הון עשיר/אבות/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשירTriangleArrow-Left.png אבות TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

רש"י
פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רבינו יונה
מגן אבות (תשב"ץ)
דרך חיים
רש"ש


דפים מקושרים

א[עריכה]

רמה ותולעה. כמדומה היה לי שרמה נקרא בהיותו קטן, ותולעה בהיותו גדול, וכן כתיב (שמות טז, כ) וירם תולעים. בתחילה וירם (ערש"י שם), והדר היו תולעים, ולא כתיב והתליע רמה. אבל ראיתי אח"כ במסכת דרך ארץ פ"ב (פ"ג) על ענין זה, ר"ש אומר רמה בחייו ותולעה במותו, רמה בחייו אלו הכנים, ותולעה במותו זהו שמרחיש במותו, ע"כ:

ב[עריכה]

בשלומה של מלכות. אפשר לומר דרמז לנו התנא הכא, דכשמתפלל יכוין לתקון השכינה הנקראת מלכה, ליחדה בברית שלום, כידוע לי"ח:

ג[עריכה]

שלשה שאכלו וכו'. נראה דנקט שלשה לרבותא, דאפילו שלשה שחייבין בזמון, שעל ידו מראים שאכלו משלחנו של מקום, כי כן אומרים נברך שאכלנו משלו, אם לא למדו הוו כאילו אכלו מזבחי מתים, וכ"ש כשהם פחות משלשה. ואגב רישא, תני סיפא נמי שלשה. והתי"ט פירש פירושים אחרים:

ז[עריכה]

שאתה ושלך שלו. משום דאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה (סוכה מט:), והוא החסד שעושה בגופו להוליכה ולהמציאה לעני כמו שפירש רש"י התם (ד"ה אלא וכו'), משום הכי לא קתני ששלך שלו ותו לא, אלא אתה, והוא הגוף, ושלך, שהוא הממון, של הקב"ה הוא, וצריך ששניהם יתעסקו במצוה זו, ונתינה לעני הוא נתינה להקב"ה, כדכתיב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל:

ט[עריכה]

חכמתו מתקיימת. שאינו שוכחה, מתוך שעל כל מעשה אפילו קטן שבא לידו חוזר עליה שלא לבא לידי חטא, אבל איפכא אינה מתקיימת, לפי שכמה מעשים עוברים על ידו שלא שת לבו אליהם כל זמן שלא היה ירא חטא, ובזה שוכח מה שלמד על ענין אותם הדברים. והמפרשים כדי שלא תקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, פירשו פירושים אחרים:

יב[עריכה]

והוי מקבל את כל האדם. מדלא תנן את כל אדם, אלא את כל האדם, יש לפרשו כמו שפרשתי בהוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (פ"א מט"ו):

יג[עריכה]

וקלות ראש. נראה דהוא השחוק במחשבה, על דרך מה שארז"ל (נדרים פ"ב מ"ה) שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. דפירושו הוא שלא יזלזלם במחשבתו שלא יחשבם לכלום. א"נ שחוק הוא השחוק עצמו, כגון משחק בקוביא. וקלות ראש, הוא שחוק בפה. אבל לפי זה הוי זו ואצ"ל זו:

סייג לחכמה. שלמד כבר, היא השתיקה. אבל לא יקדים השתיקה ממש לחכמה, לבלתי שאל הספקות שיש לו, שאם יעשה כן לא יחכם לעולם, דלא הביישן למד (פ"ב מ"ה), והיינו דתנן בפ"א משנה י"ז וכל המרבה דברים מביא חטא. דמשמע דווקא המרבה מביא חטא ולא השואל ספקותיו וכמ"ש שם ע"ש, והכא קתני שתיקה לבד, דמשמע שתיקה ממש, וזה א"א אלא אחר שכבר נתחכם, משום הכי לא קתני שתיקה סייג לחכמה כבשאר בבי. והמפרשים ישבו קושיא זו בישובים אחרים. ועוד ע"ד האמת, הנדרים הם סייג לחכמה כידוע, כי הנדר נון דר כידוע ליודעי חן, משום הכי הקדים סייג לחכמה לשתיקה, לסמכה אף לנדרים הנזכרים, לרמוז דאף לחכמה הם סייג:

יד[עריכה]

בנים אתם לה' אלקיכם. לא הביא הפסוק של בני בכורי ישראל (שמות ד, כב) הקודם לו, משום דאין משם ראיה דיהיו נקראים בנים למקום, אלא שהם חביבים למקום כבנים, אבל לא שהם בנים ממש כלומר שתהיה נשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד, דהכי גרסינן במדרש תהלים (מזמור ב) ד"א בני אתה מכאן תשובה למינין שהם אומרים יש לו בן, וא"ת מותיב ליה בן לי אתה אינו אומר, אלא בני אתה, כעבד שעושה לו רבו קורת רוח ואומר לו אנא מחבב לך כברי, ע"כ. ופירוש מאמר זה כבר כתבתיו בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש מאמר עירוב פרשיות רמז ד' ע"ש. והכלל העולה ממנו הוא שתיבת לי אצל הבן מורה היותו בן ממש, ולא חביב כבן לבד, וכבר ידענו שלמד של לה', היא במקום לי, כי הלמד של לי היא למדבר בעדו, והלמד של לה' היא לנסתר, ואילו היה הפסוק רוצה לכתוב הענין על דרך בני אתה שר"ל חביב כבן, לא ה"ל לכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, אלא בני ה' אלקיכם אתם, ודוק. ה"ט דנקט מקרא זה להורות החיבה יתרה שהם בנים ממש כהוראת לישנא דקרא באמרו בנים אתם לה' אלקיכם, דהלמד היא במקום לי המורה שהם בנים שלו ממש אף בעולם הבא, וכמו שבארתי בספרי הנ"ל בפירוש המאמר, ואין זה אלא בהיותם בנים ממש. ועוד הלמד עצמה מורה העולם הבא, כמ"ש שם עיין שם. והתוספות יו"ט כתב טעמים אחרים על מאי דנקט פסוק זה דווקא, אבל לע"ד מ"ש אני הוא אמת וצדק:

יח[עריכה]

וגמטריאות. כתב התי"ט שנראה שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון, ע"כ. ואני בער ולא אדע מ"ט נקט הכתוב לשון מלשונות הנכרים, כגון טטפת (דברים ו, ח) דע"י פירושו בלשון נכרי אנו יודעים מספר הבתים (עי' מנחות לד:), וכן הן לה' אלקינו וגו' (דברים י, יד) שאמרו ז"ל (פס"ז פ' וילך, ועי' שבת לא:) הן בלשון יוני אחד, וכן רז"ל דשינו לשונם הקדוש בתוך המשנה לדבר בלשון חול, כגון זה של גמטריאות וכל כיוצא בו, דא"א לומר דא"א לפרש אותו הענין בלשון הקדש שאין לו שם בלשון הקדש אלא בשאר הלשונות, דזה א"א ודאי שהרי העולם ומלואו נברא בלשון הקדש, וא"כ א"א לשום דבר קטון או גדול שלא יהיה לו שם בלשון הקדש, כפי טבעו הנחצב מצרופי אותיות. ועוד שיש כמה דברים שיש להם שם מפורש בלשון הקדש ואעפ"כ באיזה מקומות נכתבו או נשנו בלשונות אחרות. לכן נראה בעיני שהדבר הוא הפך ממ"ש התי"ט, שתיבות אלו אף הם לשון הקדש, והם שרש אותו לשון הנכרי, שא"א לכל לשון ולשון שלא יהיה לו שרש בלשוננו הקדש הקדום, והקב"ה להראות תפארת גדולת לשון הקדש שבו תלוי כל הלשונות, כתב בתורתו קצת תיבות הרגילות בלשונות הנכרים, להראות שאע"פ שהם מדברים בו מ"מ הוא לשון הקדש שהרי נכתב בתורה, וכמו כן עשו חז"ל בדבריהם שהם דברי אלהים חיים, ובזה ידעו ויבינו כי אותיות תיבות אלו הם שרשי אותו הלשון חול, מלבד שבאותה מצוה או סיפור שנכתבו תיבות אלו הוצרכו לכך מחמת הגמטריא או הנוטריקון או הצירוף היוצא מהם הראוי לאותה מצוה או סיפור:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.