דרישה/יורה דעה/קעג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרישהTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png קעג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרכי משה
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
יד אברהם


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שולחני שמוכר דינר כו' ברייתא הוא ומייתי לה הגמרא בפרק הזהב דף מ"ו ע"א ז"ל הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואומר לשולחני תן לי בדינר מעות (פירש"י תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי) ואני אעלה לך עד יום פלוני (שתמתין לי עד יום פלוני שיהיה בידי הדינר) דינר וטריס (פירוש מעה קטנה) ואפרנסם (פי' אסלק הפועלים מעלי) אם יש לו מעות (שהוא אומר) מותר ואם לאו אסור. ומפרש רב אשי הא דאם יש לו מותר אע"פ שאין מטבע נקנה בחליפין דמיירי דהב"ה אינו מחזר ליתן לו מטבע אלא מטבע שאינו טבוע דדינן כפרי והו"ל כאומר הלוני עד שיבא בני דמותר בסאה בסאה והכא דהוא דרך מקח וממכר מותר אפילו נותן לו יותר דמוזיל אדם בשלו. כן נראה פירושו לדעת הרמב"ן שכתבתי בפרישה ואחריו נמשך רבינו וע"ש בתוספתא ואשר"י מ"ש בזה ורבינו שינה לשון הברייתא דקתני שהשולחני נותן לב"ה מעות פרוטות בעד דינר והוא כתב בהיפך ועמ"ש בסמוך טעמו:

ב[עריכה]

כל דמי הדינר ז"ל רמ"א ולי נראה מדברי התוס' ואשר"י דא"צ כו' ונלע"ד שסמך עצמו על מה שכתבו דבענין זה הוא טפי מותר מהלואת סאה בסאה וכמ"ש בסמוך (בסעיף י"א) וצ"ע מ"ש זה מפוסק על הפירות שכתב בסימן קע"ה שאינו פוסק אלא עד כדי שיש לו. וצ"ל (פירוש אלא ודאי דצ"ל עכ"ה) דהחמירו בנתינת מעות דמחזי טפי כאגר נטר כמ"ש וכמ"ש מ"ו בסמוך (בסעיף ט"ו) ה"ה הכא נמי ודו"ק:

ג[עריכה]

דאורחיה בהכי ז"ל ב"י כלומר דשולחני כיון כו' עד שלא יאמר תן לי בדינר מעות כו' וקשה למה שינה לשונו וכתב שלא יאמר תן כו' דמשמע שב"ה קאמר לשולחני ורבינו כתב ושולחני שמוכר כו' וצ"ל שכתב זה אלישנא דגמרא וברייתא אבל לפי ל' הטור צריך שיאמר מכור לי דינר ולא תן לי כו' וגם לא בדינר דבדינר משמע שגם השולחני נותן לו מעות שאינן טבועין שהן שווין דינר. כי הטור והרא"ש שינו וכתבו שולחני שמוכר דינר ול' הברייתא הוא ב"ה שאמר לשולחני תן לי בדינר מעות והא דשינו היינו מכח לשון זה ס"ד בגמרא שם דגם השולחני נותן לו מעות שאינן טבועין וכן פי' רש"י שם אפילו לפי האמת אבל התוס' והרא"ש פירשו דהשולחני נותן לב"ה דינר או מטבע טובה טבועה ובדינר מעות ר"ל מעות טובין בדינר (שאינו טבוע) או דינר עצמו כדי לשלם לפועליו כו' לכך כתבו שמוכר דינר וק"ל. ועיין בב"י שכתב ז"ל ומשמע דהתוס' והרא"ש לא ס"ל כהרמ"ה שהרי לא תלוי ההיתר בשולחני אלא משום דהוי דרך מקח וממכר עכ"ל:

ד[עריכה]

אבל מעות במעות אפילו בשולחני אסור כ"כ התוס' והרא"ש בפרק הזהב וז"ל וא"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני כו' סאה בסאתיים כי הכא שנותן לו עודף אסור והוי רבית גמור וי"ל דהכא אין נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר והואיל ואית ליה בביתו הקילו בו כדרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים כמו שהקילו בהלואה בסאה בסאה באית ליה עכ"ל:

ה[עריכה]

אלא שאינו מצוי כו' ולא תימא ה"ה אם כו' עד ואינו מותר רק על מה שבידו כו' ועיין מ"ש לעיל בסמוך בשם רמ"א שלכאורה דינם שוה ולפי' ס"ל למ"ו דלא כוותיה וכמ"ש שם ויש טעם לדבר דאינו דומה לסאה בסאה דהתם מה שנותן לו עתיד השני ליתן לו הכל ממין תבואה ולהכי כיון שיש לו כל שהו קונה כנגד אותו משהו ואח"כ חוזר וקונה כדפרישית לעיל בסימן קס"ג אבל כאן זהו נותן לו מטבעות והוא עתיד ליתן לו מעות שאינן טבועות שהן פירי ודמי טפי לרבית כדפרישית לעיל ולהכי צריך שיהא ללוקח כשיעור כל הדמים ודו"ק והא דכתב רבינו מיד אחר זה ז"ל ואם אין ברשותו כלל כו' ל"ד נקט אלא ר"ל שאין כל השיעור בידו א"נ כלל ארשותו קאי ר"ל שלא בביתו ולא בשאר מקומות שברשותו אין לו כדי כל השיעור:

ו[עריכה]

(וי"א שמותר אפי' במפרש כו' ולא דמי לדלעיל דכתב סתם דאסור במפרש שאני התם דמתנה המוכר ומיחזי כרבית כאילו נותן לו שכר המתנת מעותיו. וכאן שאומר כן הלוקח אינו מיחזי כ"כ כרבית ויותר נראה דשאני הכא דמיירי ששוה כך לאחר זמן אפילו במזומן ואם כן הוי דינו ממש כמו בשכירות שהרי אין המקח נגמר שיהא חייב בנתינת המעות עד שיתן לו החפץ ורבינו שאסר טעמו דמיחזי כצד רבית מאחר שאין בידו ממש עכ"ה):

ז[עריכה]

(ובכרם כו' הקשו התוס' וא"ת מ"ש פרדיסא ממשכנתא דסוריא דשרי אפילו לכמה שנים לאזולי גביה כ"ש לשנה א' וי"ל דשאני משכנתא דסוריא שקונה הקרקע עכשיו במעות ושטר לפירות אם לא יפדה הלוה אבל פרדיסא אינו מנכה בשום דבר והרי זוזי הלוואה עד הבציר עי"ל דמשכנתא קונה הקרקע לכל דבר אפילו למשטח בה פרי ולהעמיד שם בהמותיו אבל בפרדס אינו מוכר אלא יין לבד תוס' עכ"ה):

ח[עריכה]

ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות פי' אחריות דאם החמיץ דאדם על יין נותן מעות ולא על חלא ומעיקרא קילקולו בתוכו היה אלא שאינו ניכר ודוקא עד ניסן איכא למימר הכי דאינו ניכר עד השתא אבל מכאן ואילך מצי למימר אע"ג דמעיקרא יין הוה אח"כ החמיץ אבל אם התנה בפי' מעיקרא כמו דין שבסמוך כיון דקרוב לזה ולזה הוא שרי כך הוא להבנת רוב העולם בדברי ב"י שרצונו לומר דלעיל דאסור לאחר ניסן היינו משום דלא התנה הלוקח עם המוכר אם תקפה תהא ברשותך ואע"פ שלענין זילא הוי ברשות הלוקח אפ"ה אסור ומפרשים הא דכתב רבי' לעיל ואחריות על המוכר ר"ל אחריות דהחמיץ אבל אי אתני לוקח בהדי מוכר אי תקפה תהא ברשותך וגם קיבל עליו הלוקח אחריות דזולא מותר אפי' לאחר ניסן ומפרשים דהא דסיים רבינו וכן מותר להקדים מעות על חביות כו' מיירי לאחר ניסן ולא נהירא כלל חדא דא"כ הקושיא (שהקשה הב"י דאפי' בתר טבת נמי הו"ל למשרי כדשרינן באתני בהדיה אי תקפה ברשותך בדין שאח"ז כו' עכ"ה) מעיקרא לאו כלום הוא דלדידהו לא הזכיר רבי' לעיל שום תנאי ולמטה הזכיר בפירוש תנאי א"כ הרי התירוץ מגולה לעין כל ומה כוונת ב"י בהזכרת קושיא ותירוץ ועוד דלפירושן מאי האי כיון דכתב ב"י ז"ל כיון דקרוב לזה ולזה הוא כו' דמשמע דתלי בתירוצו שתירץ דמיירי לעיל בדלא אתני ולמטה בדאתני ולהכי קרוב לזה ולזה הוא וז"א דהא לדידהו גם לעיל מיירי רבינו שהמוכר אינו מקבל אלא אחריות דחימוץ ולא הו"ל למכתב אלא דלמטה מיירי בדאתני ולהכי מותר דהא כל ההיתר בהא תליא ולא במאי דקרוב לזה ולזה אלו הקושיות נופלות בב"י. ועוד יש להתעורר בדברי רבינו גופיה לפי פירושן חדא דלמה לא הזכיר רבי' לעיל ג"כ אחריות הלוקח דהיינו אם תוזל תהא ברשותו כמו שהזכירו למטה ועוד דאך אפשר לומר דרישא דמילתא דרבינו מיירי בדלא התנה הלוקח עם המוכר לענין חימוץ הא בהדיא כתב רבינו ע"מ שיתן לו יין טוב כו' וכי אין זה תנאי ועוד דאם לא התנה למה יהא האחריות על המוכר אם יחמיץ דזאת הסברא דוקא היא סברת התוס' דס"ל דאפי' בלא תנאי אם החמיץ חוזר לעולם וזהו ע"כ ל"ס לרבינו כלל כמ"ש ב"י בעצמו לפני זה ועוד דלדידהו קאי למטה אלאחר ניסן וא"כ למה שתק רבינו ולא הזכיר כלל לאחר ניסן. ע"כ נראה דס"ל לרבינו דע"כ צריכין לחלק בין נתן על יין סתם בין נתן על חביות ידוע דאם לא כן למה הוצרכו ליתן טעם בגמרא דאחמרא יהיב דמי אחלא לא יהיב תיפוק ליה דמשום קבלו עלייהו זולא קרוב לזה ולזה הוא וא"ל דשם לא קבלו עלייהו זולא דא"כ הוה קשה תיפוק ליה דהוה רבית משום זולא. וראיתי בתוס' דף ס"ד סוף ע"א שהקשה קושיא זו ויישבו אותה בדוחק לפי שיטתייהו ע"ש עוד הקשו שם למה צריך להתנות אי תקפה ברשותך הא בלא"ה נמי ברשות מוכר הוא דמקח טעות הוא כדאיתא בפ' המוכר פירות וכתבו שיש חילוק בין חימוץ לקלקול ומאי דכתב כאן שצריך להתנות היינו דוקא כשנתקלקל כו' ע"ש ורבי' שכתב בדינין הללו בתרווייהו חימוץ ע"כ לא ס"ל תירוץ דתוס' וכ"כ ב"י בהדיא וכ"מ מדברי הרא"ש שלא הזכיר דברי התוס' כלל. וכל אלו הקושיות מתרץ רבי' במאי שמחלק בין קונה יין סתם לקונה חביות ידוע וזה כ"א קונה ממנו סתם אפי' כל האחריות על המוכר אפי' ביוקרא וזולא מותר להקדים מעות בתשרי ליקחנו בניסן דלא גרע מפיסוק פירות דלקמן בסימן קע"ה דיכול לפסוק אפי' ע"מ שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על המוכר ולא מיחזי כרבית ואפי' אם אחריות דחימוץ על המוכר לא חשבינן רבית דאדם אדחמרא יהיב ואחלא לא יהיב וכדפרשינן לעיל ולהכי דוקא נקט בגמרא האי טעמא דאחמרא יהיב כו' דמיירי דלא קבלו עלייהו זולא ואפ"ה מותר מידי דהוה אפיסוק פירות זהו דוקא עד ניסן אבל לאחר ניסן לא דאפשר דבשעת מכירה לא היה חומץ ואח"כ החמיץ ואם קיבל הלוקח אחריות דזולא אפי' לאחר ניסן נמי מותר ואפילו אם אחריות דחימוץ על המוכר ואם קנה חבית ידוע אז אפי' קודם ניסן צריך הלוקח לקבל הזולא ואי לא הוי רבית דכיון דחל הקנין על חבית זה אם לא היה הלוקח מקבל אחריות דזולא לא היה יכול לחזור דבשלמא גבי סתם יין איכא למימר אנא אחמרא יהיב דמי משא"כ כאן שאחבית זה יהיב דמי ודברים אלו מבוארים בפי' נ"י אמאי דפריך שם בגמרא האי קרוב לשכר כו' ז"ל האי קרוב כו' דכיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו דבשלמא אי לא הוי חבית ידוע הו"ל כפוסק על הפירות ביש לו שאילו נגנבו או נפסדו חייב המוכר באחריותן ואם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו כדתניא בתוספתא בהדיא אם כן לא הוי ביטול מקח והלואה ולא שייך למיסר מטעם קרוב לשכר כו' דזה לא שייך אלא בהלואה אבל כאן דבחבית ידוע מיירי הוא קרוב לשכר אי יוקרא ואי תקפה רחוק להפסד שהרי אין האחריות המקח עליו אלא אדרבה נתבטל ונמצא שלא היה מכר אלא מעות הלואה וקירוב השכר עכ"ל ומשני שם דמקבל עליה זולא ור"ל הלוקח מקבל זולא הרי לך בהדיא כמ"ש נמצא משך דברי רבינו כך הם מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר דהיינו תשרי אף על גב שמתנה הלוקח עם המוכר שיתן לו יין טוב בניסן ושיהיה כל האחריות על המוכר אפי' דזילא וכדפרישית טעמא לעיל וזהו שסתם וסיים ולא חשבינן כו' שהמוכר מקבל אחריות כו' משמע כל האחריות. וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע אף אם אחריות החימוץ על המוכר אך שיהיה אחריות דזולא על הלוקח ומיירי ג"כ קודם ניסן ומש"ה אינו מותר אא"כ הלוקח מקבל עליו אחריות דזולא דחבית ידוע שאני מטעמא דפרישית ומינה תלמד לסתם יין לאחר ניסן דג"כ דינא כן דצריך הלוקח לקבל אחריות דזולא ומיהו אם מקבל עליו הזול אפי' אם אחריות דחימוץ על המוכר מותר והא דלא נקט ליה רבינו משום דאדרבה בזה אשמועינן טפי דאפי' קודם ניסן אסור כיון שהוא חבית ידוע דהא יש סוברין דלא שאני לן בין יין ידוע לסתם יין וכמ"ש ב"י כך נראים דברי רבינו וגם ב"י לזה כיון וה"פ וא"ל דאפי' בתר טבת כו' (ולדברי רבינו ר"ל בתר ניסן) כדשרי בדין שאחר זה דהיינו אם חבית ידוע אף אם אתני לוקח בהדיה דמוכר אם תקפה כו' ואם כן גם כאן יהא מותר די"ל דשאני הכא כיון דלא אתני בהדיה מעיקרא כו' האי כי אתני דסיפא אינו דומיא דאתני בהדיה דרישא דהאי אתני ר"ל שלא התנה המוכר בהדיה לוקח שיקבל עליו זולא ולהכי כי שביק ליה השתא למבחריה מיחזי כרבית אבל כי אתני מעיקרא מוכר בהדיה לוקח לקבל עליו אחריות דזולא כיון דקרוב הלוקח לזה ולזה ר"ל לשכר ולהפסד שרי ר"ל אפי' לאחר ניסן והייני כדפרישית ובזה מיושב דלדידהו הול"ל אבל למטה דאתני כו' דהא הקושיא והתירוץ הוא מכח האי דלמטה והאי דלמטה הוא סיפא דדין זה אבל לפי פירושינו שפיר קאמר דהאי דלמטה לאו סיפא דהך דינא הוא דדין בפני עצמו הוא ומיירי בקודם ניסן רק שסיפא דהך דינא נלמד מחבית ידוע כדפרישית וק"ל:

ט[עריכה]

אסור אפילו אם מושכו לרשותו כן איתא בפ' א"נ דף ס"ד בתוס' וז"ל תימא דהיכי מיירי אי בשמשך א"כ אפי' א"ל אי תקפה אי זילא ברשותך ואי יקרא ברשותי הוה שרי שהרי מתנה עמו שאם יוקר יהא המקח קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה או זילא יהא הלואה ויחזירה לו ומה רבית שייך כאן ואי בשלא משך מה צריך להתנות אי תקפה ברשותך כי לא אתני נמי יכול לחזור דליכא מי שפרע כיון שמפסיד הכל וי"ל דלעולם מיירי בשמשך ואפ"ה אסור משום דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דאחריות ההפסד על המקבל לא מהני אפילו בתנאי להחשיבה פקדון כו' א"נ מיירי בשלא משך וצריך להתנות דאל"כ איכא מי שפרע דאין כ"כ הפסד דאיכא דניחא ליה בחלא מבחמרא כו' ע"ש:

י[עריכה]

חבית של יין ששוה עתה דינר כו' וכן אם מכרה לו בשנים כו' וכתב ב"י וז"ל משמע לי שכל שמכרה פחות מב' דינרים משלם מכיסו כיון שכל אחריות היה על המוכר והוא צוה שלא למוכרה בפחות פושע הוי ויש לדקדק דבדין הא' ודאי משמע שכל מה שהיה מכרה יתר על שנים היה ללוקח וכן נראה ממ"ש ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה וא"כ למה האריך בדין שני כ"כ דלא הול"ל אלא ואפי' היה אחריות אם אבדה או החמיצה על הלוקח מותר וצ"ע עכ"ל ונראה שר"ל שהכל מיירי בדין א' ובדין שני לא אתא לאשמועינן אלא שאפי' קיבל עליו הלוקח אחריות אפ"ה מותר ולכך דקדק עליו דלא הי"ל להאריך כו' אבל לעד"נ דתרי מילי ודינים נינהו שהרי על דין הראשון כתב המ"מ בפ"ח מה"מ אולי זה ביאור לטרשא דרב חמא הנזכר בגמ' והדין עצמו פשוט בטעמו ועל דין השני כתב גם זה נראה ברור בטעמו ולא מצאתי מקום ברור מאין יצא לו ז"ל עכ"ל. הרי משמע מלשונו דס"ל דב' דינים הן ושהראשון הוא ביאור לטרשא דרב חמא וטרשא דרב חמא הוא בגמרא ר"פ א"נ דף ס"ה ע"א ופירש"י מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרין בפרקמטיא שקונים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן וכיון דלא מקבלי עליהן אחריות לא הוה מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת להן ומקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליהם מלוה ואין כאן רבית עכ"ל וזהו דומה קצת למש"ר בסי' קס"ח מלוה אדם לחבירו מנה שיתעסק בו עד שיהו ב' מנים כו'. וכיון שכתב המ"מ שדין הראשון הוא ביאור לטרשא דרב חמא ע"כ צריכין לפרש כמו שפירשתי בפרישה וצריך שיהא האחריות על המוכר דאל"כ היו הדמים מיד הלואה ביד הלוקח וכמו שפירש"י בטרשא דרב חמא כי אף שהיה בידו להחזירה ליד המוכר מ"מ אם היה אחריות על הלוקח הוי כמו דמי הלואה בידו אע"ג דרבינו כתב אח"כ דין טרשא דרב חמא בהדיא מ"מ כיון דיש קצת חילוק ביניהן כתב לתרווייהו דרב חמא איירי שמקום היוקר היה במקום אחר ורמב"ם איירי שבכאן יתייקר לאחר זמן שהלוקח מכיר בסוחר א' שיקחנו בב' ושם בטרשא דר"ח צריך לשלם לו שכר טרחו כמ"ש רבי' אח"כ בסמוך גם לעיל סי' קס"ח ע"ש משא"כ כאן כיון שאין לו טורח כ"כ שהרי החבית במקומה מונחת גם מטעם שבאם שלא ימצא למכרה כרצונו הרשות בידו להחזירה משא"כ כשמוליכין למקום אחר דמסתמא ההוצאה ושכר הטירחא מרובה ולאו אורח ארעא שבאם לא יוכל למכרה שם שיחזירנה למוכר לכך צריך ליתן שכר טרחתו. ועל דין השני אין להקשות ממ"ש רבינו בדין שאחר זה שאפי' אם אמר אתן לך המעות מיד שתמכור אסור דשאני התם דלא היה ברשות המקבל להחזירו ולהכי לא מקרי שליח משא"כ הכא שא"ל אם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזירה לי פשיטא דאינו אלא שלוחו וק"ל:

יא[עריכה]

ודוקא בתבואה מותר כחמרים לעשות כן כו' ופירש"י דתבואה מידי דשכיחא הוא כו' אבל שאר פרקמטיא ליכא גילוי תרעא כו' ואע"ג דלעיל אפי' בסחורה מותר אם המוכר מקבל עליו אחריות היינו דוקא כשנותן לו שכר טרחא כמ"ש לעיל אבל כשאינו נותן לו שכר טרחא בשאר סחורה אסור אפי' אם המוכר מקבל עליו אחריות דלא שייך טעמא דמגלי תרעא כדפרישית וא"ל הא כתב רבינו לעיל דאפילו אמר אפרענו לך מיד כשתמכור אפ"ה אסור והקשינו א"כ למה זה עושה ותירצנו דעושה כדי להתראות בהן ומגלי להו תרעא כו' וא"כ למה אסור לעיל כשפורע לו מיד מ"ש מתבואת חמרים די"ל דודאי יש להם הנאה פורתא דסבור הלוקח שיגלו ליה תרעא ולהכי כיון שיש ללוקח קצת הנאה וגם מקבל עליו אחריות הרי הוא רבית גמור דריוח גמור ליכא דדוקא בתבואה דמידי דשכיחא הוא דאזלי ואתו כל שעתא ובודאי מגלי להו תרעא ומוזלי לגבייהו ואיכא ריוח גדול אבל בשאר פרקמטיא דלא שכיח וספק ספיקא הוא אם מגלי להו תרעא וליכא ריוח ולהכי שפיר מחשב כרבית כיון שהלוקח מקבל האחריות אע"ג דגבי תבואה מותר וק"ל. ובזה מיושב נמי מה שיש להקשות כיון דטעמא דרש"י שמתיר אפי' באחריות על החמרים והיינו משום דלמא יוזלו הפירות במקום היוקר יותר מבמקום הזול ואיכא פסידא למוכר אם כן גם בסחורה יהא מותר אפי' אם האחריות על הלוקח מה"ט אלא דלא התירו כן אלא בתבואה דאיכא עוד ט"א דהיינו מגלי תרעא ולהכי מותר אבל בסחורה כיון דדבר זה דהיינו שיוזלו במקום היוקר יותר מבמקום הזול לא שכיח ואין כאן מגלי תרעא אסור וק"ל:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.