הון עשיר/יבמות/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ יבמות ג

א

בש"א יקיימו ובה"א יוציאו. כתב הר"ב בש"ס (עי' בתוי"ט) מפכינן לה, וכתב טעם לזה משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ופירש כלל זה הכי, דבכל מקום חוץ מן המקומות הידועים ב"ש מחמיר וב"ה מקל, ולכן בכל מקום, חוץ מאותם המקומות הידועים המפורשים בעדיות בפ' אלו דברים (פ"ד) מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, דמצינו ב"ש מקל במקום ב"ה כגון הכא, אמרינן דמשבשתא היא ואינה משנה ומפכינן לה, ע"כ תורף דבריו. וכבר כתב התי"ט דכלל זה לא נכתב בש"ס על מתניתין, אלא שהר"ב נתן טעם למאי דאמרינן בש"ס דמפכינן ליה אליבא דמאן בכלל זה, אע"ג דר"ש פליג עליו כמ"ש התי"ט. ובפ"ח דחולין מ"א מכח קושיא שהקשה הוכיח שפירוש זה שכתב הרב על כלל זה לאו דווקא הוא, אלא דהה"נ דיש לפרש, אינה משנה שלא נשנית כלל, כלומר דלא אפליגו בה כלל, ועקרינן לה למתניתין וסמכינן אתנא אחרינא אי משכחת ליה לענין הלכה, וכן הוכיח במשנה ד' פ' י"ח דאהלות, אבל בפ"ד משנה ג' דנדה לא סלקא ליה אפילו פי' זה והניח הדבר בצ"ע.

ולי עוד ראיות אחרות נגד פירושם ז"ל, והוא שממקום שיצא הכלל הזה, דלפי מ"ש התי"ט הכא הוא בברכות דף ל"ו, הכי אמרינן, רבינא אשכחיה לרב אשי דאכיל ומקל בצלף דערלה, כר"ע דפליג אר"א וס"ל דלא מקרו פרי להתאסר בערלה כי אם אביונות ולא תמרות וקפרס, ואמר ליה מאי דעתיך כר"ע דמקל, לעביד מר כב"ש דפליג אב"ה ומקיל טפי כלומר דס"ל דהוי ספק ירק ספק אילן, ואע"ג דמטעם זה מחמיר עליו בארץ מ"מ מטעם ספק הוא מותר בחוצה לארץ, דהא קי"לן ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ורב אשי בחוצה לארץ הוה, ומשני ליה ר"ע במקום ר"א עבדינן כותיה וב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ופי' רש"י ואין זה ספק אלא ודאי, ע"כ. וזה הוא כב"ה, דס"ל הכי דלעולם דין אילן יש לו, ואינו כלאים בכרם ונוהג בו דין ערלה, ואף ב"ש ס"ל דדין אילן יש לו לענין ערלה, דבהא לא פליגי, אלא דמספקא ליה בירק ולכן מחמיר עליו ופליג אב"ה ואמר דהוו כלאים בכרם, ע"כ תורף אותו ענין:

והנך רואה בעיניך דהשוה פלוגתא דר"א ור"ע לפלוגתא דב"ש וב"ה, וכמו שבדברי ר"א ור"ע אין אנו מפרשים ר"ע במקום ר"א שיהיה עומד במקומו הנהוג בשאר הפלוגתות, שהרי מצינו כמה פעמים שזה מחמיר וזה מקל וכמה פעמים מצינו איפכא, כך אין לנו לפרש ב"ש במקום ב"ה בפירוש זה. ועוד שא"א לפרשו כן, שהרי כי פליגי לענין כלאים ב"ש במקומו עומד ומחמיר, ובערלה לא פליגי כלל דב"ש מודה לב"ה דמחמרינן ביה וחשבינן ליה לאילן, ואע"ג דנפקא לן קולא לב"ש דחשיב ליה ספק, אחוצה לארץ, מ"מ כי אתשיל בא"י אתשיל, וכה"ג מתרצינן בכמה מקומות, והכי מסתברא שהרי לא הזכיר ב"ש דצלף ספיקא הוי, אלא ממאי דמחמיר בו בכלאים וערלה דהם שני דברים נגדיים אנו אומרים דמשום ספק נגע בו, ומשום הכי החמיר עליו לעולם, ואפילו תימא דהכי הוא דב"ש מקל הואיל וס"ל דספקא הוי דמותר בחוצה לארץ, לא סלקא על נכון מה שפירש הרב על אינה משנה דמהפכינן לה, שהרי כשאנו מהפכים פלוגתא זו נמצא דלב"ה הוי ספק ערלה בחוצה לארץ, וא"כ מאי קא משיב ליה לרבינא, כ"ש וכ"ש שהיה לו להקל כב"ה. ועוד מאי האי דכתב רש"י על אינה משנה אין זה ספק אלא ודאי, הל"ל ולב"ש הוי ודאי, דהא כי מהפכינן לה הכי הוי. וקשיא נמי לתי"ט דרוצה לפרש דעקרינן לה, דמדברי רש"י משמע דאין אנו עוקרין אותה, דא"כ הל"ל אינה משנה כאלו אינה שנויה דעקרינן ליה.

ועוד קשה דביבמות דף ט' ע"א גרסינן, אמר ליה ר' לוי לרבי מאי איריא דתני ט"ו לתני י"ו, א"ל כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו, מאי דעתיך אמו אנוסת אביו, אמו אנוס[ת](ה) אביו פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קמיירי, ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן וקתני, בפרקין קאמרינן, והא ב"ש מתירין הצרות לאחין וב"ה אוסרין, ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ע"כ. ואי איתא כדברי הרב דאינה משנה ומהפכינן לה מאי קא משני בזה, סוף סוף פלוגתא היא וקתני לה. ועוד קשה דמשנה זו נשנית בעדיות סתמא בפ' אלו דברים (פ"ד מ"ח), ולפי דברי הר"ב דכל שנשנית בעדיות סתמא אין לשבשה ולהפכ', אמאי קאמר עלה אינה משנה ומהפכינן לה. ועוד קשה דאיכא בביצה דף י"א ע"ב, אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן ואלו הן, עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש, ורחבא אמר רבי יהודה אף הפותח חביתו על גב הרגל ואליבא דר' יהודה דאמר יגמור וכו'. דמקשינן, ועולא אמאי לא קאמר הא, בפלוגתא לא קמיירי, הנך נמי פלוגתא נינהו (פי' דבעור ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, וכן בתריסין ב"ש אוסרים לסלקם וב"ה מתירין אף להחזירם), ומשני ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ע"כ. הרי מפורש דקרי ב"ש במקום ב"ה אע"ג דמחמיר כדרכו בכל המקומות, דלא כדברי הר"ב, וכן אמרו אינה משנה, משמע דלא כדבריו, דהא לפי דבריו דאינה משנה ר"ל דמהפכינן לה, הדרא קושיא לדוכתה כמו שהקשתי בההיא דיבמות, דמ"מ פלוגתא היא ואיך אמר דבפלוגתא לא קמיירי. וליכא למימר דבפלוגת' דקאמר, ר"ל בדבר דלית הילכתא הכי לא קמיירי, משא"כ ההיתרות דנקט דפליגי ב"ש וב"ה בהם דהוי הלכתא הכי דמותרי', דהרי בההיא דיבמות דקאמר נמי בלשון זה דבפלוגתא לא קמיירי אין פירושו כך, דהתם היה יכול לשנות במשנה אף אמו אנוסת אביו שהרי משכחת לה לרבנן דהלכתא כותיהו, ולא קתני לה משום דר' יהודה חולק ולדידיה משכחת לה אע"ג דלית הלכתא כותיה, ש"מ דבפלוגתא דקאמר ר"ל בדבר שיש בו מחלוקת בין דהוא כהלכתא בין דהוא דלא כהלכתא.

ולדברי התי"ט נמי דקאמר דעקרינן לה, קשיא דא"כ מאי האי דקאמר עולא דהתירו דברים אלו סופן משום תחילתן, הלא שנים מאלו דפליגי עליהו ב"ש וב"ה אנו עוקרין אותם ממתניתין כאילו לא נשנו כלל לפי פירוש התי"ט. ועוד יש להקשות עליו, מ"ט אנו עוקרים אותם, הלא ב"ש מחמיר וב"ה מקל בהם כדרכם. ועוד יש להקשות, אם אנו עוקרים אותם מפני מה פסקו הפוסקים כב"ה מכח משניות אלו, הלא לפי דברי התי"ט אין בהם ממש.

לכן נלע"ד דב"ש במקום ב"ה פירושו הוא כמו ר"ע במקום ר"א, דר"ל כשחולק עמו בין להחמיר בין להקל, ואינה משנה ר"ל דאין אנו עושין חשבון כלל ממלתיהו דב"ש, ואין אנו קורים אותה פלוגתא בשם מחלוקת כלל, שאין אנו חושבים דברי ב"ש לגבי ב"ה לכלום וכאילו לא נכתבו, וה"נ אמרינן בשבת דף קנ"ז ע"א, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, ופירש רש"י, ב"ה חשיב כסתמא (אע"ג דפליגי עליה ב"ש), ונפקא מינה למאן דידע דהלכתא כב"ה ורוצה להחמי' כדברי ב"ש שאינו אלא מן המתמיהי', וה"ג בתוספתא דיבמות (פ"א ה"ג) וכן בעירובין דף ו' ע"ב, הרוצה לנהוג כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה עליו נאמר הכסיל בחשך הולך. ונל"עד דטעמא דהא מלתא דגרועי' ב"ש כשחולקי' עם ב"ה משאר החולקי' זה עם זה, משום דמן השמים קבעו הלכה כב"ה כדאיתא בפ"א דעירובין (דף יג:), וכ"ש דאסור לנהוג כקולי ב"ש חוץ מן המקומות הידועי'. ועוד דגרסינן (שם ו:) כקולי ב"ש וכקולי ב"ה נקרא רשע, וזה פשוט. ועל פי זה משתמע שפיר סוגיא דברכות הנ"ל, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אין דבריו חשובים לסמוך עליו ולקרות לצלף ספק ערלה ולהקל בו בחוצה לארץ, דחשבינן לדברי ב"ש כאילו לא נזכרו כלל, ואין זה ספק אלא ודאי כב"ה, ואתי שפיר נמי סוגיא דיבמות ודביצה דלא קחשיב פלוגתא דב"ש וב"ה פלוגתא, כיון דדברי ב"ש כלא היו חשיבי, ובחולין פ"ח אאריך עוד בזה בע"ה, ושם אביא דעת התוספות. ועיין עוד מ"ש בפ"ד דנדה משנה ג' בענין זה:

ד

או אשה ובתה. כתב התי"ט, ז"ל דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחילה בריש מכלתין, להכי נקטינהו, וה"ה לכל העריות, עכ"ל. והקשה תלמידי החביב ר' גרשום חפץ בגוריצאה, מאי קאמר מבתו ובת בתו, אי בתו של אח הנופלת לפניו ליבום, הלא היא אסורה מעצמה ולא מחמת האחרת הנשואה לאחיו השני, וכן הוא בכל העריות הדומין לה, ואנן בשתי נשים האסורות להנשא לאדם אחד ושכל אחד לעצמה מותרת לו קיימינן, ואי בתו ובת בתו דאדם אחר, הנשואות לשני אחים שאינם בתו ובת בתו של אח הנותר מהמיתה, הא אינם אסורים עליו תרויהו כאחד אלא משום אשה ובתה, והיינו אשה ובתה דתנן במתניתין, ולא מצאתי די השיב לו:

ו

וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה. לנשואין וכו', רש"י (דף ל.). פי' לפירושו, לנשואין של אח המת עתה אחר שכנס, דלגבי האח המת ראשון אפשר דהיא שניה לנשואין, דשמא האח הראשון נשא אשה קודם האח זה שמת שני, לפיכך פירש רש"י על וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת, הראשונה לנשואין וכו':

ז

שעה אחת. ה"ה אפילו רגע, אלא דשעה הוא זמן מסויים יותר מרגע:

ח

הרי אלו צרות. כלומר, הרי צרות של אלו. א"נ הרי אלו צרות שאמרנו בסיפא דמתניתין דלעיל, בנתגרשו ודאי העריות דמותרות, בענין זה חולצות ולא מתיבמות, ולא קתני בפירוש צרותיהן כדקתני לעיל, משום ספק קדושין, דאפשר דלא היו צרותיהן מעולם:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.