הפלאה/כתובות/לח/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בשלמא ר"ע דמתניתין לא אתיא גז"ש וכו' פירש"י דחד לאפנוי וא"נ אינו מופנה וכו'. נראה פירושו מ"ש א"נ אינו מופנה היינו משום דאי לא ילפינן גז"ש איצטריך בכל חד באונס ומפתה ואינו מופנה כלל. ולפי מאי דסבר רש"י בתחלה דמופנה בחד צד משום דיש לומר אפילו לא נילף גז"ש מאשר לא אורסה מ"מ כיון דאמרינן בריש פרקין דכתיב נערה ובתולה יתירא לאינך דרשות לחייבי לאוין וחייבי כריתות ומשמע שם דיותר סברא למידרש הני קראי לגז"ש וא"כ ס"ל לרש"י בתחלה דאפילו לא נילף מאשר לא אורסה הוי מוקמינן הני נערה ובתולה לגז"ש אלא כיון דהוי ילפינן גז"ש א"כ אייתר חד אשר לא אורסה דנילף בגז"ש וממילא מוקמינן הך יתורא דאשר לא אורסה לגז"ש וממילא אייתר הני ריבויא דנערה ובתולה לחייבי לאוין וחייבי כריתות. וק"ל:
שם בגמרא אמר אביי וכו'. לכאורה קשה לפי שיטת ר"י הלבן בתוס' ד"ה יש בגר וכו' דאדם מוריש קנס לבניו א"כ מנ"ל לאביי דבא עליה ומתה פטור לגמרי דילמא כי היכא דדרשינן בבא עליא ואח"כ בגרה דלעצמה מהך קרא ונתן לאבי הנערה כמ"ש התוספות לקמן ד"ה מה בוגרת וכו' דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת. הכא נמי נימא דבא עליה ומתה לעצמה ונ"מ היכא דאיכא בע"ח כמו שכתב התוספות דאין האב יורש. ונראה דס"ל לאביי בפשיטות מצד הסברא דמיתה עושה בוגרת א"כ כיון דממעטינן מחד נערה למעט דבא עליה ובגרה דלעצמה תו אין צריך מיעוטא במתה דלעצמה כיון דמיתה עושה בוגרות וע"כ קרא יתירא לפטור לגמרי. ובזה נלענ"ד דאתי שפיר הא דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא לרבא. דלכאורה לפמ"ש התוס' דהא דמיבעיא לרבא יש בגר בקבר היינו לענין אם היא חייבת לאחרים. א"כ לכאורה גם בעי' דמר בר רב אשי אליבא דרבא אם מיתה עושה בוגרות היינו נמי אם היא היתה חייבת לאחרים דאל"ה מאי נ"מ אם עושה בוגרות הא בבגרה הקנס לעצמה והוא יורש אותה א"כ משמע דפשיטא ליה לרבא דעכ"פ חייב קנס דלא כאביי ולא אתי שפיר לישנא דמיבעיא לרבא כמ"ש רש"י לקמן ד"ה מר בר רב אשי וכו'. ולפמ"ש אתא שפיר דהיינו דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי ר"ל מדדריש אביי לפטור לגמרי ולא דריש הא מתה לעצמה ע"כ דפשיטא ליה מצד הסברא דמיתה עושה בוגרות והיינו דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי מצד הסברא מיבעיא לרבא ודוק:
אך אכתי קשה לי על שיטת ר"י הלבן דאמרינן לעיל בריש פרקין דנערה הנערה תלתא רבויא נינהו חד לגופיה וחד לדאביי וחד לחייבי לאוין שיש להם קנס קשה הא איצטריך חד לגופיה דהיינו נערה דכתיב גבי שכיבה למעט בוגרת בשעת שכיבה דפטור לגמרי ונערה הנערה דכתיב גבי נתינה חד למעט אבי מתה דפטור לגמרי וחד למעט אם בא עליה ובגרה בשעת נתינה דלעצמה א"כ צריכא כולהו קרא ומנ"ל רבויא דריש פרקין לחייבי לאוין ע"ש. ולשיטת התוס' דאין אדם מוריש קנס לבניו יש לומר דבאמת אף לאביי לאו קרא יתירא הוא לאבי מתה אלא דס"ל בפשטות דמיתה עושה בוגרות וכי היכא דממעטינן מונתן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת ה"נ ממעטינן ולא לאבי מתה דמיתה ובגרות חדא הוא כיון דאין אדם מוריש קנס לבניו כ"ש לבעל חוב כמו שיבואר לקמן ממילא פטור לגמרי והיינו דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי דמיתה ובוגרות חדא הוא מצד הסברא דהא ליכא אלא חד קרא דילפינן מיניה בא עליה ובגרה ומיניה פשיטא ליה לאביי ג"כ למתה דה"ל כמו בגרה והא גופא מיבעיא ליה לרבא ודוק: ועיין לקמן ע"ב מ"ש בזה עוד:
שם בא"ד מיהו ההיא דבסמוך יש לדחות דנ"מ אם היא חייבת וכו'. דבריהם ז"ל אינם מובנים לי דלא מיבעיא בגובה מעות או מטלטלין דאין לבעל חוב בהן כלום דקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו בגבה קרקע הא הכא אליבא דרבא קיימינן ואמרינן בפסחים דף ל"א לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה הא דאמר ר' נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותו מהן היינו משום דמשתעבדי בחיי אבהון מדר' נתן א"כ הכא דבחיי הבת דאבהו הוי ולא אשתעבד מדר' נתן ואין ב"ח גובה מהיורשים. ותו קשה לדעת הרא"ש והרמב"ן דאין ב"ח נוטל בראוי עיין בח"מ סוף סימן ק"ד א"כ קשה דאין לך ראוי גדול מזה דבחיי הבת דאבהו הוי. ויותר היה נראה לומר דנפ"מ היכא דמת האב אח"כ ג"כ ואח"כ בגרה בקבר ויש עליו בע"ח דידיה. דאי דידיה הוי זכה הבעל חוב ואי פקע אב א"כ יכולין לומר יורשי האב אנן מינה דידה ירתינן כדאמרינן בבבא בתרא דאמרי מכח אבהו דאבא קאתינא ע"ש דף קס"ט ועיין בש"ך בח"מ סוף סימן ק"ד. ובבע"ח דאב שפיר יש לומר שנשתעבדו הנכסים מחייו אלא דאכתי צ"ע גם בזה אם נשתעבדו ואם לא מקרי ראוי כיון דאי בעי מודה ומפטר ואין החיוב אלא משעת העמדה בדין. ונראה דלא רצו התוס' לפרש כן דנ"מ היכא דמת האב ובבע"ח דאב דא"כ אפילו בלא בגרה אח"כ תיפוק ליה דמיתה דהאב עצמו עושה בוגרות. כדאיתא לקמן ריש פרק נערה וכדאמרינן נמי בקידושין דף ט"ז מיתת האב שמוציאה מרשות האב וכו' וא"כ לעולם יכולים יורשי האב לומר דמינה דידה ירתי. ונלענ"ד ליישב דבריהם דס"ל דהכא שאני כיון דאין הקנס תחת יד יורשים לא זכו בו היורשים דנהי דקי"ל כר' עקיבא דף פ"ד בהיה להם מלוה ביד אחרים ינתנו ליורשים מ"מ בקנס שאני משום דבשאר חוב זכו היתומים מיד כשמת האב והוא בחזקתן משא"כ בקנס אפילו אם הקנס הוא מטלטלי לא זכו בו היתומים עד שנתחייב בדין וכיון שהבעל חוב קודם לא הוי ליה מטלטלי דיתמי דהא טעמיה דר"ע משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה נמצא כבר הוא בחזקת היורשים עד שנשבעו משא"כ בקנס אם נשבע הבעל חוב קודם העמדה בדין לא זכו בו היתומים מעולם. וכ"ש בקרקע דלא הוי ליה כיתומים שגבו קרקע. ועיין מ"ש לקמן דף פ"ד. ודוק:
בא"ד אבל הקשה ריב"ם וכו'. אמלא דאדם מוריש וכו'. לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דב"ח קודם ליורשין א"כ הוי מצי לשנויא שיש בעל חוב על אביהם ובאמת אין אדם מוריש אלא דאפ"ה הוי חמשה חצאי בקר משום דנהי שכתבנו דס"ל להתוס' דבקנס שביד אחרים יכול בעל חוב לגבות אבל מטלטלין שביד היורש עצמו ודאי דאין בעל חוב יכול להוציא מידו. אך זה אינו דהא דכתבו התוס' מקודם דב"ח גובה מקנס היינו לפי מאי דקיימא התם בסברא דאדם מוריש קנס לבניו אבל אם נימא דאין אדם מוריש כל שכן דלא משתעבד לבעל חוב דכיון דאין יכול להורישו הוי ראוי לב"ח.
בא"ד ומשני בשעמד בדין וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא הטעם דאין אדם מוריש קנס לבניו היינו משום דלא הוי ממון גמור כל זמן שלא עמד בדין דאי בעי מודה ומיפטר. א"כ יש לומר אע"ג דקס"ד דלא עמד בדין על הטביחה יש לומר דמיירי שעמד בדין על הקרן והכפל לבד לאחר הטביחה ונתחייב כבר בבית דין ועדיין לא תבעו על הטביחה ומת וכיון דע"כ איכא עדים על הטביחה דהא ע"פ עצמו אינו מתחייב אם כן הא קי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים אין הודאתו פוטרתו אלא כשמחייב עצמו בקרן משא"כ הכא שכבר נתחייב בבית דין וכיון דאין הודאתו פוטרתו הוי ממון ויכול להורישו לבניו ואפ"ה הוי ליה חמשה חצאי בקר משום חלקו כיון דלא עמד בדין. מיהו אכתי קושיא שניה שכתבו מהא דמסיק דלא טבחו כולו באיסורא שפיר הקשו דליכא למימר בעמד בדין על הקרן דא"כ שלו הוא טובח. ונלענ"ד דזהו כונת התוס' שכתבו בלשונם דאי עמד בדין לא מחייב וכו'. ולכאורה הוא מיותר וגם אינו בדבריהם שם במרובה דהא שפיר הוי הדיוק דטעמא דטבח לאחר מיתה דליכא כולו באיסורא. אבל בחייו אפילו לא עמד בדין. ותו דהתם כתבו דאי אפשר לאוקמי בעמד בדין ואמרו חייב אתה ליתן לו דאם כן לא הוי חמשה חצאי בקר ע"ש. והכא כתבו דמשכחת בחייב אתה ליתן. ולפמ"ש כוונתם דאי עמד בדין על הקרן דבזה יכול להוריש כבר כנ"ל ושפיר שייך בין ברישא בין בסיפא אלא דכיון דעמד בדין כבר על הקרן שלו הוא טובח. ובזה נכון נמי מה שתירצו כאן דעמד בדין ואמר חייב דמיירי ע"כ בעמד בדין על הקרן כמ"ש מהרש"א ז"ל וממילא דיכול להוריש הטביחה דהוי ממון להורישו משום דאינו יכול לפטור בהודאתו משום שאינו מחייב עצמו בכלום. אך קושיא קמייתא יש ליישב כנ"ל. ודוק:
ולפי זה נראה דיש ליישב גם קושייתם דלעיל בשמעתין דקאמר דבנה הוי היינו דמשכחת במקום דליכא בושת ופגם וצער כדאמר לעיל דף ל"ב בשוטה ומפותה דלא מחייב עצמו בכלום ולא מיפטר בהודאתו ושפיר הוי ליה ממון להורישו. ואין להקשות דאי מיירי במפותה הא מחלה זה אינו דכיון דמתה קודם החיוב בטלה המחילה כנ"ל. ותו דשוטה לא מהני בה מחילה אי נמי שכבר שילם בושת ופגם. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |