הון עשיר/כלים/יז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשירTriangleArrow-Left.png כלים TriangleArrow-Left.png יז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


מראי מקומות


דפים מקושרים

ב[עריכה]

החמת. ישנה, שיעורה ליטהר, בפקעיות של שתי. ופירושי קמפרש, אם אינה מקבלת של שתי. הוא שנטהרה, ובזה נדע דבישנה ליטהר מיירי, דלא תימא דבחדשה ליטמא קאי, דקמל"ן דכשתפרה עד שתהא ראויה לקבל פקעיות של שתי אז תקבל טומאה ולא קודם, דאינו כן אלא דינו הכי בישנה, אעפ"י שבחדשה מיד שמקבלת פקעיות של ערב מקבלת טומאה אע"פי שעדיין אינה ראויה לקבל של שתי שהם קטנות משל ערב. וטעמא דמלתא י"ל, דבהיות חדשה מיד שהגיעה לכלל קבלה נטמאת אעפ"י שאינה מקבלת דבר קטן, דנימא דלדבר גדול לבד בעי לה, אבל מכיון שגמר לתפרה עד שתקבל הדבר קטן כבר גילה דעתו שלדבר קטן בעי לה, ולכן מכיון שניקבה בענין שאינה ראויה לקבל עוד הדבר קטן, בטל שם כלי מעליה אעפ"י שעדיין מקבלת הדבר גדול. וחילוק כזה אבל הפך מזה מצינו בתוספתא (ב"מ פ"ו ה"ב) והביאה הר"ש וז"ל: החמת חדשה אעפ"י מקבלת רמונים טהורה, תפרה ונקרצה שיעורה ברמונים, ע"כ. הרי שיש הפרש בין חדשה לישנה, אלא דס"ל לבעל התוספתא דכל שלא באה עדיין לכלל כלי בעינן שתקבל דבר גדול, ולכן אעפ"י שכבר מקבלת רמונים טהורה, אבל משבאה כבר לכלל כלי אינה יוצאת מידי כלי בדבר קל, דהיינו שכשנקבה אבל עדיין מקבלת רמונים שתהיה טהורה, אלא לעולם יש עליה תורת כלי עד שתנקב במוציא רמון, אבל תנא דמתניתין ס"ל בהאי דהוי להפך, מהטעם שכתבתי.

וכה"ג יש לפרש שאר הבבות ורבן גמליאל מטהר. לבית רעי חדש שאינו מקבל משקין, מפני שאין מקיימין אותו. כך, אעפ"י שנראה דכוונתו היתה להניחו כן, מפני שאינו ראוי לעשות בו אף צרכיו הגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים בא לידי קטנים כמ"ש רש"י בברכות דף כ"ג, ות"ק ס"ל דאפשר דבעי ליה לנערים וכמ"ש הרמב"ם בפירושו. שדרכם לעשות צרכיהם הרבה פעמים ביום, וכדי שלא יתמלא מהר וילכלכו הבית בצואה הניח הנקב שיצאו המי רגלים דאין בהם כל כך לכלוך ובמעט מים מבטלם. א"נ מתוך דהוא מוכן לנערים אין דרכם לעמוד עליו לעשות צרכיהם אלא כשתאותם מרובה שאינם צריכים לדחוק עצמם בענין שיבאו לידי קטנים, שאין להם דעת לילך מיד שנתעוררה תאותם מעט כדרך הגדולים שלא לעבור על בל תשקצו בענין שמוכרחים לדחוק עצמם כדי למלאות תאותם אשר נתעוררה לעשות צרכיהם שע"י זה באים לידי קטנים, ומשום הכי ס"ל לת"ק דמקיימים אותו כך אעפ"י שאינו מקבל משקים, כי מ"מ ראוי היא לנערים כמ"ש.

זה היה נלע"ד לפרש אילולי שקשה מאד בעיני להרבות במחלוקת בין ת"ק דמתניתין לתוספתא, אבל יהיה מה שיהיה אף הרמב"ם בחבורו פ"ז מה' כלים (ה"ו) פירש למתניתין בשני עניינים, שהרי כתב ז"ל: כמה שיעור הנקב שינקב כלי העור ויטהר, החמת משתנקב כמוציא פקעיות של שתי, ואם אינה יכולה לקבל של שתי הואיל ומקבל של ערב מקבלת טומאה עד שתינקב רובה, ע"כ. ולכן יש לתמוה מהתי"ט שתמא על הרמב"ם שהעתיק בחבורו המשנה כלשונה שהרי עינינו רואות שאינו כן ובפ' ששי מהלכות הנ"ל (ה"ח) העתיק שארית המשנה בענין אחד לבד דשם כתב ז"ל: בית קערות שאינו מקבל קערות הואיל ומקבל התמחויין הרי זה מקבל טומאה וכן בית הראי שאינו מקבל משקין הואיל ומקבל את הראי הרי זה מקבל טומאה, ע"כ. אבל גם זה דוחק לפרש עיקרא דמתניתין על כלי חדש באיזה זמן ראוי לקבל טומאה, שהרי המשנה הקודמת לזאת והבאה אחריה, בכלים שנטמאו כמה הוא שיעורן ליטהר איירי. ועוד דלשון האעפ"י דחוק מאד.

ולכן עלה במחשבתי לפרש בדרך אחרת, והוא דידענו דיש כמה מיני כלים דכל שידענו שעתיד לעשות בהם מלאכה אחרת כדי לגמרם אינם מקבלים טומאה עד שיגמרם, ויש מהם דלא אמרינן הכי, אלא כל שראוים לדבר אחד אעפ"י שעל הרוב אותם הכלים צריכים לדבר אחר כדי שיהיו ראוים לאותו דבר בלי דוחק, אעפ"כ אמרינן מקיימין אותו כך ומקבלים טומאה אפילו בהיותם כך. והנה זה פשוט לבקי במסכת כלים בלי שאעתיק שום משנה על זה, ולכן על פי זה יובן המשנה והתוספתא בדרך אחד אע"ג דמ"מ חולקים זו עם זו כמו שאוכיח, הנה זה יהיה לכל הפירושים דא"א להמלט מזה:

וזו היא פי' המשנה החמת שכבר הוא מתוקן כתיקונו שיעורו. לצאת מתורת כלי, בפקעיות של שתי. ואם זו החמת של עור, מתחילה כשהפשיטה מן הבהמה ניקבה בענין שאינה מקבלת של שתי, אע"פ שאין נקביה גדולים כל כך, שיכולה לקבל של ערב, טמאה. כך כמו שהיא, ולא אמרינן בהיות נקביה דקים עד שיכולה לקבל של ערב הוא עתיד לתקנה עד שתקבל של שתי, וכל עוד שלא תקנה ה"ל ככלי שלא נגמר וטהור. לא אמרינן הכי אלא אמרינן מקיימו אותו כך ומקבל טומאה מיד, ופשוט הוא שאם יקבל טומאה כך צריך שיעור אחר לטהרו, ויהיה השיעור שכתב הרמב"ם שתנקב רובה, וכ"ש אם נקביה גדולים כל כך שאינה מקבלת אפילו של ערב, דלא אמרינן שיתקננה עד שתהיה ראויה לשתי ונמצא שעדיין לא נגמר, דזה דבר רחוק, אלא אם אנו רואים שמשתמש בו בדברים גדולים שאינם יוצאים דרך אותם הנקבים, אמרינן מסתמא מיחדו להם והוי טמא עד שתנקב ברובו, דאז אף אם נשתמש בו לדבר שאינו יוצא דרך אותו נקב הגדול בטלה דעתו, דאינה ראויה החמת הזאת הקרועה ברובה להקרא בשם כלי.

ועל דרך זה נפרש שאר הבבות, אלא שאצלם לא הזכיר התנא כמה שיעורם ליטהר בשכבר נקרא עליהם שם כלי, ולא הזכירם הכא אלא אגב דחמת, וחמת עצמו הזכירו אגב שהזכיר שיעורו ליטהר בשכבר נקרא בשם כלי, דשם הוצרך לאשמועינן מהו דינו כשמתחילה אינו ראוי לאותו שיעור שנתן בו לטהרו, דלא נטעה לומר דאף מתחילתו שיעורו בהכי, דאינו כן אלא כמו שאמרנו. ואפשר דהאמת עם מי שאומר דר"ג אשלשתן פליג, ושמשום הכי הזכיר התנא את שלשתן. וטעמו דר"ג פשוט הוא, דס"ל דכשהגיע החמת לקבל הערב, והבית קערות לקבל תמחויים, והבית ראי לקבל הראי, אמרינן ודאי אין מקיימים אותם כך ועתיד לגמור אותם עד שיהיו ראויים לכל המבוקש, ואפילו ישתמש בהם עתה למה שהם ראויים אינם מקבלים טומאה, דאמרינן תשמיש עראי הוא ועדיין לא באו לכלל כלי, ואם לא הגיעו לכלל זה ואנו רואים שמשתמש בהם למה שהם ראויים, אפשר דאף ר"ג מודה דלהיות חסרים מלאכה גדולה אמרינן כבר גמר בדעתו להשתמש בו לאותו דבר הראוי ולאותו דבר חשוב כלי, ואינו רוצה עוד לשנותו לכלי אחר להביאו לידי חמת הראוי לקבל פקעיות, או כדי לקבל תמחויים וכדומה, או לקבל ראי, ולכן כבר נחתה עליו טומאה עד שיתקלקל בענין שלא יהיה ראוי אפילו לאותו דבר או דומה לו.

וסברת התוספתא תהיה על פי דרכנו כך, החמת חדשה, אעפ"י שמקבלת רמונים, כל שיש בה עדיין נקבים אפילו קטנים היא טהורה, דאמרינן ודאי עתיד לתקנה וכל זמן שלא תקנה אין החמת נקראת כלי לקבל טומאה, וזו דומה לסברת ר"ג, אבל לא דומה ממש משום דאעפ"י מורה דכ"ש כשיהיו נקביה גדולים שהיא טהורה, ומשתקנה ונקראת עליה שם כלי אז לא נטהרה עד שתנקב במוציא רמון, דס"ל דאין נקב קטן מוציאה מידי כלי מאחר שנקרא עליה שם כלי אעפ"י שמעכב עליו מתחילה להקרא בשם כלי. וכה"ג מצינו בפ"ה משנה א' בתנור גדול, דמתחילתו לא נקרא כלי עד שיהיה בו ארבעה טפחים ופחות מכאן לא הוי כלי, ובהיותו בר שבעה ונשבר כל זמן שישאר רובו אע"ג דלא הוי ארבעה אלא מעט יותר משלשה וחצי עדיין הוא כלי והוי טמא. ובשיעור זה של מוציא רמון כבר עינינו רואות שיש בו מחלוקת, שמשנתנו לא ס"ל הכי אלא חמת שבא כבר לידי כלי טהרתו היא כשתנקב כמלא פקעת של שתי, ואף הרמב"ם לא הזכיר שיעור זה דרמון כלל. ואין לומר דהכל הוא שיעור אחד, שהרי באותה תוספתא פליג ר"א וקאמר שהוא בפקעת של שתי שמשקלה עשר סלעים ויהיה זו סברת התנא דמתניתין.

זה הוא הנלע"ד כוונת התנא, וה' יצילני משגיאות אשר הוא בוחן לבות וכליות וגלוי וידוע לפניו שלא להרבות בכבודי אני ממציא סברות חדשות, כי אם לכבוד רז"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ובלי ספק שלא שינו לשונם הקדוש לדבר בלשון סתום כלשון בני אדם, אלא הטיבו כל אשר דברו בדקדוק ועל פיהם אומר אני, ונלע"ד שזו היתה כוונתם ממש לפי פשוטם של דברים שבענין זה לשונם מדוקדק, וברוך היודע אם שגיתי ובחסדו הגדול בטחתי שלא אענש על זה כמשאז"ל (במד"ר פ"ב ג, ועי' ע"ז כב: תוד"ה רגלא) על פסוק (שה"ש ב, ד) ודגלו עלי אהבה. אף כי מ"מ השוגג צריך כפרה כי עונותי אשר הם מסך מבדיל ביני לבין קוני הם סיבת שגגת התלמוד, כמו שכתבתי מלתא בטעמא בהקדמת משנת חסידים הנקראת עולם קטן בפ' י"ו ע"ש:

ד[עריכה]

ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים כגון הרובע. אע"ג דשיעורו הוא לוג דהם ששה בצים, מ"מ אין דרך בני אדם ליחד כלי קטן כזה לרמונים, הואיל ואינו מקבל אלא שלשה וארבעה רמונים, וכ"ש חצי הרובע שאינו מקבל אפילו כאלו:

ו[עריכה]

מביא גדולה וכו'. בספרי חושב מחשבות מאמר מקוה טהרה פ' כ"ג כתבתי, דר' יהודה חייש לכולהו ביעי דשכיחי בעלמא ואפילו לדבר יוכני. ולהיות זו סברה זרה כמו שהעירוני על זה חכמי איזמיר, חוזרני בי ולא מטעמיהו, דסברות זרות יותר מאלו דלית הלכתא כותיהו אשכחן בש"ס, אלא משום דלדידי קשיא דר' יהודה דהכא אדר' יהודה דסוכה (פ"ג מ"ז) דקתני התם דשיעור אתרוג הקטן הוא כביצה והגדול כדי שיאחזו שנים בידו אחת. הרי דשיעור ביצה לר' יהודה קטן הוא מאד, ולכן ליכא למימר לר' יהודה דחייש אלא לכולהו ביעי דשכיחי ביננא, דהגדולה שבהם הוא דאווז, דנמצא הבנונים המדוקדקים היא חציה ממנה ומעט יותר כשיעור חצי ביצת צפור השכיח ביננא, ור' יוסי כדקאי קאי דלא חייש אפילו לכולהו ביעי דשכיחי ביננא, אלא לכולהו מיני דביעי דשכיחי ביננא, דאי חיישינן לכולהו וכסברת ר' יהודה לא הוה להו לרבנן לסתום שיעור ביצה דצריך לדקדק בה כל כך לר' יהודה בביצה עצמה, הואיל ובקל אתי למטעי דמי מודיעני איזו גדולה ואיזו קטנה, דילמא דבאווז עצמו איכא ביצה גדולה יותר ממה ששיער בה וכן קטנה בקטנה, ומדיהבי רבנן שיעורא דביצה בביצה עצמה ש"מ דלא חיישינן אלא למין הבנוני ולא לביצה בנונית, ולמין הבנוני דיו דעתו של רואה דהמין עצמו הבנוני ידוע הוא, ולא מדקדקינן ליקח הבנוני שבמין הבנוני אלא בגדול שבו משערינן לר' יוסי, וכדאשכחן בזית ושעורה ועדשה, דקרא התנא הבנוני דבו משערינן, לאגורי מדברית ומצרית, אע"ג דבכל אחד מאלו ודאי איכא גדול בנוני וקטן, משום דמ"מ אין לדקדק ולשער בבנוני שבהם אלא בגדול שבהם דהוא בנוני לגבי הגדול שבכלם והקטן שבכלם, וכר' יוסי סתם לן תנא דהלכתא כותיה, אבל אין ספק דלר' יהודה אף באלו משערינן ע"י המים וחיישינן לכולהו דמ"ש מביצה, וגילה לנו דעתו בחד וה"ה לאידך, ומה"ט גילה דעתו בגרוגרת ואמר שהקטנה שבא"י היא הבנונית שבמדינות לומר דצריך לחוש גם לה ולהוציא ע"י המים הבנונית האמצעית שבין הגדולה שבא"י לקטנה שבמדינות שהיא קטנה מהקטנה שבא"י, דאפשר לפי זה שלא תגיע שיעורה אלא לקטנה שבא"י. ות"ק דסתמא כר' יוסי לסברתיה אזיל דלא חייש לכולהו ביעי אלא לכולהו מיני, ולכן דומיא דביצה ס"ל דאין לשער אלא בבנונית של א"י אע"ג דהקטנה דא"י נמי בנונית הוא הואיל ואיכא קטנה ממנה בח"ל, משום דבגדול שבמין בנוני משערינן לדידיה כדאמרן בביצה. ולפי זה יפה עשו הרמב"ם והר"ב לכתוב אין הלכה כר' יהודה, דאין מחלוקת זה תלוי במציאות, דבמציאות אף ר' יוסי מודה אלא דפליג אר' יהודה כדאמרן.

והכלל העולה מדברינו אלו, דבין לר' יהודה בין לר' יוסי לא חיישינן בביעי אלא לדשכיחי ביננא, ולא לדשכיחי בעלמא במדינות הרחוקות ומדברות השוממות, דלא הטריחה התורה על ישראל לחפש אחריהם כדי לשער בהם, כמו שלא הטריחם להקריב מהחיות מהאי טעמא כדאיתא במדרש (ויק"ר פכ"ז ו) ואפילו בנדבה אסר להביאם. והואיל והלכה כר' יוסי דלפי דעתו של רואה משערינן, יפה הוכחתי התם במקוה טהרה פ' כ"ה דבגדולה שבבנונית משערינן, מדדקדק ר' ואשכח הביצה שבדורו קטנה מן הביצה דדור המדבר אחד מעשרים בביצה דווקא, דהא אין ספק דבמדבר להורות הלכה לדורות לא ע"י המים שיערוה אלא לפי דעתו של רואה, ואי בבנונית שבמי בנוני שיערוה מאן מוכח דהאמצעית ממש עלתה בידם כמו שעולה ע"י המים, הא לנס לא הוצרכו מאחר דאין הדין כך, ובידי אדם א"א לצמצם, וא"כ אפילו תימא דר' אשכח הבנונית שבמין בנוני על ידי המים כמו שהקשו לי חכמי איזמיר, איך היה יכול להעריכה בדקדוק עם אותה דדור המדבר שנמדדה שלא ע"י המים אלא לפי דעתו של רואה, דדילמא לא היתה של דור האמצעית ממש כמו שהיתה את שלו, אלא ודאי בגדולה שיער וכדהוכחתי התם ע"ש ודוק:

ז[עריכה]

כגרוגרת. לכ"ע גדולה מכזית היא, כדמשמע בריש פרק המצניע (שבת) דף צ"א ע"א, ומה שהקשה התי"ט במשנה י"א דהאי פרקא בשמו ובשם התוספות (יומא פ. ד"ה ושיערו) דמדאמרינן בכריתות (דף יד:) דבית הבליעה מחזיק שני זתים, ובערובין (עי' בתוס' יומא שם) אמרינן דבית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת, דנמצא דביצה הוי כשני זתים, ומשיעורא דמזון שתי סעודות ילפינן דכל ביצה הוי שלשה גרגרות. ובתוס' דיומא שהביא ראיתי שמחשב התם לכל ביצה שלשה גרגרות ושלשה שמינית גרוגרת, דנמצא לפי זה דגרוגרת בציר מכזית הוי, דהא ביצה תרי זיתי היא כדאמרן, והיא ג' גרגרות לפי דברי התוספות. בעיני אין זו קושיא כלל, דהאי דלמדו (יומא שם) מכל האוכל אשר יאכל (ויקרא יא, לד). אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת והוא ביצת תרנגולת דהאי הוא דמחזיק בית הבליעה, ולפיכך שיעור טומאת אוכלים שיערוהו בכביצה, בלא קליפה קאמר, דפלוגתא היא בערובין דף פ"ג ע"ב והלכתא כחכמים דהכי סלה"ו וכן פסק הרמב"ם בחיבורו (ה' טומאת אוכלין פ"ד ה"א), והין הכי נמי דביצה בלא קליפה שתי זתים הויה, אבל בקליפתה דבהכי איירינן בבצים דמזון שתי סעודות דאמרן, הין הכי נמי דהוי יותר משלשה זתים ועוד, וכשמודדים אותה בגרוגרת לא הוי אלא שלשה או שלשה ועוד כדאמרן, דנמצא לפי זה דלעולם הגרוגרת יתרה מכזית כפשטא דתלמודא דפרק המצניע:

טז[עריכה]

ומקל שיש בו בית קבול מזוזה. לגנוב אותה מעל הפתח למכור אותה לאחר, אבל המפרשים פירשו בענין אחר, ואינו נראה כן מדלא סמך קנה לקנה ומקל למקל שגם הוא מקל, אלא סמך זה לעני, מפני שבידו ימצא כזה יותר מכל אדם, שבעוד שממתין על הפתח עד שיוציאו לו פרוסת פת הוא גונב המזוזה, ונותנה בתוך מקל זה החלול כדי שכשיחזור הבעל הבית ויראה שאין מזוזה בפתח ויחשדנו ויחפש אחריו, לא ימצא אותה, כי לא יתן לב שיהיה בית קבול באותו מקל, ובזה יתראה נקי אע"פ שהוא רשע:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.