הון עשיר/פסחים/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פסחים ט

א

שגג או נאנס וכו' שאלו פטורין וכו' ואלו חייבין וכו'. מהאי טעמא נמי לא כללם בבבא אחת:

ב

מן המודעית ולחוץ. בהיותו עומד מן המודעית ולחוץ בנץ החמה של יום י"ד, מקרי דרך רחוקה:

מן המודעית ולחוץ וכו'. כתב הרב שהוא מהלך ט"ו מילין רחוק מירושלם, ומהלך זה הולך אדם בנוני ביום בנוני, דהיינו בתקופת ניסן ותקופת תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד חצי היום. הכי איתא בש"ס (דף צג:). ומכאן נמי יש להוכיח נגד דברי התי"ט (לעיל פ"ג מ"ב) שרצה לומר שהרמ"בם והר"ב קא מחשבי הי"ב שעות זמניות מהנץ החמה ועד שקיעתה לבד, שהרי לדבריו אלו מהנץ החמה ועד חצי היום יש שם ששה שעות, ואם המהלך הזה של ט"ו מילין הוא עושה אותו בשש שעות, נמצא שהולך בכל שעה שני מילין וחצי, והנה כבר אמרנו לעיל בפ"ג משנה ב' דהרמב"ם כתב שמעמוד השחר ועד הנץ החמה יש שעה וחומש זמנית, וא"כ על פי חשבון זה שיעור מהלכו באותו זמן הוא שלשה מילין דווקא, שהרי בשעה אחת הולך שני מילין וחצי שהם חמשה חצאי מיל, ובכל שעה יש חמשה חמשים, נמצא מהלך בכל חמש שעה חצי מיל, ולכן כשתוסיף מהלכו של חומש שעה על השעה, יעלה בידך עוד חצי מיל, בין כלם ג' מילין, ואיך אומר בש"ס שמהלכו באותו זמן הוא ד' מילין, והלא אינם אלא ג', אלא ודאי צריך לומר שמהנץ החמה עד חצי יום הם פחות מששה שעות, ומכיון שאנו מחלקים אלו הט"ו מילין בפחות מששה שעות נמצא היות מהלכו בשעה אחת יותר משני מילין וחצי, ולפי זה מהלכו מעמוד השחר ועד הנץ החמה הוא יותר משלשה מילי כמ"ש לעיל בפ"ג ע"ש:

ה

ונאכל בחפזון. וכדי שלא נטעה לומר דהואיל ונאכל בחפזון מש"אכ פסח דורות, דאין זמנו לילה אחד כמוהו, קתני בלילה אחד. וכל הדברים האלה אינם בפסח דורות חוץ מלילה אחד דנשנה מהטעם שכתבתי, ובתר הכי קתני הדבר שהיא בפסח דורות ואינה בפסח מצרים, והוא איסור אכילת חמץ שנאסר משעת שחיטת הפסח ואילך עד שבעה ימים, ודבר זה אינה בפסח מצרים אלא כמו שנזכר בברייתא (דף צו:) יום אחד. זה הוא פשטא דמתניתין, ואין כאן חסרון כמ"ש הר"ב, דאין לטעות ולומר דמאי דקתני ופסח דורות נוהג כל שבעה דקאי אאכילתו, דא"כ הל"ל ופסח דורות כל שבעה, דהא אבבא שלפניה דקתני ביה ונאכל קאי, ובש"ס (שם) נמי לא אמרו על משנה זו חסורי מחסרא אלא הכי קאמר, ופי' רש"י הכי משמע. ובמ"ש בישוב לילה אחת, נחה קושית התוספ[ו]ת(א) (שם. ד"ה נאכל) שהקשו אמאי נשנית כלל, הואיל ודינא הכי אף בפסח דורות:

ז

המפריש פסחו. בע"פ, בהכי איירינן מסתמא הכי משמע בש"ס (דף צח.) כמו שפירש רש"י בה, ובנו דנקט דהוא אחד מהמתאבלין עליו, בדווקא מתנייא, דנפקא מיניה טובא כדאיתא בש"ס כמה אוקמתות בענין זה:

בנו. ראוי ליורשו, ואע"פי שלא נמנה הוה אמינא דהוי כאילו נמנה עמו על כי הכל שלו, קמ"לן, וכ"ש שאר קרובין:

ח

ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה. פי' הרמב"ם ז"ל המשל בזה, כי אם נתערב פסח עם שתי עולות, מניחים השלשה כבשים עד שיפסלו, ומוכרם אחד אחד וידע איזה מהם דמיו יותר, ונאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלשי שני דינרים, נמצאו בידיו מן הג' כבשים ד' דינרים וחצי, אז יתחייב להביא ג' בהמות, ב' מהם בשנים שנים דינרים, ואחד בשנים דינרים וחצי, וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו, יקריב מהם שתים לעולה, ואחת שהיתה בשנים דינרים (וחצי) שלמים, עכ"ל. אבל לרש"י והר"ב משל אחר בענין זה, ואף כי לא פליגי כמ"ש לקמן, מ"מ כדין עשה הרמ"בם לפרש מתניתין במשל הזה, וחדוש גדול אשמעינן מיניה שלשון המשנה הכריחו, והוא שבאמרה ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, משמע דכל מין קרבן צריך שיהיה שוה כדמי הבהמה היפה, דשבהן תנן לשון נקבה, דקאי אבהמה ולא אמין שהוא לשון זכר, וה"ג בכל הספרים, ובאמרה ויפסיד המותר מביתו ולא קאמרה אם יש בו מותר יפסיד מביתו, ש"מ שלעולם יש בו מותר להפסיד, וזה אינו אלא אם כן נאמר שכל בהמה צריך להביא כדמי היפה שבבהמות, שאם תאמר שיהיה די שיביא כל מין כדמי היפה שבבהמות, אפשר לפעמים שלא יהיה בו מותר כלל, כגון שנתערב פסח אחד בשני עולות, והיפה שבהן שוה שלשה דינרין והשנים אחרים כל אחד שוה דינר וחצי, שעל פי זה כשיביא כל מין כדמי היפה שבכלם, לא יצטרך להביא כי אם שני עולות השוים בין שניהם ג' דינרין, ושלמים השוה ג' דינרין, כי דיו שיהיה כל מין העולה שוה כדמי הבהמה היפה, ולפעמים יותרו לו מעות להפיל לנדבה, כגון שהטובה שבהם שוה שלשה והשתים רעות שנים שנים, שישאר בידו דינר להפיל לנדבה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו שכל בהמה צריך שתהיה שוה כדמי הבהמה היפה, וא"כ למה הזכיר התנא ברישא המין הואיל והכל תלוי בפרטות הבהמה ולא בכללות המין, אלא ודאי אתא לאשמועינן דגם למין צריך לחוש שיהיה כל מין שוה כדמי היפה שבמינין, והיינו כדמי היפה שבבהמות, בהיות כל מין מבהמה אחת, ומאי קמ"לן התנא בהא הלא כשמביא כל בהמה כדמי היפה ממילא הוי כל מין כדמי היפה, ומה רצה התנא לרמוז לנו בגילוי זה, אם לא שנאמר דנפקא מינא בהיות שני בהמות במין אחד כמשל שהביא הרמ"בם ז"ל, דאע"ג דיצא מידי ספק במה שיביא שלשה בהמות של שנים שנים שכל אחת היא כדמי היפה שבהן ויקריב שנים לעולה ואחת לשלמים, מ"מ לא יצא ידי חובת התנא שחייבו שיהיה כל מין שוה כדמי היפה שבמינין, שהרי השני עולות לפחות בין שניהם היו שוים מתחילה שני דינרים וחצי, והוא מקריב שלמים השוים שנים לבד, ולכן אנו מחייבים אותו שיביא בהמה של שנים וחצי לשלמים שהוא שווי המין היפה שבשני מינים אלו, והעולות (שאם) [שהם] המין האחר אע"ג דשנים הם לגבי דין בהמה, מ"מ לענין דין המין כאחד חשיבי שהרי מין אחד הם, והנה בין שניהם הם שוים יותר מהמין היפה שבהם, שהרי הם שוים ארבעה דינרים:

וטעמא דמלתא דצריכים אנו לחוש למין, אע"ג דכבר יצא מידי ספק במה [ש]שחט לבהמה היפה, הוא משום גזרה דשמא למחר יתערבו לו שני בהמות עולה ושלמים שאחד שוה שנים וחצי ואחד שוה שנים, והוא יאמר אתמול אירע לי כיוצא בזה והם לא חייבוני להביא כי אם שלמים של שנים אף כי הרבתי בעולה, היום נמי ארבה בעולה ואביאנה בת ארבע והשלמים כדקאי קאי ואביא בת שנים, והוא לא ידע כי אתמול ע"י רבוי העולה יצא מידי ספק בהמה יפה על כי מין העולה היתה של שני בהמות, מש"אכ היום שהיא בהמה אחת ואפשר שהיא היתה הבת שנים, ושל שלמים היתה א"כ בת שנים וחצי ואינו יוצא ידי חובה בשלמים של שנים:

וא"ת א"כ נחייבהו במשל שהביא הרמ"בם להביא שלמים של שלשה דינרין וחצי, משום דדילמא יחשוב בלבו שזהו שווי שני העולות, ושהשלמים לא היו מתחילה שוים אלא אחד, ואם יארע לו תערובות כזה בשני בהמות לבד יאמר אתמול נפטרתי בעולת שוה ארבע ובשלמים שוים שנים וחצי היום נמי אעשה כן, וזה הוא שלא כדין דדילמא אותה שהיתה שוה שלשה וחצי היא היתה של שלמים והאחרת השוה אחת היתה העולה, אין זו קושיא דבשלמא כשאינו מרבה במין אחד מדמי היפה כלל, כגון שהיה מביא במשל הרמ"בם שהדמי היפה לא שוה כי אם שנים. שלמים של שנים, איכא למיחש שיבנה הכלל שאמרנו מראשו ויחשוב שזה היה מתחילה שווי השלמים ומזה מוציא ששווי העולות היה כמו שאמרנו, ויהיה סבור שלעולם אינו צריך להוסיף על מין זה של שלמים כלל, אבל כשאנו מרבים עליו בכל שני המינים ונאמר לו שיביא שלמים של שנים וחצי, אם ת"ח הוא יודע טעמא דמלתא ואינו טועה מזה למקום אחר, ואם עם הארץ הוא הואיל ויצא מכלל שווי הראשון שבשני המנים כי הרבה על שניהם, אינו מוצא ידיו ורגליו לידע מה זה ועל מה זה, ולכן בכל תערובת שאירע לו אתי למשאל על כי אין בידו על מה לסמוך לעשות מדעתו, ולכן לא חששו רז"ל להא הואיל ועיקרא דמלתא דחששו למין הוא משום גזרה לבד, כי מידי ספק הבהמות כבר יצא במה שמביא כל בהמה בדמי היפה שבהן, כן נלע"ד אף כי שמעתי בלשון הרמ"בם פ"א, על כי לשאר הפירושים צריך להטעות הלשון טעות גדול:

ט

אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו משלו. כתב הר"ב, ושלהם יצא לבית השריפה, ע"כ. ואדתנן בסיפא כשלא ידוע איזה נשחט ראשון סמיך, דאתיא במכ"ש, דהא התם אינם אוכלים עמו ואפילו הכי ישרף, כ"ש הכא דכבר אוכלים עמו, ומשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו הכא בפירוש. וכה"ג י"ל בבבא דאמר להן אם אחרתי:

עמו משלו. משום דבבבא זו לא נזכר בפירוש ששלהן יצא לבית השריפה, צריך לפרש התנא ולומר עמו משלו, דלא תימא שמשלהן אוכלין, אלא שצריכים לאכול אותו עמו בחבורה אחת אע"פי שהוא אוכל משלו ולא משלהן, ואע"ג דבבבא דאם אחרתי נמי לא מתפרש יציאת פסחו של יחיד לבית השריפה, ואע"פכ קתני הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן, ולא פירש עמהן משלהן, י"ל דתו לא צריך כי ארישא סמיך דשם פירש בענין שלא נטעה:

י

חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה. שני מניינים אלו הם כנגד שני אותיות ראשונות של שם י"ה, ושני אותיות אלו הם המשמרים האיש ואשה שזכו בזווגם, כי היוד באיש וההא באשה (עי' סוטה יז. וברש"י ד"ה שכינה ביניהם), וזכות זו עמד עלינו ביציאת מצרים כמו שאז"ל בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים מה היו עושים וכו' כדאיתא במדרש (עי' שמו"ר פ"א יב. ועי"ע סוטה יא:). ועוד יש במנין זה רמז לעשר מכות שלקו המצרים במצרים שכל מכה היתה של חמש מכות, דהכי ס"ל לר"ע דהלכתא כוותיה מחבירו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.