הון עשיר/סוטה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ סוטה א

ב

סוטה

סוטה בס' הקנה מסדר הכא גיטין כמו שסידר הרמב"ם, אבל הש"ס שהביא התי"ט א"א לישבה על פי סדר זה:

סוטה יש בה ט' פרקים כנגד ט' קללות שנתקללה חוה מלבד המות השוה בשלשתם, אדם חוה ונחש, כדאיתא בפרקי ר"א (פי"ד. ועי' עירובין ק:), על כי סטדה מבעלה וזנתה עם הנחש שבא עליה כסוטה. וע"ד הנסתר י"ל, כי המזנה פוגם באות ברית קדש, צדיק יסוד עולם, שהוא פרק התשיעי. ועוד מצדו בא הקנאה, כדאיתא במאורות נתן אות ק' ס' י':

אל תדברי וכו'. מה שפירש הר"ב, מפורש בש"ס בהכי קאמר, ולא בלשון חסורי מחסרא. ואני בער לא ידעתי על מה ועל מה, כי בעיני הדבר רחוק מאד להכניס למוד זה בכח לשון המשנה יותר מכל שאר חסורי מחסרא שבמתניתין. וכמו כן לא זכיתי הכא למצוא טעם מה ראה התנא על ככה ומה הגיע אליו לסתום לשונו כל כך, דנראה דכשנסתרה ע"י קינוי דדבור דאסורה עליו, מה שאין הדין כן. אם לא שנאמר דרמז לנו התנא בזה דאע"ג דעדיין מן הדין מותרת, הואיל ובאה לידי מדה זו להסתר, שלא יעלים עיניו ממנה ויחקור וידרוש אחריה כי רגלים לדבר, משא"כ כשדברה עמו שלא בסתר אפילו ע"י קינוי דסתירה, שאין לחוש לזה כלל הואיל ולא באה לידי סתירה, ואע"ג דכשדברה עמו הזכיר התנא קנוי דדבור דגריע מקנוי דסתירה, י"ל דאדרבא משום האי טעמא דאמרינן יש בו רבותא בקנוי דדבור כי דברה יותר מקנוי דסתירה, דלא מבעיא כשאמר לה אל תסתרי ודברה, דמלבד הדין שהיא מותרת עדיין לו דאין לחוש לדבור זה כלל, שהרי איכא למימר דלא עלה בדעתה לעבור רצון בעלה דקסברא דסתירה דווקא צוה עליה להזהר ולא דבור שלא בסתר, אלא אפילו קינא לה באסור הדבור ודברה דעבר על רצון בעלה ממש, ואיכא למימר דודאי לעבירה כיוונה הואיל ולא חששה לעבור על צווי בעלה המפורש, אפילו הכי מלבד הדין שהיא מותרת אין לחוש לזה כלל, הואיל ולא באה לידי מדת סתירה. וכדי להשמיענו כל זה, לא חש התנא לסתום לשונו בענין דאיכא למטעי ביה, הואיל וסוף סוף ליכא למטעי להקל כי אם להחמיר ולאסור האשה שנסתרה ע"י קינוי הדבור כנראה מלשון המשנה, מה שמן הדין היא מותרת. או לאסור מדיוקא דרישא האשה שדברה אחר קינוי הסתירה, באמור דדוקא אל תדברי ודברה מותרת, אבל אל תסתרי ודברה הרי היא אסורה, מה שמן הדין היא מותרת. אבל עדיין צריכים אנו למודעי איך הדין שפירש הר"ב הוא בכח המשנה, כי הדבר קשה מאד להולמו, אם לא שנפרש על פי דרכנו ונאמר, דסיפא אדייוקא דקינוי דרישא קאי, והכי קאמר התנא, אל תדברי ודברה עדיין היא מותרת, וכ"ש אל תסתרי ודברה דנראה בזה דלא כיוונה לעבור רצון בעלה כמ"ש למעלה, דעדיין היא מותרת. אבל נסתרה בקינוי זה דאתיא מדיוקא, דהיינו קינוי דסתירה, אסירא. אבל לפי זה אל תדברי ונסתרה דעדיין היא מותרת, אין לו מקום במשנה, אם לא שנאמר דכל שלא עברה רצון בעלה וצוויו ממש באיזה ענין שיהיה, אתיא במכ"ש מאל תדברי ודברה, והוא כי אל תסתרי ודברה כבר כתבתי לעיל איך אתיא במכ"ש, ואל תדברי ונסתרה נמי י"ל דעדיפא מדברה להתירה, דכשדברה עמו שלא בסתר נגד רצון בעלה שאמר לה בפירוש אל תדברי וחציפא כולי האי, איכא למימר דיש דברים בגו כי סטדה מבעלה עד שאינה מקפדת על צוויו לעבור עליו אפילו בגלוי, אבל כי נסתרה איכא למימר דאדרבא אימת בעלה עליה, ויש לה לדבר עם האיש הזה דברים המותרים ומשום אימת בעלה אשר צוה לה שלא לדבר עמו אינה מדברת עמו בגלוי אלא מסתרת עצמה לדבר עמה, וא"כ בין אל תסתרי ודברה, בין אל תדברי ונסתרה, אתיין במכ"ש דאל תדברי ודברה דהיא מותרת, ומכיון שכן הוא בעל כרחנו אנו צריכים לפרש נכנסה עמו בבית הסתר דסיפא, כשהקינוי נמי הוה לסתירה, ולא קאי אקנוי דדבור הנזכר בסיפא, וש"מ דתרתי בעינן, שתעבור על צווי בעלה ממש ושיהיה ההעברה בדבר מכוער דהיינו סתירה, ואז היא אסורה, וזה א"א אלא אם כן הקינוי נמי היה מסתירה, דאם הוא דבור ונסתרה, או אם הוא סתירה ודברה, לא עברה על צווי בעלה ממש, ואם הוא דבור ודברה לא עברה בדבר מכוער, ומשום הכי לעולם היא מותרת עד שיאמר לה אל תסתרי וסתרה, וזה הוא הדין, אבל החששות הין הכי נמי דאיכא למיחש כפי הענין, כמ"ש בתחילת דברי דזה אפשר דרמז לנו התנא בקיצור לשונו, וה' יאיר עינינו בתורתו:

מותרת לביתה. סירכא דסיפא דאסורה לביתה, דהתם קמ"ל אגב ארחיה דאסורה אפילו להתיחד עמו, כדתנן לקמן ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה נקט:

ג

רי"א בעלה נאמן עליה. מק"ו דנדה, כ"כ הר"ב. וכתב דאמרו לו היא הנותנת, דחמירא. ולא ידענא אמאי לא נקט הפירכה האמיתית הנזכרה בש"ס אח"כ (דף ז.) דמה לנדה שיש לה היתר אחר איסורה. ומשום הכי אין יצרו תוקפו, כי הפירכא דהיא הנותנת הזאת אינה פירכא, כמו שהוכיחו התוספות (שם ד"ה אמר להו) ע"ש:

ד

שנכתב. אין הלשון הזה עבר, שהרי עדיין לא נכתב, אלא הוא בנוני מבנין נפעל, ושמושו בלשון לע"ז וִיאֶן שקרא"יטו wien fcrito ולפי זה נהיה הנון נקודה סגול שֶנֶכְתָב, כן נלע"ד. אבל המדקדקים רצו ליתן כלל אחר, ולומר דאין הפרש בנקוד הנון, אלא בנקוד התיו, שבבנוני נקודה קמץ, ובעבר פתח. אבל הרד"ק לא החליט הענין הזה, על כי מצא פסוקים הרבה יוצאים מן הכלל. יהיה מה שיהיה המשנה בלי נקוד נשנית ונכתבה, ולכן הרשות בידינו לקרותה כפי הצורך הנראה מעניינה, והכא הענין מורה דהאי נכתב בנוני הוא:

שאינה כדי לשומען. פי' הרב, כדי שתודה אם נטמאת, היו אומרים לה יהודה הודה ולא בוש, ראובן הודה ולא בוש. ודברים אלו אינה כדיי לשמוע, שתהיה היא בהודאה זו דומה ליהודה וראובן, שהרי ליהודה גזרת הבורא הכריחו כדאיתא במדרש (סוטה י: ועי' קה"ר פ"י טז) וכדכתיב (בראשית לח, כו) צדקה ממני. ופירושו ז"ל שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. ובראובן כבר אמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא בזנות אינו אלא טועה. משא"כ היא דאחר שתודה נוול הוא לה מאד על כי חטא חטאה:

וכל משפחת בית אביה. דמשפחה שכולה מוכסים היא אותה משפחה שיש בה מוכס אחד, על כי מחפים עליו (עי' שבועות לט.):

בית אביה. אע"ג דאשר יאמרו המושלים הוא, כאמה בתה (יחזקאל טז, מד). תנן משפחת בית אביה, על שם הכתוב (ויקרא כא, ט) את אביה היא מחללת. ועוד דאמו בכלל משפחת בית אביה היא, שהרי משנשאת לא נקראת תו האשה בשם בת פלוני אלא בשם אשת פלוני, כדאיתא בזהר (שמות יב.) על פסוק (שמות ב, א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי:

ה

שוברת. לשון זה סובל שני דברים שכתב הר"ב, כותבת שובר, ולשון שבירה דהיינו קורעת, וה"ט דלא תנן בפירוש קורעת אי איירינן במקום שכותבים כתובה, ולא כותבת שובר אי איירינן במקום שאין כותבין, אלא תנן לישנא דמשתמע לתרי אנפי:

ו

מותרות. פי' הר"ב, חייבות. והוצרך התנא לומר מותרות, משום מאי דאיתא באבות (פ"ד מי"ח) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:

ח

לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. כתב התי"ט משמא דגמרא (דף ט:), דאע"ג דכתיב (שופטים יד, ד) כי מה' (היה) [היא]. שיקח אותה אשה, מ"מ כי אזל איהו בתר ישרותיה אזל, ע"כ. ונראה דאי לא הוה המעשה מה', לא היה נפטר בנקירות עינים לבד, כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ואם היתה כוונתו לשם שמים לא היה נענש כלל, כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומה' היה הדבר וכוונתו לה', ודוק ענין זה שלא תטעה במשפטי ה' כי צדקו יחדיו (תהלים יט, י) בשני העולמות (עי' ספר העיקרים מאמר א' פ"ח), ועיין מעניינים אלו בהקדמת עולם קטן שהקדמתי לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך:

ולפי שבא על י' פלגשי אביו. סמך לנתגאה בשערו, אע"ג דמתחילה גנב הלבבות. לאשמועינן אגב ארחיה דזה גורם לזה, כמשאז"ל (בר"ר פכ"ב ו) על פסוק (משלי כו, יב) ראיתה איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:

ט

לפיכך המתינו לה ישראל שבעה ימים. יש ליתן טעם כנגד שבעה תיבות שבפסוק (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. שכלו ברוח הקדש נאמר, כדאיתא בירושלמי (ה"ט ח.) זכתה שנתיצבו ישראל במדבר בשבילה שבעה ימים, אע"פי שהיא לא המתינה אלא שעה אחת. כי כל תיבה נדרשת על השכינה בפני עצמה, כמפורש במדרש ילקוט פ' שמות (רמז קסו). ושעה אחת עצמה היא שם כנוי לשכינה שהיא השביעית, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת מצות פ' ב' פי' ח'. נמצא דהוי מדה כנגד מדה, אלא שלהיות המדה טובה נתנו לה המדה מרובה שבה:

יוסף זכה לקבור את אביו. ישראל. ולא נתעסק בו אלא משה. אף זה הוא מדה כנגד מדה, כידוע ליודעי חן, כי ישראל שרשו מלבר ומשה מלגאו:

מי גדול ממשה. ה"ג במשנה דלפני, וכן במשנה שבש"ס. ולפי זה צ"ל דלא קתני מי לנו גדול, כיוסף. משום דלנו אין גדול מיוסף אחר שמת משה, אבל משה היה גדול ממנו, אבל אין מי שהיה ויהיה גדול ממשה, כיון שנתעסק בו הקב"ה בעצמו, ומבלעדיו אין אלהים, אבל בנסח המשנה שבירושלמי וכן בפיסקא דבבלי, גרסינן מי לנו, נמי גבי משה:

אלא המקום. הקב"ה בפירוש לא קתני, אלא המקום, שמלבד פשוטו דר"ל הקב"ה, אינו יוצא ממשמעותו כי המקום ממש קברו, לפי שהקב"ה רואה ואינו נראה, ואין ספק שאם היה נמצא שם מי שרואה לקברו, לא יהיה רואה שום תמונה, כי אם המקום המקבלו וסותם פיו מעצמו:

' המקום ב"ה, ובזה עדיף משאר הצדיקים שנאמר בהם כבוד ה', ולא ה' עצמו, וההפרש שביניהם ידוע ליודעי חן, וכמו כן ידוע להם איך הוא מדה כנגד מדה ואיך נשמת יוסף תלויה במקום ההוא הנרמז בקבורת משה:

ולא על משה בלבד אמרו. שעוסק בו הקב"ה בקבורתו לשלם לו כפעלו. אלא על כל הצדיקים. שצריך לשלם להם כפעלם ואין בדורם גדולים מהם עוסק בהם הקב"ה בכבודו. שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודוק. כמו שנראה לכמה צדיקים עמוד האש ההולך לפני ארונם. והתי"ט תפס דרך אחרת, ולע"ד זה מתיישב יותר ללישנא דמתניתין ולשכל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.