גן נעול/כפתור ראשון/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרח ב

עוד טען הריב"ש בס' הנ"ל מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' נחלות) שבפירוש מצריך הרמב"ם לשני עדים כשרים לירד לנחלה ולא סגי בעד אחד וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו ואע"פ שאין משיאין את אשתו על פיהם לכתחלה הרי היורשין היו יורדים לנחלה על פיהם, וכן אם באו עדים שנפל גוב אריות ונמרים וכו', וכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו ואח"כ היו יורדים לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת. אבל לענין אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו אח"כ ונשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם. הרי פירש כאן הרמב"ם ז"ל שעל פי שני עדים כשרים יורדים לנחלה ויורשין ולא סגי בעד אחד ואם כדברי זה המשיב הוא התשב"ץ הנ"ל למה לא סגי בעד אחד שנאמן מן התורה לדבריו דהא עשוי להגלות, ולאחר שהפסיק הריב"ש בדברים אחרים הביא ראיה מבוררת לזה שאין יורדים לנחלה ע"פ עד אחד מדאמרינן כתובות (פרק שני דייני גזירות) וכו'. ולפי ענ"ד איני מבין דבריו שהרי מבואר בקידושין (דף ס"ג ע"ב) איבעיא להו מהו ליסקול על ידו, פירש דאם אב שאמר קדשתי את בתי נאמן לאוסרה על אחרים ואם באו עדים שאחר כך זינתה אם סוקלין ע"י האב שאמר מקודם שקידשה לאיש או לא. רב אמר אין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין. רב אמר אין סוקלין כי הימני' רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימני', רב אסי וכו' ופסק הרמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ג) כרב עי"ש. אלמא אף דהימניה רחמנא לאב לאוסרה על אחרים בכל זאת אינו נאמן לסקול דלמאי דהימניא רחמנא הימניה ולמאי דלא הימניה לא מהימנא, הכי נמי אף שנאמן עד אחד מן התורה להשיאה בכל זאת לענין להוריד לנחלה לא מהימן. וכי תימא לכאורה לפי זה יהיה קשה על רב מהא דאיתא בסוטה (דף ל"א) במשנה אמר עד אחד אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אפילו עבד אפילו שפחה *) הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה והרי מוכח מזה דאף בכל מקום בעינן בממון שני עדים בכל זאת נאמנין להפסידה מכתובתה מחמת כיון דמן התורה ע"א נאמן לטמאותה מפני כך נאמן כאן להפסידה בממון. וכן מוכח בירושלמי שם אמר ליה ר"י והיכן מצינו עד אחד בא"א כלום אלא כשם שעד אחד נאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה מכתובתה וכן פסק הרמב"ם (פרק א' מהלכות סוטה הל' ט"ו) וא"כ לכאורה קשה על רב ממשנה הנ"ל דלמה אינו נאמן האב לסקול ע"י כיון שנאמן לאוסרה כנ"ל. וצריכים אנו לומר דבשלמא גבי סוטה שהעד בא להעיד לפני ב"ד שנטמאת צריכים ב"ד לפסוק בבת אחת שהיא טמאה לבעלה וגם צריכים לפסוק אם הפסידה כתובתה או לא. וזה אין סברה לפסוק שלא הפסידה כתובתה א"כ אמאי היא טמאה לכן נאמן ג"כ להפסידה מכתובתה. אבל באב שאמר קדשתי את בתי בעת שפסקו הב"ד שנאמן לאוסרה על אחרים אינו מוכרח שתזנה אחר כן, וא"כ אם באו עדים אח"כ שזינתה אין מצרפין נאמנות האב לסקול על ידו כיון שהוא עדות אחרת וענין אחר שאינו מוכרח מהעדות הראשונה. וא"כ לפי זה ג"כ אדרבא נתחזקה דברי הריב"ש מכאן, דאם איתא דעד אחד נאמן מן התורה להשיאה, א"כ כיון דבעדות אחת צריכים ב"ד לפסוק שהוא מותרת וגם לענין דין נחלה היאך נעשה, א"כ אין סברה שיאמינו להשיאה ולא יאמינו להוריד האחין לנחלה, אלא וודאי מה שנאמן עד אחד להשיאה הוא רק מדרבנן ומשום עיגונא או משום דדייקא ומינסבא כדברי הריב"ש הנ"ל אך לפי ענ"ד שאין לחלק בסברה הזאת דהא מבואר בתוספות בבא בתרא (דף קכ"ז ע"ב) ד"ה כך על הא דאיתא שם דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וכתבו התוספות ע"ז וז"ל תימא לפי שנאמן לבכר יהא נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה ויש לומר כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור וא"כ עושה לבניו גדולים ממזרים שמאיש אחר הם והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה וחלוצה וכו' עכ"ל. הרי חזינן מדברי התוס' אף שהאב נאמן לומר זה בני בכור אין יכולים לומר שיהא נאמן מחמת זה לומר שהוא בן גרושה וחלוצה, דאל"כ לא קשה קושיות התוס' כלום. א"כ לכאורה צריכים להבין מאי מתרצים התוס' דהיאך למד ר"י שיהא נאמן על בן גרו"ח מחמת שהוא נאמן לומר על בנו קטן שהוא בכור הרי שם מחמת הכרת בכורה של הקטן ממילא אנו יודעים שהגדולים הם ממזרים כיון שהב"ד צריכין לפסוק בב"א שזה הקטן הוא בכור ועל הגדול שהוא ממזר לכן נאמן כמו שהוכחתי אבל לומר שהוא בן גרושה וחלוצה בלא הכרת בכור אמאי יהא נאמן וכדפסק בה"ג בתוס' שם אלא ודאי כיון דבתרי גופא ובתרי עניני הוא אין סברה לומר מחמת שהוא נאמן לומר על גוף ועל ענין זה יהא נאמן על גוף אחר ועל מנין אחר אף שהוא ממילא בעדות אחת אלא סברת ר"י אליבא דהתוס' הוא זה שהאמינו התורה לומר שהוא ממזר ג"כ אינו מחמת הכרת בכורה כיון שהם תרי גופי ותרי ענינא, וזה שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו בכל ענין האמינו הכתוב וכו' לרמז בזה הלשון שגם לומר שהוא ממזר האמינו התורה אף בלא הכרת בכורה, וא"כ מוכח מזה דצריכים לחלק דבתרי גופי ותרי עניניא אף שהוא עדות אחת ונאמן לגוף אחד ולענין אחד, אינו נאמן לגוף אחר ולענין אחר. ע"כ בסוטה נאמן להפסידה מכתובתה ג"כ מחמת שהוא נאמן לטמאותה אף שהוא תרי עניינא בכל זאת נאמן מחמת שהוא גוף אחת ולא קשה על רב מזה בקדושין הנ"ל אף שהוא ג"כ גוף אחת לענין לסקול את בתו אבל לגבי הבועל שבאו עדים להעיד שזנתה עמו בודאי אינו נאמן האב לסקול אותו כי הם תרי גופי ותרי ענינא. ע"כ אינו נאמן ג"כ על בתו אף שהיא גוף אחת מפני שאין להאמינו לגבי בועל שהוא תרי גופי ותרי ענינא. וזה אין לומר שלא נאמינו לגבי בועל ולגבי בתו נאמינו, כיון שהוא ענין אחד אי אפשר לחלק בזה כנ"ל. וא"כ לפי זה דברי התשב"ץ נכונים שנאמן עד אחד מן התורה להשיאה ואפילו הכי אין נאמן להוריד האחין לנחלה כי הם תרי גופא ותרי ענינא, אף דלענין פלגינן דיבורא מבואר בכמה מקומות בש"ס ופוסקים דבתרי גופא לחוד פלגינן דיבורא אף שהוא בחד ענין, נראה לפי ענ"ד דשם אפשר לן לפלוג דיבוריו ולומר שעל איש זה לא העיד כלל משו"ה אין מאמינים אותו לגבי האחר אבל לגבי סוטה לא שייך זה וכן לגבי בכור שאנו מאמינים אותו על בנו הקטן שבנו הוא, א"א לפלוג דיבוריה ולומר שנאמין אותו ע"ז ולא על הגדול שהוא ממזר לכן אין לחלק רק מחמת שהם תרי גופא ותרי ענינא כנ"ל רק דשם אף בלא הכרת בכורה נאמן מן התורה כדברי התוספת דלעיל:

הערות[עריכה]

  • ) בימים הקדמונים.