא דאפסיד אנפשה. וצ"ל כשמת הלוה. א"נ דיש לומר כסברת הסמ"ע דמצי לומר לכי תהדר. ולפ"ז ממילא מתורץ קושית התוס' לקמן דל"ל הך בבא דבע"ח ושני לקוחות הא נשמע מרישא. ולפמ"ש טובא קמ"ל דלא מצי למימר מהדרינא ועמ"ש לקמן. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |