המאיר לעולם/א/ח

המאיר לעולם ‏ א ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

סימן ח

בענין לקולא וחומרא לחומרא מקשינן

בקדושין ס"ח ע"א בתוס' ד"ה ומה יבמה וכו' וא"ת אמאי לא קאמר נדה תוכיח וכו' וי"ל דקו"ח זה אינו אלא גילוי מילתא דיש להקיש לאחות אשה. והקשה המהרש"א דמ"מ קשה על הא דפריך הש"ס א"כ שאר חייבי לאוין נמי אמאי לא נימא נדה תוכיח ושם לא שייך תירוץ התוס' דהא קו"ח אי אפשר ללמוד מאחות אשה ולא תירץ כלום עיי"ש. ולי נראה ליישב דבחולין קט"ו ע"ב מבואר דעל מה הצד לא פרכינן רק פירכא דמגופא כגון אם נוכל לומר מה להצד השוה שבהן שכן כך וכך אבל לא פרכינן דבר פלוני יוכיח. ונראה לי דה"נ על מה מצינו הנלמד חדא מחדא לא פרכינן דבר פלוני יוכיח. ותדע דהא מבואר בהמה מקומות דכשאנו לומדים דבר אחד מחבירו להחמיר והלימוד הוא במה מצינו אע"ג דמצינו במקום אחר מפורש בתורה להקל בכיוצא בזה מ"מ אנו לומדים מה שלא נכתב בפירוש מדבר הנכתב להחמיר ולא פרכינן דבר פלוני יוכיח שהוא ג"כ דומה לזה ומ"מ הוא להקל. והיינו טעמא דקיי"ל דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן ש"מ דלא פרכינן פירכא דמעלמא על מה הצד לומר דבר פלוני יוכיח דאל"כ לא היה מועיל לנו מה דקיי"ל לחומרא מקשינן הואיל ויש לומר פלוני יוכיח דבכל מקום דאמרינן פלוני יוכיח אנו מבטלים ומפקיעים הלימוד בעצמותו ולא שייך ע"ז לומר לחומרא מקשינן דלא שייך לומר לחומרא מקשינן רק במקום שנכתב במקום אחד בפירוש להחמיר ובדבר אחר נכתב להקל ויש לנו דבר שלישי ללמוד מהם ונוכל ללמוד מדבר החמור וגם נוכל ללמוד מדבר הקל ע"ז קיי"ל לחומרא מקשינן. משא"כ אם נפרוך דבר פלוני יוכיח היוכיח מראה לנו שהלימוד בעצמותו הוא בטל לא שייך לומר לחומרא מקשינן, תדע דהא על קו"ח פרכינן דבר פלוני יוכיח אע"פ שאנו רוצים ללמוד דבר אחד מחבירו להחמיר ומבטלין הקו"ח מטעם פלוני יוכיח אע"פ שהוא להקל ולא אמרינן דלחומרא מקשינן ולא נלמוד מאותו הדבר שאנו באים לעשות היוכיח להקל, והיינו משום דלא שייך לומר לחומרא מקשינן רק היכא שנוכל ללמוד משני מקומות אז החמור מדיפא ללמוד אבל היוכיח מראה שאי אפשר ללמוד משם גם אם רצונו ללמוד לחומרא כגון בקידושין ד' ע"ב דיליף הש"ס דאשה נקנית בכסף מקו"ח דאמה עבריה ומה אמה עבריה שאינה נקנית בביאה וכו' זו שנקנית בביאה וכו' אינו דין שתקנה בכסף וע"ז אנו מבטלים ביבמה תוכיח שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף וא"כ גם אשה אינה נקנית בכסף אע"ג דחומרא היא לומר שתקנה בכסף ותצטרך גט בכל זאת אינו מועיל זאת והכוונה שנלמוד מיבמה להקל שלא תקנה בכסף (זה והיינו משום שלא שייך לומר לחומרא מקשינן דהא לא נכתב בשום מקום בתורה בפירוש שמה שנקנית בביאה היא חומרא ושהחומרא הזאת ראויה לגרום שתקנה גם בכסף אך אנו משכלנו אנו דנים שמה שהיא נקנית בביאה ראוי שיגרום גם שתקנה בכסף מקו"ח דאמה עבריה. ע"ז שפיר אנו מוכיחין מיבמה לסתור את שיקול דעתינו דהא מוכח מזה ששיקול דעתינו בזה הוא בטל וטעות ולא שייך ע"ז לחומרא מקשינן ולכן נוכל לומר פלוני יוכיח אע"פ שהוא קל לסתור בזה קו"ח שאנו באים ללמוד אף לחומרא דבר אחד מחבירו הואיל והיוכיח מראה לנו שאי אפשר ללמוד מהחמור וא"כ שמ"ע דכשאנו מבטלים איזה לימוד בפלוני יוכיח נוכל לסותרו אף אם אנו באים ללמוד להחמיר. וא"כ אם נימא דעל מה מצינו חדא מחדא נוכל לפרוך פלוני יוכיח אז אי אפשר ללמוד שום דבר מחבירו אף לחומרא אם מצינו דבר אחר כיוצא בזה לקולא ולא יועיל לנו הא דלחומרא מקשינן אלא ודאי דעל מה מצינו אפילו חדא מחדא לא פרכינן פלוני יוכיח ולכן שפיר נוכל ללמוד דבר אחד מחבירו להחמיר אף שמצינו במקום אחר כיוצא בו להקל. אך אם אנו באים ללמוד במה מצינו לקולא ואם נמצא במקום אחר כיוצא בו לחומרא שוב לא נוכל ללמוד לקולא דנהי דלא אמרינן פלוני יוכיח לסתור הלימוד בעצמותו מ"מ זאת נאמר מאי מזיח דילמית לקולא ניליף לחומרא דלחומרא מקשינן באופן שנתברר לנו דגם על מה מצינו חדא מחדא לא פרכינן פירכא דמעלמא לומר דבר פלוני יוכיח:

ועל פי הדברים הנ"ל יתבאר דמה דדחי הש"ס בחולין שם דלא נוכל לומר נבלה תוכיח היינו דוקא באופן דשם דילפינן בשר בחלב מערלה וחמץ להחמיר לאסור בהנאה וכשאנו באים לומר נבלה תוכיח הוא להקל בזה אמרו בש"ס דאינו מועיל היוכיח לסתור הלימוד בעצמו מערלה וחמץ והיינו משום דאנו צריכים בהיוכיח לומר שאי אפשר ללמוד מערלה וחמץ והלימוד בעצמו בטל בזה שפיר אמרינן דאי אפשר לסתור הלימוד בפירכא דמעלמא. אבל אם היינו באים ללמוד מערלה וחמץ איזו דבר להקל בזה הוינו דוחים את הלימוד במה שמצינו בנבלה להחמיר מכי דלא פרכינן נבלה תוכיח לסתור הלימוד מערלה וחמץ מ"מ זאת נאמר דגם מנבלה נוכל ללמוד והואיל ומנבלה היא לחומרא ומערלה וחמץ לקולא הכלל הוא דלחומרא מקשינן:

ולפי הנ"ל מיושב קושית המהרש"א הנ"ל. דעל מה שהקשה הש"ס אמאי לא ניליף כל ח"ל מיבמה לשוק שלא יתפסו קדושין בהם ליכא למפרך נדה תוכיח דהא על מה מצינו פרכינן פירכא דמעלמא לומר פלוני יוכיח. ואי דתקשה לן מה חזית ללמוד מיבמה לשוק נלמוד מנדה שיתפסו קדושין ג"כ, לאו פרכא היא דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן. ואין לומר דזה הוא רק כשהלימודים שווים משא"כ הכא דמיבמה הלימוד הוא במה מצינו ומנדה יכולים אנו ללמוד בקו"ח שיתפסו הקדושין דמה נדה שהיא בכרת תפסי קדושין ח"ו שאין בכרת לכפ"כ שיתפסו בהם קדושין וא"כ אפשר דשבקינן הלימוד מיבמה לשוק דהוא רק במה מצינו ותפסינן הלימוד מנדה שהוא בקו"ח אע"ג שהוא לקולא. אך דברים אלו אין להם שחר דמנין לנו לבדות החילוק הזה ולהקשות. חילוק כזה אפשר לומר מסברא למען לתרץ אך לא להקשות, ועוד דמנדה אי אפשר ללמוד בקו"ח דקו"ח פירנא הוא דיבמה לשוק תוכיח דאין בה כרת ובכל זאת לא תפסי בה קדושין דהא על קו"ח פרכינן פירכא דמעלמא וא"כ גם מנדה אין לנו קו"ח רק מה מצינו וא"כ שבקינן הלימוד מנדה ותפסינן הלימוד מיבמה לשוק דלחומרא מקשינן ולכן א"ש קושית הש"ס מלימוד כל ח"ל מיבמה לשוק ולא שייך לומר נדה תוכיח. משא"כ על הקו"ח דיליף רב אחא בר יעקב ח"ל מיבמה לשוק שפיר הקשו התוס' נדה תוכיח דעל קו"ח פרכינן פירכא דמעלמא פלוני יוכיח אע"ג שהוא לקולא:

ואין להקשות סוף סוף מה הקשו התוס' נדה תוכיח הא כל ח"ל נוכל ג"כ ללמוד במה מצינו מיבמה לשוק דהא בכל ח"ל יש ג"כ לאו וכיון בשביל שיש בהן חיוב כרת ג"כ יהיו גרועים וא"כ נהי דעל קו"ח פרכינן פירכא דמעלמא הא על מה מצינו לא פרכינן פירכא דמעלמא וא"כ מה הקשו התוס' נדה תוכיח. נראה דלק"מ דהתוס' הקשו לפי המסקנא שיש לנו לימוד על כל ח"ל מקרא דאחת אהובה שקדושין תופסין בהם וא"כ גלי לן קרא דכל חייבי לאוין תפסו להן קדושין זולת יבמה לשוק שכתוב בה בהדיא דאין קדושין תופסין בה וא"כ מכח מה מצינו אי אפשר ללמוד מ"מ מיבמה לשוק בזה שבכל ח"ל ישנם גם לאווין דמכח הלאווין דח"ל מהראוי שיתפסו הקדושין דמהקרא דאחת אהובה ילפינן דכל ח"ל קדושין תופסין ואין ללמוד ח"ל במה מצינו שלא יתפסו הקדושין בהם מיבמה לשוק דהא גם בלאווין דח"ל מהראוי שיתפסו הקדושין. ולכן כשאנו רוצים ללמוד ח"ל מיבמה לשוק שלא יתפסו הקדושין אי אפשר ללמוד רק בקו"ח דהואיל ויש לנו קו"ח שפיר אמרינן נהי דגלי קרא בח"ל דתפסי בהו קדושין זה הוא רק בח"ל גרידא אבל בח"ל שיש בהם כרת נוסף על הלאו באלו נלמוד בקו"ח מיבמה לשוק שלא יתפסו הקדושין וכ"ז שפיר הקשו התוס' דנדה תוכיח דחזינן דמה שיש חיוב כרת אינו גורם שלא יתפסו הקדושין. וא"כ לא נשאר בח"ל רק מה מצינו מיבמה לשוק ובמה מצינו אי אפשר ללמוד דכבר גלי קרא דבח"ל תופסין הקדושין:

ועיין בשבת ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה מפן וכו' שהקשו וא"ת כלי חרס המוקף צ"פ יוכיח שטמא בזב וכו' והקשה בספר באר אברהם הא כבר הקשו התוס' לעיל בד"ה מה סכין וכו' היכי עביד קו"ח מסכין קטנים מה לסכין קטנים שכן מטמאין מאווירן וכו' ותירצו דאיכא למימר שאר כלים יוכיחו וכו' מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה סכין קטנים יוכיחו עכ"ל התוס' הנ"ל. וא"כ הואיל והלימוד הוא במה הצד הכי הקשו התוס' גד"ה מפן וכו' דנימא כלי חרס המוקף צ"פ יוכיח הא מבואר בחולין שם דעל מה הצד לא פרכינן פירכא דמעלמא וע"ש בספר הנ"ל מה שתירץ ואין תירוצו מובן. אבל לע"ד לק"מ דהא עיקר הלימוד מסכין קטנים הוא דאע"ג דקיי"ל דאין כלי עץ מקבל טומאה רק אם יש לו תוך דבעינן דומיא דשק דמטלטל מלא וריקן מ"מ בכלים דחזו למדרסות לא בעינן שיהא לו תוך וזה הוא עיקר הלימוד מסכין קטנים על מפן וא"כ במה מצינו אי אפשר ללמוד מסכין קטנים דכבר יש לנו היקש דבעינן דומיא דשק דמטלטל מלא וריקן. וא"כ כשאנו רוצים ללמוד על מפן שיקבל טומאה אע"פ שאין לו תוך אי אפשר ללמוד רק בקו"ח כמבואר בגמ'. והתוס' בד"ה ומה סכין וכו' שהקשו והיכי עביד קו"ח מסכין קטנים מה לסכין קטנים שכן מטמאין מאווירן. ותירצו דשאר כלים יוכיחו איני אלא ליישב הקו"ח דהואיל וחזינן לשאר כלים שאין מטמאין מאווירן ומ"מ מקבלים טומאה ש"מ דמה שאינו מטמא מאווירו אינו גורם שלא יהיה מקבל טומאה וא"כ נשאר לנו הקו"ח של הש"ס מסכין קטנים ולהך דרשא נמצא שפיר הקשו התוס' בד"ה מפן וכו' דכלי חרס המוקף צ"פ יוכיח וא"כ נסתר הקו"ח דעל קו"ח פרכינן פירכא דמעלמא ולא נשאר לנו רק חד מצינו מסכין קטנים ובמה מצינו אי אפשר ללמוד דכבר גילה לנו הכתוב דבעינן דומיא דשק והוא כעין קושית התוס' בקידושין דנימא נדה תוכיח ע"פ מה שפירשתי לעיל:

והנה לכאורה יש להקשות על מה שכתבתי לעיל דגם על לימוד חדא מחדא לא פרכינן פירכא דמעלמא פלוני יוכיח מגמ' דחולין שם דמקשה הש"ס למה לי הני קראי דקודש קודש מערלה תיפוק לו מילתא חדא מערלה איסור אכילה ואיסור הנאה ומשני משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחומש פי פרה ודש בה יוכיח שנעבדה בהם עבירה ומותרים באכילה ולפמש"כ דעל לימוד חדא מחדא במה מצינו לא פרכינן פלוני יוכיח א"כ יקשה למה לי הני קראי לאיסור אכילה תיפוק לו איסור אכילה ואיסור הנאה במה מצינו מכלאי הכרם שנעבדה בהם עבירה ואסור באכילה והנאה, בשלמא אם נאמר דעל מה מצינו חדא מחדא פרכינן פלוני יוכיח רק על מה הצד חדא מתרתי לא פרכינן פלוני יוכיח לא תקשה לן דלא יצטרך הג"ש וניליף כולא מילתא במה מצינו מערלה וכלאים. דהואיל ואי אפשר ללמוד בב"ח בקו"ח מערלה דהא חורש בשור וחמור יוכיח כמבואר בגמ' וא"כ הואיל וחזינן דמה שנעבדה אינו גורם איסור לאכילה והנאה א"כ לא נשאר לנו שום דמיון לדמות בשר בחלב לערלה דהא ערלה לא נעבדה בה עבירה ואי אפשר לנו ללמוד בב"ח רק בקו"ח מערלה דהואיל ונעבדה בה עבירה דין הוא שלא יהיה קל מערלה שלא נעבדה בה עבירה. וא"כ הואיל ומוכח מחורש בשור וחמור מותר באכילה ש"מ דמה שנעבדה בו עבירה אינו גורם חומרא א"כ נסתר הקו"ח. וא"כ גם במה מצינו אי אפשר ללמוד מערלה דהא אין לו שום צד דמיון לדמות בשר בחלב לערלה ולכן אי אפשר ללמוד בב"ח מערלה וכלאים במה הצד רק נוכל ללמוד בב"ח מכלאים חדא מחדא דמה מצינו בכלאים שנעבדה בהם עבירה ואסור באכילה והנאה ה"ה לבשר בחלב שנעבדה בה עבירה ג"כ אסור באכילה והנאה. ולפמש"כ לעיל דגם על לימוד חדא מחדא לא פרכינן פלוני יוכיח תקשה דניליף כולא מילתא איסור אכילה והנאה במה מצינו מכלאים ולמה לן הני קראי:

ונראה לי דלק"מ דבאמת לא פשיטא לן היתר אכילה בחורש בשור וחמור יותר מבבשר בחלב דהא לא נכתב בתורה היתר אכילה בחורש בשור וחמור. ולעיל פריך הש"ס חורש בשור וחמור יתסר (לגירסא אחת של התוס' בד"ה חורש) ומשני השתא לגבוה שרי להדיוט מיבעי. וא"כ אם לא נכתב הג"ש ונלמוד בשר בחלב במה מצינו מערלה גם חורש בשור וחמור היה אסור ואע"ג דהתוס' לעיל בד"ה חורש וכו' כתבו דאין סברא ללמוד היתר מהא דשרי רחמנא לגבוה רק על בע"ח מדאיצטריך להתיר מעשי שבת וכו' מ"מ השתא דקיימינן אליבא דאיסי בן יהודא ניח לן הך סברא לחלק בין בע"ח לשארי דברים דאם היה לנו סברא להקל על בע"ח יותר מעל שארי דברים א"כ היאך אמרינן מכח דאיכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח הא איכא למיפרך מה לחורש בשור וחמור כהן נעשית. וע"כ צ"ל דאיסי בן יהודא לית ליה הך סברא לחלק בין בע"ח לשאר דברים ומוקמינן ליה ג"כ הך דרשה דקודש היא לכם להתיר מעשי שבת דלא אצטריך דנוכל ללמוד היתר מהא דשרי לגבוה קדשים שנעבדה בהם עבירה. וא"כ אי אפשר להתיר חורש בשור וחמור ולאסור בשר בחלב במה מצינו מכלאים דהואיל ופשיטא לן דחורש בשור וחמור מותר מקל וחומר מגבוה ולא ילפינן איסור על חורש בשור וחמור במה מצינו מכלאים כמו כן נתיר בשר בחלב מקו"ח דגבוה דאין לנו סברא לחלק ביניהם. והש"ס דקאמר משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח הכי פירושא דכמו בחורש בשור וחמור פשיטא לן דמותר מקו"ח דגבוה ולא ילפינן בקו"ח מערלה לאיסור כמו כן הוינו מתירים בשר בחלב מקו"ח דגבוה הנ"ל. אבל השתא דכתיב הני קראי לאסור בשר בחלב באכילה שוב נוכל ללמוד היתר על חורש בשור וחמור מקו"ח דגבוה ונא ניליף איסור בקו"ח מערלה מדאיצטריך ג"ש על בשר בחלב לאסור באכילה ש"מ דלא נוכל ללמוד בקו"ח דערלה. וכן יש לומר לגירסא אחרת של התוס' לעיל בד"ה חורש ואין להאריך. והתוס' בד"ה כלאי הכרם וכו' שכתבו דמכלאים למוד היינו יכולים ללמוד במה מצינו מכח דאסור שנכתב בבשר בחלב הג"ש לאסור באכילה היינו יכולים ללמוד במה מצינו מכלאים איסור הנאה אבל בלא הג"ש לא נוכל ללמוד במה מצינו איסור אכילה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף