דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
דברי שאול - עדות ביוסף
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דברי שאול - עדות ביוסף TriangleArrow-Left.png עדות TriangleArrow-Left.png ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

ואלו מהדברים שנאמנים הגדולים להעיד וכו'. בש"ס אמרו הטעם כיון דקיום שטרות מדרבנן המנוהו רבנן בדרבנן והקשו הקדמונים על הרמב"ם דהא להרמב"ם דמדאורייתא אינו שטר כלל וכבר כתבתי לעיל מזה וכעת נראה דהנה בטעם דמעיד אדם על חתימת קרובו נראה לפענ"ד דבר חדש כיון דעיקר הקיום הוא שמא זייף חתימת העדים א"כ כל שלא נודע שהוא חתימתו אינו קרוב ואימתי נעשה קרוב בשעה שנתקיים לאחר הגדתם שזה חתימת קרובו וא"כ שוב על כרחך שזה חתימת קרובו וא"ל כיון דמדאורייתא כמי שנחקרה שוב הוי קרוב דזה אינו דממנ"פ מן התורה א"צ קיום כלל דלא חיישינן לזיוף ומדרבנן דחיישינן לזיוף אינו נעשה קרוב עד לאחר הגדה וזה ברור כשמש. ומעתה לשיטת הרמב"ם דאינו שטר כלל מה"ת וכדהקשו עליו מהך דכמו שנחקרה ובשו"ת אבקת רוכל סי' ל"ז כתב ליישב דלאחר שתקנו חז"ל דלא חיישינן לא צריך קיום מדאורייתא רק מדרבנן עיי"ש ולפ"ז אדרבא כיון דמן התורה אינו שטר כלל וחיישינן לזיוף ודלא כמהרי"ט ועי' מ"ש לעיל בפ"ג א"כ בודאי כשר להעיד ומדרבנן שמועיל הקיום המנוהו רבנן בדרבנן ודו"ק. ותלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר ע"פ מ"ש בשטמ"ק דלכך עד נעשה דיין בקיום שטרות כיון דמן התורה אין עדותו עדות שפיר נעשה דיין והוי כאילו לא היה עד בדבר ועל זה הקשיתי לעיל מהש"ס כאן ואמר תלמידי דגם כאן יש לומר כן כיון דלא היה עד עדיין שוב אינו מעיד על קרובו דהא קרובו לא העיד עדיין כלל ומדרבנן דעדותו חשיבא עדות המנוהו רבנן בדרבנן ודו"ק:

ודרך אגב אזכיר מה שראיתי ברי"ף בר"ן בהלכה הלז פ"ב דכתובות שכתב לענין עדי קיום אם יכולין להיות קרובים לעדי השטר שכתב בזה"ל ולא דמי לשני אחים קרובים שא"צ שידע האחד בעדות האחר דהא קיי"ל שומעין דברים של זה היום וכו' והוא תמוה דזה דוקא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות והוא בעצמו סיים ואע"פ שאילו לא העיד חבירו לא היה נהרג וכל הענין שם מיירי גם בד"נ יעו"ש וצע"ג וגם ברז"ה ורמב"ן שם ראיתי מ"ש הרז"ה ראיה דכל שנוגע בדינו הוה כנוגע בעדות והביאו דברי הירושלמי בגיטין פ"ב והרז"ה כתב דתלמודא דידן ס"ל דכיון שכשר בעד אחד הגדתו אינו כלום והרמב"ן חולק עליו עיי"ש ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אהע"ז סי' קכ"ח מ"ש בשם הפנ"י ומ"ש הוא בעצמו לחלק ולא נזכר מדברי הרז"ה אלו שלפי תלמודא דידן כל שנאמן ע"א לא חשיב נגיעה כלל ולהירושלמי הוה נוגע גמור וחילוקו של הנוב"י לפי דברי הקצוה"ח סי' ל"ז בין אם מעיד לעצמו נתבאר חלוקו של הנוב"י עיי"ש וצ"ע:

ה[עריכה]

ואפילו על החרס. עיין לח"מ שהקשה דמה לשון אפילו הא דוקא על החרס ונדחק ובאמת אף אי נימא דרבינו לא רצה כאן להשמיענו התקנה רק גוף הדין אכתי קשה מה גריעותא דחרס משאר דברים והנראה בזה דהנה הכ"מ כתב דפירוש רבינו שכתב חתימת ידו אחספא בפני עדים והדין עמו דאל"כ איך יכירו שזאת חתימת ידו לשיקיימו השטר ממנו ולפ"ז קשה היאך מועיל העדות שמעידין על חתימת ידו הא אמרו בגיטין דף ס"ז דבורא מקרי ואמרו מעשה לא קא עבדי ולפ"ז כאן שאין העדים מעידין על שום חיוב דהא אינו רק החתימה לבד שלא לוה ולא מכר ודיבורא מקרי ואמרו ואיך נאמנים בעדותם והוא קושיא נפלאה וצריך לדחוק דלפי מ"ש התוס' דכל שע"י הדיבור יוכל להיות גמר עדות גם דיבור נחשב כמעשה ולפ"ז כאן דעי"ז יתקיים השטר ג"כ חשיב מעשה. ולפ"ז מקום יש בראש לומר דאם היה על מגילתא והיה מועיל לכתוב עליו שטר כמו שחששו חז"ל א"כ שוב היה יכול לצמח נפק"מ בעדותן אם ילוה אח"כ שוב לא מקרי דיבורא וגם היה יכול למצוא אינש דלא מעלי והיה כותב עליו שטר ולא מקרי דיבורא בעלמא ולזה אמר אפי' על החרס שיכול להזדייף אעפ"כ כיון שעי"ז יתקיים מקרי ג"כ מעשה ודו"ק היטב כי הוא חריף על דרך הפלפול:

והנה התוס' בגיטין דף י' ד"ה אי לאו הקשו דא"כ כולי שטרא מתקיים אפומא דישראל דחתים לבסוף וי"ל דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגירי אמת הן. וזה רבות בשנים הקשה אותי הרב מוהר"י סגן כהן נ"י וכעת אבד"ק קוזלעב דגם כאן הא מה"ת א"צ קיום ומה בכך דנפיק כל הממון ע"פ אותו העד והשבתי דלא קשה דשאני התם דהעד אינו מעיד שום דבר רק שממה דחתים לבסוף ראיה דהכותי חבר ואם לא היה מה"ת כשר לא הוי סמכינן על זה רק כיון שמה"ת סתם כותי כשר אף שמדרבנן חיישינן שמא זה אינו חבר ולכן כל שחתם בתחלה יש לנו ראיה שזה חבר וממילא הוה עד כשר אף מדרבנן אבל כאן כל דמדרבנן חיישינן לזיוף א"כ כיון שרק ע"פ עדותו נתכשר נפיק ג' רבעי ממונא אפומיה וזה ברור.

ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דבר נחמד דהנה גוף הענין דאמרו דבעי שנים מן השוק להעיד עליו דאל"כ נפיק ג' רבעי ממון אפומא דחד אינו מובן סוף סוף ע"פ שנים עדים הוא ומ"ש רש"י כיון דכתיב ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר ע"פ של זה צ"ב דמנלן זאת שיהיה מחצה על מחצה בשוה העיקר הוא שיהיו שני עדים על המעשה. אמנם נראה דהנה ע"א לא מהימן מה"ת לממון א"כ מה שזה מסייע יותר להוציא ממון ע"פ וע"י עד השני לא נוכל להוציא א"כ זה לא האמינה תורה ע"א וזה שכתב רש"י דע"פ שנים עדים אמרה תורה ולולא שיצא מחצה על מחצה ממש הרי לא האמינה תורה ע"א וזה ברור. ומעתה זה דוקא במקום שאין הבע"ד מודה אבל בגט שצריך עדים אף דהבע"ד מודה משום דחב לאחריני א"כ מה נפק"מ אם יוציא יותר עפי"ז יותר מזה הא מ"מ יש כאן שני עדים והנה בהא דאמרו בש"ס דשנים בעינן לכאורה הוי כמו דאמרו או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים שהרי זה מעיד על מנה שבשטר וזה מעיד על כתב ידם וצ"ל דשאני כאן דהא הלואה אחר הלואה מצטרפין מכל שכן כאן:

ו[עריכה]

עיין ברי"ף פ"ב דכתובות ובר"ן מה שדחה ראיית הרי"ף ואינו מובן כלל במה שמחלק בין ב' כתי עדים המעידים ביחד ובין המכחישין זה את זה וגם בגוף החילוק לא ידעתי דאדרבא לפי דבריו בעדים המכחישים מהראוי לפסול כמ"ש הרי"ף גם מ"ש דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה צ"ע דהא קיום שטרות אינו רק מדרבנן ואולי יש לחלק בין כשגוף הדבר אינו רק מדרבנן או כשהקיום אינו רק מדרבנן ובלא"ה לענין ממון לא שייך ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש המהרש"א בתוס' כתובות דף כ"ו עיי"ש וגם מ"ש לענין האשה שהלך בעלה למדינת הים שחזקתה לשוק צ"ע דכל הטעם דחזקתה לשוק הוא משום שיש לה בן והבן יש לו חזקת חיים אבל כאן שהבן ודאי מת לענין זה שישלם בין אם הבן מת קודם הבעל או אח"כ לא שייך חזקת חי וכמ"ש הט"ז סי' שצ"ו אך נראה דכמו כן לענין הבעל ג"כ אין לו חזקת חי וא"כ יש לומר ג"כ להיפך דבעל מת קודם וא"כ ממנ"פ שוב חזקת חיים של הבעל והבן שניהם שקולים שוב שייך אשה בחזקת היתר לשוק עומדת ודו"ק היטב כי קצרתי:

ז[עריכה]

אע"פ שיש עדים אחרים וכו' אלא מעמידין השנים שבשטר וכו'. הקשה תלמידי שאר בשרי מוה' אברהם נ"י למה השמיט רבינו הך חילוקא שבין רישא דברייתא לסיפא דברישא קתני הרי אלו נאמנים ולכל הפירושים על כרחך שיש הבדל בין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאין כת"י יוצא ממקום אחר לענין דקרעינן או תפס ורבינו השמיט כל זאת ויפה העיר בזה ובהחפזי לא ראיתי מי שנתעורר בזה. והנראה בזה דהנה התוס' הקשו דאמאי לא מגבינן בהאי שטרא הא רב נחמן סבר כרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה א"כ כאן לתכשר האי שטרא ורבינו פירש דר"נ אוקי הברייתא אליבא דר"ח וא"כ שוב שפיר לא מגבינן ביה. ומעתה שפיר החילוק בין כת"י יוצא ממקום אחר לאין כת"י יוצא ממק"א דבאין כת"י יוצא ממק"א לעולם לא יוכל לגבות בו וכיון דבהדי סהדי שקרא למה לי למה לא נקרע אותו אבל כשכת"י יוצא ממק"א ניהו דאנן מחזקינן שני הכתות לשקרנים אבל כל שהוא יתפוס כיון שכבר נתקיים השטר לא נוכל להוציא ממנו דיוכל לטעון קים לי שעדים של השטר אמת הן אבל לר"ה גם באין כת"י יוצא ממקום אחר לא נקרע השטר דהא זו באה בפני עצמה ומעידה ואם יתפוס לא מפקינן מיניה ולכך רבינו שפוסק כר"ה השמיט הרישא דנאמנים ובין ברישא ובין בסיפא אינם נאמנים לקרוע את השטר.

אמנם לפ"ז הדרא קושיתי לדוכתא דאמאי לא יגבה בשטר. והנראה בזה ע"פ מ"ש אא"ז החכם צבי ז"ל סי' ל"ד סעיף כ"ח בהגהת הט"ז לחלק בין שני כתי עדים המכחישין זה את זה דמוקמינן כל חד בחזקת כשרות וכשכת אחת מעידה על אחד שהוא פסול ושנים מכחישין אותם דעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם דפוסלין אותו וכתב דשאני תרי ותרי דמתחלה היו שני הכתות בחזקת כשרות וגם כעת אחר שנולד הספק יש כאן כת אחת שהיא ודאי כשרה א"כ לא נוכל להוציא שניהם מחזקת כשרות שיש עכ"פ לאחת מהן בודאי אבל באדם שמעידין עליו לפסלו ליכא אלא חזקת כשרות דמעיקרא והרי תרי ותרי לכל הפחות ספיקא דרבנן היא ע"כ פסול ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דבכה"ג שמתו הראשונים א"כ כעת אין אנו צריכין לדון על חזקת כשרות שהרי כבר מתו ולא נשאר רק חזקת כשרות דמעיקרא ואותן שהם בחיים עודנה יש להם חזקת כשרות דמעיקרא וחזקת כשרות דהשתא א"כ החזקת כשרות דעדים החיים עדיפי מאלו שמתו. ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד עוד דרך אחר ע"פ מ"ש הגאון מוהר"י שם דשאני ב' כתות דמעיקרא לא מקבלינן סהדותייהו דתרי אתרי אם לא בהזמה דחידוש הוא לאפוקי בשנים מעידין על אחד דעל כרחך אנו מקבלין עדותם לפסלו אלא שאח"כ באים שנים להכשירו ומידי ספיקא לא נפקא ודפח"ח.

ומעתה אני אומר דבר נחמד ע"פ מ"ש הקדמונים בשיטה מקובצת ליישב קושית התוס' דאם אומרים שעדיין פסולי עדות למה לא יהיו נאמנים הא הם מעידין על העדים עצמן וכתבו כיון שמתו אינם ראויים לפסול הגוף ואין עדות האחרונים חשיב אלא כמעיד על הממון עיי"ש ודפח"ח. ולפ"ז הדבר נכון דעד כאן לא אמרינן דזו באה בפני עצמה ומעידה רק כששני הכתות הם בחיים והרי לענין פסול הגוף לא הימנה התורה לעדות האחרונים על הראשונים א"כ לא נתקבל עדותם כלל שפיר באה כל אחת בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת אבל כאן שכבר מתו הראשונים ואין אנו דנין על הראשונים לפוסלם ורק לענין השטר ולענין השטר שפיר מקבלין עדותם דהא יש כח בעדים לפסול השטר ורב נחמן סבר כר' אבהו דמכחישין שלא בפניהם וכן קי"ל ושפיר לא מגבינן בשטר ודו"ק כי זה ברור כשמש.

והנה הפנ"י הקשה בכתובות דף ט' בתוס' אם נאמר דבספק ספיקא מוציאין ממון וכשיטת התוס' שם א"כ מאי פריך ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ומה קושיא הא אם אמרו פסולי עדות היו איכא ס"ס חדא ספיקא דתרי ותרי ואם תמצי לומר דקמאי פסולי עדות נינהו אפ"ה שמא חתמו באמת על זה השטר דפסולי עדות לא מפסלו אלא משום הספק שמא שקרא קא מסהדי עיי"ש וכבר כתבתי בזה בתשובה וכעת נ"ל דזה טעות דעכ"פ שטר לא הוי דהוי כחרס בעלמא אף שאומרים אמת מ"מ דין שטר לא היה לו א"כ גם מלוה על פה לא נשאר דמי מעיד על מלוה בע"פ העדים מתו ואין לך שום עדות על ההלואה דהשטר הוא כחרס בעלמא ועדים האחרונים שאומרים שכתב ידן הם ומקיימים השטר הם עצמם אומרים שפסולי עדות היו. איברא דלפ"ז קשה אמאי ברישא נאמנים לקרוע את השטר הא כאן יקשה הא יש ס"ס על השטר וכאן לא שייך שהשטר בטל הא כשיתפוס יכול לטעון שעידי הראשונים כשרים הם ושטרא הוא אמת והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דזה אינו דמה נפק"מ בהשטר דהא תפיסה שלא בעדים מועיל אף בלא שטר ותפיסה בעדים לא מועיל אף בשטר דהשטר הוא כחרס ותלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר בישוב קושית הפנ"י הלז דהוי ס"ס שאינו מתהפך דאם נתחיל בספק זה אולי אומרים שקר שוב בטל השטר אף שאינם פסולים אבל זה אינו דמה"ת נתחיל בספק זה דלמא משקר והרי כל השטרות בחזקתן והוי כאילו נחקרו עדותן בבי"ד ועל כרחך אתה צריך להתחיל בספק דלמא פסולי עדות הן.

ובדברי הפנ"י י"ל הטעם דזו באה בפני עצמה ומעידה משום דאכל כת וכת שמעידה בפ"ע יש לה ספק ספיקא שמא הם הכשרים ואם תמצי לומר שהם פסולין שמא הם אומרים אמת ולא הוי דסתרי אהדדי כיון שהם שני גופין. איברא דלפ"ז רב הונא לא מכשיר רק אם יעידו בעדות בע"פ ולא לעשות שטר דלא נשאר רק ספק אחד דהשטר עכ"פ בטל וזה לא מצינו. והרווחתי בזה ליישב קושית התוס' דלרב נחמן דמוקי כר"ה בב"ב דף ל"ד אמאי לא מגבינן ולפי מ"ש י"ל דעד כאן לא פסק ר"נ כר"ה אלא בעדות בע"פ דאיכא ס"ס אבל בשטר דליכא ס"ס לא ודו"ק:

והנה הרמב"ם כתב אלא מעמידין השנים שבשטר כנגד השנים שמעידין עליהם שהם פסולין ואין גובין בו כלום ומלבד דהוא שפת יתר לא היה צריך לכתוב הר"ז לא נתקיים ואין גובין בו כלום אף גם דהיה לו לכתוב להיפך דמעמידין השנים שמעידין עליהן שהם פסולין כנגד השנים שבשטר דעי"ז נפסל השטר וכבר נודע הפלגת צחות לשון רבינו ונראה לפענ"ד דכוונה עמוקה כיון בזה דהנה כבר הבאתי קושית התוס' שהקשו דבפסולי עדות מהראוי להאמין לשנים אחרונים שמעידין על גופו של עדות וכן באנוסים היינו מחמת ממון והביאו הקדמונים בשם י"מ דכל שמתו אינם מעידין על גופן של עדים רק על הממון ולכך אינם נאמנים אבל דחו זאת דכיון דאם היו בחיים לא היו נאמנים אף אחר שמתו הוו כמעידים עליהם עצמם ועל כן פירשו דפסולים היו ועתה הם כשרים עיי"ש ולפ"ז נ"ל ברור דאם לא אמרו עתה הם כשרים והיו מעידין על גופם של עדים שוב מהראוי לקרוע את השטר אף שכתב ידן יוצא ממקום אחר דהרי התורה האמינה לעדים אחרונים ולפ"ז הרמב"ם שכתב סתם פסולים היו ולא פירש שעתה הם כשרים א"כ אין גובין בו כלום אף בשכת"י יוצא ממק"א וא"כ זה שכתב הרמב"ם מעמידין השנים שבשטר נגד העדים שהעידו עליהם שהם פסולים והיינו שמחשב אותם כאילו הם חיים והם מעידין עליהם שהם פסולים וא"כ לא מועיל אף תפיסה וזה שכתב ואין גובין בו כלום והיינו אף כשיתפוס. ומעתה מיושב היטב דברי רבינו שלא חילק בין רישא לסיפא דבש"ס דמיירי דאמרו פסולים היו ועתה כשרים הם ויש לחלק בין רישא לסיפא אבל לפי מ"ש סתם פסולים היו שוב גם בסיפא לא מועיל תפיסה ולהאריך בחילוקים לא רצה רבינו (ועיין אבני מילואים סי' י"א ס"ק ו' שהקשה על (פמ"א) [רמ"א] בתשובה מדברי התוס' הנ"ל במחילת כבוד תורתו טעה בזה דשם דמיירי שאמרו שהיו פסולי עדות מקודם ולא עתה שפיר הקשו דכל אחת בפני עצמה כשרה אבל כאן שאומרים שגם עתה פסולים א"כ האחרונים נאמנים יותר רק דלא העידו בפניהם אבל מ"מ הכחשה הוה):

(מ"ש למעלה ביני שיטי מה שהקשה האבני מלואים על הרמ"א מדברי התוס' דלמה לא נעמיד כל אחד על חזקת כשרותו ולפענ"ד זה אינו דכל שמעידין על פסולן של ראשונים אם היו בפניהם היו נאמנים האחרונים לגמרי כמ"ש התוס' שם למעלה דמיירי שאומרים שפסולי עדות היו שאל"כ נאמנים אחרונים לגמרי עיי"ש וא"כ ניהו דהוה שלא בפניהם עכ"פ הכחשה הוה וא"כ שוב נולד הספק על הראשונים ולא שייך להעמידם על חזקתן דאתרע חזקתן ע"י עדים האחרונים ולא דמי לשאר תרי ותרי דאינם מעידים על גופן של עדים בזה שוב יש לכל כת חזקת כשרות אבל כאן לא שייך חזקת כשרות דעל זה אנו דנין לפי שהעדים אחרונים לא כשרים הם ודו"ק וגם לפי מ"ש אא"ז החכם צבי ז"ל בהגהת הט"ז סי' ל"ד ליישב קושית הב"ח והט"ז דלמה במעידין על אחד שהוא פסול נפסל אף בתרי ותרי וכתב דשאני כאן דכעת ליכא על זה חזקת כשרות ולא נשאר רק חזקת כשרות דמעיקרא עיי"ש א"כ הוא הדין כאן דכל שמעידין על גופן של עדים שוב נעשה ספק על גופן של עדים ולא נשאר רק חזקת כשרות דמעיקרא וזה לא מהני אבל שם דכעת אינם פסולים רק שאומרים שהיו פסולים מעיקרא על זה שוב יש להם חזקת כשרות גם עתה ושפיר הקשו התוס' ודו"ק היטב כי קצרתי):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.