הפלאה/כתובות/מב/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא לאביה איצטרכא ליה אע"ג דקנס דאונס מפורש בקרא ונתן לאביה מ"מ יש לומר דאיצטריך משום מפותה. והיינו דמקשה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה א"נ דנקט אגב בושת ופגם דאע"ג דדרשינן למי שזה ניתן מ"מ אינו דרשה פשוטה כ"כ. וכן צ"ל לדעת הראב"ד דהצער בתפוסה אינו של אביה. ע"כ צ"ל דנקיט ליה במתניתי' אגב שאר חיובי. ואין להקשות לפמ"ש לעיל דף מ' ע"א דאם פיתה לשם קידושין או על דעת שיכנסנה ואח"כ חזרו בהן מן הנשואין דלא שייך בזה מחילה דהא היה מתחייב במהר הבתולות א"כ מאי מקשה מדקא יהיב מפתה. דילמא הוי ס"ד דמתניתין דלעיל היינו בכה"ג כדמשמע קצת מלשון מתניתין לעיל דף ל"ט והמפתה לכשיוציאה. זה אינו דהא מפרש במתניתין שם מה בין אונס למפותה. ואי ס"ד דבמפותה אינו נותן אלא בכה" "ל:
תוס' ד"ה לאביה וכו'. הקשה מהרש"א דהא סתם תנא כר' מאיר בפרקין דלעיל. ונראה לע"ד ליישב דהוי מצי לחלק לפי מ"ש לעיל דף מ' ע"ב דכיון דנער דדריש ר"מ כתיב באנוסה אבל במפותה לא כתיב נער כלל המ"ל דתנא דמתניתין לא סתם כר"מ אלא באונס דכתיב נער והא דתני סתם קנס היינו כמ"ש התוס' דף ל"ה ע"ב בד"ה לא קנס דקרי לאונס טפי קנס מלפיתוי ע"ש. אבל בפיתוי דלא כתיב ביה נער הוי מצי למימר דמשלם קנס בקטנה. ואע"ג דלר"מ עצמו שמעינן ליה אפילו במפותה כדמוכח לעיל דף ל"ו באיילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי והיינו ע"כ מטעם דס"ל דילפינן מהדדי מ"מ אין שייך להקשות על תנא דמתניתין לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאף דסתם לעיל בקטנה אין לה קנס ה"א לחלק בין אונס לפיתוי. ואין להקשות דאיך ס"ד לומר כן דמפותה בקטנה חמיר מאונס דהא ק"ו הוא דמפותה לא עבר על דעתה כדאיתא לעיל דף ל"ט ע"ב. זה אינו דה"א דלא מיעטה התורה בקטנה אלא מדין אונס דנותן מיד ושותה בעציצו. אבל נותן כשלא יכנוס כדין הנאמר במפותה. מיהו לפמ"ש דעיקר הרבותא דלאביה היינו בבושת ופגם דקנס מפורש בקרא דלאביה א"כ לא הוי צריכי למימר כדרבנן דאפילו לר"מ קטנה יש לה בושת ופגם. ודוק:
תוס' ד"ה ור"ש פוטר וכו'. תימא לר"י וכו'. לכאורה דבריהם תמוהין דמה זה תימא דודאי טעמא דר"ש שאינו משלם קנס ע"פ עצמו דה"ל כפירת דברים עדיפא טובא מהאי טעמא. וכן תמה בספר פני יהושע והניח בתימא. אמנם הנלענ"ד דודאי אם אין נפקא מינה בין הטעמים איכא למינקט הטעם הפשוט טפי. אבל היכא דאיכא נ"מ לדינא איכא למידק טובא. דבאמת היכא דייחוד כלי הוי קודם שעמד בדין. אף שעמד בדין אח"כ דנעשה ממון כבר לשלם ע"פ עצמו. אפ"ה לא מהני לענין קרבן שבועה כיון דלא הועיל היחוד כלי כמ"ש התוס'. ולפ"ז נראה דעיקר קושייתם אהא דמדייק אביי לקמן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. ופשיטא דיש לדייק אבל עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו מחייב קרבן שבועה אע"ג דהיחוד היה קודם שעמד בדין. והיינו דקשיא להו. ובזה איתא שפיר הא דכתבו בתירוצם דחדא ועוד קאמר ולא כתבו לשון הש"ס לקמן במסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר וכמו שכתבו התוספות בסמוך דרבנן ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו משום דקושייתם אליבא דאביי דמדייק הא עמד בדין דלא אסיק אדעתיה דלדבריהם דרבנן קאמר כדמשני באמת לקמן. כן נלענ"ד פשוט:
בא"ד דאפילו את"ל דאם אמר כלי זה שלך אם ירדו גשמים וכו'. כוונתם דהתם הקנין הוא מיד אלא שמתנה תנאי בעלמא. אבל הכא גוף הממון שנעשה בו הקנין אינו בעולם. ואין להקשות מנ"ל באמת. דילמא מיירי שהקנין היה במשיכה גמורה רק שהתנה אם יתחייב בקנס. יש לומר דזה אינו דלפמ"ש לעיל דעיקר קושייתם על אביי דמדייק הא עמד בדין וכו'. ואי ס"ד דמיירי שהיה היחוד ע"י משיכה ולא היה אלא תנאי פשיטא דכשעמד בדין ממילא קנה הכלי ומחייב קרבן שבועה כמו שכתבו התוס' ד"ה מאי לאו וכו'. וכאן לא שייך מה שכתבו התוס' שם דמיירי שנתן לו בתורת משכון. דהתם מיירי לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב לו אבל הכא שלא נתחייב לו א"כ לא קנה המשכון משום דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן כדאיתא בקידושין דף ח' ע"ב. וע"כ בקנין מעות. ואין להקשות דאם כן בל"ז לא קנה דהא קי"ל בקידושין דף מ"ז דמלוה להוצאה ניתנה ואינו קונה במכר אפילו במלוה בעין. וכ"ש הכא דלא היה בעין מעולם. בשלמא בעמד בדין יש לומר דמוכר לו בהנאת מחילת מלוה דקונה כדאמרינן בקידושין דף ז' ע"ב ובח"מ סימן ר"ד אבל קודם שעמד בדין בקנס שכתבו התוספות לעיל בר"פ אלו נערות בשם הירושלמי דאין מחילה מועלת בו אם כן לא שייך מחילת מלוה. זה אינו דכתבו התוס' שם דש"ס דידן פליגא. ותו דלפי מ"ש שם טעם הירושלמי משום דאינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם. א"כ היינו קושייתם. ולמ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר שייך יחוד כלי בהנאת מחילת מצוה:
אמנם לולי דבריהם היה נראה דהכא מיירי בדאיכא עדים. וכן נראה מלשון רש"י ד"ה שאינו משלם קנס וכו' אלא ע"פ עדים וכו' וכן נראה מהמשך לשונו דמיירי דאיכא עדים ומשלם באמת קנס ע"פ עדים אלא דאפ"ה כיון דאלו הודה לו קמן כשתבעו לא היתה הודאתו מחייבתו עד שיבואו עדים לא ה"ל כפירת ממון א"כ ממילא דלענין קנין הכלי לא הוי ליה דבר שלא בא לעולם משום דאי בעי מודה ומיפטר דנהי דאין הודאתו מחייבתו מ"מ אינו מועיל לפטרו כשיבואו עדים אח"כ וצ"ל דקושייתם למאי דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כשמתחייב עצמו בכלום וה"נ הרי מחייב עצמו בבושת ופגם. אך אכתי לאו קושיא היא דהא אמרינן בב"ק דף ע"ה דפלוגתא דתנאי היא. ותו לפמ"ש לעיל בס"פ אלו נערות דלר"ש דס"ל אין אדם משלם בושת ופגם ע"פ עצמו לא מחייב עצמו במידי ואי מודה לא מיפטר שפיר הוי ליה בא לעולם ודוק:
ולכאורה נ"ל דפסיקא להו דמיירי הכא בלא עדים ע"כ אליבא דרבה בשמעתין דהא ס"ל לרבה בשבועות דף ל"ז הכופר בממון שיש עליו עדים פטור אם כן ע"כ צ"ל דמיירי דליכא עדים. ולע"ד דוחק גדול הוא לאוקמי כל עומד בדין דשמעתין כגון שמתו או שהלכו הבית דין והעדים למדינת הים ויותר נלענ"ד דמיירי ביש עליו עדים ואפ"ה חייב לרבה משום דנהי שיש עדים על הקנס מ"מ יש לומר דעל היחוד כלי ליכא עדים וכיון שהוא תובע את הכלי הא ע"ז ליכא עדים ועוד נראה דס"ל כגון שהוא תובע את הכלי והוא כופר את הקנס וגם היחוד כלי א"כ אף שבאו עדים על הקנס פטור מן הקנס דהא קי"ל בטענו חיטין והודה לו בשעורין פטור אף מן השעורין אפילו אם הביא עדים על השעורין כדאיתא בח"מ סימן פ"ח א"כ ה"נ כיון שתובע הכלי פטור מן הקנס ואין לומר כיון דהטעם שם דפטור מן השעורין הוא משום דהוי כאלו מחל לו השעורים א"כ יש לומר לדעת הירושלמי דקנס אינו יכול למחול לא שייך זה. זה אינו דהא הטעם הוא דקנס אין יכול למחול משום דהוי דבר שלא בא לעולם דאי בעי מודה ומיפטר אם כן למאי דקיימינן השתא דהוי דבר שבא לעולם משום דאיכא עדים שפיר יכול למחול ודוק:
עוד נראה לי לולי דבריהם ז"ל כיון דע"כ מיירי דיחד כלי אף לבושת ופגם דאם לא כן לרבנן איך חייב קרבן שבועה על בושת ופגם וא"כ יש לומר דיחד הכלי ביחד על הקנס ובושת ופגם וא"כ נהי דלא הועיל הקנין בשביל הקנס מ"מ קנה הכל בדמי הבושת ופגם דהא קי"ל בקנין כסף אם נתן לו פרוטה קונה הכל וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים בח"מ סימן ר"ט דאם מקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה הכל. וק"ל:
עוד נראה לי לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דהא דבעינן יחוד כלי היינו משום דלא להוי שיעבוד קרקעות א"כ לפמ"ש התוס' בשבועות דה"ה אם מחל לו השיעבוד א"כ יש לומר דהכי נמי מיירי בכה"ג שמחל לו השיעבוד ואפילו לפמ"ש דאין מחילה מועיל בקנס הא כתבו התוס' בב"ב דף קנ"ז דאף למ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם א"כ הוא הדין מחילה נמי נהי דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול למחול השיעבוד. וק"ל:
תוס' ד"ה ונשבע וכו' הכי נמי הוי מצי למבעי אליבא דרבנן וכו'. הקשה מהרש"א דהא בודאי קנס קא תבע אף לרבנן דהא נמי אי מודה לא מיפטר ותירץ דבכה"ג תרווייהו קא תבע ולע"ד אכתי לא מתרצא דאפילו אי תרוויהו קא תבע אפילו הכי הוי מצי למבעי אפילו לרבנן דנהי דלא נ"מ לענין קרבן שבועה דהא בל"ז חייב קרבן שבועה משום בושת ופגם מ"מ נ"מ לענין חומש אי חייב ליתן חומש מן הקנס. ותו נלענ"ד דהא דקאמר בגמרא לא אנסתי וכו' ולא העמדתני בדין על כרחך או או קאמר דכשאומר לא אנסתי ולא פיתיתי אפילו מודה על העמדה בדין ושנתחייב ע"פ עדים אפ"ה כיון שאין ידוע לנו מן העמדה בדין ומן העדים אף שהוא מודה נאמן במיגו לומר לא אנסתי והעדים שקר ולא הוי ליה מיגו במקום עדים כיון דהוי מיגו בעיקר עדים כמ"ש לעיל דף י"ט באורך וכן כתב הש"כ בח"מ ריש סימן פ"ב והא דקאמר ולא העמדתני היינו או לא העמדתני בדין דמודה באונס ופיתוי אלא שכופר ההעמדה בדין ומיפטר בהודאתו. ולפ"ז קשה טפי קושיות התוס' דה"מ למבעי לרבנן כמו לר' שמעון דהא מודה בבושת ופגם ואינו כופר אלא קנס. ודוק:
תוס' ד"ה או דילמא וכו'. ונראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל ומלבד זאת הסוגיא בעצמו תמוה מה שנתקשו בו כ"ב שנים כמ"ש התוס' לקמן ד"ה א"ל ממונא הוי וכו'. דנדחקו דהיה לו קבלה מרבו ושאר קושיות שנתקשו התוס' בפירוש הסוגיא. ונראה לע"ד לולי דבריהם ז"ל דודאי דאביי ידע ממתניתין דס"ל לר' שמעון דלא הוי ממונא להורישו לבניו אלא דנסתפק אביי בהאי שינויא דחיקא דקאמר רבה דהא בודאי ידע הברייתות כולם שמביא הוא בעצמו אח"כ ואם כן מדחזינן דס"ל לר' שמעון במתניתין דלאו ממונא הוא. (וזה דוחק גדול לחלק בין בת קיימת כמו שכתבו תוס' לקמן ד"ה דאחין וכו') וחזינן לענין קרבן שבועה דיליף מקרא דוכיחש ע"כ צ"ל דס"ל לר"ש מסברא פשוטה דכשעמד בדין כבר ראוי להיות כשאר ממון לכל מילי מדאיצטריך קרא וכיחש א"כ אי נימא כפשטיה דברייתות כשעמד בדין ופליגי רבנן ור"ש א"כ ר"ש נפקא ליה מוכיחש נמי להורישו לבניו דלאו ממונא הוא דסוגיא פשוטה הוא בכולי תלמודא דכל מילתא דכתב רחמנא שהוא נגד סברא חיצונה ילפינן מניה והיינו טעמא דר"ש במתניתיין וה"ה דילפינן מיניה דאי מודה מיפטר. ואיכא למימר כדוחקא דרבה דכולי ר"ש הוא. והא דיליף ר"ש במתניתיין דלאו ממונא הוא מדאיצטריך ומעלה מעל לרבות קרבן שבועה דהוי ממונא אף דסברא פשוטה הכי היא. אלא ע"כ דאתי למעוטי דדוקא לענין קרבן שבועה הוי ממונא. אבל להורישו לבניו לאו ממונא כסוגיא דעלמא דכל היכי דכתב רחמנא כסברא הפשוטה ע"כ למעוטי במקום אחר אתי. אך אין לומר דנילף נמי מיניה למעט דלאו ממונא הוא לענין דאי מודה ומיפטר דזה אינו דא"כ לא שייך קרבן שבועה כיון דאי מודה מיפטר לא ה"ל אלא כפירת דברים. ונראה דהא דמסתפק אביי לאוקמי כולי ברייתא כר"ש אף דשנויא דחיקא היא כדקאמר רבה. היינו משום דאי נימא כפשטיה ע"כ לא נמלט מדוחק גדול דודאי לרבנן דילפי מומעלה מעל דחייב קרבן שבועה. וס"ל נמי במתניתיין דהוי נמי ממונא להורישו לבניו א"כ ע"כ צ"ל דסברא פשוטה הוא דלאו ממונא הוא וכיון דריבתה התורה ומעלה מעל דהוי ממונא לענין קרבן שבועה נגד הסברא הפשוטה ילפינן מיניה נמי דלענין להורישו לבניו הוי ממונא דאי ס"ד דהסברא פשוטה דהוי ממונא א"כ מדכתב רחמנא ומעלה מעל ע"כ למעוטי במקום אחר. וכיון דלר"ש צ"ל ע"כ דהסברא פשוטה דממונא הוא א"כ זה דוחק גדול למימר דפליגי ר' שמעון ורבנן בסברא פשוטה. ובזה יש לתרץ קושיות תוס' ד"ה לא בשלא עמד בדין וכו' ומה צריך קרא דוכיחש וכו'. דיש לומר דלהך סברא ע"כ הא דס"ל לר"ש במתניתין דלא הוי ממונא להורישו לבניו אפילו עמד בדין היינו ע"כ דנפקא ליה מומעלה מעל דכיון דסברא פשוטה הוא דהוי ממונא ע"כ דומעלה מעל אתי למעט דדוקא לענין קרבן שבועה הוי ממונא אבל לא להורישו לבניו וכיון דע"כ צ"ל דקרא דומעלה מעל לא אתי לגופיה היה מקום לטעות דקרא דומעלה מעל אתי לרבות אפילו לא עמד בדין ולגופיה דחייב קרבן שבועה וכמ"ש התוס' בריש יבמות דף ג' ע"ב ד"ה טעמא וכו'. דכל היכא דאיכא לאוקמי קרא לגופיה עדיפא לכך הוצרך וכיחש למעט שלא עמד בדין מקרבן שבועה. וממילא ידענו דקרא דומעלה אתי למעוטי להורישו לבניו דלאו ממונא כנ"ל. וכשחזר בו רבה ואמר שנויא דחיקא לא משנינן וכבר כתבתי דזה דוחק יותר לומר דפליגי בסברא פשוטה א"כ כי היכי דלרבנן ע"כ הסברא פשוטה דלאו ממונא וילפי מומעלה מעל דהוי ממונא לקרבן שבועה וה"ה לכל מילי. ע"כ צ"ל באמת לר"ש גם כן דהסברא פשוטה דלאו ממונא וע"כ וכיחש לאו לגופיה איצטריך אלא למעט דלהורישו לבניו הוי ממונא ובאמת צ"ל דמתניתיין דס"ל לר"ש דלאו ממונא היינו כמ"ש התוס' בד"ה דאחין וכו' דמתניתיין מיירי כשהבת קיימת שאני. ואביי ס"ל לדוחק לחלק בין כשהבת קיימת. ובזה נתקשה כ"ב שנים דבכל צד לא נמלט מדוחק עד דיתיב ר' יוסף ברישא ופירקה דלעולם וכיחש אתי לר"ש למעט דלהורישו לבניו הוי ממונא ומתניתיין שאני משום דכתב ונתן. ובאמת דבזה א"ש ונמלט מכל דוחק. וגם השתא אתיא ברייתא דר' שמעון בפשטות טפי ואין צריך לפרש דוכיחש אתי לאורוי על מקום אחר דשפיר איצטריך לגופיה אף דהסברא פשוטה הוא דלא הוי ממונא כדשמעינן לרבנן מכל מקום הוי אמינא דהוי ממון מדיוקא דונתן דלא איצטריך דהא הסברה פשוטה הוא דלא הוי ממונא אלא דאתי לאורוי דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו והוי אמינא דבשאר קנסות הוי נמי ממונא לענין קרבן שבועה לכך איצטריך וכיחש למעט מקרבן שבועה ועל זה הקשה מברייתא דקתני נמי קנס דאונס ופיתוי ומוקי לה בעמדה בדין ובגרה ומתה דהוי כמו שאר קנס. וע"ז מקשה אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממונא הוא בשלמא לספיקא דאביי דר"ש ס"ל דסברא פשוטה הוא דהוי ממונא ואתי וכיחש לאשמעינן דלא הוי ממונא לקרבן שבועה וה"ה לכל מילי היינו דקאמר יצאו אלו שהן קנס דהא גופא קמ"ל קרא שהן קנס אבל לפי מאי דמסיק ר"י דמוכח מונתן דבשאר קנסות הוי ממונא ולא אתי קרא דוכיחש אלא לפטורי מקרבן שבועה לבד אין שייך לומר שהן קנס ומפרש עיקרן קנס והדר מקשה מדיוקא דמתניתיין דשבועות דבשלמא לפי ספיקא דאביי באמת בעמד בדין נמי אי מודה מיפטר כדילפינן מוכיחש אבל לר' יוסף קשה מדיוקא הא עמדה בדין ובגרה ומתה כמו שכתבו התוספות. ודוק: כן נלענ"ד לולי דברי רש"י ותוס' ז"ל:
ועתה נלענ"ד לפרש ע"ד זה שיטת רש"י ז"ל. דס"ל גם כן דספיקא דאביי ע"כ אף דידע מברייתא דוכיחש וממתניתיין כדמקשה בתר הכי לרבה אלא דנסתפק אי כפשטיה דברייתות דפליגי ר"ש ורבנן אי כדוחקיה דרבה דכולי ר"ש הוא אלא דס"ל לרש"י ז"ל דבזה ודאי אין להסתפק דנימא דפליגי ר"ש ורבנן בסברא הפשוטה וכיון דמוכח לרבנן דסברא פשוטה הוא דלאו ממונא וילפי מומעלה מעל דהוי ממונא לכל מילי ע"כ לר"ש נמי הסברא פשוטה כן ועל כרחך וכיחש אתי למעוטי במקום אחר דהוי ממונא וכיון דאי אפשר לומר לענין להורישו לבניו הוי ממונא דהא שמעינן לר' שמעון בהדיא במתניתיין דלאו ממונא הוא ע"כ דס"ל לר' שמעון דלא ממעטינן אלא חדא והיינו לענין דאי מודה לא מיפטר ועל דבר זה נתקשו כ"ב שנים דבאמת משמע להו דיש לדייק מוכיחש לכוליה מילתא דאף להורישו לבניו הוי ממונא והיינו דפי' רש"י בד"ה כי אמר רבה וכו'. ולא מיפטר תו בהודאה דלכאורה מיותר הוא. ולפמ"ש דהא דקשיא להו כ"ב שנים היינו לדייק מוכיחש לכולי מילתא א"כ על כרחך דממעטינן מוכיחש דהוי ממון לכוליה מילתא בין להורישו לבניו ובין דלא מיפטר בהודאה. ולפ"ז יש ליישב נמי קושיתם על רש"י ז"ל מהא דמקשה אביי בסוף הסוגיא ממתניתיין דשבועות תיקשי ליה לנפשיה דיש לומר דאף דאביי הוי סבר בתחלה דדיוקא דמוכיחש לענין דאי מודה לא מיפטר ולא לענין להורישו לבניו כנ"ל היינו משום דקשיא ליה מתניתיין דידן אבל לאחר שחידש רב יוסף דטעמא דר"ש במתניתין הוא מונתן תו אין להקשות ממתניתיין דשבועות דיש לומר להיפך דר' שמעון לא ממעט מוכיחש בשאר קנסות אלא לענין להורישו אבל לענין דאי מודה מיפטר לא הוי ממון אף בעמד בדין אבל לרבה דס"ל דיש לדייק כוליה מילתא קשה. ודוק:
ויותר נראה דס"ל דהאי איתיבי לאו מדברי אביי הם אלא לשון הסוגיא ואף התוס' לא הקשו אלא משום דהוי סברו דרש"י הוציא מזה פירושו דפשיטא ליה לאביי דאי מודה לא מיפטר. אבל לפי מ"ש אין צורך לזה. כל זה כתבנו לשיטת רש"י. ושיטת התוס' יבואר בס"ד בסוף שמעתין:
תוס' ד"ה הפלת את שיני וכו'. הנה הש"ך בח"מ סימן צ"ה מביא פלוגתת הפוסקים אם דוקא עבדים הוקשו לקרקע או אפילו בן חורין ולדעת התוס' וריטב"א בקידושין דדוקא עבדים הוקשו לקרקעות משום דכתב בהו והתנחלתם א"כ לפ"ז אין מקום לקושיתם הכא דכיון דהעבד תובע את עצמו שהוא כבר בן חורין והוא כופר ונשבע לשקר הוי ליה כפירת בן חורין דלא הוקש לקרקע. ולכאורה היה נראה לי דהיינו דסמכו קושיתם למה שכתבו בתחלה דצריך גט שחרור לר' שמעון דס"ל להתוס' דאם כן אפילו לפי תביעתו אכתי עבד הוא דמחוסר גט שחרור ושפיר הקשו דלא מחייב קרבן שבועה. מיהו זה דחוק דיש לומר דמעוכב גט שחרור לענין זה כבן חורין דמי דהא לפי הטעם שכתבו התוס' דעבדים כקרקעות משום דכתיב בהו והתנחלתם ואמרינן בגיטין פרק השולח דף ל"ט דהמפקיר עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה משום דאיסוריה לא מורית ליה לבריה אם כן מעוכב גט שחרור אינו בכלל והתנחלתם דאיסורא דאיכא גביה לאו בר ירושה הוא. ותו קשה לע"ד לדעת התוס' והרמב"ם הובאו בח"מ סימן הנ"ל בטוענו שחפר בשדה בורות שיחין ומערות אע"ג דהתביעה הוא מעות מ"מ כיון שהתביעה בא מכח קרקע הוי ליה כקרקע לענין שבועה א"כ הוי ליה להתוס' להקשות מרישא דברייתא המית שורך את עבדי דהתביעה בא מכח עבד והוי ליה כקרקע ודוחק לומר כיון דיחד כלי לא הוי ליה כקרקע דאפ"ה העיקר בא מכח קרקע. ותו דע"כ צריך לומר כן דמש"ה פטור מקרבן שבועה משום דעיקרו קנס לא מהני היחוד כלי כמו שכתבו התוס' לקמן ד"ה מאי לאו וכו'. מיהו לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאע"ג דהתביעה בא מכח קרקע שחפר בו בורות אם תובעו מעות חייב שבועה ודוקא כשתובעו למלאות החפירות אם כן ה"נ בהמית שורך את עבדי לא הוי ליה כקרקע כיון שתבעו מעות. ולכאורה היה נראה לי דלפי תירוץ התוספות דר' שמעון ס"ל עבדא כמטלטלין יש לתרץ מה שדקדק הרא"ה ז"ל דלא תני ברישא דברייתא דהוא רבנן דר"ש הני מילי דתני בסיפא שורך המית וכו' והפלת את שיני וכו'. משום דאם נימא דהתביעה הבא מכח קרקע הוי כקרקע כסברת הרמב"ם ונימא נמי כסברת הראב"ד דבן חורין הוקש לקרקע א"כ יש לומר דרבנן דרבי שמעון ס"ל דעבדים הוקשו לקרקעות ולא שייך קרבן שבועה בהני מילי. אך נלענ"ד דזה אינו דפלוגתת הנ"ל תליא זה בזה דהא הוכחת הראב"ד שם דתביעה הבאה מכח קרקע אינו כקרקע הוא מהא דקאמר בשבועות חבלת בי שתים והוא אמר לא חבלתי אלא אחת חייב שבועה דאורייתא וכיון דס"ל דבן חורין הוקש לקרקע צריך לומר דאע"ג דהתביעה בא מכח קרקע אפ"ה חייב שבועה דאורייתא א"כ אי אפשר לפרש הכי. אך לפי מ"ש דס"ל להתוס' דמעוכב גט שחרור הוי ליה כעבד שפיר יש לומר כנ"ל. אך העיקר נלענ"ד דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל תביעה הבא מכח קרקע הוי ליה כקרקע ממילא מתורץ קושיא קמייתא הנ"ל דמה שטוענו הפלת את שיני הוי ליה כתביעת בן חורין דאפ"ה אין כאן שבועה דכיון דס"ל דכל תביעה הבא מחמת קרקע פטור משבועה. א"כ הכי נמי כיון שבתחלה היה עבד אף שהעבד טוען שיוצא לחירות מ"מ תחלת התביעה הוא מכח עבדות והויא ליה כקרקע. ובזה נלענ"ד עיקר להבין בדברי התוס' הא דלא הקשו מרישא דשורך המית כנ"ל משום דאמרינן בגיטין פרק השולח דף מ"ב דבמעוכב גט שחרור הקנס לרבו וכיון דר"ש ס"ל יוצא בשן ועין צריך גט שחרור א"כ ברישא דהמית שורך לא מצי להקשות דהמ"ל דמיירי שאותו העבד שהמית השור לא היה עבד גמור אלא מעוכב גט שחרור דיש לו קנס ולא הוקש לנחלה כנ"ל ואין עיקר התביעה בא מכח קרקע כלל דהא כבר היה מעוכב גט שחרור דלא הוי כקרקע והיינו נמי שכתבו התוס' דאי הוי אמרינן דיוצא בשינו נותן לו דמי עינו הוי א"ש דדמי עין אינו בא מכח קרקע כיון שיוצא בשינו אע"ג דעדיין מעוכב גט שחרור לר"ש מ"מ אינו כקרקע אך כיון שכתבו דלמ"ד צריך גט שחרור פטור מדמי עין אם כן קשה מסיפא דוקא והוצרכו לתרץ דר"ש ס"ל עבדא כמטלטלין וממילא מתורץ הא דלא נקטי רבנן הני תרי מילי דס"ל עבדא כקרקע וס"ל ג"כ דאין צריך גט שחרור אם כן ליכא לאשכוחי שורך המית את עבדי במעוכב גט שחרור כמו לרבי שמעון אלא בעבד גמור והוי ליה עיקרא קרקע. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |