הפלאה/כתובות/כ/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' צריך להבין כיון דעיקר שנויא דר"נ היינו דהא דקאמר בברייתא אינן נאמנים מיירי לענין קריעת השטר דמהני תפיסה א"כ עיקר שנויא חסר מן הספר דהא המקשה גם כן ידע דהוא ספק כיון דתרי ותרי נינהו ולא הוי ליה ר"נ למימר אלא מאי אינן נאמנים דלא קרעינן ליה ואי תפס תפס. תו יש לדקדק דברייתא דהכא נקט סתמא אינן נאמנים וברייתא דפרק מי שמת שהביאו התוס' ד"ה אמר רב ששת וכו' נקט סתמא אם יש עדים הלך אחר עדים והיינו ע"כ בלא תפיסה ולא הוי ליה למנקט סתמא הלך אחר עדים. ונלענ"ד דהמקשה הוי סבר דכיון דלא מגבינן ביה משום דתרי ותרי נינהו לא מהני אפילו תפיסה אחר כך. ונראה הטעם משום דאמרינן בב"ק דף ע"ד דכל שני כיתי עדים דהכחישו זה את זה ואחר כך הוזמו אותן עדים דלא עבדינן כוותייהו כיון שלא נפסק הדין על פיהם הוי ליה כהוכחשו ולבסוף הוזמו ופטורים למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה היא א"כ יש לומר דבזה לא מהני תפיסה דכיון שנפסק ע"פ עדים המכחישים אותן ממילא דלא הוי עדותן עדות שאתה יכול להזימן למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה. לא מיבעי' להפוסקים שהביא הש"ך בח"מ סימן ל"ו והכריע כמותן דאף בעדות ממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן א"כ איך יועיל התפיסה ע"פ אותן עדים כיון שלא נפסק הדין על פיהם הא לאו בני הזמה נינהו ואפילו לדעת הפוסקים דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן היינו מתקנת חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בריש סנהדרין אם כן כיון דעדים הפוסלין השטר ונפסק הדין על פיהם דלא מגבינן ביה הוי ליה עדות דאורייתא שיכול להזימן ודאי דאזלינן בתר עדים כשרים מדאורייתא ולא יועיל התפיסה משא"כ לבתר דמשני רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה א"כ אפילו אותן עדים שלא נפסק הדין על פיהם אפ"ה בני הזמה נינהו אף דסתר ר"נ דברי רב ששת דמהני הכחשה שלא בפניהם אבל בהא דהכחשה תחלת הזמה היא ס"ל כותיה וממילא דמהני תפיסה ושפיר משני אוקי תרי להדי תרי וכו'. והא דקאמר לשון אלא דמשמע דהדר ביה משנויא קמא אינו אלא אהא דאמר ר"ש דבעינן הכחשה בפניהם ולפ"ז ממילא מתורץ הא דנקיט בברייתא דבבא בתרא הלך אחר עדים סתם משום דברייתא זו לית לה הא דהכחשה תחלת הזמה כמ"ש התוס' אליבא דרב ששת דהך פליגא א"כ ממילא דלא מהני תפיסה מיהו אנן קי"ל דהכחשה תחלת הזמה היא כרבא בב"ק דף ע"ד וכסוגיא דשמעתין שכתבו כל הפוסקים להלכתא. ודוק:
תוס' ד"ה ואוקי ממונא וכו' וקשה דאמרינן בפרק קמא וכו' לכאורה היה אפשר לומר דהא דמהני הכא תפיסה היינו תפיסה בלא עדים. ולא ה"ל מיגו במקום עדים כיון דה"ל תרי ותרי. משא"כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא ה"ל תרי ותרי ה"ל מיגו במקום עדים. ונראה דאכתי ברישא נהי דעדים מעידים שפסולים היו מ"מ יכול להיות שהלואה אמת א"כ אי תפס בלא עדים יאומן על ההלואה במיגו. ומיהו איכא לאוקמי בשטר מתנה דכיון שהשטר פסול בטילה המתנה. א"נ בבא לגבות מהיורשים ור"נ לטעמיה דס"ל בבבא בתרא דף קע"ה דשעבודא לאו דאורייתא וממילא דס"ל דאין מלוה על פה גובה מן היורשים כדס"ל לרב ושמואל בסוף ב"ב ובקידושין דף י"ד. וא"כ אפילו אם ההלואה היא אמת אינו מועיל תפיסה כיון דאינו נאמן אפילו במיגו להכשיר את השטר דה"ל מיגו במקום עדים. שוב מצאתי בריטב"א שתירץ כן דמיירי בתפיסה בלא עדים וכתב דברישא לא מהני כההיא דפ' חזקת הבתים דף ל"ב דאמרינן אין שטרא זייפא הוא דלא מהני מיגו. מיהו לפמ"ש שם התוס' והפוסקים טעמא אחרינא דה"ל מיגו להוציא. א"נ משום שצריך לבא בתחלה בטענת שקר ושטר זיופא כדי שיהיה לו מיגו משא"כ הכא בתפיסה בלא עדים דלא שייך טעמים אלו למה לא יאומן ברישא על ההלואה ושפיר הכריחו התוס' דמיירי בתפיסה בעדים וס"ל לדוחק לאוקמי במתנה או ביורשים כנ"ל וכן כתבו כל הפוסקים. וק"ל:
ונראה עוד דיש לומר דאפילו במתנה או ביורשים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה נאמן במיגו כשתפס בלא עדים ולא הוי מיגו במקום עדים משום דכתבו התוס' לעיל דף י"ח ע"ב דבשני עדים לא אמרינן מיגו אלא דאמרינן דאי בעי שתקי. משא"כ הכא אי הוי שתקי היה הוא נאמן משום דתפס בלא עדים ואפילו בקטנים ופסולי עדות דאפשר לומר דנאמנים במיגו דאי בעי הוי שתקי מן הקיום וגם היו מעידין שאותן עדים קטנים ופסולי עדות היו באותו יום הכתוב בו אפ"ה כיון דבאמת מודים העדים שהשטר אמת והוי ליה תרי ותרי אלא דנאמנים במיגו הא כמו כן גם הוא יש לו מיגו ואין זה מיגו במקום עדים אלא מיגו כנגד מיגו שלהם. ולסברת הריטב"א לא מהני מיגו בזה דמדמי ליה לשטרא זייפא נראה דס"ל דהשטר ודאי פסול דהוי מיגו במקום עדים אלא דלא נימא בשטר הלואה דנאמן במיגו עכ"פ על ההלואה כנ"ל על זה קאמר דכיון דהשטר פסול שוב אינו נאמן על ההלואה גם כן ומדמי ליה לשטרא זייפא וס"ל דהטעם הוא דכיון שטוען שיש לו שטר כשר ונמצא שקר תו לא מהימן על ההלואה במיגו ומצינו כה"ג בב"ב דף ק"ע בבא לידון בשטר וחזקה דכיון דטען שיש לו שטר ונמצא שקר לא מהני חזקתו. וכן הוא לדעת כמה פוסקים בח"מ ריש סימן עיין. וצ"ע לדינא בתופס שלא בעדים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אי אמרינן מיגו בזה. גם נראה לעניות דעתי יותר דדעת התוס' דאפילו בתרי ותרי לא מהני מיגו כלל. דכל שיש עדים בדבר לא שייך מיגו כלל דתרי כמאה וכמ"ש התוס' בהדיא בב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין לך וכו'. ומדברי הריטב"א הנ"ל משמע להדיא דס"ל דאמרינן מיגו בכה"ג במקום תרי ותרי. וצ"ל בכל זה לדינא . ודוק:
בא"ד וא"ת בחזקת הבתים וכו'. הנה לפי שיטת הפוסקים וש"ע ח"מ סימן קל"ט דכל דאלים גבר פירושו דמי שהחזיק בתחלה אין השני יכול להוציא ממנו אפילו תפס אחר כך לא מהני אם כן אי אפשר לומר דאתיא כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה דא"כ הדין הוא שכל מי שתופס לעולם אין השני יכול להוציא ממנו. אלא התוספת אזלי לשיטתייהו דס"ל בריש בבא מציעא וכן כתב הש"ך בשמם דכל דאלים גבר היינו נמי מי שתופס לעולם מהני:
תוספת ד"ה אלא אר"נ וכו'. עיין לקמן ריש דף כ"ב מה שכתבתי שם בס"ד בישוב קושיתם:
בגמרא קרא עליו ערעור אין וכו'. הרמב"ם וש"ע סימן מ"ו כתבו דדוקא קרא עליו ערעור. והטור שם ס"ל דלאו דוקא נקט והיה נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דבטוען מזוייף הקיום מדאורייתא א"כ כיון שמצינו כמה קולות בקיום דרבנן כגון לענין עדות קטן בסוף פרקין ולענין קיום שלא בפניו וכיוצא בזה א"כ במקום שהלוה טוען טענת מזויף דצריך קיום מדאורייתא אין לקיים השטר אחר שנכתב עליו קיום דשמא שם לא הי' טוען הלוה מזויף אלא טענה אחרת במיגו דמזויף ונתקיים ע"פ קיום דרבנן כגון על ידי קטן וכיוצא בו והאיך נוכל לקיים מתוכו שטר אחר שצריך קיום מדאורייתא ולפ"ז צריך לקיים דוקא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד דהיינו שידוע שטען עליו הלוה מזויף והוחזק בבית דין דבזה ודאי נעשה קיום המועיל בדאורייתא. וכיון דברייתא זו משמע שטוען הלוה מזויף יש לומר דדוקא נקט ברייתא משטר שקרא עליו ערעור ונתקיים כיון דבעינן קיום דאורייתא כנ"ל מיהו לפי תירוץ שני של התוס' בס"פ דהיכא דאיכא קיום משדה אחת אף שאותו השטר גם כן לא נתקיים מהני מן התורה א"כ ממילא דנוכל לקיים אפילו מדרבנן משטר אחר שנתקיים בבית דין אף שאינו ידוע אם קרא עליו ערעור דהא מן התורה יכול לקיים משטר אחר אפילו לא נכתוב עליו כלל ומדרבנן סגי אפילו בקיום דרבנן משטר אחר ולפ"ז יש לומר דבהכי פליגי הפוסקים הנ"ל. ודוק :
שם משתי כתובות ומשתי שדות וכו'. ופירש"י בשופי בלא ערעור. נראה לפרש משום דכתב הש"ע בסימן מ"ו דביוצא מתחת יד עצמו חיישינן שמא זייף הכל. אבל מתחת יד אחרים לא חיישינן שמא זייפו הם לצורך עצמם ונראה הטעם בזה כיון דכתובות אפילו אם אינם תחת ידן קי"ל דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וכן בשתי שדות כיון שאכלו שני חזקה בלא ערעור תו אפילו אבדו השטרות נאמנים מחמת חזקתן ואין צריך לשטרות וליכא למיחש לזיופא דידהו משא"כ מתחת יד עצמו יש לומר שזייף הכל כדי לקיים מתוכם שטר זה. ודוק:
תוס' ד"ה ור' יוחנן וכו' וא"ת ואמאי לא מצי חזו בכתבא וכו'. הנה לדעת הרמב"ם בש"ע סימן מ"ו דכשעידי השטר מעידים בעצמן צריכין שיזכרו גוף העדות ואם אומרין שאינן זוכרין אינו כלום אבל אם השטר מתקיים על ידי עדים אחרים אינן נאמנין לומר שאינן זוכרין. ולפ"ז הכא דמיירי בעד עצמו. וכן בפרק ארבעה אחים דקאמר זימנין דלא דכירי היינו דגזרינן שמא לא יזכרו העדים כלל ויראו בכתבם ואתי מסהדי ובאמת אין עדותן כלום דכיון שאינן זוכרין אף השטר אינו כלום. ואין להקשות דאכתי מאי מקשה בהגוזל גבי שורף שטרותיו של חבירו היכי דמי וכו' דילמא מיירי שהעדים החתומים בעצמן ראו את השטר קודם ששרפו והם אומרין שאינם זוכרין ואלו היה השטר לפנינו היה מתקיים ע"פ עדים אחריםאבל עתה שנשרף ומתקיים ע"פ עדים החתומים בו אינו מועיל כיון שאינם זוכרים. זה אינו דהא כתב הרמב"ם הטעם שהשטר מתקיים ע"פ עדים אחרים מועיל אף שהעדים אומרים שאינם זוכרין משום שאין העדים נאמנים בזה וא"כ שפיר מקשה דכיון שאין ידוע מה היה כתוב בשטר אלא על פיהם הם נאמנים שאינם זוכרין ולא הפסידו כלום בשריפת השטר שהרי האמת הוא דלא היה השטר שוה מידי. ואין להקשות על הרמב"ם מהא דקאמר פרק ד' אחין דאי לא דכירי דילמא חזו בכתבא ומסהדי ולא קאמר דאי לא דכירי לא מהני השטר מידי אף דיכול לקיים השטר ע"פ עדים אחרים מ"מ הא יהיו העדים החתומים נאמנים שאינן זוכרין כיון שהשטר תחת ידם כדאמרינן בפ' זה בורר גבי שליש דנאמן משום דאי בעי קלתיה. זה אינו דאכתי יועיל לר' יוחנן שיזכרו העדים מתוך השטר ואף לרב הונא מועיל כשזוכר קצת כפירש"י ודוק:
בא"ד וא"ת והכא וכו' יביא שטרא לבית דין וכו'. לכאורה אין זו קושיא כל כך דיש לומר דבאמת מועיל כשיביא כתב ידו לבית דין אלא דפליגי בלשון הברייתא דקתני ומעיד עליו דלא מיירי בהכי. וצ"ל דהקושיא על הברייתא עצמה. ולכאורה יותר הוי להו להקשות דלמה לו להעיד בסתם כאלו זוכר העדות יעיד שכך ראה בחתימתו דלא חשיב מפי כתבו כמ"ש התוס'. ונראה דזה אינו דכיון שאם היו שני עדים חתומים בו והוא מעיד שראה את השטר הוי ליה איהו עד א' משא"כ כיון שאין חתום בו אלא עד אחד א"כ אם מעיד שראה כן בכתבו הוי ליה עד א' על עד א' וזה לא מהני מידי לכך הקשו על הברייתא שיביא כתב ידו לבית דין ויתקיים כתב ידו ע"פ אחרים ואין צריך לעדותו כלל. ודוק: מה שיש עוד לדקדק בדבריהם בדיבור זה אי"ה יבואר בסוגיא דלקמן.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |