דברי חמודות/נדה/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דברי חמודות TriangleArrow-Left.png נדה TriangleArrow-Left.png י

דף זה מכיל את 'דברי חמודות' על כל פרק עשירי - בעתיד הוא יפוצל לפי סימני הרא"ש

(א) וצריך לפרוש אפי' לא מצא דם. וכ"כ הר"ן וכתב שכן דעת הגאונים והגהת מיימון כתבו בפי"א כתב הראב"ד ל"ש בעל ומצא דם ל"ש בעל ולא מצא דם פורש ואיכא מ"ד שאם לא מצא דם א"צ לפרוש ומסתברא לקולא אבל בשם רש"י נמצא לחומרא וכ"כ ברוקח וכ"כ הרמב"ן וכן הורה הרמב"ם להחמיר ואפי' המקילים מצריכים לה לבדוק בבדיקה זכה במוך ובצמר נקי עכ"ל וכתב הב"י דנ"ל דלא חיישינן לדברי המקילים דבר זה שכל הפוסקים חולקים עליהם ומסכימים לאסור וגם המרדכי כתב בשם כמה גדולים לאסור משום דא"א לחבורה בלא דם אלא ש"ז חפהו כדאמר בפ"ק דכתובות גבי ר"ג שראו במים ומצא דם והא דאמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם וכו' דוקא בדורות הראשונים שהיו בקיאין בדמים אבל בזמן הזה אין להקל ע"כ ורמ"א ז"ל כתב שנוהגין להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות ע"כ:

(ב) וצריכה ז' נקיים. ולשון הטור סימן קצ"ג וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה וכ"כ הרשב"א בת"ה וכתב עוד הטור שלא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה כמו נדה וכמו שנתבאר בר"פ בנות כותים וע"ש סעיף ב' וכתבו הה"מ בפי"א מהא"ב שכ"כ בספר התרומה ובס' המצות ואע"פ שכתבו שמדברי הרמב"ם והרמב"ן נראה שאינה צריכה להמתין כבר כתב הב"י דלא נהירא ליה מה שרצו לדקדק כן מדברי הרמב"ם:

(ג) אפי' בשעה שאינה במטה ואפי' לישב על המטה. כ"כ הטור סי' קצ"ה וטעמא כתב ב"י משום דבכל זה יש הרהור ומכח ההרהור יבא לידי הרגל עבירה ועיין בפ"ק דשבת סעיף ט"ו:

(ד) נשאת וראתה דם מחמת תשמיש. כבר כתבתי במ"י דר"ח מדייק דדוקא בשאירע לה כן מיד שנשאת שלא היו לה ביאות של היתר כו' ושכתב בהגהת ש"ד דלא סמכינן עליה וכן כתוב במרדכי בהל' נדה סי' תשל"ה וז"ל ואין לחלק בין אשה הנשאת עתה מחדש ובין אשה הנשאת מכמה ימים כדחילק ר"ת דאין נראה לחלק וכן משמע בתוספתא ע"כ ולענין איסורא הוא דאין לחלק אבל ודאי דלענין כתובתה יש לחלק דכשהיו לה ביאות של היתר ואת"כ אירע לה כן אמרינן נסתחפה שדהו ויוציא ויתן כתובה וכמו שכתבתי בפ"ק סעיף ט"ז בשם הרמב"ם:

(ה) וראתה דם. פי' רש"י לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נדות וכתב הב"י בריש סי' קפ"ז וז"ל נ"ל דאיצטריך למכתב הכי ללמדנו דאפילו רואה מחמת תשמיש כמה פעמים כל היכא דאיכא למתלי שמחמת בתולים הוא עדיין תלינן כי היכי דתלינן במכה כדבסמוך ובסוף סי' אכתוב עד אימתי תולה בדם בתולים ושם כתב וז"ל הבועל את הבתולה וראתה דם מחמת תשמיש נראה דאפילו כמה פעמים אין מחזיקין אותה ברואה דם מחמת תשמיש דלעולם תולין בדם בתולים מדתניא בתוספתא פ"ק דנדה כולן בודקים אותה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים וכתבה סמ"ג ועל כרחך ברואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים איירי דאל"כ בדיקת שפופרת מאי עבידתה וקתני דבתולה א"צ בדיקה מפני שחזקת דמיה טהורים כלומר דהנך דמים מחמת בתולים קאתי ומ"מ לא מחזקינן להו בדם בתולים אלא עד שתפסוק פעם אחת ולא תראה מחמת תשמיש דאז ברור לנו שכבר כלו בתוליה ואם אח"כ תראה ג"פ בשעת תשמיש יש לה דין אשה שהוחזקה לראות בשעת תשמיש אבל כל זמן שלא פסקה אפילו פעם אחת תולה בבתוליה אפי' כמה פעמים כדמשמע בתוספתא שהבאתי ויש עוד ראיה לדבר מדגרס בפ"ק דנדה תנן התם תינוקת שלא הגיע זמנה לראות בש"א נותנים לה ד' לילות ובה"א עד שתחיה המכה אמר רב גידל אמר שמואל ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה וכתבו התוס' שלא פסקה מחמת תשמיש דכל פעם שמשמשת רואה אפילו תשמיש מופלג חודש או ג' חדשים והוי דם בתולים וטהור כדאמרינן בפ' בתרא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות (מתוך י"ב חודש) ובראתה ועודה בבית אביה אין לה אלא לילה הראשון והשתא לדידן בכולהו אין לה אלא בעילת מצוה מ"מ לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש כיון דחזינא דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסקה מחמת תשמיש מחזקינן להו מדינא בדם בתולים בהכי סגי למילף לכלהו בתולות אף להגיע זמנה וראתה לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש כיון דרובא מסייע לה דהא רואה מחמת תשמיש הוי מיעוטא דמיעוטא ואע"ג דהתם אמרינן שאם עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה איכא למימר דהיינו לטמאה משום אותו דם אבל אחר שתטבול אם תחזור לראות מחמת תשמיש אפי' כמה פעמים לא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש עד שתפסוק פעם א' וכמ"ש כך נ"ל אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים עכ"ל ובש"ע שלו סתם הדברים לכתוב דלעולם מחזקינן בדם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה מחמת תשמיש וכתב רמ"א בשם תשובת מהר"ם פאדוו"ה סי' י' דאפי' אם לא פסקה לראות פעם אחת אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים:

(ו) מחמת תשמיש. והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת או כדי שתושיט ידה לתחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק כדי שיהא בעלה באשם תלוי אבל אח"כ הרי היא כמעל"ע שבנדה שאינה מטמאה את בועלה ואינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש ואינה נאסרת על בעלה כ"כ הראב"ד בס' בעלי הנפש והא דכתב ותבדוק לאו למימרא בדיקת חורין וסדקים שא"א לומר כן כמו שאפרש אבל נקט לישנא דברייתא בפרק כל היד דאדתנן התם נמצא הדם על שלו טמאים וחייבים קרבן נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורים מן הקרבן איזהו לאחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואח"כ מטמאה מעל"ע כו' פירש"י אותיום מיד לאחר בעילה לאחר זמן לאחר אותיום ורמינן עלה מדתניא איזהו לאחר זמן ר"א בר צדוק אומר כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו ופירש"י שתושיט ועודה במטה הא כדי שתרד שעורא רבא הוא ואינה מטמאה את בועלה ושני רב חסדא מאי אחר אחר דאחר פירש"י מאי אחר דקתני מתני' איזהו לאחר זמן כדי שתרד לאו אאחר אותיום קאי דטמא מספק אלא איזהו אחר זמן שהוא אחר אותו שלאחר אותיום שאינה מטמאה את בועלה כו' ואהא דאמר ר"א בר צדוק ותבדוק מסיק הרשב"א בת"ה בשער הכתמים דתבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני מתני' עד שתדיח את פניה שא"א לומר דבדיקה ממש בחורים וסדקים דהא גרסי' בפ"ק דנדה (ומייתי ליה רבינו לקמן ס"ס ה') איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף ביציאת שמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדוק פי' לקינוח בעלמא ולא לבדיקת חורים וסדקים דא"א לבדוק חורים וסדקים בתוך שיעור וסת ומעתה נמי הא דכתב הראב"ד שבדקה עצמה כשיעור וסת צריכים נמי לפרושי בכה"ג ותו מסיק הראב"ד וכתב וז"ל וי"א שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורים הללו הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ומסתברא כוותיה עכ"ל ומינה דאם לא ראתה בסמוך לביאה אפילו ראתה כך כמה פעמים אינה נאסרת עליו ומותרת לו לאחר ז' נקיים וכ"כ סמ"ג וס' התרומה בראתה לאחר השיעור המפורש וממילא לדידן דמחמירות בשיעורים מ"מ כשנדע שיצתה מכלל ספק השיעור המפורש דשוב אין לה דין רואה מחמת תשמיש וכ"כ רמ"א ומסיים בה דדינה כמי שאין לה וסת ומתוך המשנה שכתבתי בכאן מפרק כל היד אתה למד דזה שכתב הראב"ד והוא שבדקה כו' לתת שיעור לנמצא על עד שלה אבל אם נמצא על שלו א"צ שיעור ולא הוצרך לפרש והסמ"ג לאחר שכתב שעורא דלאחר תשמיש בבדיקתה כתב וכל שכן אם נמצא על עד שלו כשפירש ממנה:

(ז) משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. וכתבו הגהת מיימוני פרק ד' בשם הר"ם מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שנית ומיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה כגון אם ראתה פעם אחת או פעמים בליל שני של טבילתה כשהגיע טבילה אחרת תפרוש מבעלה ליל שני של טבילתה וא"צ לפרוש ליל שני של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חיישינן אלא חדא זימנא ע"כ וכתב בתשובת הרשב"א סי' תתל"ט שאם הורגלה לראות סמוך לטבילתה כל שעת תשמיש הראשון וכן עשתה ג' פעמים רצופין לג' טבילות שכל תשמיש ראשון ראתה דם מחמת תשמיש אין לה תקנה לישאר עם בעלה וכו' ובהגהות שערי דורא הלכות נדה באשה שאירע לה שראתה ג"פ כל פעם בביאה ראשונה שאחר לידתה ואח"כ טבלה ושמשה ולא ראתה ולא שאלה ההוראה עד שאירע לה אחר כל לידה ג"פ ובינתים לא ראתה ומסיק שם להתירה לבעלה כי תלינן הראייה בחולשא עדיין מכח הלידה שהוכו הצדדים מכח לידה ולכן רואה סמוך ללידה ולא את"כ ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה אלא צריכה בדיקה בשפופרת ועיין לקמן סעיף ח' וכתב עוד הרשב"א כתבו ב"י סוף סי' קפ"ו דהני ג"פ דווקא שראתה בג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זה חזקה כלל וסת הוא דלית לה וכן נראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות אישות ואומר אני דהיינו פרש"י בסמוך על ואם יש לה וסת כו' וע"ש סעיף י':

(ח) אלא תתגרש. שאסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה דחיישינן שמא יבא עליה דכיון דלכשתטבול ליכא אלא איסור דרבנן דקי"ל וסת דרבנן יוציא דחיישינן משום דאיסור דרבנן הוא קילא ליה ואתי למעבר עליה ועוד כיון דאסורה לו עולמית לפי' רש"י (כדכתב רבינו בסמוך) איכא למיחש טפי דאפילו באיסור דאורייתא חיישינן כדאמרינן בסוף פ"ב דכתובות המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו כ"ש עמו בבית דלא כיון דגיסי בהדי הדדי ומיהו אם רוצה להשרותה ע"י שליש שרי וכו' כ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתל"ט וכבר כתבתי דבריו בפ"ק סעיף י"ח וע"ש בדברי רבינו מדיני אשה זו:

(ט) כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת כו'. וכתב רמ"א דאם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת כנ"ל ע"כ:

(י) ובתוכה מכחול כו'. ועד היכן היא מכנסת מכחול זה ביאר הרמב"ם שכתב בפ"ד וז"ל מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודוחקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ע"כ וכתב עלה הב"י וז"ל וכן בדין שאם לא יגיע עד מקום שהשמש דש היאך נוכל לומר דכשלא נמצא עליו דם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא דם על ראשו הלכך על כרחינו לומר דעד מקום שהשמש דש היא צריכה להכניסו ועד צואר הרחם הוא דישת שמש כמ"ש הוא ז"ל בפ"ה וז"ל צואר הרחם קורין אותו פרוזדור ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ע"כ:

(יא) ואם יש לה וסת. פירש"י ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת וכתוב בתוך תשובת הרשב"א תשובה למהר"ם על אשה שראתה דם מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש אתתא שריא לגברא שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים ולא בדילוג מיהו חוששת לאחרון פ"א כדתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורים כגון זאת האשה כשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון שראתה אסורה עונה אחת ותו לא חיישא דכל מידי דלא מקבע בתלתא זימני מעקר בחדא זימנא ואם קבע וסת לראיית דם מחמת תשמיש ג' זימני וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר ג' פעמים דאמרינן עלה בפ' תינוקת ואם יש לה וסת תולה בוסתה פי' ששמשה כל החדש ולא ראתה בו מחמת תשמיש אלא יום י' ויום כ' ויום ל' הרי קבעה לה וסת מיום ליום תולה בוסתה שלא לשמש בחודש השני בעשרה בו וביום כ' וביום ל' ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ ועיין לעיל סעיף ז' ולהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והטור פירוש אחר בהא דאם יש לה וסת שכתבו שאם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה בשביל וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש ע"כ ועיין עוד בסעיף דלקמן:

(יב) ואם יש לה מכה וכו'. וכתב רמ"א משמע מפסקי מהרא"י סימן מ"ד והגהות ש"ד דוקא באשה שיש לה וסת ואז יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכתב עוד דבמרדכי והגהת מיימוני פרק י"א מהלכות א"ב משמע אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ספק ספקא ספק מן הצדדין או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה אבל אם ידוע שבא מן המקור אע"פ שיש לה מכה במקור אינה תולה במכה אם אין לה וסת קבוע אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכתבו הגהת מיי' דבשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהמכה היא מוציאה דם אינה תולה דאם לא כן לעולם לא תהא טמאה וכתב רמ"א שכן הדין באין לה וסת ומשלשים יום לשלשים יום וכתבו עוד הגהת מיימוני דמיהו בכתמים תולה בה ולענין שלשה ימים ראשונים דימי הספירה עיין סעיף כ"ב ועיין לעיל סעיף ו' דתולה במכה דלידה ובפרק הרואה כתם סעיף כ"ג כתבתי בשם הרשב"א באיש שיוצא דם ממנו דרך פי האמה ושמש שהאשה תולה בו:

(יג) ונאמנת האשה לומר כו'. וכתב רמ"א בשם מהרי"ו סי' כ"ה שכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה וכתב בתשובת מהרא"י סי' מ"ז על דבר טהרת אשתך אשר כתבת שיש לך הוכחה שיש לה מכה אך שאין ידוע אם מוציאה דם וכו' וכל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאה אותן כתמים ושערות דקות אלא בזה המקום נראה שרצונך לומר במקום א' מוצאה לעולם א"כ אם אותו המקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא ובבדיקת שפופרת אומר תנא דברייתא אם נמצא דם בראשו של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין משמע שאם ידוע שנמצא לצדדין טהורה וא"כ בנדון דידן שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום א' מן הצד יש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא מן המכה שבצדדין וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בצד המקום ההוא שהוא כואב לה קצת ובשאר חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל שיש הוכחה שמן המכה בא ע"כ:

(יד) וה"ה נמי אי בעיא כו' שריא ליה. וכתבו הגהת מיי' בסוף הל' איסורי ביאה שבא מעשה לפני ר' יעקב והתיר בבדיקת שפופרת וכתבו עוד דע"י בדיקת שפופרת אפילו לבעל נפש ראוי לסמוך ושכתוב בתשובת ריצב"א אם היא מצטערת בשעת תשמיש וקשה לה מאוד נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך על הבדיקה אף לפי' הקונטרס ע"כ:

(טו) ואין דבריו נראין להחמיר וכו'. ור"כ רמ"א דאף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו:

(טז) גרסי' בגמ' ההיא דאתאי לקמיה דר' א"ל לאבדן זיל בעתה אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם אמר ר' נתרפאה זאת וכתבו הרמב"ן בהלכותיו וכתבו הטור בשמו ושכתב עוד דאם חזרה וראתה דם מחמת תשמיש אפילו פעם אחת בידוע שלא עלתה לה רפואה ושכתב עוד דהאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם ע"כ וכבר כתבתי בסעיף דלעיל דאנן סמכינן אבדיקה אבל מיהת בהא דבעתה כתב הב"י דלכך השמיטו שאר הפוסקים דין זה דס"ל בהא כהראב"ד שכתב שהרפואה זו שאמרו בה חכמים שמבעתין אותה אין אנו בקיאין בחררה ובין הפילה ובין לא הפילה אסורה לכל אדם מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה ע"כ וכתוב בס' התרומה שאם תרצה להתרפאות צריכה שתתרפא קודם שתתחזק אבל אחר שתתחזק צ"ע אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אח"כ אפי' אם הוא רופא מומחה וכתבו הגהת מיי' בשם ריצב"א שאם א"ל הרופא שנתרפאת משמשת על סמך דבורו אם הוא ישראל כדאמרינן בירו' נאמן הרופא לומר קמיע זו מומחה ורפאתי בו ג"פ אע"פ שיש לדחות דההוא איירי שידענו שריפא בו פעם ראשונה מ"מ דעתי נוטה להתיר בכל ענין אבל אין בידי להתיר ע"פ דבור עובד כוכבים אפילו ברופא דלא מרע נפשיה דקרינן בהו אשר פיהם דבר שוא ומיהו אם תראה האשה שפסק דם וסתה לראיה שלא ע"י רפואות וניכר שהועילו נראה דיש לסמוך אף על העובד כוכבים כי לדבר זה יש לה רפואה כי ההוא דהפילה חררת דם וא"ר נתרפאת זאת עכ"ל ותו בגמ' ההיא אתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל א"ל לרב דימי בר יוסף זיל בעתה אזל בעתה ולא נפל מינה מידי אמר שמואל זו ממלאה ונופצת היא וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה ופירש"י ממלאה ונופצת מתמלאת דם ונופצת בשעת תשמיש ע"כ והא דאיתא בגמרא דההיא דאתאי לקמיה דרבי יוחנן דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הות קחזיא דמא כו' עיין בפרק דלעיל סעיף ט"ו והא דהתקין ר' בשדות דאיתא הכא בגמרא כתב רבינו לקמן סעיף ו' ע"ש:

(יז) כתב הרשב"ץ אשה שיש לה מכות ופצעים שהמים הקרים מזיקין לה יעשו לה תקנה לטבול וכמו שהיו עושים לכ"ג ביה"כ עששיות של ברזל ואם א"א בתקנה זו תצא מתחת בעלה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה כדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש שכתבו המפרשים שצריך לגרשה אם אין לו אשה אחרת ועיין לעיל סעיף ז':

(יח) אמר רבא תבעוה לינשא כו'. וכתב בתשובת הרשב"א שנמצא בגליוני הצרפתים שמחזיר גרושתו צריכה להמתין שבעה נקיים והוא מובן בדברי קדמונינו ז"ל עכ"ל:

(יט) צריכה לישב שבעה נקיים. ואם עבר וכנסה תוך זמן זה דינה כדין חתן שפירסה כלתו נדה שנתבאר בפ"ק דכתובות סי' ח' ע"ש:

(כ) דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה כו'. ולא הרגישה בו ואפילו בדקה ולא מצאה מתוך שהוא דם מועט ביותר חוששים שמא נאבד הר"ן וכ"כ הטור וכתב ב"י שכ"כ רשב"א ושהוא פשוט דאל"כ לא היה רבא סותם דבריו לומר צריכה לישב שבעה נקיים דמשמע דלית לה תקנה אלא בכך:

(כא) וצריכה לישב שבעה נקיים. חוץ מן יום התביעה ומונים אותם משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין והכי משמע ביבמות בפ' החולץ דאמרינן התם רב כי אקלע לנרדשיר אמר מאן הויא ליומא כו'. ואקשינן והאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ופרקינן שאני רבנן דאודעי מודעי להו אלמא משעה שהיא סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדת ע"כ וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות שהרמב"ן דקדק מלשון רשב"ם בההוא עובדא דרבינא דבסמוך דאם דחו הנשואין מחמת איזה סיבה אע"פ שיש בה שבעה נקיים צריכה לחזור ולישב שבעה נקיים כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתו לעשות הנישואין משום דכיון שדחה הנשואין לא מסקא אדעתא דהנך שבעה נקיים וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ט שבדבר זה נפל מחלוקת בין בעלי תריסין היכא דנדחו הנשואין יום או יומים אם צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים מיום אותה תביעה והכריע הוא כדברי האוסרים ומצריכים לחזור ולמנות אע"פ שבדקה עצמה תמיד והוכיח כן מלשון הכתוב במרדכי בענין זה באורך וגם מדקאמר כשיתפשרו וישלימו וכו' שהוא מיותר אלא דאתא לאשמועינן דלא תתחיל למנות השבעה שניים עד אחר שיתפשרו וישלימו ומכל וכל דאז מסקא אדעתא ולא מקמי הכי ואפי' ספרה ובדקה לא מהני לה טעמא משום דחיישינן לחימוד כל שעתא ושעתא איכא למיחש דלמא השתא חזיא ולאו אדעתה הילכך בעינן דיהבא אדעתה ומסקא טובא ע"כ וכתב רמ"י ז"ל ונ"ל דאפילו לא נדחה הזמן אלא נתחלף החתן וכמעשה שהיה שהעמידו את החופה וסירב החתן ולא רצה ללכת לחופה מחמת שלא השלימו לו נדוניתא ובא מתוך כך לריב ולקטט ובתוך כך אמרו לאחר שיקח הוא הנדוניא וילך תחת החופה מיד ונתרצה האחר ואמרו הדבר לכלה ונתרצית גם היא ומיד באותה שעה הוליכום לחופה והכניסום לאותה החופה המוכנת ועומדת היתה והכלה כבר היא ישבה שבעה נקיים והיתה מוכנת לטבול באותה לילה לחתן הראשון ואמרתי שצריכה לישב שבעה נקיים אחרות לחתן זה כי אמרתי נתחדש החימוד והימים הראשונים יפלו ואין להם עסק לזה החתן וצריכה שבעה נקיים מחדש כן נ"ל עכ"ל וכתבו הגהות מיי' בפרק י"א פירש רשב"ם דבעינן שבעה נקיים סמוך לבעילת מצוה וכן כתב הרוקח בשם אביו וכל רבותיו וכ"כ הר"ם ז"ל וכתבו עוד דאם טבלה אחר ז' נקיים ולא נבעלה צריכין לבדוק בכל יום עד שתבעל דלעולם משתבעוה לינשא איכא לספוקי דילמא חזיא מחמת חימוד עד שתבעל ע"כ ופי' הב"י דהיינו לכתחילה כו' כמ"ש בסעיף דלקמן וכתב רמ"א שהמנהג לטבול הכלה ליל ד' אע"פ שלא תבעל קודם מוצאי שבת אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה ואם לא תיבעל במ"ש יש לה לבדוק וכו' כדלעיל וכתב עוד בשם הגהת שערי דורא שכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה אם שמרה שבעה נקיים:

(כב) ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום וכו'. וכתב הב"י דמ"מ לא מסתבר דיחמיר טפי מרואה ודאית דיתבאר בפרקין סי' דלקמן שאם לא בדקו בכל השבעה אלא פעם אחת דבדיעבד סגי לה ואע"פ שכתב שמא בכל יום תראה כו' לא מסתבר להחמיר בה יותר מרואה ודאית ע"כ וכ"כ עוד הב"י בהא שבסעיף דלעיל דמצריכים בדיקה אחר הטבילה בכל יום עד שתבעל דבדיעבד בבדיקה אחת תוך שבעה סגי לה דלא מחמרינן בה בדיעבד טפי מנדה ודאית ע"כ וכתב רמ"א לדבריו בהגהותיו לפסק הלכה ואע"פ דגבי נדה ודאית מסיק הש"ע בסי' קצ"ו דאין להקל אלא צריכה שתבדוק ביום הראשון מהשבעה וביום השביעי ואפי' בדיעבד קאמר וכמו שאכתוב בס"ד בסעיף כ"ט מ"מ הכא שאני וקא סמך אהנך רבוותא דמתירים אף התם:

(כג) אבל הלכה כר"א. וכתבתי במ"י דאע"ג דאין למדין הלכה מפי הש"ס הכי אפסיק הלכתא כוותיה בגמ' פ"ק דף ז' וזה טעמו של הסמ"ג דכשפסק הלכה כמותו לא הביא להך ברייתא לראיה לו אלא הא דאפסיק בפ"ק בגמ' כוותיה ובריש פרק בנות כותים אמרינן צריכין שיהיו אלו הימים ז' רצופים והכי תניא נמי הכא בגמ' א"ל ר"א לרבי יהושע לדבריך אתה מונה בסרוגים והתורה אמרה אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ופולטת נמי סותרת אלא שאינה סותרת רק יום אחד וכן כשהאיר יום ז' שוב אינה סותרת ע"י פליטת ש"ז כגון ששמשה ע"י שטעתה במנין וטבלה אבל ראיית דם כותרת אפילו בסוף יום השביעי וכל הימים הראשונים יפלו וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים וכתב בתרומת הדשן הא דכתב בספר התרומה ובמרדכי ובהגהת מיי' פ"ט מייתי לה דג' ימים של ספירת ז' נקיים צריכים להיות טהורים לגמרי ואם מצאה בהם כתם אע"פ שיכולה לתלות במכה או חבורה אינה תולה יראה דדוקא בכתם כגריס ועוד אמרו כן אבל פחות מכאן דאינו צריך לתלותו בחבורה או במכה אלא בדם מאכולת ודאי תלינן לעולם דאל"כ אין שוה אשה יכולה להטהר וכדתניא בפ' הרואה כתם דאין לך מטה שאין עליה כמה טיפי דמים מאכולת ע"כ ובסי' ק"ץ גבי אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אא"כ יש לה מכה בגופה כתב ב"י עוד בשם סה"ת שכ' כלשון הזה סתם מכה לפעמים היח מוציאה דה ואם סופרת ז' נקיים מסברא מג' נקיים ואילך כתמיה טהורים ותולה במכה ואינה סותרת אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור ולכך צריך ג' ימים ראשונים מז' ימי הספירה נקיים לגמרי עכ"ל וכתב רמ"א שכן נוהגים וכתב עוד שאר דברים שתלינן בהם כתם כמו שנתבאר בפרק הרואה כתם דינן כמכה שאין ידוע אם מוציאה דם:

(כד) צריכות שתפסוק בטהרה לבדוק עצמה כו'. וכתב הטור סי' קצ"ו לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה ובש"ע העתיק בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ומצאה טמאה כו' ולא ידעתי למה שינה הלשון דאדרבה הא עדיפא לאשמועינן דאפילו ישבה ולא בדקה שאפשר שהפסיקה והיתה טהורה דאפ"ה כשאח"כ מצאה טמאה ה"ז בחזקת טמאה ורמ"י כתב לשתי הלשונות:

(כה) לבדוק עצמן וכו'. לשון הטור וכך משפטה אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה לראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה וכתב הרשב"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אע"פ שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב (בהל' נדה דלקמן) וז"ל ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות עכ"ל הטור וכלומר שמדברי הרא"ש נראה שאפילו בשאר הימים שלא ביום הראשון באיזה יום שתפסוק צריכה שתפסוק בין השמשות שהרי לא חילק בין יום ראשון לשאר ימים טעמא דאיכא לפלוגי בין יום ראשון לשאר ימים מדבגמ' בפרקין דלעיל קודם מתני' דהזב והזבה תניא א"ר שאלתי את ר"י ור"ש כשהיו מהלכין בדרך נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהורה בין השמשות לא הפרישה אחר ימים בדקה ומצאה טמאה מהו א"ל הרי זו בחזקת טהרה ששי חמישי רביעי שלישי שני מהו א"ל בחזקת טהרה בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק ומעיקרא מאי סבר הואיל והוחזק מעיינה פתוח והשתא נשי דידן כולהו ספק זבות ספק נדות הן ואפשר שהיא נדה ומעיינה פתוח ודלמא אי שאל לא היו מטהרין וכדסבר מעיקרא דלא שאל מה"ט וזו היא דעת המחמירין שהזכיר הרשב"א אלא שכתב סברתו לטהר דנדמית לו טעמיה דרבי במאי דאמר טעיתי שלא שאלתי דטעמא דמסתבר הוא דליכא בינייהו דראשון ושאר יומי ותו דאיתא בגמרא בברייתא דא"ל לר' יהודה אלמלא ידיה כו' מ"ל הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בראשון ש"מ דראשון כשני דכיון דפסק פסק ואלא מיהת אין לנו להחמיר אלא ביום ראשון אבל בשאר ימים מנין לנו דאע"ג דמצינו במתניתין דנדה שבדקה וכו' שכתב רבינו לקמן בסמוך ששנינו בה רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה אכתי יחידאה היא וקשה א"כ אמאי סתם רבינו לקמן בהלכות נדה לפסוק כמותו ולפיכך כתב הב"י דנ"ל דלא כתב כן לפסוק הלכה אלא לרווחא דמלתא בעלמא דאפילו מאן דסבר דבהפסיקה ביום הראשון נמי סגי בבדיקת שחרית מודה דבאיזה יום שתפסוק עדיף טפי לבדוק בין השמשות דמרחקה נפשה מידי נדנוד ספק וכ"ש לסוברים דבהפסיקה ביום הא' צריכה בדיקה בין השמשות דלכתחלה אית לן לאורויי דכשהפסיקה בשאר ימים נמי תבדוק בין השמשות כי היכי דלא ליחלף להו יום א' בשאר ימים ותדע שדברי הרא"ש הם בהלכות נדה בקוצר שסידר בסוף מסכת נדה להורות לבני ישראל את המעשה אשר יעשון ולכן כתב דבאיזה יום שתפסוק תבדוק בין השמשות לצאת ידי כל ספק מיהו היכא דבדקה שחרית ולא בדקה בין השמשות בהא לא איירי ואפשר דסבירא ליה כחכמים בתראי או כת"ק דמתני' דסבר דוקא כשפסקה ביום ז' לא בעיא בדיקת בין השמשות אבל פסקה בשאר ימים בעיא בדיקת בין השמשות וזה נראה יותר דמשום הכי מסתם לה סתומי אי משום רוב נשים פוסקות קודם הז' ואי משום דכיון דפוסקת בכולהו יומי בעיא בדיקה בין השמשות בר מפוסקת ביום הז' לית לן לאורויי התירא ביום הז' כי היכי דלא לחלפו שאר יומי ביה אבל לומר דסבר הלכה כרבי יהודה ובאיזה יום שתפסוק מצריך בדיקת בין השמשות ואפילו בדיעבד כדמשמע מדברי הטור זה דבר שאין להעלותו על הדעת בשום פנים עכ"ל ב"י ובש"ע סתם כלשון רבינו וכתב עליו רמ"א וכן נוהגים לכתחילה ובדיעבד אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה סגי בכך מלבד כשראתה יום א' בלבד ופסקה בו ביום דלא מהני לה בדיקת שחרית אפילו בדיעבד ע"כ ואם תאמר ולדידן מאי נפקא ליה מיניה הא מסיקנא בפרק בנות כותים סעיף ב' שכל אשה שרואה אפילו כתם נוהגים שצריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ואח"כ תפסוק ותספור ז' נקיים ונ"ל דנפקא מיניה טובא להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה דמכיון דטעמא דמחמירין ביום ה' לראייתה משום דדלמא בימי נדותה הוא שהוחזק מעיינה פתוח וכולהו נשי דידן כטועות הן דלעולם לא ידעי היכא קיימי אי בימי זיבות ואפשר שזו הראייה שבימי הספירה הן בימי נדות ולפיכך כל שלא ראתה רק יום א' בימי הספירה בדיקת שחרית לא מהני לה אפילו בדיעבד כך נ"ל וכל ירא את ה' צריך להזהיר על זה אבל לא ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחילתה ולענין בין השמשות דאמרן כתב הב"י דמשמע ודאי דלאו דוקא דהא בין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה הוא ואם לא בדקה קודם לכן אין ראוי שתעלה לה דכיון דמספקא לן שמא מן הלילה הוא נמצא שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ועוד דהא רבי יהודה דמחמיר לא אמר אלא מן המנחה ולמעלה משמע דממנחה קטנה ולמעלה קאמר ומ"מ דבר פשוט הוא דקודם זמן בין השמשות טובא הוא ואף קודם בין השמשות דר"ת דההוא לא הוי אלא קודם הלילה וזמן מנחה קטנה ב' שעות וחצי קודם הלילה הלכך בין השמשות דקאמר הרא"ש היינו בין השמשות דר"ת שעדיין הוא יום גמור וא"נ סמוך לבין השמשות האחרון דאע"ג דמן המנחה ולמעלה סגי מ"מ לכתחלה רצה להורות שתבדוק היותר סמוך ללילה שאפשר כדי לצאת מידי ספק ואילו היה אפשר לה להיות ידיה בין עיניה כל בין השמשות כך היה מורה כדי לצאת ידי כל ספק אבל לפי שא"א לה לעשות כן לא הורה כך אבל מ"מ מה שאפשר לתקן דהיינו לבדוק סמוך לבין השמשות הורה שתעשה כן ע"כ ושיעורי בין השמשות עצמו נתבארו בפרק במה מדליקין סי' כ"ג וכתב עוד הב"י וז"ל ולי מה יקרו דברי הרשב"א שכתב בת"ה הקצר וז"ל לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפסק טהרתה במוך דחוק שיהא שם כל בין השמשות שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק ע"כ והגיה רמ"א דזה דוקא לכתחילה בשאר יומי דבדיעבד בדיקה דשחרית מהני בהו וכדכתבתי לעיל בשמו ואף ביום הראשון כתב דבדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אע"פ שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות סגי אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה רק יום א' ע"כ וכתוב בתרומת הדשן שאם התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול י"א שיכולה לבדוק באותה שעה ותתחיל מיום המחרת והוא ז"ל חולק בדבר משום כיון דהתחילו הקהל להתפלל ערבית כבר עשו אותה שעה לילה הלכך חשבינן כאלו היא מיום המחרת והלכך אין יום המחרת עולה לה מן המנין דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין ז' והאגור כתב שמהר"י מולין השיב כסברא ראשונה דאחר תפלת ערבית נחשב יום לענין הפסקה ואפי' בערב שבת אחר תפלת ערבית וקבלת שבת כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה וכתב רמ"א דנוהגין לכתחלה ליזהר ובדיעבד אין לחוש וכתב עוד דמקצת נשים נוהגות שאם פסקה קודם ברכו וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלו סמוך לערב (רק שהוא עדיין יום רמ"י) וחושבין דבר זה לדיעבד ואין למחות בידם כי כן קבלו מאיזה חכם שהורה להן והוא מנהג ותיקין ע"כ ולעיל בסמוך כתבתי דבתוך ימי הספירה כשלא ראתה רק יום א' שצריכה שתבדוק דוקא בסמוך לבין השמשות ובדיקה דשחרית לא מהני לה ובכתם אפשר שאין להחמיר בזה:

(כו) ולמחרתו תתחיל כו'. ובפרק בנות כותים סעיף ב' נתבאר דהאידנא אינן מתחילות עד למחרת יום ה' לראייתה ע"ש:

(כז) ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן וכו'. וכ"כ המרדכי בשם הרוקח דיום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוקה ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים מנהג כשר הוא כשאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש לבנים אמנם אם אינה רוחצת אלא פניה שלמטה דיה בכך עכ"ל וכתב רמ"א שכן נוהגין ואין לשנות וז"ל האגור אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים נקיים ללבוש תספור ז' נקיים רק שהחלוק נקי מדם ויש חולקים שערי דורא ע"כ ורמ"א כתב הסברא קמא דלהקל ורמ"י הוסיף בלשונו שתוכל לספור ז' נקיים בלא רחיצה כלל ומיהת נראה לי דלאו לאפוקי רחיצת פניה שלמטה דכולי האי א"א לומר שלא תוכל למצוא מים מועטים בכדי רחיצת הפנים שלמטה ואם כן שגם הוא לא נתכוון אלא לרחיצת כל גופה תוספתו זאת גריעותא היא דהא איכא למטעי ולמשמע מינה דאפילו פניה שלמטה לא צריכה ויותר משמע דאין ה"נ שנתכוון לאפוקי אפילו פניה שלמנוה וכשהיא דחוקה כל כך שאין לה מים כלל וכלל דאלת"ה הא אמרן דרחיצת כל גופה אפילו בלא שעת הדחק אינה לכתחלה אלא ודאי דהכא אפילו פניה שלמטה דלא צריכה ומ"מ ודאי קנוח קאמר לנקותה במאי דאפשר פשיטא דלא סגי בלאו הכי:

(כח) ובודקות את עצמן ואת חלוקן בכל יום שחרית וערבית. בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהיה לילה כ"כ סמ"ג וסמ"ק וספר התרומה והמרדכי בשם הרוקח וכתב ב"י שנראה לו שלמדו כך מדתנן בפרק קמא דנדה פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ע"כ ועיקר מתני' לא נשנית אלא לענין הכשר טהרות דלמפרע כדפירש רש"י שם דף י"א:

(כט) דקי"ל כרב וכו'. אבל הסמ"ג כתב דלא נתברר הלכה כדברי מי ושלכך ראוי להחמיר כדברי רבי חנינא שלא יהא יותר מה' ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה ובספר חפץ פוסק רב ורבי חנינא הלכה כרב ומ"מ מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר ע"כ וסמ"ק גמגם בדבר קצת על מסקנא דסמ"ג ובספר התרומה האריך בדבר והעלה כדברי סמ"ג והגהות מיי' בשם הרמב"ן ובשם רבינו שמחה כתבו כדברי סמ"ג וכתב הב"י דכיון דכל הני רבוואתא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת וכתב האגור בשם תוס' דפ"ק דביצה בדקה עצמה יום א' ויום ז' ומצאה טהורה חשוב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום ז' אבל ליל שביעי לא ע"כ ומ"מ האשה המרבה לבדוק בימי ספירתה הרי זו משובחת ואף בשאר הימים כדלעיל ר"פ כל היד וכ"כ הטור:

(ל) ובדיקה שאמרנו בין הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה. טור:

(לא) היינו שתכניס בגד לבן או צמר גפן וכו'. מדגרשי' בפ' כל היד (נדה דף י"ז) של בית מונבז המלך היו בודקין מטותיהן במילא פרהבא ומזכירין אותם לשבח מסייע ליה לשמואל דאמר אין בודקים את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רבא האי שחקא דכיתנא מעלו לבדיקה איני והא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור ולא בפשתן אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ל"ק הא בכיתנא הא במאני דכיתנא ואב"א הא והא במאני דכיתנא הא בחדתי והא בשחקי ופרש"י מילא פרהבא חוטו"ן מתוך שהוא לבן נראית בו טפה כחרדל ל"א צמר נקי ורך פקולין קוטין שחקי דכיתנא בגדים של פשתן ולא בפשתן שאינו לבן שאין דם ניכר יפה אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מן החדשים ע"כ ומדברי רבינו משמע דפסק כתירוצא קמא ולא ידעתי למה ובטור כתב וז"ל לא תבדוק לא בבגד שחור ולא באדום ולא בבגד פשתן חדש אפי' שהוא נקי ולבן מפני שהוא קשה אלא בצמר נקי ורך או בצמר גפן או בבגד פשתן ישן שהוא נקי ורך ע"כ הרי שפוסק כלישנא בתרא וכן נראים דברי הרמב"ם ועוד נראה מדבריו דהא דתניא לא בעד אדום ולא בעד שחור דלאו דוקא הני אלא ה"ה לכל הצבעים שאין מראה אדמומית ניכר בהן כמו בלבן וכן נראה דברי הסמ"ג ואף רבינו בהל' נדה דלקמן דקדק לכתוב גבי צמר גפן ג"כ שיהא לבן ואלא מיהת בכתיבת יד דהל' נדה דלקמן ראיתי שכתוב או בבגד צמר גפן וא"כ יש לדקדק בדבריו אלו כמו שדקדק הב"י על דברי הרמב"ם דמשמע מיניה דסובר דאין בדיקה אלא בבגד דוקא ואע"ג דתירץ דאפשר דאמאי דכתב בדיקת מטלית באותו פרק קאי לומר מאיזה מטלית שצריך שיהיה וזה אינו תירוץ ללישנא דרבינו מ"מ נתפוס אנו בנוסחא שלנו שמסכמת להלכה ולמעשה דבית מונבז וכתב הרשב"א בת"ה הקצר אור היום יפה לבדיקה שכן של בית מונבז המלך אין בודקים מטותיהם אלא ביום ומזכירים אותם לשבח ע"כ וכתבו רבינו ירוחם ואיתא ההיא דפ' כל היד שם וכתב הב"י דלפי שאינו מעכב כלל לא הזכירוהו הרמב"ם ומכל מקום הטור ורמ"א כתבו בהגהותיו דלכתחילה תהיה הבדיקה לאור היום ולא לאור הנר ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר:

(לב) עד מקום שהשמש דש. וכבר כתבתי במעדני יו"ט מה שנתלבט בזה הב"י לפי שהפקחות שבהן אומרות שיקשה להכניס כל כך בעומק וכו' ועתה אכתוב מסקנתו של הב"י שכתב וז"ל והנ"ל לבעל נפש דכיון שהרא"ש ורבינו ירוחם והגהות מיימן הצריכו שהבדיקה תהיה בענין זה שיצא את כולם ויצוה בביתו דבדיקה שבודקת בהפסקה ובדיקה א' מבדיקתה שבתוך הז' תהיה בענין שיגיע עד מקום שהשמש דש ושאר הבדיקות אף אם לא יגיע שם לית לן בה שמאחר שרוב הפוסקים פשיטא להו דהלכה כרב דסגי ליה בבדיקה אחת תוך ז' אע"פ שלכתחילה הצריכו לבדוק בכל יום לענין בדיקה בענין זה שהוא דבר קשה וגם כי רוב הפוסקים אין מצריכים לבדוק בענין זה דהיינו לעשות כדברי המצריכים לבדוק בענין זה בבדיקות המוכרחות שהם בדיקות יום ההפסקה ובדיקה אחת בתוך ז' או בתחלתן או בסופן או באמצען ואע"פ שקצת הפוסקים סוברים שצריכה לבדוק בכל יום הלא הם סמ"ג וספר התרומה והם לא הצריכוה להכניס עד מקום שהשמש דש הלכך בבדיקות שעושה בששת הימים כמו שרגילות שאינן מגיעות עד מקום שהשמש דש סגי לדברי הכל ומטעם זה אע"פ שסמ"ג וספר התרומה והמרדכי בשם הרוקח מצריכים לבדוק פעמים ביום נראה דבבדיקה זו הקשה סגי בפעם אחת שתבדוק ביום שהיא בודקת בה והפעם שנית תהיה כשאר בדיקות שהרי המצריכים לבדוק פעמים ביום לא הצריכו בדיקה עד מקום שהשמש דש הלכך בהכי סגי לכ"ע ואמנם נ"ל שצריך ליחד יום אחד בתוך השבעה כדי שיהיה יום מיוחד לבדיקה זו שתדע שתמיד צריכה לבדוק באותו יום באותו ענין ונ"ל שהיום היותר ראוי ליחד הוא היום הב' כדי שאם תשכח באותו יום מלבדוק בענין זה יהיו לפניה ימים הרבה לתשלומין בעודה תוך שבעה עכ"ל ולא ידעתי למה ייחד היום הב' ולא היום הראשון ושוב מצאתי בשלחן ערוך שכתב שם יום ראשון ורמ"א מסיק דבדיעבד אם לא עשתה כן כלל בשום אחד מכל הבדיקות רק שבדקה עצמה יפה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה ע"כ:

(לג) שאינן אלא מן המקור. וצריכה ג"כ שתרגיש ביציאתו וכדכתבתי בריש פ' הרואה כתם אלא שחכמים החמירו כמבואר שם וגם כתבתי בפ' יוצא דופן בסעיף ג' דמטמא בין באונס בין ברצון דבר תורה:

(לד) בין גיורת כו'. ואין חילוק בין נשואה לפנויה וכמו שכתבתי כבר בפ' יוצא דופן סעיף ב':

(לה) וספרה לה לעצמה. וכתבו התוס' בפ' המדיר (כתובות דף ע"ב) וזה לשונו וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי"ל דאין מברכין אלא ביובל כדמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות עכ"ל ואני תמיה דמי הגיד להם שאינה מברכת ומה שעכשיו אינה מברכת לפי שאין לנו זבה ודאית מכיון שהחמירו בחומרא דר' זירא:

(לו) שאפי' רואות טיפת דם כחרדל. ונ"ל דכי היכי דלענין ראיה עצמה דדבר תורה בין שתהיה בכך נדה או זבה תנינן בריש פ' יוצא דופן דאפי' בפחות מכן הוי ראייה וכמ"ש שם סעיף ג' דהה"נ לענין החומרא זו שהחמירו בנות ישראל על עצמן דר' זירא לא חש למנקט בפחות מכן אלא נקט תחלת לישנא דמתני' דהתם דודאי שאין נראה לחלק בין שיעור החרדל לפחות מכן מכיון שלא חשו למיעוט שיש בשיעור החרדל ואפ"ה החמירו בו ה"ה והוא הטעם שבפחות מכן ג"כ החמירו וזה נ"ל פשוט וכתב רבינו ירוחם דאין בכלל זו החומרא אלא הרואה דם שיוצא מגופה משא"כ בכתמים אלא הרי דין הכתמים במקומו עומד שצריך שיהא כגריס ועוד וכפי מה שכבר נתבאר בפ' הכתם וכתב שכן הסכימו כל הפוסקים וכתב הב"י בסוף סי' קפ"ג דפשוט הוא ושכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ' י"א:

(לז) ועדיין נשאר הענין על דין תורה. ובסוף פ' בנות כותים נתבאר דקי"ל כרבא דאמר דימי לידה שלא ראתה בהן עולין לה לימי הספירה וגם שם כתב רבינו שהיולדת נקבה ולא ראתה בז' ימים הראשונים עלו לה לספירת ז' נקיים ואע"פ שראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפילו לא פסקה אבל הטור סי' קצ"ד כתב שהרמב"ן סובר שסותרת וצריכה ז' נקיים משתפסוק ואפילו לסברת רבינו דוקא כשהיו לה ז' נקיים אז אינה סותרת ואפילו מה שראתה בימי טומאה בשבוע שני' של יולדת נקבה וכ"ש מה שראתה בימי טוהר אבל אם עדיין לא היו לה נקיים אין הימי טוהר עולין לה אא"כ שלא ראתה בהן שאע"פ שהדם טהור הוא אפ"ה מכיון שעדיין לא שלמו ימי הנקיים שלה אינן ראוים לספירה אא"כ שלא תראה בהן וכתב ב"י שכ"כ הגהת מיימון בפ' ז' דכיון דקי"ל כרב דאמר מעיין א' הוא כו' א"כ כל הימים קרויים ימי הלידה עד שתטבול וכ"כ שם המגיד וכן נראה מדברי הרמב"ם שם והכי פירש רש"י בהדיא בפ' בנות כותים גבי פלוגתא דרב ולוי דגרס התם ת"ש דותה תטמא לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב ז' נקיים בשלמא לרב דאמר מעיין א' הוא כלומר דם טמא בימי טומאה וטהור בימי טוהר כו' מעיין א' התורה טמאתו והתורה טהרתו מש"ה בעי ז' נקיים אלא ללוי דאמר שני מעיינות הן למה לי ז' כו' ופירש"י מש"ה בעי הפסקה ז' נקיים דממעיין דמים טמאים אתי והתורה לא טהרתו עד שתספור ז' נקיים כדכתיב דותה תטמא ע"כ לשון הב"י ויש להסתפק אי הגהת מיימון נקטי בדוקא עד שתטבול ושאפילו אם שלמו ימים נקיים משראתה קודם שטבלה סותרת ואפילו בימי טוהר ודרש"י נמי נקט בדוקא עד שתספור ז' נקיים ולא בעי שטבלה ג"כ אלא מכי שלמו לה ז' נקיים תו לא סתרה ואי נמי חד מינייהו לאו בדוקא וחד בדוקא אכתי איכא לספוקי הי מינייהו בדוקא והי מינייהו בלאו דוקא וכתב ב"י דפשוט הוא שאפילו כשהיו לה ז' נקיים קודם שנשלמו לה י"ד לנקבה ולא ראתה וטבלה שלא עלתה לה טבילה זו מכיון דאפ"ה הרי היא באותן ימים כנדה כדכתיב בקרא פרשת תזריע וצריכה לחזור ולטבול אחר י"ד ע"כ. וכיוצא בזה כתוב בטור ריש סימן קצ"ז וז"ל אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול וכו' ואחר ימי ספירתה ע"כ ושם פי' הב"י דכיון דלא שלמו ימי ספירתה הוי כטובל ושרץ בידו:

(לח) וכן נוהגין באשכנז ובצרפת. וכתב ב"י דהאידנא פשט איסור זה בכל ישראל ואפי' באשכנזים וצרפתים ע"כ אבל כל שלא ראתה אחר שספרה ז' נקיים ושלמו לה י"ד ימים דימי לידה ליולדת נקבה טובלת ומותרת לבעלה לכל המנהגות וכתב הרמב"ם בפרק י"א זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף מ' ויולדת נקבה עד אחר שמונים ואע"פ שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה אין זה מנהג אלא טעות באותן התשובות ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' נקיים בלבד כמו שבארנו ע"כ וכתב הב"י דמה שכתב דרך מינות הוא וכו' היינו מפני שנראים כסבורים שמה שאמרה תורה תשב בדמי טהרה שרוצה לומר שאפילו לא תראה דם שתהיה יושבת ולא תטבול כמו אם ראתה דם ומש"ה בכל קדש לא תגע והדבר מבואר שחכמינו ז"ל מפרשים בהפך דקרא דתשב בדמי טהרה היינו לומר שכל דמים שרואה טהורים מכיון שטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה ובכל קודש לא תגע היינו כדין טבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה שזו טבולת יום ארוכה היא כדאיתא בפ' הערל ומ"ש שתספור ז' נקיים בלבד ולא שתטבול בתוך י"ד אם היא יולדת נקבה אלא כדכתבנו לעיל ולא חש להאריך ומהרי"ק נשאל על מנהג הלועזים שנוהגין שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה ואפילו לא ראתה ושפסקני אחד שנקרא תניא כתב שאפשר שהראשונים שהחמירו על כך בקעה מצאו וגדרו גדר ועל כיוצא בזה שמע בני וגו' ואל תטוש וגו' והלועזים עושין כל מעשיהם על פיו של אותו פוסק והשיב אי תניא תניא ומאחר שהלועזים נוהגין על פיו אין למחות בידם אבל היכא דלא נהגו לא ינהגו אפילו להרחקה וסייג דחומרא דאתי לידי קולא הוא מאחר שהוא מנהג צדוקים כמו שכתב הרמב"ם עכ"ד מהרי"ק אבל הב"י כתב שאם יש מקום שנראה לגדור בהם גדר זה מפני שרואין שהן פרוצים באיסור נדה ואינן פרוצים שינהגו כמנהג צדוקים שראוי לגדור כגדר הזה ואף הרמב"ם שאמר שלא ינהגו לא אמר אלא מן הסתם שאם אין אנו יודעין שמחמת חומרא הנהיגו להן אין תולין בגדר דחוק כזה אלא תולין אותן בטעות וכיוצא בזה מה שכתבו התוס' בפ' כל הבשר על הנוהגים מלחתוך בשר רותח בסכין של בשר דהבל הוא ולא חשו לומר שמא בקעה מצא כו' וז"ל הריב"ש במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אע"פ שהוא מותר או מפני נקיות שאותן הימים דמים מצוים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירין אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים הם ושהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב"ם ז"ל ע"כ ורמ"י נתחכם למצוא טעם שמפני שהוא כ"כ קרוב ללידה הדמים מצוים וחוששת שמא יראו ולא ירגישו והרגיש בעצמו בחולשת הטעם וכתב דחששא רחוקה היא זו דהא אפילו אם יראו ולא ירגישו מה בכך דם טהור הוא מה"ת ומסיק דמ"מ במקום שנהגו להחמיר נהגו ואין להתיר להם כיון שכבר הורגלו להחמיר ואתה בא להקל להם יקילו יותר ע"כ וכפי מה ששמעתי נוהגות הנשים שמתאחרות בטבילתן לזכר ולנקבה ולא כשיעור שוה יש אשר מתאחרות הרבה ויש שלא מתאחרות הרבה ומתאחרות עכ"פ לנקבה יותר מלזכר אבל אינן משלימות עד כל השמונים יום ויראה לי שלא הנהיגו כן לשום פרישות וגדר אלא כנוהגות סלסול בעצמן כבושה מלטבול במהירות כ"כ אחר שהיו לה חבלי לידה ובושות יותר לנקבה מלזכר וגם אסמכוה אדמצינו דימי טומאה דנקבה יתירים על ימי טומאה דלזכר ולפי זה יכולין להתיר בפניהם:

(לט) בעלה לוקה עליה. דכנדה ודאי היא ואסור לו לבא עליה עד שיעברו עליה ימים שתוכל לטבול ושתאמר לו טבלתי וכדרך שנתבאר בפ' כל היד סעיף כ"א אבל כל שלא אמרה טבלתי אע"פ שחזרה ואמרה טהורה הייתי ונותנת אמתלא לדבריה למה לבשה בגדי נדות כתב הרשב"א בתורת הבית שאינה נאמנת ואע"ג דלקמן באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת בנותנת אמתלא לדבריה התם משום בושת או אונס מקרי דאומרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת ע"כ והר"ן בפ"ב דשבועות הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' המדיר אמתני' דומשמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עלה ואוקימנא כרב יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא כל כה"ג לא אבעי ליה למסמך עליה ומסתמא קאמר אלמא אפי' באמתלא לא מהימנא דהא ודאי נדה משוינן לה ע"כ וכתב המגיד בפ"ד מהא"ב שכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל וגם בטור כתב כן בסי' קפ"ה בשם הרמב"ן ז"ל ומה שתמה עליו מהא דלקמן כבר ישבו הרשב"א כמ"ש בשמו:

(מ) אינה נאמנת. וכתב רבינו ירוחם דהיינו דוקא אחר כדי דבור אבל בתוך כדי דבור נאמנת:

(מא) ואם נתנה אמתלא לדבריה. שאמרה לו תחלה מפני שלא היה בה כח או דבר כיוצא בזה כ"כ הטור וכתב ב"י שכך מפורש בירושלמי וז"ל הרמב"ם בפ"ד האשה שאמרה לבטלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כיצד תבעה בעלה ואחותו או אמו בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכל כיוצא בזה עכ"ל וז"ל ספר התרומה אשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני אינה נאמנת לומר תחלה הייתי מכחשת ומשטה בך אלא צריך הבעל לפרוש ממנה עד שתספור ז' נקיים ותטבול אבל אם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם או חולה הייתי ולא הייותי יכולה לסבול תשמיש או דברים אחרים כיוצא באלו נאמנת ומותרת מיד ע"כ וכ"כ המרדכי בשם א"ז ורמ"א ז"ל כתב בשם מהרי"ו בתשובה סי' כ"ב דאפי' בשתיקה אח"כ רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע שמה שאמרה תחילה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה וכדומה לזה נאמנת ע"כ ואני תמה דא"כ לא ה"ל לרב לומר אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אלא אם יש לה אמתלא לדבריה דהוה רבותא טפי ודקדקתי בתשובת מהרי"ו וראיתי דלאו הכי הוה עובדא אלא שהרגישה כאב בבני מעיה ואמרה לבעלה ולאביה הנה אנכי ירא לשנוי וסת כאשר אין לה וסת קבוע ואז התחיל בעלה ואמר הנני מבין שמאת אביך הוא כל זאת להרחיקך ממני ואח"כ בא אביה וא"ל בתי אבקשך שתשכב אצלו למען לא יתלה הסרחון בי וכך שכבה אצלו ובבקר מצאה הסדין מלוכלך בכתמים וכו' ועל זה מסיק דמכיון שמעצמה באתה ושכבה אצלו ודאי אסיק אדעתיה דקושטא קאמר לה שאביה אלפה שקרא וגדולה מזה איתא פ"ב דכתובות דבעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו ופשיט ליה דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כ"ש בנדון זה שמעולם לא אמרה לו טמאה אני והיא באתה מעצמה ושכבה אצלו ע"כ ומהך עובדא משמע דליכא למשמע שכשאמרה שהיא טמאה שתהא נאמנת בשתיקה בלחוד בלא שאומרת היא האמתלאה ושמא י"ל דס"ל לרמ"א דאי לאו דשתיקה לא מגרעה מידי א"כ אין למהרי"ו ראיה מהך דכתובות אלא ודאי דאין ה"נ דלאו דוקא קאמר רב בנותנת אמתלא אלא כשיש לה אמתלא קאמר ויכול הוא לתלות בהאמתלא שיודע אותו והתם בההיא דמהרי"ו עובדא הכי הוה דלא אמרה בהדיא שהיא טמאה אבל ה"ה כשאמרה כך בהדיא דהוה נאמנת. אפילו בשתיקה כששכבה אצלו והבעל יודע האמתלא וכבר כתבתי במעדני יום טוב דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולא להאמין לה כשחזרה ואמרה טהורה רשאי אבל מדת חסידות הוא:

(מב) בפ' המדיר מוקי הא דתנן דמשמשתו נדה יוצאת בלא כתובה בדאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם ואשתכח שיקרא וכתב הר"ן שמדברי הרמב"ן נראה שהחכם נאמן וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמב"ן שהחכם נאמן והיא טמאה וכתב הב"י שאע"פ שכתב הר"ן בשם הרשב"א שאין החכם נאמן והתם במאי עסקינן בדאתו עדים ואמרו עמנו היית במקום פלוני נראה דהיינו לענין הפסד כתובה שאינו בדין שיפסידנה ע"פ ע"א אבל להחזיקה בטמאה מודה הרשב"א והכי דייק לישניה דלא איירי אלא לענין הפסד כתובה בלבד וכן נראה לפרש דברי הרא"ש שם עכ"ל ועיין בפ"ב דשבועות משנה היה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי אני כו':

(מג) א"כ נתגנית וכו'. ופסק כן הרמב"ם בסוף פי"א מהא"ב וכן הטור בסי' קצ"ה ועיין בפ"ק דשבת סי' ל"ב ובפ' אע"פ סי' י"ט שם נתבארו משפטי הנדה כיצד תתנהג עם בעלה בימי נדותה וימי ליבונה:

(מד) עד שתבא במים ולאחר שעברו ימי נדותה דקודם לכן הוא כטובל ושרץ בידו. כמ"ש לעיל סעיף ל"ו:

(מה) אמה על אמה ברום ג' אמות. וכתב ב"י ריש סי' ר"א דמשמע בפ' עושין פסין דבמרובעות אירינן ולא בעגולות וכתב הרשב"ץ בשם הראב"ד דבאמה בת ששה טפחים משערינן למקוה וכתב עוד דבעינן אמה שוחקות וכן מוכח בפ"ק דעירובין שכל שיעורי תורה להחמיר וכתב הרשב"א דשוחקת יתירה על האצבע חצי אצבע ולמדה ממתני' דפי"ז דכלים וכתב רבינו ירוחם דשיעור אמה על אמה ברום ג' אמות לאו בדוקא דה"ה אם יהיה רחב ואינו גבוה כ"כ יועיל אם יתכסה במים פעם אחת וכ"כ הגאונים ואמת המים אע"פ שמימיו רדופים צריך שיהיה בו מ' סאה היו המים רדופים ואשה יכולה לטבול בהם כדג זה שהוא במים ומים חופין מלמעלה והן עולין עליה בזמן שמקיימת את עצמה כדג עולה לה טבילה בין מכונסים בין רדופים כיון שיש בהם מ' סאה כ"כ רב נטרונאי ז"ל בתשובה עכ"ל וגם הר"ן ז"ל כתב בתשובה ומ"ש עוד האוסר כי כשנמדד אותו מקוה ברום מימיו א"א שכל גופו עולה בהם אא"כ פניה וגופה כבושים בקרקע ואמרינן התם לא תטבול אלא דרך גדילתה תנ"ה האיש נראה כעודר וכו' לאפוקי שלא תהא כבושה בקרקע הא ליתיה כלל דלא אתמר הכי אלא לאפוקי שלא תקפל עצמה קצתה על קצתה דומיא דמאי דאתמר עלה דההיא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אבל אם היא מתפשטת לגמרי אין לחוש כלל עכ"ל וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה דאפילו נשתטחה וטבלה מותר אלא שיש לחוש לכתחלה שמא לא תשתטח יפה כל שהמים מרודפין ביותר ע"כ וכתב עוד מיהו במקום ותיקין אין לסמוך על מקום כזה שמא לא תטבול בו יפה יפה עד שיהיה בו ממעל לטבורה זרת לפחות ע"כ וכתב הרשב"ץ שכך דעתו מסכמת ועיין בהל' מקואות בסעיף קל"ו ומסיק ב"י שצריך שיעלה בתשבורת למ"א אלף ותע"ב אצבעות שכך עולה אמה על אמה ברום ג"א מרובעות ובספרו הש"ע כתב מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע וכשעמדתי למנין מצאתי ראיתי שהחשבון שבספרו הב"י נתשב כשלא עיין על החצי אצבע שזו האמה יתירה על ו' טפחים לפי שהיא באמה שוחקת והחשבון שבספרו הש"ע הוא מדוייק ומעוין שנחשב בו ג"כ היתרון הזה כיצד נקח אמה על אמה ברום אצבע ונשברהו בתשבורת והרי יש לך בכל אמה על אמה ו' טפחים על ו' טפחים שהם ל"ו טפחים ובכל טפח ד' אצבעות על ד' אצבעות שהן ט"ז אצבעות נמצא שבכל אמה על אמה הם ל"ו פעם ט"ז צא וחשוב ל' פעם י' הוא ש' ו' פעם ל' הוא ק"פ עוד ו' פעם י' הוא ס' ו' פעם ו' הוא ל"ו עלה בידינו ש' וק"פ וס' ול"ו סכום כולם תקע"ו אצבעות אצבע על אצבע ברום אצבע והנה ברום טפח יהיה מספר הזה תקע"ו כפול ד' פעמים שעולה סכומו ב' אלפים ד"ש וברום אמה המספר הזה ב"א ד"ש כפולות פעמים שעולה סכומו י"ג אלפים תכ"ד וברום ג' אמות המספר הזה כפול ג"פ שסכומו עולה מ"א אלפים תע"ב הרי החשבון שבספר ב"י כפי מה שאמרתי שלא עיין בדיוק לחשוב גם החצי אצבע היתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצאנו ראינו לרש"י והרשב"ם והתוס' וגם הרי"ף כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור כוס רביעית שהוציאוהו מהחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום א' מחשבונם שהשגיחו על החצי אצבע שבמדה היתירה אבל י"ל דהתם שאני שתכלית תשבונות הוא למצוא שיעור כוס רביעית ואינו אלא מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאותו חצי אצבע היתירה ומתוך מה שכתבתי יתבאר הטעות הגדולה שטעה בעל שלטי הגבורים בפ"ב דשבועות שכתב שיעור המקוה הוא תרמ"א טפחים שהם אלפים תקצ"ב גודלין שכל אמה על אמה הוא ל"ו טפחים כל טפח מהם גובהו י"ח טפחים שהם תרמ"ח טפחים שלמים וטפח הוא ד' גודלים נמצא שתרמ"ח טפחים הם ב' אלפים תקצ"ב גודלים ומקום טעותו מבואר ונגלה שכמו שהאמה היא ו' על ו' מפני כן מתחלקת בתשבורת לל"ו חלקים כן גם הטפח הוא ד' גודלים על ד' ומתחלק בתשבורת לט"ז חלקים וכך גם בגובה הוא ד' גודלים כל טפח ד' פעם ט"ז עולה אלפים ד"ש וזה המספר יש לנו י"ח פעמים וכדכתבתי ועתה נחשוב חשבון השני שהוא תשבורת של כל אמה בו' טפחים וחצי אצבע נעשה כל הוי"ו טפחים לחצי אצבעות יהיו מ"ט ונכפול מ"ט פעם מ"ט ט' פעם ט' הוא פ"א וט' פעם מ' ש"ס עוד מ' פעם ט' ג"כ ש"ס ומ' פעם מ' הוא אלף ת"ר עלה בידינו פ"א וגם ש"ם ב' פעמים ואלף ת"ר שסכום כולם ב' אלפים ות"א ובעבור שאין בכל אלה אצבעות שלמות כי אם הרביעית כי ד' פעם חצי אצבע הוא האצבע בתשבורת לכך כשנחשוב הרום טפח שהוא ד' אצבעות יהיו ב"א ות"א אצבעות שלמות ורום האמה הוא ו' פעם ב"א ת"א שהם י"ד אלפים עוד ת"ו וברום ג"א יהיה כפול זה ג"פ עולה מ"ג אלף עוד רי"ח ובאלו ג"א רום יש ג"כ יתרון ג' חצי אצבעות שהן עולין אצבעות שלמות רביעית וחצי רביעית מן ב"א ות"א שהוא תת"ק ורביעית וחצי רביעית אצבע השלמה על קמ"ג אלף ורי"ח יהיו מ"ד אלף וקי"ח ועוד חצי אצבע פחות חצי רביע אין לדקדק על שבש"ע כתוב חצי אצבע ומ"ש שהאצבעות בגודל זה פשוט דטפח ד' אצבעות הוא בגודל לקמן בהל' מקואות סי' ט"ו:

(מו) מ' סאה. כתב ב"י וז"ל אמרי' בפ' הנושא ובכמה דוכתי במ' סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול וכתב הרשב"ץ בשם א' מהמחברים ששיעור קורטוב משקל דינר ויצא לו ממה שאמרו בבתרא שקורטוב א' משמונה בשמינית שבלוג עכ"ל ולי נראה דקורטוב לאו דוקא אלא אפילו פחות מקורטוב כל שחסרו ארבעים סאה אפילו כל שהוא פסול עכ"ל הב"י ואני מצאתי כדבריו בתוס' פ"ק דר"ה דף י"ג שכתבו וז"ל חסר קורטוב אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את הספינה ומדה הפחות נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טיפה אינו טובל ע"כ וז"ש בשם א' מהמחברים דקורטוב משקל דינר נ"ל שנתכוון בזה להרמב"ם שהוא כתב כן בפ"ה מהל' מקואות ומיהת קשה לי מהירושלמי שכתב רבינו בפ' גיד הנשה סי' ל"ג שהלוג הוא ב' ליטרות והליטרא מאה זוז ע"כ ועוד צריך לי עיון שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהל' מתנות עניים שכתב שהליטרא היא ל"ה דינר ובפ"ק דקדושין דף י"ב קרי ליה לדינר זוזא ועוד ראיתי להרמב"ם פי' המשנה דסוף פאה שכתב דהדינר ו' זוזים וא"כ זוזי לחוד וזוז לחוד ומ"מ קשיא הירושלמי וצ"ע ועיין פ' מי שמתו במ"י סי' ל' וכתב עוד הב"י בשם הרשב"ץ שכתב שצריך שיהא המים במקוה יותר גדולה ושיעור זה שכשיכנס הטובל ויפחתו המים. שישארו במקוה ארבעים סאה כך כתב רבינו יהונתן עכ"ל ופשוט הוא ע"כ:



כאן נדפסו הלכות מקוואות



מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.