גולת כלב/ב
|
< הקודם · הבא > |
ביורה דעה סימן נ"ז סעיף כ"א כתב הרמ"א היכא דאיכא ספק טרפות ויש מכשירין דמותר למכור לנכרי ואע"ג דקי"ל לאסור, ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל הואיל ויש מכשירין הטריפות ההוא. וכתב עליו הש"ך אשר מקור דין זה נובע מתרומת הדשן סימן קע"ח שכתב כן על מעשה בדוב שקפץ על השור ואסר באכילה מטעם ספק דרוסה ומסיק אך למכור לנכרי נראה דשרי אע"ג דבפרק כל שעה (פסחים מ:) בההיא ארבא דטבע בחושתא אסר רבא לזבוני לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל, הכא לא גזרינן דאיכא תרי שמא, אחד שמא לא ימכרנו לישראל ב' את"ל ימכרנו לישראל שמא קי"ל כהאשר"י דפסק דדוב אין לו דרוסה בבהמה גסה עכ"ל התרומת הדשן, משמע מיניה דספק פלוגתא דרבוותא מכניסין אותו בספק ומותר לעשות בידים בכך ס"ס, ע"כ פסק הרמ"א גם כן דמותר למכור לנכרי דאיכא עוד ספק שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו לישראל שמא הלכה כהמכשירין. ומסיק הש"ך דאין להקל בזה אלא בדרוסה דבלאו הכי יש הרבה צדדים להתיר, וכמו שכתב התרומת הדשן בעצמו דדוב הוא בן תרבות ואין לו דרוסה, אבל בטרפות אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדים בלאו הכי להתיר אין מכניסין הספק פלוגתא בתור ספק שני אחרי דקיי"ל לאסור, כן הוא מסקנת הש"ך.
אך על הש"ך צע"ג, הלא יש להביא ראיה מהגמרא בב"מ דף מ"ד ע"ב גבי פלוגתא דדהבא או פירא הוה או טבעא הוה דקאמר הגמ' אף ר"ח סבר דהבא טבעא הוה, דרב אוזי דינרי מברתא דר"ח לסוף אייקיר דינרי, אתא לקמי דר"ח, א"ל זיל שלים לה טבין ותקילין, אי אמרת בשלמא טבעא הוה שפיר, אלא אי אמרת פירא הוה הוי ליה סאה בסאה ואסור, ודחו רב דינרי הוה ליה וכיון דהוה ליה נעשה כאומר הלווני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמותר. והקשו התוספות (ד"ה נעשה) למה לו לרב לשאול מר' חייא הלא משנה מפורשת הוא באיזה נשך (לקמן שם עה.) דמותר, ותרצו דהכי קבעיא מיניה שמא הלכה כהלל דאסור אף בזה. ולשיטת התוספות לכאורה יקשה מדוע לא שאל בתחילת ההלוואה דילמא הלכה כב"ה דאסור אף בעד שיבא בני ועיקר האיסור הוא בתחילת ההלוואה? אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר אשר בתחילת ההלואה חשיב רב לס"ס דשמא לא יתייקר ולא יבא לכלל רבית, ואף אם יתייקר שמא אין הלכה כהלל דאסור אף בהוה ליה דינרי, אבל אחר כך כאשר נתייקר לא נשאר כי אם ספק אחד הלכה כמי אולי הלכה כהלל והוי ליה סאה בסאה, ע"כ בא לשאול עכשיו מר"ח הלכה כמי. אם כן רואים מזה דכל ספק פלוגתא דרבוותא מכניסין אותו בכל מקום בתור ספק ספיקא, ע"כ צע"ג על הש"ך.
אך על זה תירץ לי הרב הגאון מק"ק טעלז נ"י דהך דריבית לית בהו ספק ספיקא רק ספק אחד דהך ספק אם יתייקר לא מצטרף לעשות שני ספיקות דתחילת התקנה הי' ע"י כך ועכשיו נעשה כודאי ולא נשאר רק ספק אחד אם הלכה כהילל או לאו אלא כחכמים.
ואין להקשות אם כן כל שכן דנשאר קושיא ראשונה מדוע לא בא רב לשאול מתחלת ההלואה כיון דאין בו אלא ספק אחד, זאת נוכל לומר דהלא הוא רק ריבית דרבנן דכל סאה בסאה הוא ריבית דרבנן ובריבית דרבנן אין האיסור על הלוה רק על המלה ע"כ לא בא לשאול מתחילה, הגם שיש ענין איסור לפני עור לא תתן מכשול, אך הכא הואיל דלא הוה רק ספק לפני עור דשמא הלכה כרבנן והוה ספק דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא, ע"כ לא שאל מתחילה, אבל בסוף כשהוצרך לשלם אז בא לשאול שלא יעבור על לפני עור, זאת נראה לפיענ"ד: