גן נעול/כפתור ראשון/א

כפתור א מספר גן נעול

פרח א'

תשובה. דגרסינן בספרי פרשת שופטים והובא בספר יראים וגם בדברי האחרונים מוזכר קצת לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין, ת"ל לכל עון ולכל חטאת וכו'. אין לי אלא לעדות איש, עדות אשה מנין, ת"ל לכל עון וכו' בכל חטא אשר יחטא. אם סופינו לרבות אשה מה ת"ל איש, לעון אינו קם, קם הוא באשה להשיאה עכ"ל. לדעתי שע"ז סמכו חכמי התלמוד להאמין ע"א בעדות אשה שמת בעלה:

ומתחלה נחקור מה שאמרו בגמרא בכמה מקומות אין דבר שבערוה פחות משנים, אם דוקא במקום דאתחזק איסורא דערוה בעינן דוקא שנים, אבל במקום שלא אתחזק איסורא ולא היתרא בדבר שבערוה בזה נאמן אף עד אחד. או גם בזה בעינן דוקא שנים. ובתוך הדברים האלו יתבאר הא דע"א נאמן לומר מת בעלה אם הוא אף מן התורה או רק מדרבנן. ואף דעת הרמב"ם בזה. כי נלאו בזה גדולי חקרי לב. זה אומר בכה וזה אומר בכה. הנה הריב"ש בסימן קנ"ה הביא דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' עדות) וז"ל בשני מקומות האמינה התורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מים המרים, ובעגלה ערופה שלא תערוף, כמו שבארנו במקומם. וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה. וסיים הריב"ש הרי שביאר הרב ז"ל שאפילו בעדות מיתה שהוא דבר העשוי להיגלות אינו נאמן מן התורה רק מדבריהם, ולא כמו שהבין המורה והמשיב ההוא. המורה והמשיב הוא התשב"ץ כי כן כתבו האחרונים שנאמן מן התורה לדעת הרמב"ם.

והנה אף שאנכי איני כדאי להכניס ראשי בין הרים הגדולים האלו, בכל זאת אכתוב מה שנראה לדעתי הענין, כי אנכי כותב כן בדרך למוד בעלמא שאנכי איני מבין את דבריו הקדושים. הלא זה מבואר ברמב"ם (ריש הלכות אישות), וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחר משלשה דברים אלו האשה נקנית, בכסף בשטר ובביאה, בביאה ובשטר מן התורה וכסף מדברי סופרים. והלא זה ידוע שבגמרא מבואר בכמה מקומות שקידושי כסף הם מן התורה, בג"ש קיחה קיחה משדה עפרון. ומבואר בכסף משנה שם שהביא מכמה גדולים שלשון הרמב"ם שהדבר שנלמד משלש עשרה מדות יכונה בלשונו מדברי סופרים. ומבואר בכ"מ שם שאף שעיקר מדברי תורה רק שפירושו מדברי סופרים נוכל לכנותו מד"ס, עיין בסנהדרין (דף פ"ח) והביא כמה ראיות לזה. וכן הוא מבואר בלשון הרמב"ם (פרק י"ג מהלכות עדות). אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך אישות יכנם פסולין מדבריהם. הרי מבואר שלשון הרמב"ם מה שלא נכתב בפירוש בתורה יכנם מדבריהם, או מדברי סופרים. א"כ יוכל להיות שגם הרמב"ם סובר שעד אחד נאמן מן התורה לעדות אשה, ואעפ"כ יכנהו בלשון מדבריהם מחמת שלא מפורש בתורה. ועיין בש"ך ח"מ (סימן ל"ג סק"א) ושם תמצא ג"כ מבואר שלשון הרמב"ם הוא כן, ועיי"ש באריכות. ואבאר דברי הספרי הכל על נכון, כי לכאורה קשה דברי הספרי הנ"ל מאין נוציא מיתורא דאיש שעד אחד נאמן להתירא לאשה שתנשא הלא זה מבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) שמאיש ממעט כותי. ואם כתוב בתורה איש שני פעמים מרבה כותי. דגרסינן שם ת"ר איש מה ת"ל איש איש לרבות העכו"ם שמוזהרין על העריות כישראל. וא"כ נוכל לומר דתיבת איש הנכתב אצל לא יקום ע"א באיש המבואר בספרי הנ"ל, היינו לומר שממעט עכו"ם שנאמן עד אחד על עכו"ם על העריות שאסורין לו. כמבואר בסנהדרין בדף הנזכר למעלה. ומיד האדם אפילו בעד אחד. וזה הפסוק נכתב בספר בראשית, לכן חזר ונשנית בספר דברים. והשתא אין אנו צריכים להדוחק שסוף הפסוק לא יקום מרבה אשה, ובתחילתו ימעט אשה, וחריפא סכינא מפסקא לקראי. אבל השתא הפסוק הוא כפשוטו. שמרבה הפסוק אשה ששוה בדינא כמו איש. ותיבת איש הוא ממעט כותי שנאמן עד אחד על העריות שלו, כמו שבארתי, ועיין בנזיר (דף ס"א) ע"ש בכל הסוגיא ובתוספות. אלא וודאי שהפירוש בספרי כך הוא, כי לכאורה קשה מה שמבואר בכמה מקומות בגמרא ואחד מהם בסוטה (דף ב' ע"ב) דיליף הגמרא שם בג"ש דבעינן בערוה שנים, דיליף דבר דבר מממון. ולכאורה קשה למה נצטרך הג"ש דבר דבר מממון הלא נוכל לידע מהקרא דלא יקום ע"א דבדבר שבערוה אינו נאמן ע"א, כמו גבי ממון, דהא בספרי הנ"ל לומד מן הקרא דלכל דבר בעינן שני עדים גם בעדות שצריכה לאשה כמבואר בספרי הנ"ל באריכות. וא"כ למה צריכין הג"ש דבר דבר. וצריכין אנו לומר דבלא הג"ש לא ידעינן דבדבר שבערוה אינו נאמן עד אחד, דהוה אמינא כמו דעד אחד נאמן להתירה להשיאה, כמו כן נאמן לאוסרה על בעלה דמאי שנא הך מהך, וכי תימא דמשום כך נאמן להתירה משום דיש לה חזקה דדייקא ומנסבא ומשום הכי נאמן להתירה, אי אפשר לומר כן, דא"כ למה צריך קרא דנאמן עד אחד להתירה, דהא ג"כ היא בעצמה נאמנת לומר שמת בעלי משום הך חזקה, א"כ כל שכן דנאמן ע"א להתירה ולמה צריך קרא, אלא וודאי דהא דהוצרך קרא משום דקודם דקנסי' רבנן בכל הדברים המוזכר בריש האשה רבה, ולית לה החומר שהחמרת עליה בסופה לא (דייקת) [דייקא] ומנסבא. וקודם שקנסוה רבנן אין האשה נאמנת לומר מת בעלי משום דליכא חזקה. ועד אחד נאמן מגזרת הכתוב, לכן הוה אמינא כי היכי דעד אחד נאמן להתירה, ג"כ נאמן לאוסרה לכן צריכין הג"ש דדבר דבר. וגם לפי טעם המוזכר בגמרא דעד אחד נאמן מחמת דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ג"כ ניחא, דנראה לפענ"ד דאף לפי טעם זה נוכל למילף דדבר שבערוה נאמן עד אחד כי היכי דנאמן להשיאה, דהא מן התורה אם בא ע"א ואמר שנטבע בעלה במים שאין להם סוף מותרת להנשא רק דחכמים אסרוה. דקרא דלא יקום איש הנכתב למעט שנאמן ע"א בעדות אשה להתירה הוא נכתב סתמא. ולקמן אכתוב ראי' מבוררת מזבחים (דף צ"ד ע"א) דאם נכתב קרא סתמא כל אופנים במשמע. ואם כן גם הכא שנכתב בסתמא, משמע שבכל האופנים נאמן ע"א לומר שמת בעלה. ואף אם אמר שנטבע במים שאין להם סוף, ובמים שאין להם סוף לא שייך מלתא דעבידא לאיגלויי מחמת שיש מיעוט שעולים מן המים, וא"כ לא הוי מלתא דעבידא לאיגלויי משום דהעד יוכל לומר שבאמת נטבע, אך הוא עלה מן המים. וסברה הזאת שאין שייך במים שאין להם סוף מלתא דעבידא לאיגלוי' שמעתי מגאוני זמנינו ונכון הוא. ואין לומר שגם בזה עבידא לאיגלוי, שלגבי האיש שאמר עליו שנטבע הוא יודע אם נטבע אם לאו, ולגבי' הוה מילתא עבידא לאיגלוי' ולא משקרי אינשי. ודמיא להא דאיתא בבכורות (דף לה עמוד א) נאמן הכהן לומר בכור נתן לי ישראל במומו, מ"ט כל מלתא דעבידא לאיגלוי' לא משקרי אינשי וכו' אלמא דאמרינן מלתא דעבידא לאיגלוי' אף לגבי אחד אם עביד לאיגלוי שאמר שקר לא מחשדינן לי' שישקר ונאמן על דבריו. אך לפי מה שכתב הש"ך בחו"מ (סימן ל' ס"ק י"ג) בשני עדים המכחישין זה את זה דדבר שיכול להתברר אם אומר אמת נאמן להכחיש את עד השני. וכתב דדוקא לגבי איסורין שנאמן עד אחד הוא דנאמן ע"א נגד השני המכחישו משום שיכול לברר דבריו. אבל בדיני ממונות *) שצריכין שני עדים שם אינו נאמן אחד מטעם שיכול לברר. וא"כ לפי זה הכי נמי גבי בכור שנאמן אחד לומר שנולד המום בבית ישראל, שם ג"כ נאמן הכהן כנ"ל מטעם דעבידא לאיגלוי' אם נתן לו במומו אם לאו אף שלא עביד לאיגלוי' כ"כ רק ע"י בעל הבכור לבדו אעפ"כ הוא נאמן מחמת שעד אחד נאמן בזה. אבל בדבר שבערוה שצריכים שני עדים בוודאי לא מהני מילתא דעבידא לאיגלוי' כזה, שבכל דוכתא המוזכר בגמרא דנאמנים מחמת דמלתא דעבידא לאיגלוי' לא משקרי, אף דבלא זה היו צריכים שני עדים, כגון גבי קידוש החודש בר"ה (דף כ"ב) ד"ה אמר רב כהנא וכו', וביבמות ל"ט ד"ה והלכתא וכו' התם דאם ישקרו יהיה גלוי לכל ששקר העיד רק לגבי איש הנטבע, לא מהמנינן ליה כתרי. שניתי דקיל"ן ג"כ בעדות אשה שאם בא ע"א שמת, ולאחר שפסקו ב"ד שמותרת להנשא, בא עד אחר ואומר שלא מת, הדין שנאמן עד הראשון דהרי הוא כשני עדים, כדקייל"ן גבי עדות סוטה, וגבי עדות עגלה ערופה ששם האמינה תורה עד אחד. אבל אם בא בבת אחת בזה לא אמרינן דמיהמן בעדות אשה, כמו דאינו נאמן גבי עדות סוטה וגבי עדות עגלה ערופה, עיין בסוטה (דף ל"א ע"ב ודף מ"ז ע"ב), לפ"ז לא נוכל לומר דהטעם דהאמינו ע"א בעדות אשה, משום דמילתא דעבידא לאיגלוי לא משקרו אינשי. דלמה לא יהיו נאמן אם באו בבת אחת, כמו אם באו בזה אחר זה, דהא הטעם דנאמן בזא"ז משום מילתא דעבידא לגלוי' וכו', דהעד שאומר שמת עבידא לאיגלוי, אם שקר העיד דאולי יבוא, אבל העד שאומר שלא מת, אף אם לא יבוא לא יתגלה ששקר העיד, דאולי מחמת איזה סיבה לא בא. זה הטעם שייך ג"כ בבאו בבת אחת. ואדרבה מחמת זה הטעם הי' לנו להאמינו אם באו בבת אחת יותר מאם באו בזה אחר זה, דהכא יש עד אחד שמכחישו, ולא חציף אינש להכחיש את העד במה שיהיה גלוי לכל אח"כ ששקר העיד. ומשא"כ גבי עדות סוטה וגבי עגלה ערופה הנ"ל ששם נאמן ע"א מחמת גזרת הכתוב, לכן אין נאמן כשהעדים מכחישין זא"ז, רק אם באו זה אחר זה. כיון שהאמינו הב"ד קודם את הראשון הוי ליה כשנים, ואין יכול ע"א להכחישו. משא"כ כשבאו בב"א מאי חזית להאמין עד אחד יותר מן השני, וגם כיון שמכחישין זא"ז הוי כמאן לליתא לעדים כלל, עיין בש"ך ח"מ (ספ"ז ס"ק ט"ו) ובקצה"ח שם. לכן אין נאמן ע"א יותר מן השני. וכ"ת הא גבי סוטה יש טעם מה שמהימן ע"א כדאיתא בסוטה (דף ג' ע"א) תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה וכו'. ולפענ"ד דזה אין עיקר טעמו דהא כתב רש"י בדף זה שם בע"ב בד"ה שהיה בדין, וכן שם (בדף ל"א ע"א) בד"ה שהיה בדין, וכן בר"ע ברטנורה שם בפ"ו בריש משנה ג' דעד אחד נאמן גבי סוטה רק מגזרת הכתוב עיי"ש שכן כתבו בהדיא. וכן כתב הרשב"א בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (בסי' קל"ג) וז"ל, אפילו עד טומאה לאחר סתירה חידוש הוא עכ"ל, וכן מוכח מהגמרא שם (בדף ב' ע"ב) אליבא דר"י דתיבת בה, בא למעט קינוי וסתירה ואם נאמר דהטעם דעד אחד נאמן אם אמר שנטמאת מפני שרגלים לדבר, למה צריך המיעוט דבקינוי וסתירה אין נאמן עד אחד הא בלאו הכי ידעינן דאינו נאמן, משום דגבי קינוי וסתירה ליכא טעם דרגלים לדבר. וכן מוכח מר"א דס"ל שם דמשקה עפ"י ע"א אף דשם ליכא רגלים לדבר, ויש להאריך בזה שם ודו"ק כי קצרתי. לכן נלפענ"ד כיון דהוכחתי מהגמרא דע"א נאמן גבי סוטה רק מצד גזרת הכתוב, וכן כתב רש"י בשני מקומות, וכן הרע"ב, וכן בתשובת הרשב"א הנ"ל, והבאתי לעיל דמה שאמר רבי ישמעאל דהטעם הוא דנאמן ע"א משום דרגלים לדבר אינו עיקר הטעם הוא, אלא דנאמן מצד גזרת הכתוב, ואמר זה הטעם לסניף בעלמא, וכיוצא בזה כתבו התוספות בכמה מקומות דידע הש"ס שאין זה עיקר הטעם שמפורש במשנה, ועיין בסוכה (דף כ"ד ע"א) ד"ה ור"י וכו'. לפ"ז לא נוכל לומר דהטעם דנאמן ע"א שאמר שמת משום מילתא לעבידא לאיגלוי וכו' דא"כ יהיו נאמנים אף אם באו בבת אחת לפי הטעם דמילתא דעבידא לאיגלוי וכו' כמש"כ לעיל. אך בירושלמי (סוטה פ' ששי ה"ד), שמעון ב"ר בא בשם ר"י כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין, ופירשו התוס' (בדף ל"א ע"ב) בד"ה הא דמש"ה אף אם עד אחד מכחישו נאמן העד שאומר שנטמאת גבי סוטה, מפני שרגלים לדבר. אבל גבי עגלה ערופה דלא מהימן העד שיודע מי הכהו רק מחמת גזירת הכתוב, משום הכי אם עד אחד מכחישו הי' עורפין דמאי חזית להאמין להעד אחד יותר מן השני. ולפי זה לא נוכל לומר לדידי' כדכתבנו לעיל להטעם דרגלים לדבר הוי רק סניף בעלמא, ומיקר הטעם מחמת גזירת הכתוב לא היתה שותה, ולהירושלמי יש לומר שאינו מחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה. וניהדר לדידן דע"א נאמן בעדות אשה לומר שמת מדאורייתא עיקר הטעם הוא מצד גזרת הכתוב, ומה שמוזכר בגמרא הטעם משום דאשה דייקא וכו', או משום מילתא דעבידא לגלויי משום הכי נאמן ע"א הוא רק דבלא טעמים הנ"ל היה לנו להחמיר מדרבנן שלא יהיה נאמן ע"א כמו שהחמירו חכמים במים שאין להם סוף, אף דמן התורה מותרת, משום חומרא דערוה החמירו רבנן, לכן הוצרך הגמרא לומר טעמים הנ"ל, שמפני זה לא החמירו רבנן דלא יהיה נאמן, אבל עיקר הטעם הוא דנאמן משום גזירת הכתוב לפי דעת הספרי הנ"ל, כיון דהקרא נכתב בסתמא כמש"כ לעיל. לכן הוי אמינא כמו דאחד נאמן להתירה אף שהוא דבר שבערוה, כך הדין בכל דבר שבערוה לא בעינן שני עדים, וקרא דלא יקום לא מרבה מילי דערוה כלל. לכן צריכין הג"ש דדבר דבר דבעינן שני עדים בדבר שבערוה וע"א אינו נאמן: [ובזה מיושב קושית התוס' (בסוטה דף ג' ע"ב) ד"ה נאמר ודו"ק] ולפ"ז אתי שפיר דברי הספרי דלא נוכל לומר דתיבת איש ממעט כותי אבל להתיר אשה לבעלה אינו נאמן עד אחד, א"כ יהי׳ קשה למה צריכין הג"ש כדבארנו. וא"כ יוכל להיוח שפיר דע"א נאמן לעדות בעלה מן התורה לדעת הרמב"ם, ומה שמכנה הרמב"ם בלשון דבריהם מפני שהוא אתיא מדרשה יכנה הרמב"ם בלשון מדבריהם:

הערות

*) פה מצאנו מקום להעיר את המעיין בספר הזה כי כל מקום שזכרנו בספרנו בית דין לענין דיני ממונות אין לו שייכות לזמן הזה, כי אין ב"ד סמוכים בזה"ז ואין כחם יפה לא לענין קנסות וחבלות ודיני ממונות ודיני נפשות וכפיות וכדומה כמבואר בחשן המשפט סי' א' וכן עמא דבר. ואנכי נגעתי לפעמים בפלפולי בדברים כאלו לא להלכה ולא למעשה אלא ע"ד מאמר רז"ל בית המנוגע וכו' אלא דרוש וקבל שכר.