הון עשיר/שבת/כג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשירTriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png כג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה
רש"ש


דפים מקושרים

א[עריכה]

וכן אשה מחברתה ככרות. מלתא אגב אורחיה אשמועינן דיניח האדם הלחם ברשות אשתו, שיהיה מצוי בידיה בבוא עני לפתח. ועוד אשמועינן רבותא בבבא זו דאפילו ככרות שהם דבר מועט, ואפילו אשה שאין דרכה לכתוב, חיישינן שתכתוב אם תאמר לה הלוני:

בירושלם. לא ידענא למאי אצטריך:

ונוטל את פסחו. ובנוסח המשנה דירושלמי גרסינן ואוכל, דמשמע דבנמנה על הפסח איירי ולא בלוקחו להקדיש, ומסקנת הבבלי (דף קמח:) נמי הכי הוי דמתניתין בנמנה איירינן. ולכן יש לתמוה מהר"ב דפירש למתניתין בכה"ג, כי מימרא דר"י היא ולא ממתניתין שמעינן לה כמפורש בש"ס (שם), וטעמא דמלתא דדחו למשנתנו בפרט על פי גרסתנו שהיא גירסת הבבלי דגריס נוטל מסייעתא דר' יוחנן, הוא משום דנראה דלכתחילה היו עושין כן מדלא קתני ושכח וכו', ואי במקדישין איירינן אין הדעת נותן שיהיה מותר לעשות כן לדחות י"ט או שבת באיסור שבות בדבר שהיה אפשר לו לעשות מע"ש או י"ט אלא אם כן שכח או עבר והזיד, ואף ר"י ודאי יודה בזה דלא נכון לעשות כן לכתחילה, ולכן מוקמו למתניתין במי שנמנה על הפסח, דאין זה בכלל אין נמנין על הבהמה בי"ט כמ"ש התוספות (שם ד"ה והא), ומשום הכי אין אנו צריכין למה שפירש רש"י והר"ן והביאו התי"ט בדבור הנ"ל (שחל) דבשלא נזכר מערב שבת לקנות איירינן:

ב[עריכה]

ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן. מכלל דעם אחר אסור, וזה דאסור עם אחר בשבת וי"ט דבו איירינן, הוא בלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. שאם מתכוין לעשות כן אסור משום קוביא, וכיון דאסור משום קוביא הדבר ידוע דאסור אף בחול. וה"ט דלא קתני סיפא ומטילים חלשים על הקדשים סתם, דומיא דרישא דמתניתין דכבר ידעינן דבי"ט איירינן, אלא פירט בי"ט, מכלל דלעיל מינה איירי אף בחול. ורמז לנו באמרו אחר דמפיס עם בנים ועם בני ביתו, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, דמשמע לכאורה דקאי עליהם אע"ג דעמהם מותר, מה שאז"ל (עי' שבת י:) דמ"מ לא ישנה אדם את בנו בין הבנים משום קנאה, דייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יעשה אלא ובלבד שלא יתכוין מתחילה לעשות כך, דבקל יטיל קנאה ביניהם, ואם עשה כך להסיר המכשול יפיס ביניהם, ודייקא נמי דלא קתני ומפיס לבניו אלא עם בניו, דמשמע דגם על חלקו יטיל גורל, שאם לא יעשה כן יאמרו הגדולים אילולי שאבינו אוהב הקטנים יותר ממנו לא היה מטיל גורל על החלקים, שהם קרובים לריוח, ואנו להפסיד הראוי לנו שהם המנות הגדולות, הראוים לנו הגדולים כמו שאבינו הגדול שבכלם לוקח חלקו הגדול הראוי לו בלי גורל, אבל כשיטיל גם על חלקו בטלה הטענה כי גם הם קרובים להרויח חלק אביהם הגדול משלהם, ודייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה ומנה קטנה, אלא כנגד קטנה, דר"ל כשהמנה גדולה ראויה להיות קטנה כמו האחרת וזה הוא כשבניו הם כמעט שוים בגדלם, אז לא יתכוין לעשותה גדולה, אבל כשאינה ראויה להיות כקטנה שיש בבניו גדולים מאד וקטנים מאד, אז אדרבא יכוין ויעשה ויתן מנה גדולה לגדול וקטנה לקטן, דאינו מן הראוי להרעיב הגדול ולהשביע יותר מן הראוי לקטן, אם לא בדבר שיש בו חיי נפש כגון בלחם ושהקטן הולך לבי רב ויושב שם כל היום, וכמעשה דאבא חלקיה (תענית כג:), ומפני שקטטה כזו לא משכחת לה אלא בבנים קטנים שראוי להם מנות קטנות, ולא בגדולים שאינו מן הראוי שיקפידו על דברים כאלו, קתני גדולה כנגד קטנה ולא קתני קטנה כנגד גדולה, ובזה יובן החסרון שכתב הר"ב וטעמו, ולשון המשנה על בוריה לפי פשוטה:

אבל לא על המנות. של קדשים של אתמול, כ"כ הר"ב, והכי איתא בש"ס (קמט:). והא דכתב הרמ"בם בפירושו והביאו התי"ט, מנות של חולין. נראה דר"ל החולין שהיו אוכלין עם הקדשים כדי שיהיו נאכלים על השובע, כמ"ש בחבורו פ"י מה' מעשה הקרבנות. ונראה דלמד כן ממה דנקט התנא לשון זה הסתום, ומ"מ יש לתמוה עליו דעיקר פירוש המשנה והוא מה שמפורש בש"ס חיסר מן הספר. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא גריס בש"ס אלא, אבל לא על המנות של חול, ולא גריס בי"ט, ומפרש של חול של חולין, ובאמת פשטא דתלמודא מסתבר יותר, דפריך פשיטא, ואי אקדשים קאי מאי פשיטותא איכא הכא, הלא התיר התנא הגורל בקדשים, ואין ספק שהיו עושים אותו בעת אכילתם, ומנא ידעינן דעל הקדשים שנשחטו בעי"ט הנאכלים בי"ט אין מטילים חלשים עליהם אילו לא פרטם התנא, אבל כשנפרש של חולין אתי שפיר לומר פשיטא, והתשובה היא נכונה דמהו דתימא משום דכתיב ועמך כמריבי כהן. דנתיר להם להטיל חלשים אף על החולין שאוכלים עם הקדשים, כדי שלא יבאו לאנצויי וינהגו על זה קלות ראש בקדשים, קמ"לן דעל הקדשים היתירו משום חבוב מצוה כמ"ש הרמ"בם, ולפי זה אין הפרש בין נשחטו היום או אתמול וכמו שנראה ממה שפסק בחבורו (ה' יו"ט פ"ד ה"כ), אבל לא על החולין הנאכלים עמהם:

ואף אי גרסינן בי"ט, יש לישבה הכי, באמרנו דלא אסרו להטיל חלשים על המנות של חולין אלא בי"ט אבל לא בחול מן הטעם שכתבתי, ופריך פשיטא, וכי הכהנים משונים משאר בני אדם שנתיר להם בי"ט לחלוש על החולין משא"כ בשאר כל אדם, ומשני הין הכי נמי שהם משונים ואי לאו מתניתין הוה שרינן להו. או אפשר לומר דאפילו בחול אסורים להטיל חלשים על המנות של חולין כשאר בני אדם, וכנראה מלישנא דמתניתין דלא קתני בי"ט אחר אבל לא על המנות אלא קודם לו, דמשמע דאבל לא על המנות בכל זמן איירי, כשנפרש בי"ט מחובר לפשיטא ונאמר דה"ק בי"ט פשיטא, אא"ב בחול דליכא אלא איסור אסמכתא, אי לא הוה ידעינן איסורא איכא למטעי ולהתיר להם משום בזיון קדשים כמ"ש לעיל, ולכן אלו אסרם התנא בפירוש לא הוה פרכינן פשיטא, אבל בי"ט דאיסורא דיום נמי רביע עליה פשיטא דהם בחולין כשאר כל אדם ולא אצטריך התנא לאשמועינן, דלא נחית המקשן לדיוקא דדייקינן לעיל דלא קתני בי"ט אחר על המנות, אלא מפרש למתניתין כפשוטה דבי"ט איירי, ודיוקא דדייקינן הוא מלתא אגב ארחיה דאשמועינן התנא, ומשני אף בי"ט אצטריך תנא לאשמועינן מפני שהם משונים משאר בני אדם, וטעמא רבה איכא להתירם דכהנים זריזים הם ומדכרי אהדדי ולא אתו לכתוב אי לא אסרם התנא בפירוש:

ג[עריכה]

בידו. דווקא, שמחזקת דבר מועט, אבל פירות מרובים לא, דלא לימרו דהערים לומר דהולך לשמור והוא לא החשיך אלא כדי להביא הפירות, כן משמע מידו המיותר:

כל שאני זכאי. לשון זכות, להורות מ"ש הר"ב, שאבא שאול היתיר ההחשכה לדבר מצוה, כמו שמותר לומר לחבירו בשבת שילך משחשיכה להביא ארון ודומיו שיש בו מצוה, שזכות הוא לו:

ד[עריכה]

עולמית. האדם הוא עולם קטן, והנשמה היא כנגד עולם העליון ורז"ל (זוהר מדה"נ חיי קכט.) קראוה בלשון זכר אברהם, והגוף שהוא כנגד עולם התחתון קראוהו שרה בלשון נקבה, והוא הוא הנקבר, כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב, ז). וזה הוא לא יקבר בו עולמית, דרמז לנו התנא ענין זה בשנותו לשון נקבה, ואע"ג דהכי הוא לישנא דרבנן כדאשכחין בכמה דוכתי הכי במשנה, מ"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן:

ה[עריכה]

הכר מתחתיו. גם מכאן יש להוכיח מ"ש בפ"ד דשבת משנה ב' ד"ה הכר, שהכר הוא המשכב אשר ישכב עליו הגוף, ומה שמניח הראש עליו הוא הכסת, שהרי מתחתיו תנן ולא תנן מראשו, ועוד זיל בתר טעמא דהוא בשביל שימתין ולא יסריח, והסרחון נולד מהבני מעים שבתוך הגוף ולא מן הראש, ולכן אא"ב שהכר הוא מה שתחת הגוף אתי שפיר שבהשמטת הכר אף הכסת נשמט שהרי הוא עומד על הכר בראשו, אבל אי אמרת שהכר הוא מה שתחת ראשו אין הכסת נשמט בהשמטתו, וא"כ מה הועילו בתקנתם להתיר השמטת הכר שהוא קל מכסת אם הוא אותו שתחת ראשו, הלא עדיין גופו על הכסת שתחתיו ומסריח מחמתו שעיקר הסרחון משם הוא בא, אלא ודאי צריכים אנו לומר דהאי כר הוא מה שתחתיו ממש ושהכסת שתחת ראשו נשמט בהשמטתו, ושמשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו בפירוש. ובירושלמי פ"ה דכתובות הלכה י"ב נמי משמע שהכר הוא אשר ישכב עליו הגוף, דנשי עניים לא רגילי בה, כמפורש שם. ובכלים פ' כ"ח משנה ה' נמי תנן כר שעשאו סדין, וכסת שעשאו מטפחת, דסדין שוכב עליו ככר, וכסת המניח תחת מראשותיו קטן הוא ולכן אינו ראוי לעשות בו סדין כי אם מטפחת:

ומ(ש)[ט]ילין. אותו ע"י השמטת הכר:

בשבת. משום דהוצרך לפרש חול פירש נמי שבת, אע"ג דלא אצטריך דביה קיימינן:

אין מעמצין וכו' והמעמץ. בש"ס ובמשנה שבה גרסינן מעצמין והמעצם, ולפי זה הוא לישנא דקרא ממש שהביא התי"ט ועוצם עיניו וכו' (ישעיה לג, טו):

הרי זה שופך דמים. מלשון זה נראה דאם יש עדים והתראה נהרג עליו כדין הורג הגוסס, כמ"ש הרמ"בם בפ"ב מה' רוצח, שהרי לא תנן כשופך דמים, אלא שופך דמשמע ממש שופך דמים, וכדאמרינן בש"ס (דף קנא:) משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד נכבה:

מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.