המאיר לעולם/א/ט

המאיר לעולם ‏ א ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

סימן ט

בענין אנוס פטור מקרבן

בפסחים ע"ג ע"א שמטו ונמצא טרפה בסתר פטור מכח בתוס' ד"ה שמטו וכו' תימא וכו' וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבינן ליה כאנוס דע"כ צאן מטעם אונס פטור אלא משום דמצוה בדבר מצוה כדמוכח בגמרא. ופירש ר"י דכל זה הוא מדברי ר"מ בלבד כ"ל. כאן הוכיחו התוס' דבשמטו ונמצא טרפה בסתר אינו פטור מטעם אונס. וקשה לי על זה ממה שכתבו התוס' ביבמות ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת וכו' נכנסת תוך ג' חדשים דוקא דומיא דסיפא דהנכנס יבמתו דמיירי תוך ג' חדשים דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשלשה חדשיה וכו' וכהנה אמרינן בשבועות וכו' עכ"ל. והנה מה שהיה קשה לי על דברי תוס' אלו בריש פרק המולץ דהא עדים בודאי אלימי דרוב ואפילו הכי אמרינן לקמן פ"ו ע"ב נכנסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן לא נכנסת על פיב"ד תצא וחייבת בקרבן. הרי חזינן שאף שנכנסה בהיתר על פי שני עדים מ"מ חייבת בקרבן(ח) מכש"כ בהנכנס יבמתו אחר ג' חדשים ונמצאת מעוברת דלא סמך רק על רוב דרוב נשים עוברן ניכר לשלשה חדשיה. מכש"כ שיהא חייב קרבן. כבר הקשה כן בתשובת הגאון בעל ב"ח חלק יו"ד סי' צ"ו ופירץ דשאני נכנסת על פי שני עדים דסמיכתה היה על עדות שהעדים אמרו אותה משא"כ בהנכנס יבמתו אחר שלשה חדשים דלא סמך על עדות רק על רוב אשר באמת יש כאן רוב. אמנם זה ודאי קשה דדברי התוס' שבפרק המולץ על דבריהם בפסחים פ"ג סותרי אהדדי דבפרק המולץ הוכיחו מגמרא דשבועות דבא על אשתו שלא בשעת וסתה ונטמאה בשעת תשמיש חייב מקרבן מטעם אנוס אע"ג שאין סמיכתו רק על חזקת טהרה של האשה בעלמא. קו"ח בהנכנס את יבמתו אחר ג' חדשים שסמיכתו על רוב דעדיף מחזקה מכש"כ שפטור מקרבן מטעם אונס. ואילו בפסחים שם בשוחט את הפסח ונמצא טרפה בסתר אינו פטור מטעם אונס אע"ג דשם גבי פסח סמיך ג"כ על רוב דרוב בהמות כשרות הן. הרי יש כאן סתירה גדולה מדבריהם ביבמות על דבריהם בפסחים וממילא דגם בסוגיות סותרי אהדדי דבסוגיא דשבועות י"ח ע"א מוכח דגם בסמך על חזקה פטור מקרבן מטעם אונס ומכש"כ בסמך על רוב ואילו בסוגיא דפסחים פ"ג ע"א מוכח דבשוחט פסח בשבת ונמצא טרפה בסתר אינו פטור מטעם אונס כמו שהוכיחו התוס' בפסחים פ"ג:

וליישב זאת נקדים בסוגיא במנחות ס"ד ע"א אי הרי עלי שתי חטאות של צמר ואינו צריך אלא אחת וכו' וכתבו רשב"י ד"ה ואפילו וכו' ולא דמי לבעיא דהתם קמיבעיא לן אם אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו דהכא אם יבוא אליהו וכו' דשאני בנמצא הראשונה כחושה בבני מעים דגם בשעה ששחט את השניה היתה הראשונה כחושה אלא דאנן הוא דלא ידעינן ונמצא דאין אליהו צריך לגלות מה שעתיד להיות רק מה שהוא עכשיו. משא"כ בנתכפר בשניה דהיינו שנשפך דם של הראשונה לאחר שחיטת שניה נמצא בשעה ששחט את הראשונה עדיין לא נשפך הדם של ראשונה וצריך אליהו לגלות מה שעתיד להיות ובכהאי גוונא לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע כיוצא בזה כתבו התוס' ביבמות ר"פ המולץ ד"ה חיגלי וכו' וז"ל אע"ג דלקמן גבי ספקות חשבינן ליה בלא חליצה וינוס כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קידיש לא אמרינן דהכא אין זה הספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות. אבל התם אין צריך לדעת רק מה שבאותה שעה עכ"ל. והנה הרמב"ם בשגגות פרק ב' הלכה ט"ו פסק דאזלינן בתר מעשיו. אמנם לא הביא הדין מה שמבואר בגמרא דאפילו נתכפר בשניה דחייב והרי שם הלכה כר"מ חלוע לא הביא הדין זה. ופירץ דהרמב"ם סובר דלא כמש"כ התוס' דבנשפך הדם הכל מודים דאזלינן בתר מחשבתו אלא סובר כרשב"א דגם בנשפך הדם של ראשונה שייך הפלוגתא אם אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו. והואיל והרמב"ם פוסק דאזלינן בתר מעשיו א"צ עוד להביא הדין דנשפך הדם של ראשונה דהא באמת גם בנשפך הדם פטור על השניה וע"ש במה שכתב בישוב הסוגיא דמנחות שם דניחא דהרמב"ם כר"י סובר:

ולכאורה צריך להקשות מאמר שחילוק התוס' במנחות שחילקו בין נשפך דם של הראשונה לנמצא הראשונה כחושה מוכח בגמרא דיבמות הנ"ל אליבא דר"ל דסובר דחליצת מעוברת לא שמה חליצה. ואנן קיי"ל כר"ל בזה כמו שפסק רבא שם א"כ אמאי לא יסבור הרמב"ם ג"כ החילוק הנ"ל של התוס':

ונראה לישב זה דלכאורה יש להקשות על התוס' דפרק המולץ ד"ה תיגלי וכו' שהקשו על ר"ל דס"ל לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע הך דספקות דלקמן דאמרינן שם לחשובה בלא חליצה וינוס כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קידיש. לכאורה כל הסוגיא דלקמן גבי ספקות הוא אליבא דרבי יוחנן דס"ל חליצת מעוברת שמה חליצה. והיה קשה להנך דברי דא"כ אמאי לא מחלצין אותה בתוך ג' חדשים והוצרך לתרץ משום שאינה עולה ליבום ולפ"ז היה קשה לתוס' מברייתא דהספקות. לתרץ דשאני גבי ספקות דאם יבוא אליהו וכו'. אבל לר"ל דסובר דמליצת מעוברת לא שמה מליצה אין אנו צריכים לומר דהטעם דלא מחלצת תוך ג' חדשים הוא משום דאינה עולה ליבום רק משום שמא תמצא מעוברת ותפיל מומרה ותסמוך על זה שנחלצה בעודה מעוברת ותנשא כמש"כ רש"י שם בד"ה אלא וכו' וא"כ נצטרך לומר דלר"ל מעוברת עולה ליבום חבא עם זאת רק מדרבנן ומה שאינה חולצת תוך ג' חדשים הוא ספק כנ"ל. וא"כ מעיקרא לא קשה מברייתא דכספקות ואין אנו צריכים לומר בזה דספקות דמעוברת עולה ליבום מטעם דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קידשה. וא"כ קושית התוס' שהקשו בריש פרק הבא על המפלת ד"ה תיגלי על ר"ל הוא תמוהה דשם לא אמרינן כן רק על רבי יוחנן ורבי יוחנן סובר גם הכא דאמרינן תיגלי מלתא למפרע ור"ל לא סובר סברא תיגלי וכו' לא הכא ולא התם. והרי גם לשיטת התוס' צריכים אנו לומר בסוגיא, דלקמן גבי ספקות אזלי רק אליבא דרבי יוחנן דלר"ל לא היה צריך בנדון הם לומר הכי אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא אעוברה מי משגחינן בו דהיינו לו דגם אם נשבעינן בו לא דמי לדין דספקות ושאני בזה דספקות דאין אליהו צריך לגלות רק מה שהוא עכשיו משא"כ בחולצת תוך ג' חדשים לצריך לגלות העתידות. אלא ודאי כמש"כ, לסוגיא דהתם אליבא דרבי יוחנן אזלא דהוא סובר דגם אם צריך לגלות העתידות אמרינן תיגלי מלתא למפרע ולכן הוצרך בש"ס התם לתלות ובספקות אם יבוא אליהו וכו' אבל בחולצת תוך ג' חדשים אם יבוא אליהו וכו' לא משגחינן בו וא"כ מוכרחים אנו לומר שהסוגיא בש"ס דספקות אליבא דר"י אזלי ולא אליבא דר"ל א"כ מה בכך הוא לומר דהקושיא שהקשה מהתם מברייתא דספקות ג"כ הוא אליבא דר"י:

ונראה ליישב דברי התוס' הללו דלשיטתיהם אזלו שכתבו לקמן מ"א ע"ב ד"ה קרא עליו וכו' וא"ת ואהא קשה לו מר' יוסי, וי"ל דלר"ל נמי אינה חולצת תוך ג' משום דאינה עולה ליבום עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה צריך לר"ל להך סברא דאינה עולה ליבום תיפוק לי דאינה חולצת תוך ג' חדשים שמא תמצא מעוברת והנשא על סמך החליצה. אמנם דבריהם נכונים ע"פ מה שכתב הרמב"ן הובא בחידושי הרשב"א שם ביבמות מ"א מ"ב דגם לר"ל צריכים אנו לסברא דכל שאינה עולה ליבום לוקא שנמצאת שאינה מעוברת וחליצתה מדרבנן בעלמא עיי"ש. אבל הרשב"א בחידושיו שם כתב דלר"ל אין אנו צריכים לסברא דכל שאינה עולה ליבום וכו' רק היכא שנמצאת שאינה מעוברת הוא משום גזרה דנמצאת מעוברת והא דאמר לו ר' יוסי להההוא גברא אם לא ימצין האיש וכו' ולא אמר לו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו ושמא תמצא מעוברת כר"ל משום דההוא גברא לא היה חבר ובן אין לו עיין עליו לא משמע לי' אלא לבסוף כר"י הלכך אוקמיה במלתא בעלמא וקרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ דפשטא דקרא הוא עיי"ש. וא"כ אתי שפיר דהתוס' לשיטתם אזלו דסברי להו כהרמב"ן דגם לר"ל צריכים אנו לסברא דכל שאינה עולה ליבום להיכא שלא נמצאת מעוברת וא"כ גם לר"ל יקשה מהך דספקות וגם לדידיה צריכים אנו לתרץ דשאני בהך דספקות דאם יבוא אליהו ויאמר וכו' וא"כ שפיר הקשו התוס' בדף ל"ה ע"ב ד"ה תיגלי וכו'. והגם דלפי תרוצם התם נצטרך לומר דמה דאמרינן התם בש"ס מ"א ע"ב הכא אם יבוא אליהו וכו' לא הוצרכו בזה רק לרבי יוחנן דלר"ל יש נפקותא אחרת בין הא דספקות להא דחולצת תוך ג', מ"מ קושית הש"ס הוא גם אליבא דר"ל אבל הרמב"ם אפשר דסבירא ליה כהרשב"א שם דלר"ל אין אנו צריכים לסברא דכל שאינה עולה ליבום וא"כ לר"ל לא קשה כלל מהך דספקות ואין אנו צריכים לדידיה לתירוץ הש"ס שתירצו דהתם אם יבוא אליהו וכו' וא"כ קושית התוס' שהקשו בדף ל"ה ע"ב ד"ה תיגלי וכו' לק"מ וא"כ אין אנו צריכים למה שחילקו התוס' בין אם אינו צריך לגלות רק מה שהוא עכשיו לבין צריך לגלות העתידות. ומיושב קושייתי על הרמב"ם:

אך עדיין יש להקשות על הרמב"ם. דהנה צריך להבין לשיטת התוס' דבנשפך הדם כו"ע מודים דחייב דאזלינן בתר מחשבתו דא"כ מה מקשה הש"ס שם ומי אמר רבה הכי והאמר רבה היו לפניו ב' חטאות וכו' דמשמע לן דמה דקאמר רבה לעיל אפילו בנמצאת הראשונה הכונה הוא דאפילו נמצאת הראשונה כחושה קודם שחיטת השניה כמו שפירש רש"י שם בד"ה אפילו וכו' דלמא הכונה הוא אפילו נמצאת הראשונה כחושה אחר שחיטת השניה ובשעת שחיטת השניה עדיין לא ידע שהראשונה כחושה והיינו שנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים כמו ששאל רבינא מר"א אח"כ ולכן חייב משום דאזלינן בתר מחשבתו וא"כ לק"מ דרבה אדרבה דמה שאמר רבה שחט כחושה ואח"כ שמנה פטור היינו בנמצאת הראשונה כחושה קודם שחיטת השניה וידע מזה בשעת שחיטת השניה לכן פטור דומיא דמה שסיים ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמנה לכתחלה דע"כ היינו בידע בשעה שבא לשחוט את השניה שהראשונה כחושה. ומה שאמר רבה דחייב כנמצאת הראשונה כחושה היינו בנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים אחר ששחט את השניה דגברא לאסורא קמכוין דאזלינן בתר מחשבתו. ומה שאמר אפילו נמצאת הראשונה כחושה אתי לאוסופי אמה דקאמר תחילה אפילו נתכפר בשניה דהיינו שנשפך דם של ראשונה אחר שחיטת השניה ובשעת שחיטת השניה עדיין לא נשפך דם (דאילו נשפך דם ראשונה קודם שחיטת השניה כודאי הוא פטור) ולכן אמר לא מפעי נשפך דם הראשונה אחר שחיטת שניה דודאי חייב הואיל ובשעת שחיטת שניה מדינא לא היה נשפך הדם ולא שייך בזה לומר תגלי מלתא למפרע מאחר שצריך לגלות מה שעתיד להיות. אלא אפילו נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים אחר שחיטת השניה דאגלאי מלתא למפרע שהיתה כחושה גם קודם שחיטת שניה היא דאנן הוא לא ידעינן וסד"א שיהא פטור דניזיל בתר מעשיו קמ"ל דגם בזה חייב דאזלינן בתר מחשבתו. אבל כנמצאת הראשונה כחושה קודם שחיטת השניה וידע מזה בשעה ששחט השניה היה פטור וא"כ לק"מ דרבה אדרבה. ויש לומר דלק"מ דהא יש ב' לשונות בגמרא דלקמן אליבא דרבה אם ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו וא"כ נוכל לומר דקושית הש"ס היא אליבא דלשון השני בש"ס דס"ל לרבה דאזלינן בתר מעשיו ומה שמחייב בנתכפר בשניה הייני משום דבזה כו"ע מודים דחייב דלא שייך בזה הגלי מלתא למפרע כמש"כ התוס' ד"ה ואפילו וכו' וא"כ שפיר מקשה הש"ס דרבה אדרבה דלפי מה שאמר רבה שחט כחושה ואחר כך שמנה פטור היה לו לפטור גם כנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיה אחר שחיטת השניה דהא אזלינן בתר מעשיו ומחייב בכה"ג ודאי דס"ל דאפילו אם נמצאת הראשונה כחושה קודם שחיטת השניה ג"כ חייב משום דשוב לא ניתן שבה לדחות אחר ששחט את הראשונה אע"פ שהיא כחושה מאחר שגם היא כשרה בדיעבד וא"כ שפיר מקשה הש"ס דרבה אדרבה דהא אמר רבה שחט כחושה ואחר כך שמנה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמנה לכתחלה. ובאמת ללשון ראשון אליבא דרבה דאזלינן בתר מחשבתו לק"מ דרבה אדרבה וקושית הש"ס הוא רק ללשון שני:

אמנם כל זה הוא רק לשיטת התוס' אבל להרמב"ם אי אפשר לתרץ כן מאחר דהרמב"ם סובר דגם בנשפך הדם אחר שחיטת השניה שייך הפלוגתא אם אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו. א"כ בע"כ הך מימרא דרבה קמייתא דמחייב בנשפך הדם של ראשונה אחר שחיטת השניה בע"כ שהוא אליבא דלישנא הראשונה דס"ל דאזלינן בתר מחשבתו. וא"כ קשה מה שהקשיתי לעיל דמה מקשה הש"ס דרבה אדרבה דלמא מה שאמר רבה במימרא קמייתא דחייב אפי' נמצאת הראשונה כשרה היינו כנמצאת כשרה בבני מעיים אחר שחיטת השניה וחייב משום דאזלינן בתר מחשבתו ויש בזה צד רבותא יותר מבנשפך הדם של ראשונה אחר שחיטת שניה דהתם לא שייך כ"כ לומר הגלי מילתא למפרע משום דצריך לגלות מה שעתיד להיות. אלא אפילו נמצאת הראשונה כשרה בבני מעים אך אנן הוא דלא ידעינן סד"א שיהא פטור דנלך בתר מעשיו קמ"ל דגם בזה חייב משום דאזלינן גם בזה בתר מחשבתו ואליבא דהרמב"ם לא שייך לתרץ כמו שתירצתי לעיל לשיטת התוס' כמובן. ודוחק לומר דס"ל להש"ס דאין שום צד רבותא כלל כנמצאת הראשונה כשרה אחר שחיטת השניה יותר מנשפך הדם של ראשונה אחר שחיטת השניה. והגם דבנשפך הדם של ראשונה אחר שחיטת השניה אם נאמר הגלי מילתא למפרע צריכין אנו לדעת העתידות ובנמצאת הראשונה כשרה בבני מעיים אחר שחיטת השניה אין אנו צריכין לדעת רק מה שהוא עכשיו. מ"מ ס"ל להש"ס דאין זה צד רבותא כלל במה שאין אנו צריכין לדעת העתידות רק מה שהוא עכשיו וא"כ אתי שפיר דבע"כ מה שאמר רבה במימרא קמייתא דחייב אפי' בנמצאת הראשונה כשרה היינו אפילו נמצאת הראשונה כשרה קודם שחיטת השניה דאל"כ אין שום רבותא כנמצאת הראשונה כשרה יותר מאם נתכפר בשניה דהיינו שנשפך הדם של ראשונה אחר שחיטת השניה. ואדרבה נשפך דם של ראשונה הוא יותר מסתבר לפטור על השניה דסוף סוף אי אפשר לו להתכפר בראשונה כלל דהא נשפך הדם ובע"כ הוא מוכרח לשחוט השניה. ומ"מ הוא חייב משום דאזלינן בתר מחשבתו קו"ח כנמצאת הראשונה כשרה דבדיעבד גם הראשונה כשרה פשיטא שהוא חיוב על השניה ומאי אפילו דאמר אפילו נמצאת הראשונה כשרה דמשמע דאתי לאשמועינן רבותא מה שלא נשמע מהך מימרא אפילו נתכפר בשניה. אלא ודאי דמה דאמר רבה אפילו נמצאה הראשונה כשרה הכוונה היא שנמצאה הראשונה כשרה קודם שחיטת השניה ויש בזה רבותא ואפילו הכי חייב לכן שפיר מקשה הש"ס דרבה אדרבה. ואע"ג דגם לפי זה כשם שיש צד רבותא בנמצאת הראשונה כשרה יותר מבנתכפר בשניה משום דבנתכפר בשניה כששחט השניה שלא ברשות שמא דעדיין לא נשפך הדם. ובנמצאת הראשונה כשרה סד"א דברשות שחט השניה מאחר שכבר נמצאת הראשונה כשרה וידע מזה. כמו כן יש רבותא בנתכפר בשניה יותר מבנמצאת הראשונה כשרה. דהא בנמצאת הראשונה כשרה אפשר יותר לחייב על השניה משום דגם הראשונה כשרה בדיעבד לצאת בה כציבור י"ח ומתכפר בשניה א"א לצאת י"ח בראשונה מאחר שנשפך הדם מ"מ אתי שפיר לשון אפילו דקאמר בנמצאת הראשונה כשרה. דמה דקאמר אפילו נמצאת הראשונה כשרה. האי אפילו. אין זה הוספה על מה דאמר בתחלה אפילו נתכפר בראשונה אלא שהוא הוספה על מה שאמר תחלה היו לפניו שתי חטאות של ציבור וא"צ אלא אחת אמר רבה ואיתימא רב אמי חייב על השניה ופטור על הראשונה דזה מיירי שלא נשפך דם של ראשונה ואף לא נמצאת כשרה. וע"ז בא להוסיף עוד שני דינים אשר כל אחד מהם הוא צד רבותא על הראשון כאחד הוא אפילו נתכפר בשניה כלומר שנשפך דם של ראשונה אחר שחיטת השניה שהוא רבותא יותר מדין הא' דמיירי שלא נשפך דם של הראשונה. והדין השלישי הוא ג"כ רבותא על דין הראשון באופן אחר דהיינו נמצאת הראשונה כשרה קודם שחיטת השניה. באופן ששני הדינים האחרונים היינו נתכפר בשניה ונמצאת ראשונה כשרה כל אחד מהם מוסיף רבותא על הא' הראשונה בענינים מתחלפים. ועיין בגיטין בריש פרק כל גט כ"ה ע"א בתוס' ד"ה יותר מכאן וכו' וכן עיין בריש פ"ק דכלים משנה ד'. אמנם כל זה יתכן אם נאמר דמה שאמר רבה במימרא קמייתא אפילו נמצאת הראשונה כשרה דהיינו שנמצאת הראשונה כשרה קודם שחיטת השניה דאע"ג דכמו שלא נדע דין נמצאת הראשונה כשרה מדין מתכפר בשניה כמו כן לא נדע דין מתכפר בשניה מדין דנמצאת הראשונה כשרה. מ"מ שייך לשון אפילו בנמצאת הראשונה כשרה משום דסוף סוף לא נדע דין דנמצאת ראשונה כשרה מדין מתכפר בראשונה וקאי הך אפילו דקאמר בנמצאת הראשונה כשרה על הדין הראשון שהזכיר מקודם דמיירי בלא נשפך הדם של ראשונה וגם לא נמצאת הראשונה כשרה וכנ"ל. אבל אם נאמר דמיירי בנמצאת הראשונה כשרה אחר שחיטת השניה וחייב משום דאזלינן בתר מחשבתו א"כ אין שום צד רבותא בדין השלישי שהוא נמצאת הראשונה כשרה יותר מבדין השני שהוא נתכפר בשניה ואדרבה נתכפר בשניה הוא יותר רבותא מנמצאת הראשונה כשרה כנ"ל. וא"כ גם אם נאמר דמה דאמר אפילו נמצאת הראשונה כשרה לא בא להוסיף רבותא רק על דין שלפני זה וכנ"ל מ"מ יקשה דמאחר שאמר אפילו נתכפר בשניה שוב א"צ עוד לומר אפילו נמצאת הראשונה כשרה. ומה שבנתכפר בשניה אנו צריכין לדעת העתיד להיות ובנמצאת הראשונה כשרה אין אנו צריכין לדעת רק מה שהוא עכשיו. זה לא נחשב להש"ס שום צד רבותא וכנ"ל ולכן מזה היה פשוט להש"ס דמה שאמר רבה אפילו נמצאת הראשונה כשרה דהכוונה היא שנמצאת כשרה קודם שחיטת השניה ולכן מקשה דרבה אדרבה וא"ש:

אמנם דוחק גדול הוא לומר דלא נחשב להש"ס שום צד רבותא מה שנמצאה כמעוברת כמו שבבני מעים אמר שמיטת שניה דאין צריך לדמה המעידות רק מה שהוא עכשיו ומפר מעוברת בשניה דהיינו שנשפך דם של ראשונה אמר שמיטת השניה שצריך לדמה המעידות ובודאי על פי הסברא נכי דלא ס"ל להרמב"ם לחלק בדין בין זה לזה. אבל מ"מ רחוק הוא לומר שיסבור הרמב"ם דלא נחשב זאת לרבותא כלל עד שלא יהיה שייך בזה אף לשון אפילו ולכן לא נתקררה דעתי בתירוץ כזה:

ומתחלה רציתי לתרץ דמה שפסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות יבום כר"ל אינו משום דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע בדבר העומד להיות אלא משום דכתיב ובן אין לו חיין עליו אבל מלבד שזה הוא דוחק גדול לומר כן מאחר דפסקינן בזה כר"ל מנא לו להרמב"ם דהא דפסקינן כר"ל הוא משום הקרא ולא משום הסברא. ועוד דלפי מה שכתבו התוס' בשבועות כ"כ ע"ב ד"ה איבעית אימא וכו' וז"ל ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך קרא לחזק עלינו הסברא עכ"ל. מוכח מדבריהם דבכל מקום דאמרינן בש"ס קרא וסברא עיקר טעם הקרא הוא ג"כ משום הסברא אלא דבלא הקרא לא היינו יודעים הסברא דאל"כ למה לנו כלל הסברא וכי ידענא ועוד לקרא ובפרט אם הסברא אינה פשוטה כל כך לפי זה אין מקום לתירוץ הנ"ל על הרמב"ם. ומפני דברי התוס' בשבועות הנ"ל פקפקתי על התוס' ביבמות ל"ה ע"ב ד"ה והא וכו' שכתבו וז"ל אבל בר קיימא נפקא לן מלהקים לאחיו שם ומלא יחיה פרט לזה שאין שמו מחוי עכ"ל. דלא היו צריכין לזה דהא מדכתיב רבי יוחנן טעמא למילתיה אם יבוא אליהו וכו' משמע דגם ר' יוחנן סובר דלפי מה שכעובר כעת ראוי להתקיים חשיב ולד אלא משום שאמר כך הפילה אמרינן איגלאי מילתא למפרע שגם כשהיה עובר ראוי להתקיים היה חשוב נופל וא"כ לא שייך זה רק כשהפילה אח"כ אבל אם לא הפילה לא שייך לומר דאיגלאי מילתא למפרע נופל הוא וא"כ גם כשהיה עובר היה חשוב ולד. וצ"ל דס"ל להתוס' דלפי מה דיליף רבי יוחנן טעמא מקרא דבן אין לו והרי אין לו שוב לא אמרינן העטם משום תיגלי מילתא למפרע רק עיקר העטם משום דלא חשבינן העובר הולד אפילו אם הוא ראוי להתקיים מ"מ כל זמן שלא נולד חשבינן כאין לו בן ולכן שפיר הוקשה להתוס' דא"כ גם כשהוא בר קיימא לא היה ראוי להיות חשוב הולד ותהא חליצתה כשהיתה מעוברת בולד בן קיימא ג"כ חליצה וכשבא עליה כשהיתה מעוברת בולד בן קיימא יביא קרבן. ומזה תירצו דנפקא מולא יחיה. אמנם לפי דברי התוס' בשבועות כנ"ל אינו כן אלא דגם לפי מה דילפינן מקרא דובן אין לו ג"כ אמרינן דטעמא דקרא גופא הוא משום דתיגלי מילתא למפרע ולפי זה היו יכולים לתרץ קושייתם דכשהולד בן קיימא לא שייך לומר דתיגלי מילתא למפרע וכנ"ל ונחזור לעניננו דפסקי הרמב"ם סתרי אהדדי:

וחכם אחד השיב לי דלק"מ דעיקר סברת ר"ל בחליצת מעוברת דלא שמה חליצה עשאן. דס"ל דכשהיא מעוברת כל זמן שהולד ראוי להתקיים לא שייך בה חליצה משום דכל מעוברת עתידה לילד ואף אם אח"כ נעשה הולד נופל שאז שייך בה דין חליצה מ"מ לא נעשית בה חליצה רק מכאן ולהבא משעה שנעשה הולד נופל אבל כל זמן שהולד היה ראוי להתקיים אינה בת חליצה ויבום וכמו שבא על אשת אחיו בעודו חי לא שייך לפטור משום דמת אח"כ ואיגלאי מילתא למפרע דבת יבום היא דז"א דלא נעשית בת יבום רק מכאן ולהבא וכמ"כ מעוברת שהפילה לא נעשית בת חליצה ויבום רק משעה שהולד נעשה נופל ואפילו אם יבוא אליהו ויאמר שתפיל מ"מ בזמן שהולד ראוי להתקיים אינה חב חליצה ויבום דמה דחליצת מעוברת לא שמה חליצה לר"ל אין זה בתורת ספק רק בתורת ודאי. ובהיות כן לא שייך כלל לומר לענין חליצת מעוברת תיגלי מילתא למפרע מאחר דכן הוא הדין שלא נעשית בת חליצה רק משעה שהפילה. וזה הוא הנכון בחליצת מעוברת אבל לגבי שחיטת קרבן ציבור בשבת יש ספק קרבן אחד אם יבוא אליהו ויאמר שעתיד להשתפך דם בודאי רשאים לשחוט קרבן אחר הואיל וידעינן שישתפך דם של הקרבן ראשון לכן גם השתא שלא נודע אם ישתפך דמו של ראשון ושחט קרבן אחר ואח"כ נשפך דם הראשון לא נעשה איסור למ"ד דאזלינן בתר מעשיו עכ"ד החכם. אבל אינם דברים נכונים דבכי זה ודאי אמת דלר"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה בתורת ודאי. אבל אין זה רק משום דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע ולא כמו דס"ל לחכם דחליצת מעוברת כל זמן שהעובר ראוי להתקיים אינה חליצה מצד עצמה ומטעם זה לא שייך לומר תיגלי מילתא למפרע אלא הדבר בהיפוך מה טעם אינה חליצה כ"ז שהעובר ראוי להתקיים משום דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע. דלדעת החכם לא היה לר"ל רק חילוק על מה שאמר רבי יוחנן אם יבוא אליהו ויאמר וכו' וע"ז היה לר"ל לחלוק ולומר דאה"נ דגם אם יבוא אליהו ויאמר דהא דאעוברה אתויי מפיל ג"כ אין זה חליצה מטעם הנ"ל דלא נעשית בת חליצה רק משעה שתפיל ולהבא ופשיטא דלא שייך בזה לומר תיגלי מילתא למפרע. אלא ודאי דהעיקר כהתוס' וכנ"ל דהא דלר"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה בתורת ודאי הוי רק משום דס"ל דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע:

ונראה לי ליישב פסקי הרמב"ם דמה דאמרינן ביבמות לר"ל דתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן הוא רק לענין דבר המוטל על האדם לעשות כגון לענין חליצת מעוברת דשקלינן וטרינן אם החליצה שחלץ לה כשהיא מעוברת שמה חליצה ואינה צריכה חליצה אחרת או דלא שמה חליצה וצריכה חליצה אחרת בזה אמרינן דלא שמה חליצה וצריכה חליצה אחרת משום דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע דהאדם אינו יודע העתידות והואיל והדבר ספק אצלו גזרה התורה שיהא זה הספק כודאי כלומר כאילו הים ודאי אצלנו שהולד הוא בר קיימא בשעה שחלץ לה. אבל לענין דבר התלוי באיסור והיתר שזה אינו תלוי במעשה האדם רק הוא ענין שמימי בזה ודאי אמרינן תיגלי מילתא למפרע דקמי שמיא גליא העתיד כמו ההוה ולכן לענין שחט שתי חטאות של ציבור נשפך דם הראשונה הא שם לא שקלינן וטרינן אם צריך לשחוט חטאת אחרת או לא דהא פשיטא לן שאינו יוצא בראשונה וצריך לשחוט אחרת רק העיקר שקלינן וטרינן על מעשה שחיטת השניה ששחט בעת שעדיין לא היה נשפך דמה של ראשונה אם מעשה זאת היתה של איסור או של היתר בזה ודאי אמרינן תיגלי מילתא למפרע שהוא מעשה היתר דהא אין זה נוגע לדבר המוטל על האדם לעשות רק לדין שמים וקמי שמיא גליא שישתפך דם הראשונה וצריך לשחוט השניה:

ולפ"ז מה שרציתי לומר במקום אחר דהא דקיימא לן בסוטה ו' ע"א דסוטה שיש לה עדים במדינה אזי שאין המים בודקין אותה ורציתי לומר שזה הוא דוקא אם קמי שמיא גליא שסוף העדים לבוא לפני בית דין להעיד על זנותה אז אין המים בודקין אותה גם קודם שבאו להעיד אבל אם קמי שמיא גליא שאין סופם לבוא להעיד לפני בית דין על זנותה אז המים בודקין אותה. וסמך לחילוק זה היה נראה לי מלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות סוטה הלכה י"ג ובזה היה מיושב מה שהקשה המל"מ בפ"ג מהלכות סוטה הלכה כ"ג על התוס' דשבועות ל"ב ע"ב ד"ה הכל מודים וכו' ולפי הנ"ל מיושב דשפיר הקשו התוס' שם דבלא עדות השתה ותמות כלומר דשמא לא יבואו לעולם להעיד וא"כ יבדקוה המים. ואיך אפשר לחייב אותם קרבן שבועה מספק. ועוד והוכיח סופם על תחילתם דהרי חזינן שכפרו עדותם וא"כ כבר היה גלוי לפני הקב"ה שאין סופם לבוא להעיד על זנותה וא"כ הלא יבדקוה מים ותמות ומה הפסידו במניעת עדותם ולמה יתחייבו קרבן שבועה. אמנם פקפקתי על זה מהא דקיימא לן ביבמות ל"ו כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה והטעם משום דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע בדבר העתיד להיות וא"כ איך אפשר לומר דגם כשיש עדים על זנותה בודקין אותה מים אם סופם שלא לבוא ולהעיד דז"א דא"כ גם בסופם לבוא ולהעיד דין הוא שיבדקוה המים ולא נאמר דתיגלי מילתא למפרע כשבאו אח"כ להעיד דגם בשעה ששתתה המים היו עומדים להעיד דהא ביאתם להעיד עדיין לא היתה אלא שעתידה להיות ובדבר העתיד להיות לא אמרינן תיגלי מילתא למפרע. אך לפי שחילקתי לעיל בטל הפקפוק דהא כשלא בדקוה המים לא שקלינן וטרינן אם היתה ההשקאה כדין או א"צ להשקותה פעם אחרת או שלא כדין וצריך להשקותה פעם אחרת דז"א. דאם ההשקאה היתה שלא כדין מפני שיש עדים על זנותה א"כ מה בצע אם נשקנה פעם שני' הלא גם בפעם השני' לא יבדקוה המים מהטעם שיש עדים על זנותה. אך כל השקלא וטריא שלנו הוא רק אם יבדקוה המים דשמא אין סוף העדים לבוא ולהעיד. או שמא לא יבדקוה המים משום דסוף סוף יבואו העדים ויעידו דבספק הוא רק בענין שמימי שפיר אמרינן תיגלי מילתא למפרע אם אח"כ באו והעידו שגם מעיקרא היה עומד הדבר שיבואו ויעידו ולמפרע אין המים בודקין אותה:

ונראה לי להביא ראיה לחילוק הנ"ל מאותה סוגיא עצמה דיבמות הנ"ל דהנה התוס' שם ד"ה תיגלי וכו' כתבו וז"ל וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואומר ר"י דאפילו הכי לא מחייב מידי דהויא כקטן שבא על יבמתו גדולה דאמרינן לקמן דתגדלנו עכ"ל. והנה בע"כ צ"ל דהא דמקרי אין הולד של קיימא יקיים דאיגלאי מילתא למפרע דאפילו איסורא בעלמא לא עביד דאם נאמר דרק מקרבן פטור אבל איסורא עבד והיינו איסור של תורה א"כ יקשה באמת אמאי רשאי לקיימה כשהפילה דהואיל ומעיקרא היה איסור על ביאתה אפילו אם הוא איסור קל מ"מ היה ראוי שתהיה אסורה עליו עולמית דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים דהא אם היה עליה איסור קודם שהפילה הרי האיסור הוא בתורת ודאי כמו שחליצתה אינה חליצה בתורת ודאי ולא דמי לקטן שבא על יבמתו דתגדלנו דשאני התם שאין בכיבם והיבמה שום שינוי לאיסורא רק מה שאינו בר כוחא שם בעודו קטן ולא מתקיימת בו מצות יבום בזה שפיר אמרינן דגלי קרא דיבמה יבוא עליה כל דהו לקמן קי"א ע"ב דאין איסור על ביאתו בעודו קטן אף דלא מקיים בביאתו מצות יבום מ"מ יבמה הראויה ליבום לגמרי שרא רחמנא וכמו דהותרה היבמה ליבם אחר ביאה ראשונה אף ששוב אין בה מצות יבום. לכן כשם שהתירה התורה את כל הביאות בהיבמה שאחר ביאה הראשונה כן התירה התורה את היבמה להקטן דהיינו כל הביאות שהיו בהיבמה קודם ביאה הראשונה. דהביאה הראשונה שמקיים בזה מצות יבום בשעה שהוא נעשה גדול והיא גדולה היא מתרת את כל הביאות שהיו לפניה ושיהיו לאחריה. ועיין במנחות ע"ב ע"ב דאמרינן שם שאני סתם שכבר דמתה שחיטה אם כשבת. מ"מ לא שייך להקשות דא"כ מנא לן לענין יבום דהותרה היבמה ליבם גם קודם שקיים מצות יבום מהא דהותרה לו אחר שקיים מצות יבום אימא דשאני הביאות אחרי הביאה ראשונה שכבר דמתה הביאה ראשונה את האיסור אשת אח דז"א. דהא לא מסברא אמרינן דאין עליה איסור אשת אח בעוד שהיב קטן או בעודה קטנה רק מהא דגלי קרא יבמה יבוא עליה כל דהו כאביי לקמן קי"א ע"ב או כרבא. וכן מצינו בגבי מצות ציצית דלגמרי התירה התורה כלאים לצמר ובגדה רבנו תם אפילו בלילה שאינו מקיים מצות ציצית משום דבשעה שהוא חייב בציצית מתרת את הכלאים אף בשעה שאין בה מצות ציצית. ואף בשעה שהוא לובש את הבגד שיש בעת הלבישה איסור כלאים ומצות ציצית עדיין לא מקיים רק אחר שהוא כבר לבוש בהבגד כמו שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו וכו'. למצות ציצית שהוא מקיים בעת שהוא כבר לבוש היא מתרת את האיסור כלאים גם מה שיש בעת הלבישה ועיין בשאגת אריה סי' ל"ז. כמו כן אמרינן ביבם קטן שבא על יבמתו גדולה. אבל בבא על יבמתו מעוברת דיש איסור על ביאתו בעודה מעוברת בתורת ודאי היה הדין נותן שתהא אסורה עליו עולמית אף אחר שהפילה. ולכן בע"כ צריך לומר בביאת מעוברת ואח"כ הפילה דאיגלאי מילתא למפרע דלא עבר איסור כלל. ואפשר דמ"מ יענש כמו בנסכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה חיין בסוטה כ"ו ע"א בתוס' ד"ה מה ת"ל וכו' ועוד מאחר שהתוס' ביבמות שם למדו ביאת מעוברת מקטן הבא על יבמתו גדולה בודאי לגמרי השוו אותם וכמו דביבם קטן שבא על יבמתו גדולה לא עברה היבמה שום איסור כלל כמו כן במעוברת שהפילה איגלאי מילתא למפרע שלא עברה איסור כלל. וכן אמת דמה שכתבתי לעיל להוכיח דכשבא עליה בעודה מעוברת והפילה אח"כ דאיגלאי מילתא למפרע דלא עבר שום איסור דאם לא כן לא היה רשאי לקיימה אחרי כן כשהפילה משום מאחרה שפה אמת. אפשר דאין זה הוכחה דאפשר דלא אמרינן כן רק אם בעת שהיתה אסורה עליו היתה אסורה באיסור כרת דומיא דהא דתנן ביבמות ל"ב ע"א שני אחין וכו' דהואיל דבשעת מיתת אחיו היתה אסורה באיסור כרת ואין בה זיקה כלל לא ליבום ולא לחליצה לכן נאסרה עליו לעולם. משא"כ יבמה מעוברת ואח"כ הפילה דאף אם נימא שהיתה אסורה קודם שהפילה מ"מ הואיל ואין זה איסור כרת דהא תנן דכשאין הולד בן קיימא פטורין מן הקרבן לכן לא אמרינן בזה נאסרה שפה אמת. ואע"ג דגם באיסור זיקה דרבנן אמרינן דאם נאסרה שפה אמת נאסרה עולמית כמבואר ביבמות כ"ו ע"א במשנה ושם כ"ז ע"ב וכן כ"ד ע"א מ"מ אפשר לומר דשאני איסור זיקה אע"ג שהוא מדרבנן מ"מ הואיל ורבנן גזרו באחות זקוקה אחות אשה החמירו בזה לומר מאחרה עולמית כמו באחות אשה דכל דקון רבנן כעין דאורייתא קון משא"כ יבמה מעוברת ואח"כ הפילה אע"ג דהיה עליה איסור אך לא איסור כרת לא שייך לומר דכיון דאסרה שפה אמת נאסרה עולמית. ותדע דלמ"ד אין זיקה ומה דתנן שם כ"ו ע"א ארבעה אחין וכו' הוא משום ביטול מצות יבמין לדידיה באמת לא אמרינן מאחרה עולמית ומה שאחד אסור ליבם אף שכבר חלץ אחיו לאחותה הוא רק משום גזרה דלמא אתי ליבם ברישא כמו שכתבו התוס' י"ח ע"א ד"ה דלמא וכו' ובדף כ"ד ע"א ד"ה אי למ"ד וכו' ובדף כ"ז ע"ב ד"ה אבל וכו' והיינו משום דאין בזה כרת ולא גזרה משום כרת כמו כן נימא ביבמה מעוברת ואח"כ הפילה אף אם הוא איסור דאורייתא בתורת ודאי אך הואיל ואין זה איסור כרת ולא גזרה משום כרת לא אמרינן נאסרה עולמית. אמנם אין זה מוסכם דהא לדעת ריב"ן גם אם האיסור הוא משום ביטול מצות יבמין אמרינן ג"כ מאחרה עולמית כמש"כ התוס' בשמו שם י"ח ע"א בתוס' ד"ה דילמא וכו' וכן כתב רש"י כ"ד ע"א ד"ה ואי למ"ד ולדידהו נראה דגם באיסור שאין בו כרת ולא גזרה משום כרת ג"כ אמרינן דמאחרה עולמית. ולדידהו ודאי ההוכחה הנ"ל קיימת דאם היתה היבמה אסורה על היבם בתורת ודאי קודם שהפילה אז היתה אסורה עליו עולמית דאטו קיל האי אסורא מאיסור של דבריהם אלא ודאי צ"ל דאמר שהפילה איגלאי מילתא למפרע שלא היה בה איסור כלל קודם שהפילה:

אך יהיה איך שיהיה אם יש עליה איסור למפרע או לא אבל הא מיהא חזינן דאיגלאי מילתא למפרע שלא היה עליה איסור כרת דהא תנן אין הולד בן קיימא יקיים ופטורין מן הקרבן. ולכאורה קושית התוס' חזקה היא דמאחר דביאת מעוברת לא שמה ביאה לר"ל יתחייבו בקרבן ומה שתירצו דדומה לקטן שבא על יבמתו גדולה אין זה מספיק כלל ליישב קושייתם דלא דמי לקטן כאשר בארתי לעיל אלא ודאי צ"ל בטעמא דהך מילתא דאע"ג שקודם שהפילה לא שייך בה דין חליצה ויבום בתורת ודאי מ"מ אין זה רק ספק שמא לא תפיל אלא שהתורה עשתה ספק זה כודאי שלא יהיה חליצתה וביאתה קודם שתפיל כלום והואיל ואינו אלא ספק ספק והיינו משום דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע לכן לא שייך זה רק לענין שלא יהיה חליצתה וביאתה חליצה וביאה ושתצטרך חליצה או ביאה אחרת מאחר שלבו של אדם אינו גלוי הסתירות. אבל לענין איסור והיתר כגון אם יתחייב קרבן על ביאתו אם בא עליה קודם שתפיל בודאי אנו אומרים כך הפילה פטור מקרבן דלענין זה אמרינן תיגלי מילתא למפרע שסופה שתפיל דזה הוא דין הנוגע לשמים אם יש איסור על ביאתו שבא קודם שהפילה וקמי שמיא גליא העתיד כמו ההוה וא"כ הלא גלוי לפניו שתפיל ולכן פטורים מקרבן. ואין להקשות מה הוצרכו התוס' להביא ראיה מיבם קטן וכו' ולמה לא תירצו קושייתם בקיצור דאע"ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה משום דלא אמרינן תיגלי וכו' מ"מ לענין איסור והיתר אמרינן תיגלי וכו' ולכן אם הפילה אח"כ פטורים מקרבן. דיש לומר דמ"מ הוצרכו התוס' להביא ראיה מקטן דאל"כ היה קשה דלכאורה הא בהא תליא דהואיל וביאת מעוברת לא שמה ביאה ולא מתקיימת בה מצות יבום מהראוי שיתחייבו בקרבן על ביאתה ואי אפשר לחלק ביניהם לכן הביאו ראיה מקטן דאע"פ שלא מתקיימת מצות יבום מ"מ אינה עוברת היבמה שום איסור ש"מ דלא תליא הא בהא ובהיות כן שפיר אמרינן דזיל בתר סברא דאע"ג דלענין חליצת וביאת מעוברת אינו כלום היינו משום דהוא דבר התלוי במעשה בני אדם לכן לא אמרינן תיגלי וכו' משא"כ לענין קרבן וכנ"ל:

ובהיות כן לא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי אף שפסק כר"ל דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע בדבר העתיד להיות היינו משום דזה הוא שייך למעשה בני אדם משא"כ בנשפך בשניה פטור למ"ד דאזלינן בתר מעשיו משום דהוא חקירת איסור והיתר דהא שקלינן וטרינן אם אם שחיטת השניה קודם שנשפך דם הראשונה אם היה מעשה איסור או לא ולכן אמרינן בזה תיגלי מילתא למפרע כר"ל וגם בדבר העתיד להיות משום דגם ר"ל גופא מודה בזה דאמרינן תיגלי מילתא למפרע כמו שמודה שפטור מקרבן אף אם הביאה לא שמה ביאה:

אבל מה שכתב החכם הנ"ל דלענין חליצת מעוברת לר"ל גם אם יבוא אליהו ויאמר שהפילה מ"מ אם חלצה בעוד שהעובר ראוי להתקיים אין חליצתה חליצה משום דכל זמן שהעובר ראוי להתקיים אינה בת חליצה ואם אח"כ הפילה נעשית בת חליצה רק מכאן ולהבא כמו שהיבמה לא נעשית בת חליצה ויבום רק ממיתת בעלה ואילך אף אם גלוי לנו שמיד ימות ולא שייך כלל בזה לומר תיגלי וכו', אין זה דברים נכונים משום דרבי יוחנן הלא אמר שני דברים. האחד אם יבוא אליהו ויאמר ואז אין אנו נצרכים להסברא דתיגלי וכו' והשני דעכשיו שנתברר לנו בלא אליהו שהפילה אמרינן תיגלי וכו' וע"ז היה לר"ל לחלוק ולומר שהמשפט הראשון הוא שקר שאף שיבוא אליהו ויאמר שתפיל ג"כ אינה בת חליצה ויבום רק משעה שנראה בחוש שתפיל. אך לא לחלוק על משפט השני דלא אמרינן תיגלי דהא במשפט השני נם ר"ל מודה. ועוד מה קאמר ר"י אם יבוא אליהו וכו' דהוא התכוון מן הקושיא דהא ע"ז גופא פליג ר"ל לדעת החכם הנ"ל. ועוד מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דזה הוא דבר המוסכם מבלי חולק וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפ"ק דחולין (סי' ח') בשם רבינו יונה שדקדק מהא דקאמר מי לא אמר רבי זירא וכו' ש"מ שדברי רבי זירא מוסכמים הם ומקשה ממנו כמו ממשנה וברייתא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף