הפלאה/כתובות/מג/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה בת הניזונת וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלפענ"ד דאין הכרח מרב ששת דס"ל דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה וכ"ש דלא מצי למבעי מ"ט דרב ששת דאדרבא יש לומר דפשיטא ליה דמדאורייתא מעשה ידיה לאחים אלא דס"ל דכיון דודאי לא גרע מעבד עברי כדקאמרין לקמן דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ופשיטא דאפילו יש לע"ע נכסים של עצמו דאינו יכול לומר לו שיזון משל עצמו ויעבוד אותו. ויתר מזה כתב הרמב"ם דחייב האדון כל מזונות אשתו ובניו ומעשה ידיהם ומציאתן לעצמן. וכ"ש בתו דאפילו יש לה נכסים שירשה מאבי אמה דא"י לומר עשה עמי ואיני זנך. וא"כ שפיר יש לומר כיון שנתחייב האב לזונה אחר מותו מנכסיו ה"ל כנכסי עצמה וא"כ א"י לומר לה עשה עמי כיון דאינם נותנין לה מזונות או נימא דלאו חוב גמור הוא אלא אדעתא דהכי נתחייב שיהיה מעשה ידיה של האחין אלא דהחיוב הוא דאם לא ספקה במעשי ידיה מחויבים לזונה והיינו דפשט מאלמנתו דדעת האב כן. ולכאורה היה נלפענ"ד דס"ל להתוס' דאי ס"ד דרב ששת ס"ל דמדאורייתא לאחין ה"מ למיבעי באינה ניזונת ואיכא העדפה אי נימא דהעדפה דאחין מדינא דאורייתא כמו האב. או נימא דשיעור מזונות ממעשי ידיה הוא בעד החוב שנתחייב האב לזונה וכיון דאכתי לא מיתזנא מינייהו וה"ל כעשה עמי ואיני זנך אין העדפה שלהם. אך נראה לענ"ד דזה אינו דהא מעשה ידיה מטלטלי נינהו וקי"ל לקמן דף נ"א כרשב"א דאין מוציאין למזון הבנות אלא מקרקעי. ותו דקי"ל בבכורות דף נ"א דאין הבנות ניזונות מן הראוי ומעשה ידיה. ה"ל ראוי דהא אפילו שכר פעולה ה"ל ראוי כדאיתא בח"מ סימן ק"ד. וא"כ אי אפשר לומר דנוטלת ממעשה ידיה שיעור מזונות בעד החוב שנתחייב האב לוזנה דהא מעשה ידיה ה"ל מטלטלי וראוי. וכן משמע מהא דמקשה בסמוך אי בשאינה ניזונת מאי למימרא אפילו למ"ד וכו'. יותר ה"ל להקשות אי בשאינה ניזונת דהיינו ע"כ שלא הניח אביה נכסים כפירש"י אם כן תיפוק ליה דמעשה ידיה עצמו ה"ל כנכסים מועטים שמוציאין לבת מן הבנים. ותו דלפ"ז לא א"ש נמי שינויא דלהעדפה דהא בנכסים מועטים מוציאין הכל לבת מן הבנים וא"כ אפילו העדפה שלה ושמא בזמן אחר לא תספיק במעשה ידיה וצריך לומר דנפקא מיניה בהעדפה שישאר לאחר שתתבגר. ולפמ"ש נכון דלא שייך בזה מזון הבת כיון דה"ל מטלטלי וראוי. ועוד נלענ"ד דיש לומר דבנכסים מועטים דמוציאין הכל לבת מן הבנים ודאי אין מעשה ידיה לעצמה אפילו למאי דקי"ל דבתו בהרוחה ניחא ליה ומעשה ידיה שלה היינו בנכסים מרובים אבל בנכסים מועטים נהי דבתו עדיפא ליה מבניו שלא תתבזה על הפתחים מ"מ אינו בדין שהיא תזון ותעשה לה סגולה ממעשה ידיה והבנים ישאלו על הפתחים. וא"כ לא מצי למבעי באיני ניזונת דתגבה שיעור החוב מזונות ממעשה ידיה ויהיה גם העדפה לעצמה דכיון דעל כרחך הוא דנוטלת מעשה ידיה בעד החוב של מזונות הוא ע"כ מדין נכסים מועטים שמזונותיה קודמים לירושת הבנים. א"כ למה יהיה העדפה דידה הא בזה אין תקנה כנ"ל וע"כ צריך למבעי בנכסים מרובים וממילא ניזונת וצריך עיון בזה לדינא. ועיין קונטרס אחרון ועיין מ"ש לקמן בסוגיא לדברים אלו. ודוק:
מיהו נראה דמשמע מסוגיא דבסמוך דמודה רב ששת דמדאורייתא אין מעשה ידיה לאחים מדמשני רבה בר עולא לא נצרכה אלא להעדפה ורבא מתמה גברא רבה וכו'. הא האי שקלי וטריא אזלי אליבא דרב ששת ואי ס"ד דס"ל לרב ששת מדאורייתא מעשה ידיה לאחים אם כן אפילו באינה ניזונת ראויה להיות העדפה דאחין. מיהו כיון דאין הכרח דס"ל לרב ששת הכי אלא דמוכח ממתניתין ממילא דלא שייך להקשות מ"ט דרב ששת. ותו דלפמ"ש התוס' לקמן ד"ה מגיד שאין אדם וכו'. דבנערה מעשה ידיה ודאי לעצמה מדאורייתא ולא בעי אלא בקטנה אם כן אין ראיה ממתניתין דמיירי בנערה. ודוק:
בגמרא אי בשאינה ניזונת וכו'. הקשה מהרש"א דטפי ה"ל להקשות אמאי לא תני רבותא במתניתין דבניזונת מן האחין אפילו לאחר מיתת האב מעשה ידיה דאחין. רצונו דכיון דמתניתין לא אשמעינן אלא דיוקא ה"ל למתניתין למינקט דלאחר מיתת האב בניזונת מעשה ידיה של אחין וממילא הוי דייקינן דבאינה ניזונת מעשה ידיה של עצמה. וכתב דמש"ה אפשר ניחא להו להתוספות בגירסא שניה. ולע"ד קשה טפי דקושיא זו לא מתרצא בהא דקאמר להעדפה דאפ"ה קשה דה"ל למיתני בניזונת לאחר מיתה מעשה ידיה דאחין וממילא נדייק מינה דבאינה ניזונת העדפה לעצמה מדלא תני רבותא טפי דאפילו באינה ניזונת העדפה דאחין כ"ש בניזונת מעשה ידיה דאחין והא לא מתרצא אפילו לגירסת התוס' דמאי מתמה רבא גברא רבה כר' יוסף דילמא היינו דקשיא לר' יוסף. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דאיכא למימר בניזונת דאפילו אי נימא דאדם מוריש זכות בתו מדאורייתא מ"מ כיון דהמזונת הוא חוב מאביה ה"ל מעשה ידיה כעשה עמי ואיני זנך אם כן אי הוי נקיט בניזונת מעשה ידיה דאחין אכתי לא הוי ידעינן באינה ניזונת דהעדפה לעצמה והא דלא נקט רבותא דבאינה ניזונת העדפה דאחין משום דאי הוי נקט הכי לא הוי ידעינן דבניזונת מעשה ידיה לאחין משום דלאו מדידהו קא מתזנא אלא בחוב אביה וה"ל כעשה עמי ואיני זנך. משא"כ באינה ניזונת דכבר כתבנו לעיל דבזה לא שייך שתחשוב מעשה ידיה לחוב המזונות משום דה"ל מטלטלי וראוי א"כ לא ה"מ לדיוקי דבאינה ניזונת העדפה דידה לכך צריך למיתני במעשה ידיה בחיי האב למידק דלאחר מיתה באינה ניזונת העדפה לעצמה. ודוק:
תוס' ד"ה עשו וכו'. אלא כשכבר הפקיעו וכו'. ואת הבנים ע"י הבנות. ובר"פ מי שמת הביאו התוס' הירושלמי יותר מפורש וז"ל שם ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות ע"י הבנים וכשם שדוחה האלמנה את הבנות ע"י הבנים כך דוחה את הבנים ע"י הבנות. ויש לדקדק על לשון הירושלמי ומ"מ משמע דרוצה לומר כן עכ"ל התוס' שם. נראה דקשיא להו לשון כפול של הירושלמי דדחיית הבנות ע"י הבנים ודחיית הבנים ע"י הבנות הכל חדא מילתא היא ואינו מובן כלל לשון כשם שדוחה וכו'. ונלענ"ד לפרש לפי מאי דקי"ל בר"פ מי שמת דכל שאין בנכסים כדי מזונות הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות מוציאין מן הבנים שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו והמותר נשאר לבנים. נמצא יש לומר דבכה"ג שלאחר שהוציאו לבנות עד שיבגרו נשאר עוד לבנים אם כן לאחר שהוציאה האלמנה מן הבנות כיון שכבר הפקיע ירושה דאורייתא מן הבנים להבנות וחוזרות הבנות על הבנים ולוקחים המותר כדין נכסים מועטים וחוזרת האלמנה ומוציאה אף זה מן הבנות. ולפ"ז יש לומר דהיינו דקאמר הירושלמי דכשם שדוחה את הבנות מה שנטלו בנכסים מוטעים. כך דוחה נמי את המותר שנשאר ביד הבנים ע"י הבנות שחוזרת עליהן והיא מוציאה מהן. ואפשר דהתוס' ס"ל כיון דעכ"פ בכה"ג נפקא על ידי האלמנה ירושה דאורייתא באמת אינה יכולה להוציא מן הבנות כדי שלא יחזרו הבנות על הבנים ואינה יכולה להוציא מן הבנות אלא היכא שלא נשאר כלום לבנים דאינה גורמת שום הפקעת ירושה דאורייתא. וכן נראה מלשון הרמב"ן שהביא הב"י בסימן קי"ל וצ"ע לדינא ועיין קונטרס אחרון. ודוק:
והנה לשיטת הרי"ף שהביא הרא"ש בפרק אלמנה ניזונת דף צ"ז דהיכא דהאלמנה ניזונת מגוף הקרקעות אין לה מזונות אלא שיעור כתובה. א"כ אין מקום לקושית התוס' דאלמנה יש לה לעולם מזונות דהרי אין לה אלא שיעור כתובה. אלא שרוב הפוסקים חולקין עליו כמ"ש הרא"ש שם ע"ש בחדושינו בס"ד. ולפ"ז נראה דגם לאנשי יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך אין קשיא דהרי יש לדבר שיעור דכשתרצה להוציא כשיעור הכתובה יכולין היורשים לומר טלי כתובתך וצאי. וצריך לומר דס"ל להתוס' שזה דוחק לומר דר' יוסי ס"ל כאנשי יהודה גם יש לומר דמשמע להו הכי מסוגיא דידן דמקשה למימרא דבתו עדיפה לי דהא בעי הש"ס לקמן בר"פ אלמנה ניזונת באנשי יהודה אי מעשה ידיה דאלמנה לעצמה. והיינו מטעמא כיון דהברירה ביד היתומים לסלק הכתובה. ואם כן פשטות דרב ששת הוא מאנשי גליל ואיך מייתי ראיה מדברי ר' יוסי דאינו אלא לאנשי יהודה. ויש לדחות. מיהו הא קשיא לי דמאי פסקא להו להקשות דילמא אפילו לאנשי גליל שכותבין הברירה ביד האלמנה דילמא היינו דוקא כשהנכסים ביד היתומים והיא ניזונת מהן אבל כשתרצה להוציא מן היתומים כדין נכסים מועטים באמת יכולין לסלק לה כתובתה כיון שהיא מוציאה מן היתומים שיעור כתובתה יכולין היתומים לומר שתגבה מה בכתובתה ולא משכחת נכסים מועטים אלא כשכתובתה מרובה ומותר הנכסים מן הכתובה הוא פחות משיעור כתובתה והיא מניחה שיעור כתובתה ביד היתומים והמותר תוציא לעצמה למזונותיה וצ"ע לע"ד ודוק: ועיין קונטרס אחרון:
תוס' ד"ה לא בשאינה ניזונת וכו'. וכן עיקר וכו'. לכאורה לפי גירסת רש"י ז"ל ה"מ לשנויא באומרת איני ניזונת ואיני עושה והא גופא קמ"ל דיכולה לומר לאחין איני ניזונת ואיני עושה אף דאין עבד עברי יכול לומר לרבו איני ניזון ואיני עושה אפ"ה בתו דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו יכולה לומר כן. בשלמא לגירסת התוס' דקאי על אב אי אפשר לפרש הכי דפשיטא דאין הבת יכולה לומר לאביה איני ניזונת ואיני עושה כיון דמעשה ידיה מדאורייתא לאביה הוא מלאמה וצ"ל לרש"י בדוחק דהיינו בכלל שנויא דלהעדפה דכשמעשה ידיה עודפין על המזונות יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וכדי שיהיה העדפה שלה. וק"ל:
ונראה דלפי מאי דפי' רש"י דמציאת הבת לאב משום איבה היינו משום איבה דמזונות ע"כ מוכרח גרסת רש"י דאי באינה ניזונת מן האב ה"ל לרבא להקשות כפשטיה דאי באינה ניזונת מן האב אמאי מציאתה לאביה. ודוחק לומר דמתניתין לצדדין קתני וע"כ מתניתין בניזונת. והתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו לקמן דף מ"ז דהא דקאמר מציאתה משום איבה היינו שלא יקדשנה למוכה שחין. מיהו יש לומר דלרבא דס"ל בב"מ דף י"ב ע"ב דעבד עברי מציאתו לרבו אם לא שהגביה מציאה עם מלאכתו אם כן ע"כ הא דקאמר לקמן מציאתה משום איבה אע"ג דבת הוקשה לאמה. וא"כ מציאתה בכלל מעשה ידיה היינו בהגביה מציאה עם מלאכתו וכן נראה להדיא מדברי התוס' ר"פ מציאת האשה עיין שם. ואם כן אפילו באינה ניזונת מאביה אפילו הכי מציאתה לאביה כמו בהעדפה כגון שאינה מגבהת עם מלאכתה ועיין בסמוך. וק"ל:
בגמרא מציאתה ממאן גביא. לכאורה קשיא זו לא מתרצא וע"כ אע"פ שלא גבתה קאי על מעשה ידיה אלא דנקיט מציאתה לאשמעינן דמעשה ידיה כמציאתה אפילו בניזונת ואף שכתבנו בסמוך דלרבא דס"ל בב"מ דעבד עברי מציאתו לרבו כל שאינו מגביהו עם מלאכתו איכא לאוקמי מתניתין אפילו במציאתה באינה ניזונת דהוי כמו העדפה דמעשה ידיה. מ"מ כיון דבאמת הדין הוא כן דמציאתה אפילו בניזונת אינה לאחין כדפירש"י דלא שייך בהו איבה ה"ה במעשה ידיה. ויש לפרש עוד דהקשה מציאתה ממאן גביא ואיך שייך במציאה לשון גביא ע"כ צ"ל דמשכחת כגון שהגביה אחר לצרכה בענין דקנה חבירו כדאיתא בבבא מציעא ולא גבתה עדיין ממנו. ומוכח מזה דאע"ג דמציאה כזה אין בה ביטול מלאכה וא"כ באינה ניזונת פשיטא דאינה לאחין וע"כ בניזונת וקמשמע לן דלא שייך בהו איבה דמזונות והוא הדין מעשה ידיה. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |