העמק דבר/דברים/לג

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

העמק דבר TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


א[edit]

וזאת הברכה. באשר נתברכו בני ישראל מיעקב אבינו ומבלעם. ע״כ הקדים הכתוב אשר זאת הברכה הגדולה מכולם היא אשר ברך משה באשר הוא איש האלהים שהשכינה היתה מדברת אז מתוך גרונו כמו שהשכינה מברכת לפני מותו דכבר נתבאר דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו וע״כ לא קרא השירה אלא מס״ת מש״ה כשהקדים הכתוב לקרוא למשה איש האלהים היינו שהשכינה מדברת בקרבו הוצרך לפרש דמשום שהיה סמוך למותו. ע״כ התלקח בכחו היפה שלהבת יה אשר האיר בימי חייו. וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט. מכ״מ לפני רגע אחרון האש נאחזת ביסוד האש. והוא מתלקח בכח. כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ומוכנת להאחז בצרור החיים. הרי הוא מתעלה בכח היותר ראוי לנשמה זו. וכך אמר אליהו לאלישע כשבקש ממנו פי שנים ברוחו. והוא מדה יותר גבוהה מכח אליהו. השיב לו אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך דמשום דאז יתעלה אליהו בעצמו פי שנים מאשר היה בגוף בשר ודם. ויהי אפשר להאציל מרוחו על אלישע זה הכח. וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה:

ב[edit]

ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו. העולם עומד בהשגחת ה׳ הפרטית ע״י תורה ועבודה וגמ״ח. והנה כח העבודה היה ביד אוה״ע וחסידיהם משעת בריאת שו״א. וביחוד היה מגיע מעלה זו לבני שעיר מיצחק אביהם שהיה יסוד העבודה כמו שנתבאר בס׳ בראשית. אבל משעה שנבחרו ישראל בסיני זרח משעיר מכחו היפה של שעיר למו היינו לישראל. וכדאיתא בזבחים דמ״ד לרצון להם ולא לאוה״ע. וע״כ אין מביאים נסכים שאע״ג שקרבנם טעון נסכים מכ״מ אין המה מביאים היינו משום שנסכים המה המרצים את הקרבן כמאמר הושע הנביא (ט׳) לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳:

הופיע מהר פארן. הוא ישמעאל. ומדבר במעלת גמ״ח שבודאי ישנו בכל אוה״ע. וביחוד בבני ישמעאל בני אברהם שהיה בעל גמ״ח נעלה. בכ״ז בשעת שנבחרו ישראל במ״ת הופיע חוזק זה הכח בישראל מחמת שגמ״ח להחזיק לומדי תורה הוא העולה על כל אופני גמ״ח שבעולם וכאשר יבואר עוד לפנינו. וזה אינו כי אם בישראל:

ואתה מרבבת קדש. כל העולמות מתנהגים באמצעות שרי מעלה. ואפילו כל מין וכל גידולי קרקע יש לו מזל ברקיע כמבואר בב״ר פ״י. ומשעת מ״ת נמסר הנהגת העולם לפי השגחתו ית׳ על ישראל וכדאיתא ביבמות פ׳ הבע״י אין אוה״ע מתברכים אלא בשביל ישראל שנא׳ ונברכו בך. נמצא שהקב״ה אתה לישראל מרבבת קדש המה שרי מעלה. ובמה נעשה כל אלה הגדולות מימינו אש דת למו בזה שהי׳ בימין הקב״ה אש דת. וכבר אמרו בשם הגר״א ז״ל דבתיב׳ דת למו מבואר תלמוד. ויש לבאר יותר דמש״ה כתב אש דת. ולא דת אש. כמשמעות הענין. אלא משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת. וכן ניצוץ מזה האבוקה עושה עוד אבוקה ע״י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד. שמתחלה בבוא הלכה נחקר ע״י עיונה ש״ת נעשה דת. ואח״כ מזו ההלכה שכבר נגמר. חוקרים דין שני ע״י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא תחלה אש ואח״כ דת. ואמר בלשון למו שהקב״ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה. וע׳ מש״כ בספר שמות ל״ד כ״ז:

ג[edit]

אף חבב עמים. אע״ג שהקב״ה חבב כל אוה״ע. וכמאמר ה׳ כי לי כל הארץ. מכ״מ אינו דומה לחבה יתירה של ישראל. ופי׳ ההבדל ביניהם בשני דברים. א׳ שאוה״ע. כל קדושיו. החביבות אינו אלא מי שהוא פרוש מאומתו להכיר את בוראו ולדעת יד ה׳ כי חזקה היא. ולא סתם עובד כוכבים שהוא אינו מכיר את בוראו כלל והרי הוא כבהמות נדמה. ב׳ בידך. אפילו מכיר את בוראו. אינו אלא בידך. היינו שהן כדאים למעשה ידי ה׳ כדכתיב אף ידי יסדה ארץ. והיה התכלית שיכירו גם המה שהוא ית׳ הבורא כמו שכבר נתבאר בפ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ ולעיל בשירת האזינו בפ׳ כי אשא אל שמים ידי וגו׳. ויותר מזה אין תכלית ורצון מאוה״ע אם לא שנתגייר מרצונו. והרי הוא ישראל ממש. משא״כ והם. שהוא ישראל שאנו מדברים בו. וכן פ׳ בפענח רזי לפי דרכו. והא דכתיב בלשון רבים יבואר לפנינו:

תכו לרגלך. מתפרש בשני אופנים. א׳ לת״ח וכדאי׳ בב״ב ד״ח תני ר״י אלו ת״ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר ומדינה למדינה ללמוד תורה. ב׳ בהמון ישראל. והמשיל דכולם מקטנם ועד גדולם הולכים איש אחר חבירו להרגלם בשמירת מצות התורה. וא״צ לפרוש עצמו לזה. אלא הרגלים הולכים מעצמן איש אחר חבירו. וכמו שמנקפים איש רגלי חבירו בהילוכו סמוך לו. ומש״ה כתיב כאן בלשון רבים ולא כמו בסמוך ישא מדברותיך בשביל שבמליצה זו נשתנו שני אופני עם ה׳. מש״ה כתיב בלשון רבים כמש״כ בספר במדבר כ״ג כ״ב בפסוק אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. והיה ראוי לכתוב תכו לרגליהם. אלא שנרמז במליצה שכ״ז היינו משום שהולכים בדרכי ה׳ איש לפי ערכו. וא״כ משמעות לרגלך. של הקב״ה הרי הבדל א׳. ישא מדברותיך. כלל האומה בין ת״ח בין המוני נושאים הנהגת הקב״ה את עולמו. שהרי הכל מתנהג ע״י מעשי ישראל אם בתורה אם בעבודה אם בגמ״ח. ומשמעות מדברותיך הוא הנהגה פי׳ המתנהגים מהנהגתך. ולא מלשון דיבור דא״כ דבריך או דברותיך מיבעי. ואמר מדברותיך לשון רבים. כאשר יבואר לפנינו שתי הנהגות שהקב״ה מנהיג עולמו הרי הבדל ב׳:

ד[edit]

תורה צוה לנו משה מורשה. במה נעשה כ״ז שישראל חביבים הם. ע״י תורה צוה לנו משה. היינו חלק פלפולה של תורה שנתנה מתחלה למשה כמו שנתבאר בראש הספר שבערבות מואב נתנה לישראל. והזהירנו ע״ז בכל משנה תורה. מש״ה כתיב צוה לנו משה. והכי נתפרש לעיל ד׳ מ״ד פסוק וזאת התורה אשר שם משה. וכמש״כ עוד לעיל א׳ ג׳ בפסוק זכרו תורת משה עבדי. והכי דעת חז״ל במקרא שאנו עומדים כמבואר בסנהדרין דצ״א ב׳. אר״י א״ר כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו. שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה היא לכל ישראל מששת י״ב. הרי דאינו מפרש המונע מקרא מאדם בישראל. אלא הלכה מתלמיד שיש בו כח לשמוע ולהבין. וכן דרשו שם דנ״ט אר״י עובד כוכבים שעוסק בתורה ח״מ שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה. וזה לא מיירי אלא עוסק דמשמעו בעומק הלכה ומוסיף לקח כמש״כ הט״ז באו״ח סימן מ״ט. וכמש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳ באורך ובביאור. והכי משמעות הכתוב לפי הפשט. שהתורה אשר צוה לנו משה. היא מורשה קהלת יעקב. כמו ירושה שמגעת בלי עמל עצמו. כך מגיע זכות עיונה ש״ת שת״ח עמלים בה. בירושה לקהלת יעקב שהן המה המון עם ה׳ מחמת שכח העיון א״א אם לא שמחזיקים את העמל בה בלי שום דאגת פרנסה. ובזה גם המחזיקים זוכים בה ובזכותה וכדאי׳ פ׳ מקום שנהגו כל המטיל מלאי לכיס של ת״ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה. שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. ובירושל׳ סוטה פ״ז וברבה פ׳ קדושים איתא עתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ואומר עץ חיים היא למחזיקי׳ בה וגו׳. ועוד הרבה אגדות חז״ל[א]:

ה[edit]

ויהי בישרון מלך. עתה בא לבאר לשון מדברותיך שמשמעו שני אופני הנהגות. והנה כבר ביארנו בפסוק שמע ישראל ה׳ אלהינו. שיש שני אופני הנהגות העולם בהשגחת ה׳ ית׳. הא׳ מעורב עם הטבע ומכונה בשם מלכות. והב׳ למעלה מן הטבע. למי שדבק בקונו יתברך ונקראת תפארת. כמו מלכותא דארעא. דכל המדינות מתנהגות עפ״י חקי המלוכה הקבועים. מכל מקום עם מי שקרוב למלך עמו מתנהג המלך למעלה מחקי המלוכה. כך מי שקרוב ודבוק במחשבתו לקונו ית׳ הוא למעלה מן הטבע. וכדאי׳ בסנהדרין פ׳ ד״מ דר׳ חנינא לא הי׳ ירא מן הכישוף ומקשה הגמ׳ והאר״י למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא ש״מ ומשני שאני ר״ח דנפישא זכותיה. והכונה בזה. דהא דאמרינן שמכחישים פמליא ש״מ אינו אלא הנהגת כוכבי לכת שהמה גלגלי הטבע. והכישוף למעלה מהם. אבל ר״ח הוא למעלה מן הטבע וגם למעלה מן הכח של הכישוף. ואמר כי ראשית הי׳ הנהגת ה׳ בישרון מלך. במדת מלכותו ית׳ ואמר ויהי דמשמעו דבר חידוש. משום שבימי משה לא היה כן. אבל ויהי היינו בימי יהושע שעבר כל חלוץ למלחמה:

בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ישורון הוא כנוי העליונה שבישראל. וכלשון המקרא אין כאל ישורון. וכמבואר בב״ר פע״ז. וא״כ הי׳ ראוי שתהיה הנהגת ישורון למעלה ממדת מלכות. וכן היה ראוי ליהושע ושאר גדולי הדור שהיו ודאי ראוים למדת תפארת כמו ר״ח. אבל בהתאסף וגו׳. שהיה עניניו לצורך הדור בכלל. ונגרר הפרנס אחר הדור וכדאי׳ בתענית סוף פ״ב הפרנס לפי הדור. ובירושלמי שם פ״ג שהכל הולך אחר הדור. והדור לא היה במעלה זו ומכ״מ נקראים ישורון. דכח האסיפה בכלל ישראל המה בבחינת ישורון לענין שכח זכותם רב שאם ההכרח להיות נס נגלה להצלתם לא יבצר מהם גם זאת. וע״ז נאמר אין כאל ישורון. אבל במקום שאפשר להיות הצלתם בדרך הטבע. תלוי לפי זכות הדור ומעשיו:

ו[edit]

יחי ראובן. ראשית הנהגה טבעית בהשגחה נסתרת הי׳ ראובן דחלוצי צבא היו שלו ראשונה:

ואל ימות. משום דבדרך מלחמה טבעית אפילו המנצחים לא ינקו רע לאבד כמה נפשות במלחמה. ע״כ ביקש משה שראובן יחי יצליח במלחמה ואל ימות. שתהיה ההשגחה עליו לטובה שאל ימות כלל:

ויהי מתיו. האנשים הרשומים ומצוינים מכונים בשם מתי. כמש״כ לעיל ב׳ ל״ד מלשון מ״ר ויקרא פ״ג. ואמר בתפלה שיהיו אנשי חיל שלו בעלי מלחמתו מספר. אנשים הראוי׳ כל א׳ וא׳ להמנות. ולא כמו כל גדודי מלחמה שאין הקפד אם חסר א׳ ומש״ה נקרא אין דרכו להמנות כפרש״י זבחים ד׳ ע״ב א׳ דמש״ה נקרא שור אין דרכו להמנות. משום שבעדר שלם אין הקפד להקונה ומוכר אם חסר א׳ או יתר א׳. וכמו כן הוא בגדוד אנשי חיל אין א׳ נקרא ראוי להמנות. משא״כ בראובן יהא הקפד אם יחסר א׳. וזהו מתיו מספר:

ז[edit]

וזאת ליהודה. עיקר מדת מלכות הוא ביהודה:

שמע ה׳ קול יהודה. דמדת מלכות באה בעזר תפלה כמש״כ בס׳ שמות י״ד מקרא ט״ו בפסוק מה תצעק אלי. הוכחה מכמה מקומות שבטוחים היו שיצליחו. ומכ״מ התפללו וכך דרכו של דוד וכל שבטו נוהג. שקודם שיצאו למלחמה היו מתפללים. וזהו שאמר דוד בראש הקינה על שאול. ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. יבואר להלן י״ב שהזהיר בשעה זו ללמד קשת. וטכסיסי מלחמה. ועדיין יש לבאר מדוע הזכיר דוד ביחוד את הקשת יותר מחרב וכדומה. אלא נכלל בזה עוד כונה. דידוע פי׳ מאמר יעקב אשר לקחתי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי. ונתבאר במקומו. דצלותי היינו תפלה קבועה של ש״ע. ובעותי הוא בקשה המיוחדת בעת צרה. ואמר דוד שמעתה יש ללמד בני יהודה להתפלל לפני יציאה למלחמה:

ואל עמו תביאנו. אע״ג שהוא בעצמו בעשרה מתפלל מצטרף תפלתו לכל עמו שבשדה המלחמה וכדאי׳ שלהי מס׳ ר״ה דש״צ מוציא עם שבשדות דאניסי ונחשב בזה תפלת רבים ביותר:

ידיו רב לו. אחר התפלה לא יהיה נצרך כ״כ לזרוע עמו. אלא יהי ידיו רב לו לגבר חיילים:

ועזר מצריו תהיה. כמו שנתבאר לעיל דאפי׳ המנצח ועושה גבורה. לא ימלט גם הוא מחצים וקשת ע״ז אמר ועזר מצריו תהיה שיהי׳ נמלט מצריו בהשגחה פרטית:

ח[edit]

וללוי אמר. עתה החל לברך השבטים שעיקר סגולתם שיתנהגו ע״י מדת תפארת שהוא למעלה מן הטבע. והיא מדברו השניה של הקב״ה. וראשית מדה זו היה שבט לוי במדבר ולדורות. ואמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. היא ברכה ללוי תומיך ואוריך. באשר שיבואר בסמוך שיש שני אופני חסידות. אחד נדרש לתמימות יתירה. ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוין להאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. ע״כ בירך את השבט שיהי׳ הקב״ה לעזר למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך לתמימות. ויהי כן להאיר הדרך למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך להאיר לו. ואמר לאיש חסידך לשון רבים כמו בשר חסידך. ולא אמר לאיש חסידך בשו״א. כמו לא תתן חסידך לראות שחת. אלא בשביל שיש חסיד בזה הפרט ולא בזה. ע״כ אמר דמלוי יצאו שני אופני החסידות וא״כ הוא איש חסידך. אבי של החסידים. וביאר שני אופני החסידות. כי דרך החסידות וגדרה (אינו כמו שגדר במס״י שהוא דקדוק במצות יותר מדי. וזה אינו אלא ענף הבא מגדר החסידות אבל עיקרו) הוא להתהלך עם קונו למעלה מטבע אנושי. וכמו מה שנקרא בין אדם לחבירו איש חסדו. שמשמעו שעושה עמו טובה מופלגת ממנהג אנשים. כך משמעות חסיד בין אדם לשמים הוא בהפלגה על טבע האנושי. וזה הוא בשני אופנים. א׳ נכלל בעשרת הדברות ולעיל ט׳ בשם אוהביו. וב׳ נכלל שם בשם שומרי מצותיו. ומפרש כאן דשניהם היה בשבט לוי. הא׳ להצדיק פעולת ה׳ עמו ולברך אותו באהבה אפי׳ על הרעה שרואה שמגיע אליו כמעשה הרשעים ואינו מוצא בעצמו על מה הגיע לכך. מכ״מ הולך בתומו עם ה׳ להתדבק באהבת ה׳ ולברכו. וע״ז מצלינן ובלשון חסידים תתרומם. לברך על הרעה בקבלת אהבה כשם שמברך על הטובה. ואע״ג שכן הוא חובה כדאי׳ בפ׳ הרואה על הא דתנן חייב אדם לברך על הרעה וכו׳ וצריך לקבלונהי בשמחה. מכ״מ אינו טבע אנושי. ומי שמקיים זה הדבר בשלמות נקרא חסיד. ואמר דמלוי יצא אהרן הכהן הראש:

אשר נסיתו במסה. הראשונים ז״ל וכן ת״א ביאורו מלשון נסיונות. ואין משמעות מסה בכך. אם לא שנימא דמ׳ של מסה הוא מ׳ השימוש כמו משכן. והנון חסר. ונשלם במה שהסמך דגוש. והרמב״ן פי׳ במקום מסה ומריבה. וא״כ היה ראוי להיות במסה הב׳ בפתח כמו לעיל ו׳ ט״ז כאשר נסיתם במסה. והנראה שהוא מלשון המסות. דשרשו הוא כמסוס נוסס. שממסה את הגוף כמש״כ בס׳ שמות א׳ י״א ובס׳ הלז ד׳ ל״ד. והכונה כאן במיתת נדב ואביהו. שאלו מתו והיו להם בנים. אע״ג שמכ״מ היה נחשב לצרה גדולה מיתת שני בנים כמוהם על פני אביהם. מכ״מ היה מקום להתנחם שהרי תחתם יקומו בניהם ולא הלכו תמס. אבל כאשר מתו בלי בנים הרי נמסו לגמרי. ומכ״מ לא עזב אהרן את דביקותיו ואהבת ה׳ באותה שעה עד שנדבר עמו ה׳ פ׳ יין ושכר. ועוד נתנסה. תריבהו על מי מריבה. דצרת מיתת נו״א עכ״פ הבין אהרן שהקב״ה רב עמו על דבר העגל כמו שביארנו שם עה״פ וידום אהרן. אבל גזרה שנגזרה על אהרן במי מריבה. אע״ג שבעצם הדבר אין זה צרה גדולה. שהרי מת בן מאה ושלש ועשרים שנה. ועולמו ראה בעיניו בכבוד והדרת זקנים מה שאין למעלה הימנה. אבל הריב שרב עמו ה׳ ואמר שהוא מת על זה החטא והוא יודע בעצמו שלא היה לפניו עצה לדבר אל הסלע. אחר שמשה נתבלבל ונסתם מקורו ואין לו לפתוח פה במקום משה. מכ״מ רב עמו ה׳. והוא לא הרהר אחר זה. כמש״כ בס׳ במדבר כ׳ כ״ז שעלה על ההר ברצון. והבין כי כך רצון ה׳ מאיזה כונה פנימית. ואין לנו להרהר אחריו ית׳. והריב אינו אלא עלילה ותסקופי דברים. והנה לזה החסידות נדרש מדת התמימות בהפלגה. להחליט כי אין לנו שום רצון כי אם רצונו ית׳. ואין לנו לחקור ולבקש דעת על מה הוא רוצה כך. והקב״ה ית׳ יודע תכלית זה הענין. ע״ז ברך משה שיהא הקב״ה מסייע להבא להחזיק במדה גבוהה זו לדורות. ויהי זכות אהרן החסיד עומד לזרעו:

ט[edit]

האומר וגו׳. עתה מבאר כי יצא מלוי דרך החסידות השני. שהוא במעשה המצות. וגם זה נתבאר במכילתא פי׳ ולשומרי מצותיו בשני אופנים. הא׳ לעשות בהפלגה מטבע האדם. והשני שמשתדל לזכות את הרבים וכדאי׳ ביומא דפ״ז א׳ שע״ז האופן כתיב לא תתן חסידך וגו׳ ואמר משה כאן דגם שני האופנים של חסידות מושרשים בזה השבט. הא׳ האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳. והנה בגמ׳ יומא דס״ו פירשו זה המקרא על כלל שבט לוי בשעת העגל ואביו היינו אבי אמו כו׳. אמנם יש לדקדק הרי לא נזכר שם כי אם איש בבנו ובאחיו. ולא אמר באביו ובאמו. וי״ל דלפי דקיי״ל בסנהדרין דפ״ה שאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו. והיינו משום שאפשר באחר. וה״נ משום כבוד אם לא היה ראוי להרוג בעצמו את אביה. ופי׳ לא ראיתיו. שלא השגיח להצילו ומסרו לחבירו להרגו. אבל לפי הפשט קאי על בני קרח שלא הלכו אחר דעת אביהם ואמם שהיא היתה עיקר במחלוקת כמבואר ברבה פ׳ קרח ע״פ מקרא באיוב. והמה בניו החסידים נתגברו כ״כ על טבע דעת אנושי וסרו מאחריהם. וכתיב לא ראיתיו בלשון יחיד. דמשמעות ראיה כאן. הוא קבלת דעתו כמו ראה אני את דברי אדמון. ולא היה רבותא שלא קבלו דעת אמם. אלא על שלא ראו דעת אביהם שהיה אדם גדול ג״כ ונוח היה להמשיך אחר דעתו רב אנשים. והמה בניו לא נמשכו אחריו:

ואת אחיו לא הכיר. זה קאי על כל השבט במעשה העגל. שהיה עסק העברה משער לשער במחנה בקנאה לה׳ כ״כ עד ששכחו כל אשר להם וקורבת אחוה כמו שביארנו באותו מעשה שלא היה אפשר להגיע לאותו מעשה הנפלא אם לא בזה האופן:

כי שמרו אמרתך. הן בני קרח הן כלל בני לוי בזה שנהגו בעצמן הפקירות לצאת מטבע אנושי. על מה היה כך לא בשביל שטבעם היה כך להיות רחוק מהורים ומאחוה חלילה. אלא משום כי שמרו אמרתך. בגדולת אהרן ובניו או במאמר ה׳ עברו ושובו משער וגו׳. זה לבד הוציאם למעלה מטבע אנושי. כמבואר בס׳ שמות:

ובריתך ינצורו. זה האופן השני של שומרי מצותיו דמבואר שם ע״פ מכילתא היינו המקיימים אמונת ה׳ ובריתו לרבים. ואם שלא הגיע עד כה כ״ז שהיה משה קיים ולא בא מעשה לידם. אבל ידע משה בנבואה אשר המה בריתך ינצורו לעתיד שע״י שבט לוי יתחזק בכמה דורות ברית הקב״ה לישראל:

ואוריך. היינו שיהא אור תורת אמת. מכשרתם לזה החסידות שיראו לכוין הדרך הישר. ולא יהא בא לעשות מעשהו זר מעשהו שלא ע״פ ד״ת. והרי לוי ופינחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם ע״ז. והנה פינחס עלה בשביל זה לגרם המעלות. ולוי גער בו אביו. וכיוצא בזה הרבה ומש״ה שנינו במס׳ אבות ולא ע״ה חסיד. שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים[ב]:

י[edit]

יורו משפטיך ליעקב. ברכם עוד שיהיו מורי הוראה כי כבר הבדיל ה׳ את כל שבט הלוי להיות נושאי ארון ברית ה׳ היינו כח התורה כמו שנתבאר בפ׳ עקב. וברכה זו היא בשני אופנים. א׳ הוראה הפשוטה מה שכבר נגמר הדין ע״פ משפטי הקודמים ומחוקקי ישראל. יבאו המה שבט לוי ויורו הלכה. למעשה לכל שואל. וזהו ליעקב והנה אהרן לבדו נתברך מפי ה׳ במה שאמר ולהורות את ב״י ועתה ברך משה את כל שבט לוי וכדאיתא ביומא פ״ג לא אתי דאורי אלא משבט לוי. וביבמות דפ״ו איתא דבראשונים כתיב ושוטרים הלוים לפניכם. ב׳ ותורתך לישראל. עוד יורו לתלמידים המכונים בשם ישראל. איך לעשות הלכות מחודשות וכמו שאמר יאשיהו המלך בד״ה ב׳ ללוים המבינים לכל ישראל וגו׳ עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל. וביארנו ס״פ בא ור״פ דברים שהזהירם להרביץ תורה ומש״ה אמר להלוים המבינים לכ״י:

ישימו קטורה באפך. מובן מאליו דזו הברכה מיוחדת רק בכהנים. שהרי לוים אסורים:

וכליל על מזבחך. היינו עולות. והנה זה אינה ברכה כ״כ. שהרי נצטוו על כך. אלא בשביל הברכה שיבא ע״ז ביחוד מש״ה הקדים הסיבות שיביאו הברכה על אלה שני הדברים:

יא[edit]

ברך ה׳ חילו. עבור ישימו קטורה באפך תהי׳ ברכה זו. וכדאי׳ ביומא דכ״ז דקטרת מעשרת. וטעם הדבר. דכבר נתבאר בס׳ בראשית כ״ז כ״ד ובס׳ במדבר כ״ד ו׳ דגמ״ח נמשל לריח טוב של בשמים וגם נתבאר ס״פ תצוה דקטרת מזכרת זכות של גמ״ח. וגם זה ידוע דגמ״ח מביא פרי יפה בעוה״ז כמש״כ בס׳ בראשית שם ובברכת יוסף. ע״כ גם המקטיר קטרת ומעלה זכרון גמ״ח לפני ה׳ משיג ג״כ שכר העושה גמ״ח:

ופועל ידיו תרצה. עבור וכליל על מזבחך. וכמו שהמביא עולה כתיב בו ונרצה לו. והיינו שמשיג בזה דעת עליון. או מפיק רצון ותפלה כמש״כ ריש ס׳ ויקרא ושם כ״ב י״ח ה״נ כהן המקריב משיג זו התועלת בשעת הקרבה. הכלל דכהן המקריב דומה לבעלים שמביאים הקרבן בסגלת הקרבן. משום הכי נשתוו לענין אנינות כדאיתא במו״ק די״ד ב׳. ופרש״י בד״ה והרי כה״ג ע״ש:

מחץ מתנים קמיו. עבור יורו משפטיך ליעקב. וכבר נתבאר כ״פ דזכות התורה הוא חרב של ישראל להיות נלחמים עם אוה״ע. וכדאי׳ במס׳ מכות ד״י עומדות היו רגלינו בשערי ירושלים עומדות היו רגלי ישראל שלא ימוטו במלחמה שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה ועוד ביארנו בס׳ בראשית י״ב י״ז וכ״ו ה׳ ובכ״מ. מש״ה באה הברכה עבור כח התורה שביד הכהנים והלוים שיהיו מתגברים במלחמה ואמר שתי ברכות מחץ מתנים קמיו נגד יורו משפטיך ליעקב. שהוא הוראה במה שהוא מקובל והמורה מדמה מילתא למילתא ע״כ דבר שבא לפניו. ועל ותורתך לישראל. שהוא המלמד דרך פלפולה ש״ת לתלמידיו אמר. ומשנאיו מן יקומון. שהוא יותר מהראשונה שאינו אלא מחץ והכאה בשעת מלחמה אבל יוכל להיות שמיד יקומו ויתגברו במלחמתם שנית. אבל ברכה זו היא שהמחץ תהי׳ באופן שלא יקומו עוד כמו שהיה במלחמת חשמנאי עם מלכות יון[ג]. והנה לפי סדר הכתוב היה ראוי לברך תחלה מחץ מתנים קמיו על יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ואח״כ ברך ה׳ חילו. על ישימו קטורה וגו׳. אבל בא ללמדנו ששכר גמ״ח ועבודה בא קודם לשכר תורה דזכות התורה מתאחר אחר יגיעה רבה וסוף הכבוד לבוא כמש״כ בפ׳ עקב י׳ א׳ שרמז לנו משה רבינו בתורה כ״ז. מש״ה הקדים כאן הברכה על קטרת ועבודה ליגיעת התורה שבאה באחרונה:

יב[edit]

לבנימן אמר. טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון כאשר יבואר. ע״כ סמך ברכת שבטו לשבט לוי. והיינו שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו והחל לפני הקינה ללמד את בני יהודה קשת. הנה היא כתובה ע״ס הישר. ולא היה אותה שעה ראוי לאזהרת מלך מה שנוגע לעניני מדינה. אלא היא מכלל הקינה שבעת מלוך שאול היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן ולא היה נצרך ללמד בני יהודה קשת. והיינו משום דזכות שאול היה אז. אבל היום ההכרח ללמד בני יהודה קשת. והנה היא כתובה ע״ס הישר. הוא ס׳ דברים כדאיתא במס׳ ע״ז פרק ב׳. והיינו מקרא שאנו עומדים בו. דברכת יהודה היה ידיו רב לו. ובברכת בנימין כתיב ישכון לבטח עליו. וא״צ לרוב טכסיסי מלחמה ועוד נתבאר בספר בראשית בברכת יעקב[ד]>>>:

ישכון לבטח עליו. סמוך לבו בטוח בה׳ שלא יהי׳ נכשל לא בהוראה ולא במלחמה חופף עליו כל היום. כמים הפנים לפנים כך השגחת ה׳ על יראיו. שהגין עליו כל היום שלא יהי׳ נכשל בשני הדברים הללו. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ג׳ י״ד:

ובין כתפיו שכן. על הסיבה שהיא הוראה פי׳ לענין זכרון מה שלמד כבר שהוא הכרח לכל מורה הוראה בישראל. והזכרון מונח באחורי הראש כמש״כ הראב״ע בפ׳ יתרו. וכך הוכחנו בפי׳ מקרא ישעיה כ״ח י״ג עה״כ למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו שפי׳ שילכדו בהוראה. [וע׳ בארוכה בקדמת העמק השני אות ו׳] ועל המסובב שהוא מלחמת ישראל משמעו של ובין כתפיו שכן. דבדורות שעברו היה מקום החרב בין כתפיים [ובמס׳ מ״ק דכ״ז כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו. נוס׳ הרי״ף וברמב״ן בספר תורת האדם בין כתפיו וכן בסנהדרין ד״ז לעולם יראה הדיין כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו נוס׳ השאלתות דר״א פ׳ משפטים וכן ברמב״ם בין כתפיו]. אך זה אינו אלא למי שאינו הולך למלחמה ומשתמש בו. דבשעה שאדם משתמש בו אז ודאי אוחז בירכו. והמשיל בברכה דפחד ה׳ שנפל על לוחמיו כאלו חרב מונחת על כתפיו ויכול ללחום בו. והיינו ובין כתפיו שכן:

יג[edit]

מברכת ה׳ ארצו. בארצו ניכר שהיא אך ברכת ה׳ ולא ברכת אלהים שהיא בטבע הבריאה. אלא ברכת ה׳ באשר דשפע כזה לא נמצא אפילו במקומות המבורכים בטבע. ומפרש. ממגד שמים מטל. באשר גידולי ארץ מתברכים בגשם ובטל. ובתהום. ואמר שכל מה שגדל בארצו יהיה מוטעם ממגד שמים. הוא הגשם. שגשמי א״י מתוקים וכדאי׳ בתענית ד״י דגשמי א״י בכלל טובים מגשמי חו״ל. וכאשר כן היום עיקר שתיה הוא מי גשמים. מה שאינו כן בכל המדינות. ואמנם חלק יוסף היה הגשם מוטעם ביותר. וזהו ממגד שמים. מטל. מוטעם בטלי הברכה:

ומתהום רובצת תחת. מוטעם ממי תהום שרבה בחלק של יוסף כידוע דשכם הרבה עינות מים לרוב. משא״כ בכל א״י. ובסנהדרין פ׳ חלק אי׳ דאחאב אמר כי עקר פוגלא מוצא מים. וכ״ז היה בהר המלך שהוא בחלק יוסף:

יד[edit]

וממגד תבואת שמש. מבאר והולך ברכת ה׳ בהפלגה. באשר נמצא בה מכל מיני גידולי ארץ. מה שאינו כן בכל מדינה דאם יש בה שפע תבואה אינה מוצלחת למינים אחרים. אבל בארץ יוסף מבאר תחלה מגד תבואת שמש. היינו מה שגדל פעם א׳ בשנה ע״פ תקופות השמש. ומיקרו תבואה משום שמתייבשים ועומדים לסחורה למדינות אחרות והיינו תבואה וכמש״כ בס׳ ויקרא י״ט כ״ה ולעיל י״ד כ״ב:

וממגד גרש ירחים. היינו ירקות שמתחלפים בכל ירח. והמה נאכלים מן הגנה ואינם נכנסים לקיום. ומה שמשתייר מאכילת הבעלים נשלכים לחוץ. ומשום הכי נקראים גרש שמגרשין לחוץ:

טו[edit]

ומראש הררי קדם. היינו עשבים לרפואה ולסגולה. שעיקר גידולם בהררי קדם. וגם אלה נמצאו בשבט יוסף כדאי׳ באיכה רבתי עוד יהושע התפאר לפני הקיסר שאין דבר שחסר בא״י כדכתיב ולא תחסר כל בה. והראהו מינים שאינם נמצאים כ״כ. ובאשר אינם באים לאכילה לא כתיב ממגד. אלא מראש. שמשמעו מובחר שבמינים הגדלים בהררי קדם:

וממגד גבעות עולם. יש מיני מאכלים שאינם גדלים כי אם בהרי שלג תמידי ונמצא גם אלו בחלקו של יוסף:

טז[edit]

וממגד ארץ ומלואה. כל תבל ומלואה. יש כמה מינים בזו המדינה שאינם בזו. והכל נמצא בהר המלך:

ורצון שוכני סנה. יש מינים שאינם נאכלים אלא למי שמרזה את גופו להיות פרוש מתאות העולם. ומכונים המינים הללו רצון שוכני סנה. שביקש אז הקב״ה לשכון דכא כ״י כך ברא מינים אלו למי שרצונו לחיות בזה האופן. גם זה נמצא בשבט יוסף:

תבואתה לראש יוסף. כל זה השפע ראוי לבא לראש יוסף. שהיה משפיע כל טוב במצרים. ולקדקד נזיר אחיו. על מה מגיע לו גם רצון שכני סנה. היינו מינים המכחישים את הגוף בשביל שגם יוסף התנהג בנזירות בשעה שפירש מאחיו. וכתיב בלשון קדקוד משום שמי שהוא נזיר ופרוש מן התבל עוסק בדבקות ומשוקע בדעת שהוא באחורי הראש. ועי׳ להלן כ׳. ועי׳ מה שכתבתי בספר בראשית בברכת יעקב את יוסף:

יז[edit]

בכור שורו. שור הוא משפיע גדול לתבואה כדכתיב ורב תבואות בכח שור. ע״כ כינה השפעת שבט יוסף לשור. ובכור שור הוא המובחר שבמשפיעים ובאשר שהיה יוסף מצוין בגמ״ח ובהשפעת כל טוב ע״כ כינה אותו בכור שור כמו בכור מות דמשמעו המיתה המצוינת:

הדר לו. מתקבל לפניו. משום דיש משפיע טוב אבל באמת אינו איש חסד. אלא שבא להתיהר או לשאר ענין הנוגע לו. וא״כ אין הצדק שהוא עושה מתקבל לו. משא״כ מי שהוא בטבעו נדיב לב וטוב המזג אז גם השפעתו מתקבל והדר לו. וכמו שאמר איוב צדק לבשתי וילבשני. פי׳ לבוש צדק שלבשתי הלבישני היה נאה ומתקבל כדרך איש עשיר שלובש בגד יקר מתקבל עליו מה שאין כן אם ילבישהו הדיוט ועני לא יהא מלבישו. ואמרה תורה דבכור שורו של יוסף הדר לו. באשר כי באמת הוא בעל חסד בטבע כידוע מדתו של יוסף בס׳ בראשית מ״ה ד׳ ומ״ח ט״ז ובכ״מ. וכן הליכות אותו שבט כמו שהעידו מלכי ארם שאמרו על מלך ישראל ידענו כי מלכי חסד המה. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות בפ׳ מזבח קטרת ומש״ה השפעתו הדר לו:

וקרני ראם קרניו. אע״ג שיוסף הוא טוב המזג. שמא נאמר שהוא אינו יכול לעשות גבורות במלחמה כטבע חלושי המזג שאינם יכולים להרוג ולאבד כפי הנדרש למלחמה. ע״כ אמר וקרני ראם קרניו. לנגח בכח. ומשום דשור אע״ג שמנגח אין נגיחתו נוגעת למרחוק כי קרניו קטנות מש״ה המשיל לקרני ראם שמנגח למרחוק והיינו שאמר בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ. שיגיע עד קצה א״י:

והם רבבות אפרים. זה יהושע שנגע במלחמתו מקצה א״י עד קצהו:

והם אלפי מנשה. זה ירבעם בן יהוא מלך ישראל. והוא משבט מנשה כמבואר ברבה פ׳ ויחי. והוא כבש כל א״י מיד מלכי ארם עד שהשיב גם חמת ליהודה. ואע״ג שלא נשאר לו בעלי מלחמה כי אם עשרת אלפים רגלי ככתוב במלכים ב׳ י״ג מכ״מ נגח עד אפסי ארץ:

יח[edit]

שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. לעולם זאת על ישראל בשעה שיוצאים למלחמה מייחדי׳ אנשים לתורה ולתפלה כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה וכדאיתא ברבה ר״פ מטות שבמלחמת מדין לקחו י״ב אלף לתפלה. ושם שננו חרב לשונם בקול תורה וכדאיתא במגילה ד״ד במלחמת עי מיד וילן יהושע וגו׳ ואמר ר״י מלמד שלן בעומקה של הלכה. והיינו משום שצוה הקב״ה אז לשום אורב. היינו עצה למלחמה. ע״כ לן בגבורת מלחמתה ש״ת וזהו ברכת משה. שמח זבולון בצאתך למלחמה. ויששכר באהליך. באהלי המחנה שעל שדה המלחמה עסוק בתורה ותפלה. דיששכר בעצמו לא היה בעלי מלחמה עד בא דוד כמש״כ בברכת יעקב לבניו. אבל הלכו עם זבולון לתורה ולתפלה:

יט[edit]

עמים הר יקראו. למלחמה שיהיו נקבצים על ההר שמסוגל הרבה לנצח מכ״מ. שם יזבחו זבחי צדק. זבולון ויששכר יביאו תודה על הנצחון:

כי שפע ימים יינקו. משונאיהם שהגיעו דרך ים והביאו שפע רכוש על הספינות כמנהגם במלחמה כמש״כ בס׳ בראשית י״ד י״א. ובנצחם נשאר הרכוש ביד זבולון. ושפני. דברים חשובים כלשון מקרא חגי יושבים בבתיכם ספונים פי׳ מתכבדים. ובגמ׳ איכא הרבה והכי פי׳ בגמ׳ מגילה ד״ו שפוני זה חלזון. ופי׳ רש״י שהוא חשוב כו׳:

טמוני חול. שהיו מטמינים דברים חשובים בחול שעל הים. וכ״ז נשאר ביד יששכר וזבולון:

כ[edit]

ברוך מרחיב גד. אין הכונה שחלק גד היה רחב מכל השבטים שהרי לפי הנראה הגיע לחצי שבט מנשה יותר וגם אין שייך לשון הנראה על חלקו המגיע לו. אלא פי׳ מרחיב גד שנטל יותר מחלקו שהרי תניא בספרי פר׳ ברכה שמת משה בהר נבו בחלק ראובן ונקבר בגי בחלק גד ככתוב כי שם חלקת מחוקק ספון והאיך מצומצם ההר לשני שבטים. אלא כך הדבר שאותו המקום הוא נגד בית פעור. ולא ירשו בני ראובן משום יראת עבודת כוכבים זו שכחה רב להמשיך את ישראל כמש״כ לעיל ד׳ מ״ו בשם הספרי. אבל גד הרחיב חלקו:

כלביא שכן. בלי פחד:

וטרף זרוע אף קדקוד. שהיה לו לירא מזרוע מואב יושבים על הספר. ומעבודת כובבים פעור שכח דעת עבודת כוכבים זו רב להמשיך לב ישראל. ע״ז אמר אשר גד טרף זרוע מואב אף קדקוד של פעור ובשביל שכח הדעת הוא בעורף מש״ה המשילו בקדקוד. ומפרש בטחונו

כא[edit]

וירא ראשית לו. ראשית ועיקר הבטחון היה כי שם חלקת מחוקק ספון. דמשה רבינו קבור שם וכדאיתא במדרש והובא בתוספות סוטה די״ד דבשעה שמגבהת עבודת כוכבים זו ראשה ורואה קבר משה אזי נשקע בארץ:

ויתא ראשי עם. הוסיף להזהר ע״י שהושיב שם ראשי עם לעסוק בתורה. ובזה נכלל גבורי ישראל:

צדקת ה׳ עשה. במה שעשה ישוב במקום שהיה ראוי להיות חרב. הוא צדקת ה׳ החפץ בישובו של ארץ:

ומשפטיו עם ישראל. במה שהרבה שם לומדי תורה הועיל להרבות משפטים אלו הדינים כדאיתא בקדושין דף ל״ז. וניתוסף הרבה הלכות בישראל וכן יש לפרש גם במה שהושיב גבורים על ההר שהוא הספר ואי לא נתיישב משבט גד היה מתיישב מגבורי מואב. והיה קשה לישראל להנצל מהם. ועשה בזה צדקת ה׳. ומכ״מ על כל ישראל לסייעו ולשלם הוצאות וכדומה וכדין מוציא הוצאות בשביל צבור עי׳ בחו״מ סי׳ קס״ג בהג״ה וסי׳ שפ״ח. וזהו ומשפטיו עם ישראל:

כב[edit]

ולדן אמר דן גור אריה. הנה גבורת ארי אינו ניכר במקום מרעה צאן כבשים ואילים שאין להם עוז להלחם. אלא ביער אם הוא מוצא שור פראי מנגח בקרניו וכחו רב מאד. בזה נצרך לגבורת ארי. אבל גור אריה שאינו חזק כ״כ לא יתחר עם שור אלא נכנס במקום מרעה צאן וכך המשיל את גבורת דן שהוא כגור אריה אשר יזנק מן הבשן ששם מרעה אילים כמבואר בשירת האזינו. ומשמעות יזנק כ׳ הרמב״ם בפירוש המשניות חולין פ״ב קול הנשמע מנשימת בני אדם בשעת הנשימה. וענין זה הלשון לכאן דגור אריה בא בקול דק ועמוק כקול הזינוק ובזה מפחיד לב האילים ונופלים לפניו. וברכה זו הגיעה לשמשון שהראה כח גבורתו בהמון פלשתים ולא עם גבורי מלחמה ולא כיהודה שנלחם עם גבורים ואדירים ויכול להם. וטעם הברכה משום דדן היה לו זכות מעין תורה והייני כח הדין כמאמר יעקב דן ידין עמו וגו׳. ואיתא ברבה פ׳ יתרו דמש״ה נכתב פ׳ מ״ת בין משפטים לפניה ולאחריה ללמד שהתורה נמשלה למלכה ההולכת באמצע ושפחה לפניה ושפחה לאחריה כך תורה באמצע ודינים לפניה ולאחריה[ה]:

כג[edit]

נפתלי שבע רצון וגו׳. הנה שני אופנים בעשירות. א׳ עשיר הידוע בלשון העולם שיש לו הון ועושר בביתו. הב׳ הוא בלשון חכמים איזהו עשיר השמח בחלקו. ושני האופנים מרומז בירמיה ח׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם וגו׳. ויש לדקדק דבחכם ועשיר כתיב חכם ועשיר ובגבור כתיב הגבור. אלא הענין משום דיש שני אופני עשירים וכמש״כ. ושני אופני גבורים ושני אופני חכמים. אחד הידוע לכל אדם. ואחד הוא מבואר במשנה דאבות. ואמר הנביא דכל עשיר וכל חכם אין לו להתהלל. אבל גבור הכובש את יצרו יש לו להתהלל שהרי הוא משכיל ויודע את קונו אלא הגבור הידוע הוא אין לו להתהלל. והנה נפתלי עשיר בשני האופנים הוא שבע רצון. היינו שמח בחלקו. וגם ומלא ברכת ה׳. עשיר כמשמעו. ים ודרום ירשה. דיש אדם מוכשר לעבור בים ואינו מוצלח ביבשה ויש להיפך. ונפתלי היה בטבעו מוכשר גם לים וגם לדרום שהוא בלי שום ים. אלא נחלת שדה וכרם. והכל בירושה אצלו מלומד מנעוריו לכל דבר. זהו משמעות הברכה לפי הפשט. והרמב״ן הביא בשם מדרש רבותינו דקאי על דברי תורה ונמשך על לשון ברכת יעקב אבינו הנותן אמרי שפר ומתפרש ברכה זו. דמי שיש לו חידושי תורה ואין בכחו להגיד ולהציע לרבים אינו שקט ונח בדעתו. עד שיהא משכיל על שפתו כדכתיב שמחה לאיש במענה פיו. ויש שכחו רב בפיו אבל אין בכחו להעלות חדשות מדעתו ע״ז אמר נפתלי שבע רצון. במה שיכול להציע לרבים. וגם מלא ברכת ה׳. חדשות מדעתו שהוא ברכת ה׳. וכבר ביארנו בס׳ שופטים מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר. משום שנבחרו במלחמת דבורה עשרת אלפים מבני זבולון ומבני נפתלי והיינו משום שהיה אז כח התורה בקרבם. והיאך היה הדבר. מפרש דמני מכיר הוא חצי שבט מנשה שנגד זבולון ונפתלי בעה״י ירדו מחוקקים. והיינו משבט יהודה בני יאיר בן מנשה כמש״כ לעיל ס״פ דברים המה היו ראשי ישיבות. ומזבולון ונפתלי עלו הרבה תלמידים ובחזירתם לביתם הרבו והגדילו תורת רבם ושבט זבולון לא היה לו כח בפה להגדיל תורה ע״כ היו מושכים בשבט סופר שהיו כותבים לעצמם. אבל נפתלי לא היה נצרך לכך. אלא היה כחו בפיו ליתן אמרי שפר:

ים ודרום. ים הוא כנוי על שמועות מפי מורים ומלמדים. וכמו שפירשו חז״ל במסכת עירובין דנ״ד על ולא מעבר לים היא שאפילו היא מעבר לים וכו׳ וביארנו לעיל ל׳ י״א דקאי על קבלת הרב. ודרום הוא חלק יהודה שדר בדרום א״י המחכים ונותן כח לחדש. כידוע כח חכמי דרום אפי׳ בבית שני. דלא דוקא שבט יהודה היה שם אלא המקום גורם להחכים את יושביה בתורה כמש״כ בס׳ בראשית י״ב ט׳ וי״ג א׳. ואמר שכח נפתלי יפה שיש לו ירושת ים ודרום. היינו לקלוט שמועותיו באופן יפה ומועיל לרבים. וגם לחדש מעצמו. והקדים ים ואח״כ דרום. דמתחלה ליגמיר אינש והדר ליסביר:

כד[edit]

ברוך מבנים אשר. במדרש פ׳ ויחי אי׳ ר׳ לוי ור״ס אמרו שהיו בנותיהם נאות ונשואות לכה״ג ומלכים. והיינו משום שהיה להם רבוי זיתים ואי׳ במס׳ שבת ד״פ מאי שמן המור ריב״א א׳ שמן זית שלא הביא שליש. והוא טוב לעדן בשר הבנות. ע״כ הוא ברוך מבנים. ויש בו שני משמעות. א׳ דבחורי ישראל שמכונים בשם בנים מברכים אותו על שמספיק להם בנות משמחות לב בעליהן. ב׳ כדתניא בספרי אין לך שמתברך בבנים כאשר. והיינו שהיו מיחוסי ישראל ואפרתים נכדיו מצד אמם. ובני בנות הרי הם כבנים כדאיתא בפ׳ הבע״י:

יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו. דמי שעושה זיתיו שמן המור הרי מפסיד זיתיו. ואין לו שמן לסיכה הרבה. אבל אשר הי׳ לו שפע רב בזיתים עד שגם היה רצוי אחיו בשמן המור כמו שביארנו. ומכ״מ טובל בשמן רגלו. מרוב שמן בחלקו לא היה סך רגליו בשמן. אלא טובלן בשמן. בזה סיים משה רבינו ברכת כל שבט לעצמו ואח״כ מסיים בברכת כלל ישראל וכפרש״י:

כה[edit]

ברזל ונחשת מנעליך. הוא מקום שנקבצים יחד לתפלה בבהכ״נ. ואותו מקום מנעיל אותם להיותם כאגודה אחת. ע״ז אמר שאותו המנעל הוא חזק ומועיל כברזל ונחשת. והענין של שני משלים הללו מבואר ע״פ המקרא וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו׳ והרעותם וגו׳. וביארנו שם בשם הרמב״ם ורמב״ן בסה״מ שהוא מצוה להתעוררות בתפלה. ופירשנו שם ע״פ הספרי דמיירי בשני אופנים. א׳ בעת שהולכים ומביאים מלחמה על אומה וארץ אחרת. ב׳ בעת שבאים במצור מחמת איזה אומה שבאה עליהם. והנה באופן ראשון נדרש שיהא חרב ישראל חזק מצור. ובאופן השני נדרש שיהא החומה לבריחי נחשת להגן עליהם. או להיות מגיני נחשת להגן מאבני בליסטראות שמורים אל המצור. וע״ז בא המקרא דמנעלי ישראל המה ברזל ונחשת. וכמו שאמר ישעיה הנביא בזעקך יצילוך קבוציך. היינו הקיבוץ שבאים לזעקה ותפלה הוא המציל ואל כביר לא ימאס:

וכימיך דבאך. שורש דב אינו נמצא בלה״ק. וזה אות שהיא מלה מורכבת משני שרשים. כמו שמצוי בתנ״ך וכמש״כ בס׳ בראשית ב׳ כ״ה ובכ״מ. וכבר בא בפירוש ראשונים ז״ל שהוא מלשון זיבה היינו שפע פרנסה וא״כ נחלף הז׳ בד׳. ויש שפירשו מלשון דוי וכאב. וא״כ נחלף הו׳ בב׳. ולדברינו שני הפירושים נכוחים ואמתים וקאי על מנעליך. שהוא קיבוץ לתפלה עוד בשני עתים. א׳ בעת רעה לכל צרה ר״ל שכמו שמועיל לצרת מלחמה. כך לכל צרה של״ת וכדתניא בספרי פ׳ בהעלותך אין לי אלא צרת מלחמה שארי צרות מנין ת״ל על הצר הצורר. והיינו וכימיך. זהו שנוי עתים. ל דבאך. לכל דוי אזי מועיל מנעליך להחלץ ממצר. [וכלשון המקרא למה אירא בימי רע. היינו ימים המתהפכים לרעה ח״ו. ופי׳ בס׳ בראשית מ״ז כ״ח]. ב׳ לשפע פרנסה שהוא במועדי השנה שכולם ר״ה כדתנן בריש מס׳ ר״ה. ומתקבצים אז לתפלה. וע״ז כתיב בהם מקראי קודש. וכפרש״י במס׳ שבועות י״ד ב׳ על הא דתניא לא קראו מקרא קודש. והכי מבואר בת״י ישעיה א׳ עה״כ חדש ושבת קרא מקרא. וכתיב בהלל ובימי אקרא. ופירש במדרש שוח״ט. דבימים המיוחדים דכתיב בהם וביום אז אקרא דהוא שעת רצון לקרוא לה׳[ו]. וזהו כונת המקרא. וכימיך. הימים שלך. דבאך. הזב שלך שפע ברכה ממעל. גם אז טוב מנעלך. הקיבוץ שלך והיינו דאי׳ בשבת ד״ס דכנופיא הוא או שבת ויו״ט או ת״צ וע״ז הכונה בא לשון הירושל׳ שבת פרק ו׳ לענין סנדל המסומר. ר״ת אמר שבעה ימים של יו״ט. דכתיב בהו וביום. היינו שני יו״ט ש״פ ועצרת ור״ה ויוה״כ ושני יו״ט של סוכות. והנה בת״כ פ׳ בחקתי למדו מלשון וכימיך דבאך. שהגשמים בא״י יהיו מברכים כ״כ תבואות הארץ. עד שיהיו אוה״ע דובאות כסף ומוליכים לא״י במחיר גידולי ארץ. והנראה שבח לשון דבאך. ולא לשון זבאך כמשמעות זיבה. אלא דבאך מלשון דבא כסף מלשון מדהבה. ויש להוסיף בדיוק הלשון וכימיך. ולא כתיב וכימים. ויהא משמעות בעת שכתוב בהם ביום. אבל א״כ גם שבת בכלל. דכתיב וביום השבת. ובאמת אין אז עת המוכשר לתפלה ובקשת רחמים כי אם רנה ושבח להקב״ה. ומש״ה כתיב וכימיך דמשמע שנקראים יום על ידך והיינו רגלים וכדאי׳ ביצה די״ז דרגלים ישראל מקדשי להו. משא״כ שבת קוב״ה מקדש ליה:

כו[edit]

אין כאל ישרון. כבר נתבאר דמשמעות ישורון הוא כנוי או לגדול מיוחד בישראל או לכלל האומה. שמעלת הכלל כמו רמים וגדולי ישראל. ואמר הכתוב שאין כח בעולם ככח של ישורון ומפרש והולך בשלשה דברים שהמה העיקרים לצרכי האדם. היינו פרנסה. והגנה מאויבים. והנהגה טובה בקרב הכלל. ומפרש תחלה כח ישראל בפרנסה. רוכב שמים בעזרך. כבר נתבאר ריש פ׳ האזינו דשמים הוא כנוי לכלל משפיעים שהטביע הקב״ה ואם כן כל הגלגלים ומזלות מכונים שמים. והקב״ה רוכב עליהם ומנהיג הטבע בהשגחה פרטית לפי עבודת ישראל בקרבנות או בתפלה. ובזה עוזרים כ״י את המשפיע ית׳ כי כך יסד מלכו של עולם כמש״כ בס׳ בראשית ב׳. נמצא הקב״ה רוכב שמים. היינו הוא מנהיג הטבע בעזרך. בעזר ישראל בתפלה:

ובגאותו שחקים. דכבר ביארנו בס׳ שמות י״ד מקרא ט״ו דזה שנדרש תפלה אפילו בזמן שהקב״ה רוצה להשפיע בל״ז אינו אלא בזמן שהנהגה הוא טבעית ולא בזמן שבא בהנהגת נס ומדת תפארת ואז א״צ לעזר תפלה והיינו דקאמר ובגאותו בזמן שהקב״ה מנהיג במדת תפארת הוא כנוי על השפעה נסית שא״צ לעזר תפלה. מש״ה ממשיל שהוא גאותו של הקב״ה. אז הוא רוכב שחקים וכדאיתא בחגיגה די״ב דבשחקים שוחקים מן לצדיקים היינו דרך נס:

כז[edit]

מענה אלהי קדם. עתה מבאר כח ישורון בענין הגנה ומלחמה עם אוה״ע. והקדים דישורון המה מענה של אלהי קדם וכנוי של אלהי קדם מבואר עפ״י מדרש ב״ר כ״פ מתחלה עלה בדעתו ית׳ להשכין שכינתו למטה אלא שעפ״י חטא אדם עלה לרקיע השני וע״י חטא קין עלה לרקיע השלישי וכן בדור אנוש והלאה עד שעלה לרקיע השביעי. ומשבא א״א התחיל להוריד וכן ביצחק ויעקב עד שנתנה תורה לישראל ואז אפילו הדור סוררים לשכון יה אלהים. ונמצא שמעת בריאת שו״א היה הרצון שיהא מעונתו בארץ מש״ה אמר הכתוב אשר ישורון המה מעונה של אלהי קדם שגם אז עלה במחשבה שיהא אומה ישראלית ובם יהא המעונה וכינה בלשון מעונה שמשמעו דירה קבועה אבל בלא ביתו ממש אלא כמו דר בקביעות שלא בביתו[ז]. וביאר עוד ומתחת זרועות עולם. לא מיבעי בשעה שישראל בא״י ובמלוכה בפ״ע. אלא אפי׳ בשעה שהם תחת מלכיות שהן המה זרועות עולם מ״מ השכינה שורה בישראל וכמש״כ בס׳ במדבר פ׳ מסעי עה״פ כי אני ה׳ שוכן בתוך ב״י. וזה גורם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. בהשגחתו ית׳ לענין מלחמה מגרש מפניך אויב. ויש עתים שאומר ג״כ השמד והוא תלוי לפי צורך הישועה ולפי זכות של ישראל באותה שעה. ובש״ר פ׳ תצוה איתא ויגרש מפניך אויב זה המן. ויאמר השמד אלו בניו הרי מבואר שפירשו חז״ל זה המקרא על זמן הגלות והיינו מתחת זרועות עולם ובא המקרא הלז לבאר אשר אין כאל ישורון לענין הגנה מאוה״ע בין בשעת הצלחת ישראל בין בשעה שהמה לתחת:

כח[edit]

וישכון ישראל וגו׳. עתה מבאר אשר אין כאל ישורון בהנהגה פנימית של האומה ואמר שהם ישכונו בטח וגם בדד. ופי׳ בטח היא במנוחת הנפש באהבה בין אדם לחבירו ובלי התחרות עם שאר אוה״ע. ובדד הוא בלי התערבות יתירה עם אוה״ע בריעות והתחתנות אלא בדד מובדלים ומצוינים בפ״ע. ושתי מדות הללו המה עין יעקב. היינו מדתו ומבוקשו של יעקב שבניו יהיו כן. ופי׳ עין כמו לא יגרע מצדיק עינו דמשמעו מבוקשו של צדיק ונותן עין ע״ז [וזהו כוונת הגמ׳ מגילה די״ג ב׳ לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצתה ממנה אסתר. הפי׳ מה שהי׳ תשוקתה של רחל נתקיימה בבניה. ופירש״י עיניו של הקב״ה דוחק] ומדת יעקב הי׳ אהבה לבני אדם ובלי התחרות בדרך הפלאה כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב כ״ו והיה מדריך את בניו שיתנהגו כן כמש״כ שם ל״א מ״ו ומ״ט כ״ד ובכ״מ. וכן היה מדת יעקב להיות בדד כמש״כ שם ל״ג ט״ו י״ח ול״ז א׳ וביחוד ביארנו שם מ״ו ד׳ במקרא ויוסף ישית ידו על עיניך. והיא צורת האומה בכללה וכך רצונו של הקב״ה שיהנהגו ישראל כן כמש״כ לעיל בשירת האזינו בפסוק ה׳ בדד ינחנו. ואיתא בגמ׳ סנהדרין דק״ד איכה ישבה בדד אמר רבה אר״י אני אמרתי וישכון ישראל לבטח בדד וגו׳ עתה איכה ישבה בדד פי׳ רצונו של הקב״ה הי׳ שיהא ישראל בדד ואינם מעורבים עם אוה״ע בכבוד ובמנוחה עתה שקלקלו ולא שמרו צורתן ויתערבו בגוים נעשו בדד באופן אחר. היינו שאוה״ע בדלין מהם וזהו איכה ישבה בדד וגו׳ [וברבה שם איתא אין עין אלא נבואה כו׳. פי׳ דמדת בטח בדד מביאים לידי נבואה ורוה״ק משא״כ בהעדר המנוחה או התערבות עם אוה״ע מסלק רוה״ק מישראל]:

אל ארץ דגן ותירוש. באשר דשני דברים מכריחים להאומה להפר שתי מדות הללו. א׳ מחסור שבכל מדינה באיזה פרט עד שבע״כ מוכרחת לסחור עם אומה האחרת. ב׳ טבע האדם מצד שהוא מדיני. ע״כ נדרש הרבה לדבר המעורר למוסר להתגבר על הטבע כדי לשמור צורה הרוחנית ע״ז אמר אל ארץ דגן ותירוש. עיקר חיות האדם יש די הצורך בא״י ואמר אל ולא על דמ״מ אינו מועיל מה שיש דברים הכרחים להיות בדד אם לא בצרוף מדת עין יעקב לשמור צורת האומה. מש״ה כתיב דמדה זו מצטרף להועיל יחד עם ארץ דגן ותירוש. ונגד טבע האדם להיות מדיני כתיב אף שמיו יערפו טל. כבר נתבאר ריש פ׳ האזינו דשמים עיקר משמעו משפיע ובכלל זה המה גדולי ישראל המעוררים למוסר ומשפיעים להמון עם ה׳ דברים כבושים ודברי אגדה שמשולים לטל כמש״כ שם בפסוק תזל כטל אמרתי. והוא סיבה לשמירת צורתן להיות בדד. וכן לכל טוב הנהגה פנימית שמירת אהבה ושלום נמצא גם בזה אין כאל ישורון:

כט[edit]

מי כמוך. מי מוצלח ומאושר כמוך:

עם נושע בה׳. שישועתו תלוי׳ בישועת ה׳ וכדאיתא במכילתא פ׳ בשלח בכ״מ מצינו שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב״ה ופי׳ שזהו כבודו ית׳ ומה יש הצלחה גדולה מזו:

מגן עזרך. א״צ להציל עצמו ולהשיג עזר משונאיו ע״י חרב שהורג אותם אלא ע״י מגן על עצמו והוא כבוד גדול לישראל שיהא יכול להגן ע״ע בלי שפיכות דמים כי אם בהשגחתו ית׳ כמו שהיה ביעקב אבינו שניצל מלבן ומעשו בלי שפ״ד וכן בכל דור יש ענינים כאלו:

ואשר חרב גאותך. מה שאוחזים בעלי מלחמה חרב אינו אלא גאותך. שהוא הוד והדר ללבוש כ״ז כלשון המקרא חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. אבל באמת יודע ישראל כי לא בחרב ובחנית יושיע ה׳ במקום שנוגע לישועתו וכבודו ית׳:

ויכחשו איביך לך. לבסוף גם המה אוה״ע ישכילו על השגחת ה׳ לטובת ישראל עד שבושים ומכחישים לומר שהם אויבים:

ואתה על במותימו תדרוך. ולבסוף לא די שיבושו לומר שהם אויביך. עוד יקבלו לסבול עולך עליהם באשר יכירו כי השגחתו ית׳ עליך וייראו ממך. ותעשה בהם כרצונך והוא מליצת על במותימו תדרוך. ומרומז עוד בזה המקרא בכלל אשריך ישראל מי כמוך שיש לך זכות אבות:

מגן עזרך. הוא זכות א״א שבו כתיב אנכי מגן לך:

ואשר חרב גאותך. זכות יצחק שעלה עליו המאכלת והוא גאותן של ישראל:

ויכחשו איביך לך. זכות יעקב שהיה אצלו כן בלבן ועשו. והכי מפרש ברבה ס״פ תצוה וע״ש. עוד יש לפרש דישראל נושע בה׳ אבל אין ישועת כל אדם שוה. יש בזה האופן ויש בזה האופן. וכמו ישועת אברהם יצחק ויעקב לא היה שוה דאברהם נלחם עם צריו והרגם. ושוב לא היה לו צרים באמת. יצחק אבימלך ושריו היו אויביו והכחישו שנאתם בלב כמבואר בפ׳ תולדות. יעקב כשרדפו לבן ועשו אחריו לא הכחישו לפניו שהם רודפים. אבל מ״מ יד ה׳ שהיה אל לבן ויד האהבה שנעשה פתאומית בלב עשו. כפה במותם שלא יוכלו לעשות בשנאתם מאומה וכך הוא בכל דור ודור יש אשר ה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך. ויש אשר העזר באופן ויכחשו אויביך לך. ויש אשר העזר הוא ואתה על במותימו תדרוך. הוא יודע שאנו מכירים בשנאתו וגם אין בידנו להתגבר עליו ומ״מ אנו דורכים על במות גדולתו שאינו יכול לעשת לנו רעה. וכל האופנים הוא בהשגחת ה׳ לפי הכנת המקבל אותה השגחה ולפי מעשיו. אמנם הצד השוה שבהם שכולנו נושעים בה׳:


הרחב דבר

  1. והמשורר בתהלים ח׳ אמר בשם מלאכי מעלה ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. הכונה שמלאכי מעלה נפלאו על כבוד שמו ית׳ שבכל הארץ הבא ע״י ישראל. עד שיש להם מקום לבקש שהלואי יתן הוד כזה על השמים. וביאר המשורר ע״י מי בא זה הכבוד. מפי עוללים ויונקים. והוא משל על יגיעי תורה שמבואר במכילתא פ׳ בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. והטעם שעמל תורה בעי דעתא צילותא וזה א״א אלא באוכלי מן. שהיו בטוחים במזונות ולא נצרכו אפי׳ לשום טה״נ. שניה לה אוכלי תרומה. שגם המה בטוחים יותר מאוכלי מעשר. כי הבעלים יראים להשהותן בבית שלא יהי׳ מי מאנשי ביתו נכשל באיסור מיתה ב״ש וכמש״כ לעיל כ״ו י״ג. אבל בשביל שטה״נ לבעלים מש״ה אין דעת המקבל שפוי כ״כ. ומכ״מ גם להם כח ועוז לעמל בתורה. ולזה אמר המשל עוללים ויונקים. עולל הוא עובר לא ראה אור השמש. והוא ניזון במעי אמו. וא״נ אפי׳ לבקש פרנסתו ממנה. ויונק גם הוא פרנסתו מזומנת ובטוחה. ויותר משהבן רוצה לינק האם רוצה להניק. אבל מכ״מ לפעמים נצרך לבכות ולבקש מאמו שתיניקהו וכן בזה״ז יש עמלי תורה בית הוריהם בכבוד ורצון והמה נמשלו לאוכלי מן. ויש ניזונים בנדבת אחרים שרוצים לזכות בת״ת. ונמשלו לאוכלי תרומה. ואמר המשורר כי ע״י שני אופנים אלו. יסדת עוז התורה. ובכחה להשבית אויב ומתנקם. שכך הוא עיקר זכות התורה כמש״כ כ״פ. ופי׳ אויב הוא בלב ומתנקם הוא בפועל. כ״ז הוא כבוד ה׳ ע״י ישראל. מה שא״א להשיג ע״י מלאכים. והמה מתקנאים בנו שזכינו לכח עמל תורה שבא ע״י עוללים ויונקים. והוסיף המשורר כי אראה שמיך וגו׳. שנמסר כל הידיעות בזה בכל אדם המעלה אפי׳ באוה״ע. ע״ז מסיים מה אדיר שמך בכל הארץ. ולא ביקשו בזה אשר תנה הודך על השמים. דבחכמות אלו שהמה טבעים שגבה כח המלאכים הרבה מכח אנושי. הרי למדנו דכבודה ש״ת ועוזה אינה באה כי אם ע״י מורשה קהלת יעקב. המחזיקים את העוללים ויונקים. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״א בשירת הבאר:
  2. ועכ״ז התפלל דוד המלך ע״ה שמרה נפשי כי חסיד אני ואי׳ בברכות ד״ד א׳ לוי ור״י חד א׳ כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות. ואני חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וח״א כן אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה כו׳ עם מפיבושת כו׳. והדבר תמוה. למאי חקרו חסידותיו של דוד. ודאי יש עוד הרבה ענינים שהתנהג בחסידות כמו מה שהתגבר של רצונו ולא הרג את שאול ועוד הרבה. אלא משום דקשה לחז״ל לפי הפשט וכי אפשר לומר לפני ה׳ שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך. והלא אין צדיק בארץ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים. להכי פי׳ ח״א שהחסידות היו התמימות הנפלאה להודות לה׳ על משפטי צדקך היינו על הטובה מעין הרעה כדאי׳ שם ד״ס א׳ וזהו מרוב בטחון במדת טובו ית׳. והיינו מה שסיים באותו מקרא הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. וח״א דה״פ שמרה נפשי שלא אחטא. כי חסיד אני מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך. ויהי׳ הקלקול רב. ע״כ שמרה נפשי לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא אוריך לאיש חסידך. וע״ז יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות:
  3. וענין הבדל הברכה לפי כח התורה מבואר במס׳ עירובין דנ״ג ב׳. דוד דגלי מסכתא כתיב בי׳ יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכמא כתיב בי׳ אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש״י לא הי׳ זוכה להורות כהלכה. והוא תמוה לומר על שאול שלא הורה כהלכה. ותו דאותו מקרא מיירי בהצלחת שאול. וגם מיירי במלחמה ולא בהוראה. אלא ודאי הפשט במקומו דשאול הי׳ מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו. והי׳ מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להלחם. והוא משום שלא כבשם תחתיו. וזהו לשון ירשיע. אבל דוד כשכבש לא עשה שמות כ״כ. והוא משום שכבשם ושם בה נציבים שלו. ומש״ה כתיב בדוד ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. כמו שביארנו בס׳ במדבר כ״ד ח׳. ובאשר יראי ה׳ אין להם שמחה על חורבן הישוב אפי׳ של שונאיו כמו שראינו הנביאים ירמי׳ ויחזקאל שקוננו ע״ז. מש״ה כתיב בכבוש דוד יראיך יראוני וישמחו שלא שמתי שמות בארץ. ופי׳ הגמ׳ בטעמו ש״ד דדוד גלי מסכתא היינו שתורתו והוראתו היו עפ״י הכרח העיון עד שנעשה משנה ומסכתא. ומש״ה הצליח כן במלחמה שיהי׳ קבוע. משא״כ שאול שלא הורה אלא מצד הסברא ומדמה מילתא למילתא. וזה אינו משנה ואפשר יבא אחר וחקרו בסברא אחרת ע״כ הי׳ הצלחתו לשעה. וכך בא הברכה בכהנים ולוים. לפי כח תורתם. כך תהיי הצלחת מלחמתם:
  4. והכי מבואר במכילתא פ׳ בשלח והובא בתוס׳ מס׳ סוטה פ״ז רי״א בשעה שעמדו ישראל על הים אמר יהודה אני אלך לים ובנימין אמר אני אלך תחלה קפץ שבטו של בנימין והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנא׳ שם בנימין צעיר רודם רד ים. שרי יהודה רגמתם. משל למלך שהיו לו שני בנים אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ אמר הגדול לי אמר אבא בשלש שעות. והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עה״ש וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר בני שניכם רציתם לקיים דברי לשניכם אשלם שכר. כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק. והמשל נפלא. וגם תחלת הענין יש להבין. מדוע גבר בנימין על יהודה. והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף הי׳ מיועד להיות באחד משני אופנים. אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע. וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים. אזי יהא בדרך השגחה פרטית כל הליכות הטבע. ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בע״כ יהא נקרע פתאום. והי׳ דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס כל האפשר. ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והי׳ נצרך עוד לשהוי איזה שעות ואז ילכו תחלה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה. ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא הי׳ ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחלה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוין להמשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים. כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות ב״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל. ולבנימין נתן בהמ״ק שנסים קבועים היו בו:
  5. ולא תקשה מאין בא לשבט דן כח הדין אחרי שלא הי׳ לו כח התורה דכבר הראה הכתוב בפ׳ יתרו לדעת שאם אין דיינים ע״פ התורה אז יש להעמיד ערכאות שבסוריא היינו אנשים שאין להם דעת במשפטי התורה רק בדעת נוטה של ב״א ולהביא בזה שלום על ישראל. ולא עוד אלא אפי׳ מה שהיו שבט דן ע״פ רוב הזמנים עובדי עבודת כוכבים כידוע מכ״מ לא גרע זכות הדין לעשות שלו. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ משפטים בזה״ל דוד א׳ יראת ה׳ טהורה עומדת לעד מהו כך אדם שונה מדרש הו״א ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות כו׳ א״ל חבירו יש לך אפוטקאות ליתן אותם בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל א״ל אם יש לך יראת חטא הכל שלך וא״ל אין לך כלום שנ׳ והי׳ אמונת עתך וגו׳ יראת ה׳ היא אוצרו לכך נאמר יראת ה׳ טהורה וגו׳ והנביא צוה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והוא פלא מה זה שייך לפ׳ משפטים וגם מה זה הנביא צוח. אלא כך הענין . שלמד מדכתיב יראת ה׳ טהורה וגו׳ אחר כל המקראות תורת ה׳ תמימה. עדות ה׳. פקודי ה׳. מצות ה׳. ואח״כ יראת ה׳ ללמד דכל אלה תלוי ועומד על יראת ה׳. בל״ז אינם כלום. והרי משפטי ה׳ כתיב לאחר יראת ה׳. למדנו מזה דלא כן זכות משפטים דאפי׳ בלי יראת ה׳ יש בהם זכות שעושה מישרים בין אדם לרעהו. וע״ז מסיים דהנביא צוח ציון במשפט תפדה. דנהי שאין לה זכות תורה ומע״ט שבין אדם לשמים אחר שעבדו עבודת כוכבים. אבל אכתי בזכות משפט תפדה וכן שביה בצדקה. וכך הי׳ שבט דן זכות המשפטים גבר אצלו על כל דרכיו:
  6. ויש להוסיף דפי׳ ובימי אקרא. משמעו גם ימי צרות ר״ל גם ימי החג. שאז היו קוראים לה׳. וע״ז יבאר אפפוני חבלי מות. היינו בזמן צרות. מצרי שאול מצאוני. בימי החג. דאז יש לחוש על קלקולים כדאי׳ בקידושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ מועדי ה׳ עה״פ ולא תחללו את שם קדשי. וזהו התפלה כי ישמרנו ה׳ ממצרי שאול. ואמר צרה על ימי הצרות. ויגון על ימי השמחה. ובשם ה׳ אקרא אנה ה׳ מלטה נפשי. משני הדברים. ע״ז בא המשורר ואמר חנון ה׳ ומחונן למבקשיו להיות מפלט להם בעת צרה. וצדיק ומציל את עמו מן העבירות. והכי יתפרש קראי דלהלן:
  7. והוא כלשון המקרא תהלים ע״ו ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה. וכבר ביארנו בס׳ ויקרא כ״ג מ״ג דיוק לשון סוכו ומעונתו. וגם על מה קרא את ירושלים בשם שלם שהי׳ בעוד לא קרא א״א ה׳ יראה. וביארנו שם דהר המוריה נקרא ירושלים ע״ש השגחה קבועה של פרנסת העולם שתלוי בעבודת בהמ״ק. ובזה מכונה בשם ביתו כ״י. אבל לענין מלחמה ממשיל המקרא כמו מלך בו״ד בשעה שיוצא למלחמה מניח בית פלטין שלו אשר הוא מפרנס שם את המדינה בהשגחתו. ויוצא למדינה אחרת להשגיח על חילו בשעת מלחמה. ויש לו שם פלטין קבוע אשר שם עיקר דירתו בכל משך המלחמה ונקרא מעונתו. ובכל יום הולך לעיקר מקום מלחמה ויש לו אהל וסוכה בכ״מ. כך עיקר השגחתו של הקב״ה לענין מלחמה שמכונה בשם מעונתו הוא בציון היינו בשערים המצוינים בהלכה דשמה כח חרבם של ישראל. שהוא התורה. ומכ״מ הי׳ אז בשעת נס של יחזקיהו לפני ירושלים בשלם סוכו היינו בדרך עראי ומפרש שמה שבר וגו׳. הרי דמעונה משמעו עיקר דירה בלי מקומו ממש. אלא שעת המלחמה גורם לכך. כך המשיל כאן דישראל המה לענין מלחמה מעונתו של אלהי קדם. להנהיג את האוה״ע לפי צרכן של ישראל כדאי׳ פ׳ הבע״י ונברכו בך אפי׳ אוה״ע מתברכים בשביל ישראל. וכן אמרו אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.