ברכת שמואל/פרשת תולדות
|
< הקודם · הבא > |
פרשת תולדות[עריכה]
במדרש רבה (ב"ר סג, א): ואלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה, יט). זש"ה גיל יגיל אבי צדיק וגו' (משלי כג, כד). גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, ויהי בימי אחז (ישעיה ז, א). אמר רבי הושעיא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ווי שמלך אחז שהוא רשע, אמר להם בן יותם הוא ואביו צדיק ואיני יכול לפשוט את ידי בו וכו',
גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, הה"ד ואלה תולדות יצחק בן אברהם (שם) עכ"ל.
המדרש הזה תמוה בעיני מאוד, דלמה דרשו רז"ל שאלת המלאכים כאן דווקא על מלוכת אחז ולא בשום מקום, גם תשובת הקב"ה הוא אינו מובן, וכי הם לא ידעו שהוא בן יותם. והאחרון הכביד במה שסיים גילה אחר גילה וכו' הה"ד ואלה תולדות יצחק בן אברהם. לכאורה במאי שסיים פתח וכפל למה לי. ואגב זה חל עלינו לבאר דברי רש"י וז"ל: מ"ש ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה. דמה כוונת רש"י בזה, אמנם לדעתינו הוא מובן הכל במאמר א' ובכוונה א'. ויתיישב ג"כ מתוך דברינו מה שנתקשו בו כל המפרשים הראשונים ואחרונים על כפל לשון ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. דוודאי אם אמר יצחק בן אברהם בוודאי ידענו דאברהם הוליד את יצחק דאם לא כן דשמא מאבימלך נולד לא הוי לי' למימר מתחילה יצחק בן אברהם. וכל אחד לדרכו פנה ואינהו בדידהו ואנן בדידן, רק נקדים גמרא פרק לא יחפור (ב"ב טז:) שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב ואלו הן: אברהם יצחק יעקב דכתיב גבייהו בכל מכל כל. והנה ידוע לכל שיעקב ועשו חלקו העולמות בבטן אמם, כמבואר במ"ר יעקב נטל העוה"ב ועשו העוה"ז. וא"כ לפ"ז הי' ליעקב ג"כ עוה"ז מדכתיב גבי' כל. ואיתא בגמרא דברכות (ז.) מפני מה יש צדיק וטוב לו, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ומשני צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, וצדיק ורע לו צדיק בן רשע, רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו רשע בן רשע. ועוד תירץ בגמרא הא בצדיק גמור הוא טוב לו, וצדיק שאינו גמור הוא רע לו, רשע גמור רע לו, רשע שאינו גמור הוא טוב לו. (עיין לעיל פ' נח ופ' לך לך מ"ש בענין זה ותמצא נחת), וא"כ לפ"ז כוונת רש"י הוא מובן, והוא דקשי' לי' קושיית המפרשים דכפל לשון למה לי וכנ"ל, ולכן בא רש"י ז"ל לתרץ הקושי' בקיצור בדקדוק נכון והכי קאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם, מאן נינהו יעקב ועשו האמורים בפרשה, ואלו השנים מצינו שהי' להם עוה"ז והי' טוב להם, וא"כ קשה לתירוץ השני שבגמרא למה לעשו טוב לו הא הוא רשע גמור, בשלמא ליעקב שפיר הוי טוב לו דהוי צדיק גמור אכן לעשו הרשע למה טוב לו. אלא ע"כ אמרינן כתירוץ הראשון דאף אם הוא רשע רק שהוא בן צדיק אז טוב לו, וא"כ גבי עשו נמי אמרינן דשפיר הוי טוב לו וא"כ התירוץ הראשון הוא עיקר, ומוכרח זה מהתולדות של יצחק שהן יעקב ועשו, א"כ השתא שפיר מוכח דאברהם הוליד את יצחק, דאם מאבימלך הוי נתעברה שרה ואזי יוקשה על יצחק למה הי' טוב לו כיון דהוה אמינא דהי' בן אבימלך וא"כ הוי צדיק בן רשע וא"כ הוי לי' להיות רע לו, אלא ע"כ דאברהם הוליד את יצחק וא"כ הוי צדיק בן צדיק ואז הוי טוב לו, לזה אמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כלומר מכח אלה תולדות יצחק מוכח שאברהם הוליד את יצחק וכמש"ל. וא"כ המדרש הנ"ל יבא ג"כ על מכונו והוא דבעל המדרש רצה להוכיח דעל כרחך התירוץ הא' הוא אמת דצדיק וטוב לו הוא צדיק בן צדיק דווקא, ולכן פתח גיל יגיל אבי צדיק וגו'. וקשי' ליה למה נקט הכתוב כפל לשון גי"ל יגי"ל, אלא ע"כ הכתוב בא להורות שתי גילות, כשהצדיק בן צדיק נולד גילה א' על האב וגילה השני' על הבן, ולכן אמר גילה אחר גילה בזמן שצדיק בן צדיק נולד, ואז ע"כ טוב לו לכל הדיעות, וא"כ המלאכים אמרו ווי שמלך אחז. דלמה טוב לו הלא רשע גמור הוא וגם אינו צדיק בן צדיק וא"כ למה טוב לו, וא"ל הקב"ה בן יותם הוא ואביו היה צדיק גמור וא"כ אף אם הוא רשע גמור מאחר שאביו הוא צדיק וא"כ הוא רשע בן צדיק מ"מ הוא טוב לו, וכתירוץ הראשון שבגמרא הנ"ל, אך קשה מאן יימר דהתירוץ הראשון הוא עיקר שמא התירוץ השני הוא עיקר וא"כ אף שאביו היה צדיק גמור מאחר שאחז היה רשע גמור הדין נותן שיהיה רע לו, וא"כ ווי שמלך אחז. ולכן מסיים המדרש גילה אחר גילה בזמן שהצדיק בן צדיק נולד. ובא להוכיח דע"כ התירוץ הראשון הוא עיקר, דצדיק וטוב לו הוא צדיק בן צדיק וכן רשע וטוב לו הוא רשע בן צדיק, הה"ד ואלה תולדות יצחק בן אברהם. שהן יעקב ועשו האמורים בפרשה. ויעקב הי' צדיק גמור ועשו הי' רשע גמור ושניהם הי' טוב להם. וקשה קושי' המלאכים למה הי' לרשע גמור טוב לו, אלא ע"כ משום דהוא רשע בן צדיק, וא"כ מוכח דתירוץ הראשון הוא עיקר וא"כ נעוץ סופו בתחלתו, והוא נכון. וא"כ ע"כ צדיק וטוב לו הוא צדיק בן צדיק ורשע וטוב לו ג"כ רשע בן צדיק ודו"ק:
במדרש רבה (ב"ר סג, ו) ותלך (רבקה) לדרוש את ה' (בראשית כה, כב). וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים והלא לא הלכה אלא למדרשו של עבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כאלו מקביל פני השכינה עכ"ל. והוא צריך ביאור. אמנם נ"ל ע"פ מ"ש בגמרא סוף ברכות (סד.) אמר רבי לוי היוצא מבית הכנסת לבית המדרש [ועוסק בתורה] זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון ({תהלים פד, ח). והנה הוקשה לבעל המדרש על מה שכתוב ותלך לדרוש את ה'. כלומר שהכתוב בא להורות לנו שרבקה הלכה מחיל אל חיל וכאלו קבלה פני שכינה, וכי היכא היתה יכולה לקיים את זה וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו שם, והא באותו הפעם לא היה אלא בית מדרשו של עבר לחוד, וא"כ איך נוכל לומר שקיימה ילכו מחיל אל חיל, ולכן מתרץ המדרש ללמדך שכל מי שהוא מקבל פני זקן כאלו מקבל פני השכינה. ובאמת לא הלכה רבקה מחיל אל חיל אלא ותלך לדרוש את ה'. כמו שדרשו רז"ל (נז.) את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג). לרבות תלמידי חכמים. א"ת דייקא, ולפ"ז שפיר אמר המדרש: ללמדך שכל מי שמקביל פני זקן כאלו הוא מקביל פני השכינה וק"ל:
מדרש רבה: הנה אנכי הולך וגו' ולמה זה לי בכורה. מלמד שכפר עשו בתחיית המתים. והוא תמוה היכא נרמז בתיבת זה לי בכורה תחיית המתים. אמנם צ"ל דאיתא במדרש (ב"ר סג, יג) ריש לקיש אמר: עשו כפר בעיקר וחירף וגידף, שנאמר ולמה זה לי בכורה. מלמד שכפר בזה אלי. ואיתא בגמרא (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא חוץ מהאומר אין תחיית המתים מן התורה, ותחיית המתים יליף לה (שם צ:) מדכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר יח, כח). וכי אהרן הכהן לעולם קיים שישראל נותנין לו תרומה, אלא מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואיתא בפרקי דר' אליעזר (פרק מב) דאותן הילדים שהושלכו ליאור במצרים היה המים פולטתן למדבר, והקב"ה מזמן להם ב' סלעים אחד של דבש ואחד שמן וכו', והחיין והם הכירו את הקב"ה על הים ואמרו שירה זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב). ואפשר שזהו כוונת הגמרא שם בפרק חלק (סנהדרין צא:) אז שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה. ולכאורה קשה אעיקרא דדינא, דלמה באמת שרו בלשון עתיד ישיר, ומנלן להו לרמוז תחיית המתים. אמנם לפי מה שאמרנו א"ש, שהרי אותן התינוקות שהחיין הקב"ה במדבר הם שרו זה אלי, ולכך אמרו שירה ישיר בלשון עתיד ורמזו על תחיית המתים, וא"כ שפיר הראו הילדים רמז לתחיית המתים מן התורה. ולכן אמר יעקב לעשו כיון שחלק לעוה"ב הוא שלי לפי החלוקה שחלקנו בבטן אמנו וא"כ מכרה גם כיום את בכורתך לי, העבודה והכהונה וכמ"ש לקמן, והשיב עשו מאחר שאני הולך למות וכופר אני בעוה"ב ובזה אלי, א"כ גם הכהונה והעבודה למה לי, כי לאהרן יש תועלת בכהונה לזמן תחיית המתים אבל לי אין לי חלק בעוה"ב, וא"כ גם כהונה ועבודה למה לי, ולמה זה לי בכורה, וא"כ שפיר דייק המדרש מלמד שכפר בתחיית המתים וק"ל:
ובדרך אחרת נוכל לפרש ע"פ מ"ר פ' זו (ב"ר סג, יג) ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא). א"ל יעקב לעשו זבין לי חד יומא מן דילך (פי' שלא תשלוט עלי ביום א' מהימים שאתה תהיה שולט בעוה"ז, והכי פירושו מכרה כיום את בכורתך, מכור לי יום א' שררותך), וצ"ע מה יתן ומה יוסיף לתועלת יום א'. והרב יפה תואר כתב או שהוא יפחד לעמוד נגד יעקב לגמרי בשום יום שמא אותו היום יהיה זוכה ביומו הקנוי עכ"ל. והנה לפירוש הרב יפ"ת הנ"ל לא היה דעת יעקב לקנות הבכורה מעשו שיקח פי שנים אלא דעתו הי' ליקח ממנו החשיבות, שיהיה בית מנוס לישראל בגלות אצל עשו אבל חלק בכורה פי שנים במקומה היא עומדת אצל עשו. ואיתא במ"ר פ' בא (שמו"ר טו, כז) ד"א למה נקראו ישראל בני בכורי, לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים (דברים כא, יז), כך ישראל יורשים פי שנים, שני עולמות עוה"ז ועוה"ב. וכתב שם הרב יפ"ת אעפ"י שאנו בעוה"ז סכופים ודחופים ועוה"ז ניתן לעשו, מ"מ קאמר יורשים עוה"ז על עולם המשיח שהוא דומה לעוה"ז, ועוה"ב דקאמר היינו תחיית המתים (או עולם הנשמות). ואעפ"י שלפעמים עולם המשיח נקרא ג"כ עוה"ב בדברי רז"ל, מ"מ הכא לגבי עולם התחיה עוה"ז קרי ליה ע"ש. וזהו מבואר שהסכים הקב"ה על קניית הבכורה כמ"ש בני בכורי ישראל. וכמ"ש במ"ר פ' זו. א"כ יש שני פירושים מה שקנה יעקב מן עשו הבכורה: [א'] שיקח פי שנים, דהיינו עוה"ז של משיח ותחיית המתים יהיה ליעקב וחלק פשיטות לעשו דהיינו העוה"ז הגשמי. או י"ל [ב'] דלעשו באמת פי שנים ולא קנה יעקב ממנו אלא החשיבות יום א' בשנה, וכוונתו היה שיהיה בית מנוס לישראל בגלותם. ולכל הפירושים על כל פנים עוה"ז של עכשיו הוא שייך לעשו, דבממה נפשך אם פירוש קניית הבכורה של יעקב היא שקנה ממנו שהוא יקח פי שנים, דהיינו ימות המשיח ותחיית המתי' א"כ ע"כ העוה"ז לעשו. גם לפירוש הראשון דקנה יעקב מן עשו החשיבות יום א' בוודאי ג"כ לעשו העה"ז הגשמי, ודי להם שיהיה בית מנוס לישראל בגלותם אצלו, וא"כ ממה נפשך עכ"פ העוה"ז לעשו, אבל לתפוש שניהם כאחד דהיינו עוה"ז הגשמי והבכורה ליעקב הם תרתי דסתרי אהדדי אצל יעקב, דלכל הדיעות העוה"ז הוא שייך לעשו, וא"כ לפי זה יומתק הכתוב היטב, דאחר שראה עשו שיעקב לקח את הברכות מטל השמים ומשמני הארץ והם ברכות הגשמיי' בעוה"ז, אמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי (בראשית כז, לו). ברכת"י דייקא שהיא עוה"ז, דממה נפשך אחת היא שלא כדין, דאם לא היה קונה ממני הבכורה אז אמרתי בדעתי שהוא יקח חלק הפשוט שהוא עוה"ז הגשמי ואני אקח חלק בכורה פי שנים, ימות המשיח ותחיית המתים, משא"כ השתא שקנה הוא ממני הבכורה, א"כ ע"כ עולם הגשמי הוא שייך לי שהוא עוה"ז, דממ"נ אי יתפוש בידו הפירוש שקנה ממני שהוא יקח פי שנים כדין הבכור, דהיינו ימי המשיח ותחיית המתים, א"כ עכ"פ חלק של פשוט הוא שלי דהיינו עולם הגשמי, וא"כ בעוה"ז שייכים לי הברכות מטל השמים ומשמני הארץ ושארי ברכות הגשמיים. ואם ירצה לתפוש הפירוש שלא קנה ממני פי שנים אלא החשיבות יום א' לבד, א"כ די לו שיהי' להם בגלות בית מנוס, ואדרבה לפירוש זה שייכי' לי החלק פי שנים, משא"כ יעקב רוצה לאחוז החבל בתרין ראשין, וזהו תרתי דסתרי אהדדי וכנ"ל. וא"כ לפירוש דקנה יעקב ממנו שהוא יקח פי שנים שהוא ימות המשיח ותחיית המתים, א"כ באותו פירוש בוודאי כפר עשו בתחיית המתים, דאל"כ לא הוי ליה למכור בכורה של פי שנים, ולפ"ז יובן המ"ר (ב"ר סג, יד) ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד). מאי ביזה עמה, ביזה תחיית המתים. ולכאורה קשה מנ"ל זה לרז"ל לדרוש כן. אמנם לדרכינו א"ש דלאותו הפי' שמכר פי שנים, שיקח יעקב פי שנים ימות המשיח ותחיית המתים, הלא אם היה עשו רוצה היה בידו לדחות ליעקב מעולם התחייה והוא יקח לעצמו פי שנים, אלא ע"כ מוכח דכפר בתחיית המתים, ולז"א הנה אנכי הולך למות. ר"ל אין אני מודה בתחיית המתים ולמה זה לי בכורה. ועפ"ז יבואר המ"ר פ' וישב (ב"ר פד ג) ביקש יעקב לישב בשלוה, ובא השטן ומקטרג ואמר לא דיין לצדיקי' שהם מתוקני' לעוה"ב אלא שהם מבקשין לישב בשלוה בעוה"ז, תדע שהוא כן יעקב ע"י שביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף עכל"ה. והוא תמוה (עיי' מ"ש בפ' וישב ותמצא נחת), ולפי מ"ש א"ש, והוא דהשטן בא ומקטרג דעוה"ז עכ"פ הוא שייך לעשו ולא לבני יעקב, דמה שקנה יעקב הבכורה מעשו היה באופן שיקח יעקב פי שנים, ימות המשיח ועוה"ב שהיא תחיית המתים, ולכן אמר לא דיין לצדיקי' שהם מתוקנים לעוה"ב שיהיו להם פי שנים, אלא שהם מבקשין ג"כ לישב בשלוה בעוה"ז. והוקשה לבעל המדרש דמאן יימר שיעקב קנה הבכורה מעשו והפירוש הוא שיקח פי שנים, תאמר הפירוש הוא שקנה יעקב ממנו רק החשיבות, וא"כ בדין הם מבקשים העוה"ז, דבכל יום ויום אומרים לעשו שמא זהו היום הוא שקנה יעקב אבינו ממך שיהיה לו גם בעוה"ז הממשלה והשררה, וכמ"ש הבעל יפה תואר הנ"ל שעפ"ז יש לישראל תקומה בעת גלותם. לכו בא בעל המדרש דע"כ זה הפירוש אינו אמת, וקניית הבכורה הוא דווקא שיטול יעקב פי שנים עוה"ב וימי המשיח, משא"כ בעוה"ז שאינן יושבין הצדיקי' בשלוה ויש רשות ביד עשו להצר להם לישראל, ואמר תדע שהוא כן שהרי יעקב אבינו ביקש לישב בשלוה, וא"כ למה קפץ עליו רוגזו של יוסף וע"י זה נולדו כל הרעות והגלות, וא"כ אם הפירוש הוא שקנה יעקב הבכורה מעשו שיהיו לו החשיבות ג"כ בעוה"ז וא"כ כדין ביקש יעקב לישב בשלוה, וא"כ למה הקרה ה' לפניו שטנו של יוסף, אלא ע"כ מוכח דהפירוש הוא שקנה יעקב מעשו הבכורה פי שנים, תחיית המתים ועוה"ב, משא"כ בעוה"ז אין לו שום חלק ונחלה בממשלת עשו ורשאי עשו להיות ראש ומיצר לישראל, ולכן שלא כדין ביקש יעקב לישב בשלוה וע"כ נזדווג לו שטנו של יוסף שקנאו בו אחיו, דעכשיו שלא כדין נתן הבכורה של פי שנים ליוסף, דאיתא במדרש תנחומא פ' וישב. אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב). והלא ראובן היה הבכור, אלא ובחללו יצועי אביו נטלה הבכורה מראובן ונתנה ליוסף (דה"א ה, א), ולא ליוחסין רק שיטול פי שנים, ואותה הבכורה שקנה יעקב מעשו נתן ליוסף, כמאמר הכתוב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מח, כב) זו הבכורה. ועיי' בפי' רש"י ובמ"ר. א"כ משמע דאותו הבכורה שקנה מעשו דהיינו חלק פי שנים נתן ליוסף ג"כ. אמנם אם יעקב בעצמו אין לו פי שנים רק שקנה החשיבות מעשו, א"כ איך נוכל לומר שנתן יעקב פי שנים וזיכהו בחלק בכורה שקנה מעשו ושיוסף יקח פי שנים, אם יעקב בעצמו לא קנה מאין הי' לו ליתן פי שנים ליוסף, אלא ע"כ שקנה יעקב חלק בכורה פי שנים מעשו. וא"כ מדוקדק היטב המדרש, תדע שכן הוא דע"כ הפירוש האמיתי הוא שקנה יעקב מן עשו חלק בכורה פי שנים, וע"כ שלא כדין מבקשים הצדיקי' לישב בשלוה, דהרי יעקב ביקש ג"כ לישב בשלוה בעוה"ז, ורצה לתפוס הפירוש שקנה החשיבות מן עשו, ואז נזדווג לו שטנו של יוסף שמכרוהו אחיו ומכח זה הי' הגלות כידוע. וא"כ לפ"ז שלא כדין עשה יעקב במה שביקש לישב בשלוה כי באמת חלק בכורה ממש הי' קונה פי שנים וכנ"ל ודו"ק:
ועפ"ז יבואר לנו מ"ר פ' זו: שאל הגמון א' את ר' יהושע מי תופס המלכות אחרינו, הביא נייר חלק וכתב לו וידו אוחזת בעקב עשו. והוא תמוה. והנלע"ד דיעקב היה ראוי לקרוא בשם עקב בלא יו"ד, ועשו היה ראוי לקרוא לו עשוי ביו"ד, אכן וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר בסוף התיבה של עשוי, ונטל יעקב היו"ד שהיא מורה על העוה"ב ותחיית המתים, והם חלקו העולמות בבטן אמם, ויעקב נטל העוה"ב שהוא עולם התחייה שנברא ביו"ד, כי בי"ה ה' צור עולמים. ועשו נטל העוה"ז כמ"ש בס' האמונה והבטחון להרמב"ן ז"ל ע"ש. ולפ"ז נ"ל דזה הטעם דשרו ישראל אז ישיר. שר לא נאמר אלא ישיר. דרשו רז"ל מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה ר"ל דבאות יו"ד דהי' מוסיף על תיבת שר זהו הרמז לעולם הבא. ולפ"ז יובן המ"ר הנ"ל והוא דשאל אותו הגמון מי תופש המלכות אחרינו, כי ס"ל דאין ת"ה מן התורה ואין עולם הבא יש, ולכן אמר דרך שחוק מי תופש המלכות אחר ממשלת של עשו. והשיב לו ר"י וידו אוחזת בעקב עשו. פירוש יעקב אחז היו"ד שהוא עקב של עשו, שהיה לו לקרוא בשם עשוי ביו"ד ונטל יעקב הימנו היו"ד, וא"כ קשה למה דווקא נטל היוד מעשו ולא אות אחר, אלא ע"כ משום דזה האות מורה על עוה"ב ורמז לזה שחלקו בבטן אמם, ועשו נטל העוה"ז ויעקב העוה"ב, וא"כ שפיר רמז לו שיעקב יתפוש המלכות אחריהם וק"ל. (אמר הקטן צבי הירש בן הרב המחבר על הטוב יזכר שמי מלפרש כיד ה' הנותן בינה לי, הכתוב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי. ואגב יבואר המ"ר פ' וישב: ויעש לו כתונת פסים. פס ים, דבזכותו של יוסף נקרע הים, וינוס ויצא החוצה, הים ראה וינוס עכ"ל. והוא תמוה למה דווקא נקרע הים דווקא בזכותו של יוסף. ונ"ל הקטן ע"פ מ"ש בזוהר פ' בראשית: והנה אכתוב בקיצור כוונות הזוהר, דהקשה קושי' הגמרא מפני מה צדיק וטוב לו, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ותירץ הזוהר דאם עשה אדם מצוה בלא מחשבה זהו צדיק ורע לו. עשה מצוה במחשבה הקב"ה מצרפה למעשה וטוב לו, ולא תלי' מילתא בצדיק בן צדיק או בצדיק בן רשע וכו' כתירץ הגמרא וכו', וכן רשע ורע לו כשעשה עבירה במחשבה ובמעשה וכו', והוא דמחשבה הוא יו"ד עילאה נקראת, ועליה איתמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ובגין דא אתא אדה"ר בגלגול, דאברהם אתנסי עשר פעמים בניסיון, ובגין דחב אדם במעשה ובמחשבה, כיון דאתיילד יצחק נתנסה אברהם במחשבה ויצחק במעשה. יעקב כלול מתרוויהון מסטרא דיצחק קרא לי' יעקב, ומסטרא דאברהם קרא לי' ישראל דתמן מחשבה, ובגין דא ישראל עלו במחשבה להברא, וזהו רמז הכתוב בני בכורי ישראל. זהו תורף דברי הזוהר ע"ש. ועפ"ז יבואר הכתוב במאמר עשו, הכי קרא שמו יעקב וגו'. רק זכור ואל תשכח הקדמה מעולה שכתב הגאון אבי הרב המחבר ז"ל, דנטל יעקב היו"ד מן עשו דהיה ראוי לקרוא עשוי, והיו"ד הוא מורה על עוה"ב שנבראת ביו"ד, וזה הכלל נקוט בידך לפי דברי הזוהר הנ"ל, דשם ישראל הוא מורה על המחשבה יו"ד עילאה ועוה"ב. משא"כ שם יעקב הוא מורה על עוקבה ומרמה שנטל יעקב במרמה בחכמת התורה הברכות של עוה"ז מן עשו. לפ"ז אמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי. כי שם יעקב הוא מרמז על שם עוקבה ומרמה, ואמר הכי קרא שמו יעקב ולקח את בכורתי, היו"ד שהוא מורה על עוה"ב, ונטל פי שנים, וא"כ כיון דנטל פי שנים העוה"ב ה"ל לקרוא לו בשם ישראל כדברי הזוהר הנ"ל, ולמה רמיתני ועכשיו נטל בשם יעקב גם הברכות של עוה"ז, וא"כ ויעקבני זה פעמים. וזהו תרי דסתרי אהדדי אי הוי נקרא בשם יעקב והוי לי' העה"ז ה"ל ראוי לקרות לו רק עקב ולהניח לעש היו"ד עשוי, ואי הוי נקרא בשם ישראל שנקרא בכור כמאמר הכתוב ששם ישראל הוא מורה על הבכורה בנגי בכורי ישראל, וא"כ ה"ל להניח הברכות עוה"ז, ולכן אמר הכי קרא שמו יעק"ב דייקא שעקבני זה פעמים ודו"ק. ומעתה נבא גם אל ביאור המ"ר הנ"ל, והוא ע"פ מ"ש רז"ל דהים אינו הי' רוצה להקרע בפני משה בטענה שהמים נבראו ביום שני ואדם ביום ששי, אכן באמת טענת הים היא רפה מכח, כיון דאם אזלינן בתר המחשבה ואז ישראל נבראי' במחשבה קודם בריאת העוה"ז, וא"כ אין טענת הים כלום, משא"כ אי אמרינן דאזלינן בתר המעשה, אזי טענת הים הוא חזק כנ"ל. והנה מכח יעקב ויוסף ע"כ הוא מוכרח דאזלינן בתר המחשבה, וכמ"ש רז"ל דיעקב היה בכור במחשבה, וכן יוסף היה ג"כ בכור במחשבה, ולכן אמר הכתוב אלה תולדות יעקב יוסף. וא"כ לפ"ז על כרחך ישראל היו נבראים במחשבה קודם הבריאה, ולכן הי' שעשה לו יעקב ליוסף כתונת פסים שהם בגדי כהונה, (עיי' פ' וישב מ"ש הגאון אבי המחבר ז"ל) שלפי שיוסף היה הבכור במחשבה ועבודה הי' באותו הזמן בבכורים, וא"כ לפ"ז יובן המ"ר הנ"ל, ויעש לו כתונת פסים. פסים שנקרע הים בזכותו של יוסף שנטל הכהונה והבכורה בכתונת פסים שהם בגדי כהונה, ואז הי' מורה על שהוא נקרא בכור במחשבה, וא"כ היו ישראל נבראי' קודם בריאת עולם במחשבה, וא"כ כיון דאזלינן בתר המחשבה אין טענת היה כלום לומר אני נבראתי בשני ואדם בששי, כיון שישראל נבראו קודם בריאת העולם במחשבה אין לו להשיב נגדם, ולכן בזכות וינוס ויצא החוצה הים ראה וינוס, ע"כ נ"ל הקטן צבי הירש הנ"ל).
ובמדרש ויזד יעקב נזיד. אמר עשו מה טיבו של נזיד זה, א"ל יעקב שמת אותו זקן, אמר עשו אף באותו זקן פגעה מדת הדין א"כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים עכ"ל. וכבר צווחו בו קמאי דקמאי לפרש זה המאמר, אף אני אענה את חלקי, רק נקדים מ"ר פ' בראשית. ואשמע קדוש א' מדבר וגו'. ואשמע קדוש זה הקב"ה, אחד זה הקב"ה, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. קדוש שאומרים לפניו קדוש, מדבר גוזר גזירות קשות על בריותיו, וקוץ ודרדר. ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר. תרגום עקילוס לפנימי זה אדה"ר שהי' מחיצתו לפנים ממלאכי השרת, עד מתי חזון התמיד גזירה שהיתה על אדה"ר לעולם אתמהה. ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים שנה ושלש מאות שנה עכ"ל. ומפשט המדרש מבואר דהוי ראוי להיות תחיית המתי' אלפים שנה ושלש מאות שנה אחר הבריאה לבריאת אדה"ר. ואיתא בגמ' דע"ז דשני אלפים תוהו נשלמו בשנת צ"ב לאברהם ע"ש בפרש"י. והנה לפ"ז יובן מאמר פרקי ר' אליעזר. דבשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ממנו, ואח"כ החיה הקב"ה אותו ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים עכ"ל. והוא דאיתא בזוהר סוף מדרש הנעלם פ' זו: דצדיקי' גמורים יהיו שכרן שיחיו קודם שארי המתים רי"ד שנה דהיינו בשנת תחילת רט"ו. וא"כ צא וחשוב מן שנת צ"ב לאברהם עד העקידה שהיא שנת ל"ז ליצחק הוא פ"ה שנה, ופ"ה ורט"ו עולה ש' שנה, וא"כ כשנעקד יצחק אז הי' זמן ת"ה לצדיקי', דהיינו רי"ד שנה קודם שארי בני אדם, ולכן בתחילת שנת רט"ו נעקד ופרחה נשמתו, והחיה הקב"ה אותו בטל של תחיי' המתים דווקא באותו הזמן, ולכן תקן יצחק הברכה דווקא באותו הזמן בא"י מחיה המתים וק"ל. וא"כ כשראה עשו שכבר היה יצחק בזמן שהיה בן ל"ז שנה שהי' רט"ו שנה קודם הזמן התחייה, ואברהם היה צדיק גמור כיצחק, א"כ שורת הדין נותן שלא ימות, או אם ימות יוחזר לו הנשמה תיכף, דמהראוי הוא להחיות קודם שארי בני אדם רט"ו שנה, אכן כשראה עשו שמת אברהם ולא הוחזר לו נשמתו, אז אמר אף באותו זקן פגעה מדה"ד, א"כ רואה אני דאחד משנים הוא שקר, או שלא יהיה תחיית המתים או לית דין ולית דיין. דאם יהי' תחיית המתים אזי הי' ראוי שלא לימות אברהם. או שלא הי' ראוי למתן שכר, מאחר דהיה צדיק גמור וראוי לו לחיות קודם זמן ולהחזיר לו נשמתו קודם רט"ו שנה ודו"ק:
ועפ"ז תבין מאמר רז"ל שאמר יעקב הבא נא אני ואמך להשתחוות לך גו'. כסבור היה יעקב שתחיית המתים מגיע בימיו וכו'. ולכאורה הוא תמוה. אכן לדרכינו הוא מובן, והוא דאלפים ושלש מאות שנה לבריאת העולם היא בזמן שנת ק"א ליוסף, כיצד מ"ח שנה לאברהם שהוליד את יצחק, דלפי דשני אלפים תוהו היו בשנת נ"ב לאברהם, וא"כ ה"ל עדיין מ"ח שנה עד שנולד יצחק, ויצחק הי' בן ששים שנה ללדת יעקב, וא"כ ה"ל ב' אלפים ק"ח שנה, ויעקב הי' בן ק"ל שנה בעמדו לפני פרעה, ואז הי' יוסף בן ל"ט שנה כמבואר בקרא דשלשי' שנה הי' ביום עמדו לפני פרעה, ושבעה דשובע ושתי שנים דכפנא עד שבא יעקב למצרי' יהי' יוסף בן ל"ט שנה. וא"כ כשהי' יוסף בן ל"ט אז הי' מבריאת העולם כ"א רל"ח שנה דהיינו ק"ח עד שנולד יעקב, וק"ל שנה שהי' יעקב בעמדו לפני פרעה, וא"כ ק"ח וק"ל עולים לחשבון רל"ח. וא" כ עדיין חסר לתשלום ש' שנה ס"ב שנה שהיא שנת פ"א, ואותו זמן היה ראוי להיות תחיית המתים, ולכן הי' סובר יעקב שזמן ת"ה מגיע בימיו של יוסף כי עדיין חי יוסף באותו הפעם, ואז השתתווה לו גם רחל ודו"ק: ולפי האמת היה תחיית המתים בשעת מתן תורה כדאיתא בבחיי פ' יתרו: אלא שחטאו אחר כך בעגל, ואיתא במדרש הנעלם דלחד מ"ד הוא רד"ו שנה קודם תחיית המתים יחיו הצדיקי' גמורים קודם זמן התחייה, והנה לכן קודם זמן מתן תורה שהי' באותו זמן תחיית המתים היו ישראל רד"ו שנה בשעבוד גליות מצרים, ולכן יעקב שהיה צדיק גמור באמת לא מת רד"ו שני' קודם מתן תורה, ומכאן נ"ל יצא רמז לרז"ל (תענית ה.) שאמרו יעקב לא מת, לפי שהיה רד"ו שנה קודם זמן התחיי' וכנ"ל, ולדעתי זהו כוונת הכתוב רדו שמה ונחיה ולא נמות, באשר שיעקב ידע זמן התחיה שיהי' אחר רד"ו שנה, ושהן צריכין למירוק במצרים בכור הברזל, וא"כ ונחיה ולא נמות, ע"ד מה שאמרו רז"ל חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות, כי בזמן נתינת התורה החיה הקב"ה לישראל בטל של ת"ה, וא"כ נחיה במצרים באותן רדו שנה ולא נמות ודו"ק:
ובמדרש רבה: הכניס עשו עמו כת של פריצים אמר ניכול מדידיה ונשתה מדידיה וניחוך עליו, ורוח הקדש צווח ערוך השלחן, סדר פתורא צפה הצפית, סדר מנרתא אית אתרין דקורין למנורה צפית, קמו שרים זה מיכאל וגבריאל, משחו מגן וכתבו הבכורה ליעקב. תני בר קפרא לפי שהיו שוחקין לפיכך הסכים הקב"ה עמהן, ומנין שהסכים הקב"ה, שנאמר כה אמר ה' בני בכורי ישראל עכל"ה. והנה כבר צווחו ונתחבטו בו כמה מפרשי רז"ל, והתורה נדרשת בשבעים פנים, והנה חתני הרב המופלא מהור"ר ישעיה כהן מוויטעפסק נר"ו אמר ע"פ דאיתא במ"ר והובא ג"כ לעיל דישראל נקראי' בכורי' דנוטלין חלקם בעוה"ז ובעוה"ב. ואיתא במ"ר בראשית: דעשו דהוא נקרא גדול מונה לחמה למאור הגדול, ויעקב הקטן מונה ללבנה שנקרא מאור הקטן, והוא סימן טב מה הלבנה שולט ביום ובלילה כך ישראל שיש לה' חלק בעוה"ז ובעוה"ב עכ"ל. וא"כ לפי סברא זו הדין נותנת דאיפכא תהי' דיעקב שנקרא בכור עכשיו יהי' מונה למאור הגדול לחמה ולא יהי' לו חלק בעוה"ב כלום, ולכן אמר עשו ניכול מדידיה וכו' וניחוך על יעקב דכיון דכל עיקר תכליתו של יעקב הוא שקנה הבכורה בשביל חלק עוה"ב, ואדרבא מכח קניית הבכורה לא יכול ליטול חלק רב בעוה"ז כיון דעכשיו יהי' נקרא יעקב הגדול ויהי' יעקב מונה לחמה ואינה שולטת אלא ביום ולא בלילה, ורוח הקדש צווח (ר"ל רוח הקדש המרמז על תחיית המתים שהוא עוה"ב כדאיתא במ"ר שיר השירים: ורוח הקדש מביא לידי תחיית המתים), צפה הצפית סדר מנורה, ע"ד הגמרא הרוצה להחכים ר"ל לקנות חיי עולם הבא ידרים, והרוצה להעשיר בעוה"ז יצפין וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. ר"ל דע"י הבכורה יזכו ליטול פי שנים עוה"ז ועוה"ב, קומו שרים מיכאל דהוא מסטרא דדרום שהוא מנורה, וגבריאל דהוא מסיטרא דצפון מסטרא דשלחן, כתבו הבכורה ליעקב. ר"ל כי תועלת כוונת יעקב מקנין הבכורה היינו להקריב קרבנות וליטול פי שני' בעוה"ז ובעוה"ב. וכמ"ש בס' זרע ברך. דיעקב הי' כוונתו לבנות בית המקדש אחד מצרא באמצעו של עולם ויהיה הכל בחלק הבכורה, אבל לא כתבו בזה הלשון שיעקב הוא הבכור, דא"כ יהי' הוא הגדול ומונה לחמה שהוא גדול ח"ו, אבל השתא כתבו בחכמתן בזה הלשון הבכורה ליעקב. ר"ל תועלת הבכורה וכמש"ל. אבל באמת הוא הקטן ומונה ללבנה המושלת ביום ובלילה. עוד אמר חתני הרב הנ"ל דקצת ק' במדרש במאמר עשו שאמר ניכול מדידיה ונשתי מדידי'. היל"ל ניכול ונשתה מדידי' ולמה הפסיק ניכול מדידיה ונשתה מדידי', דתיבות מדידי' הוא מיותר לכאורה. והנראה דעשו היה רוצה לרמות את יעקב ולומר דהוא מקח טעות, שנעשה בטעות בכמה טעמים, חדא דקי"ל מקח שנעשה בשיכרות הוי מקח טעות. שנית הוה אומר עשו דקי"ל דאין קונין קנין סודר בלילה כדאיתא בקובץ אין קונין קנין סודר בלילה אלא לאור הנר כדי שיכירו העדים היטב מי הקונה והמקנה וכו'. והנה איתא בש"ע דח"מ סי' רל"ה. דאם לא הגיע לשכרותו של לוט מקחו מקח וממכרו ממכר, וגם הובא בטור דיין בתוך הסעודה אינו משכר ע"ש. ולכן אמר עשו ניכול מתחילה מדידיה ואח"כ נשתה, וא"כ יהי' היין משכר כיון דלא יהי' יין בתוך הסעודה, וא"כ ניחוך עלי' מפני ביטול המקח, ועוד אמר עשו דזה יהי' לעת ערב, וקי"ל דאין קונין קנין סודר בלילה. לז"א ורוח הקדש צווח ערך השלחן וצפית המנורה ר"ל במה שאמר עשו דיהי' יין של שכרות, אמר רוח הקודש במה שיהי' רק ערוך השלחן קודם אכילתו ושתייתו, שתיכף ומיד כשיהי' סידור המנורה ועריכות השלחן יכתבו הבכורה ליעקב, וא"כ לא יהיה בטעות ויהיה הקנין קיים, ובמה שטען עשו דהוי בלילה, לז"א צפה הצפית, וא"כ יהיה כעין יממא ולכך צפה הצפית סדר פתורתא, ולכך אמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. דהוי עכשיו כעין יממא וא"כ הוי המקח קיים ולא תוכל לבטל המקח (ע"כ מהרב מהר"ר ישעיהו כ"ץ חתן הרב המחבר ז"ל):
ומעתה צריכין אנו לבאר המשך הפסוקים, ויהי כאשר זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות וגו' עד סוף הפרשה. נבאר ע"פ דרך האמת והדקדוקי' שבפסוקי' האלו המה רבים וישובן תראה בהמשך דברינו בע"ה. והנלע"ד שוודאי הי' כוונת יצחק לברך לכל אחד ואחד מעין ברכותיו ולפי דרגא דיליה, אלא לפי שבדעתו הי' עשו הגדול, ולכן הי' רוצה לברכו תחילה, והנה כבר זכרנו לעיל שבבטן אמם חלקו העולמות ונטל יעקב העוה"ב ועשו העוה"ז כמ"ש שני גוים בבטנך וגו'. ולכן הי' רוצה לברך לעשו בברכת עולם הזה, ולביאור זה נקדים דברי הזוהר הצריך לעניננו וז"ל: ויתן לך. ר' אבא פתח אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. אמר יעקב שירותא דא בשעתא דאמר לי' אבוי גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו, כדין הוי יעקב בעקא סגי' וכו', מה כתיב בתריה ולא הכירו כי היו ידיו שעירות. כדין אמר יעקב אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, דהוא הוי דרגא דעשו דאיהו שפת שקר בשעתא דאתיי' האי חוויא לווטין על עלמא כו', תא חזי בשעתא דאמר יצחק לעשו ואברככה לפני ה', בהאי שעתא אזדעזעא כורסי' יקרא דקב"ה ואמר וכו', בההיא שעתא אזדמן מיכאל ואתי קמי דיעקב וכו', וכד אעל עשו עול גיהנם בהדיה, ועל דא אמר הכתוב ויחרד יצחק חרדה גדולה, דחשב יצחק דלאו הוי עשו בההוא סיטרא, ופתח ואמר ואברכהו גם ברוך יהיה, בגין כך אזדמן יעקב בחכמה ועקימו דאייתי ברכאן עליה דיעקב דאיהו בגוונא דאדה"ר ואתנטלו ברכאן מההוא חוויא דאיהו שפת שקר וכו' עע"ל הזוהר. וא"כ נשמע מדברי הזוהר הנ"ל דכוונת יצחק הי' לטובה לברך לעשו בברכות של עוה"ז וליעקב בברכות של עוה"ב, ולכן פתח בעשו תחילה דס"ל דעשו הוי דרגא דיליה מסיטרא טבא והוא הבכור ורצה לברכו ולתקנו, אלא שהקב"ה לא העלה בידו שלא יתברך הנחש דהוא דרגא דעשו וישאר יעקב ח"ו בסיטרא דנחש שיקטרג עליו, כי יצחק רוצה לברך לתקנא לווטין דנחש ולווטין של אדמה, מטל השמים לעומת בעצבון תאכלנה, וכן כולם ע"ש בזוהר. אבל ברכת עוה"ב הי' באמת רוצה לברך ליעקב. ועתה נבוא אל ביאור ויהי כאשר זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ר"ל דמעשה עשו גרם לו לסמיות עיניו כמ"ש רז"ל, וזה גרם לו שטעה במעשה עשו שסבר שעשו הוא בדרגא דיליה אלא שלא ראה את מעשיו והי' רוצה לברכו, ולכן קרא אותו בנו הגדול, שהי' סובר שעשו הוא הבכור, ואמר הנה לא ידעתי יום מותי ועתה שא נא כליך ותליך וגו'. ודרשו רז"ל כליך זה בבל, תליך זו מדי וכו'. והיה רוצה לזכותו בעוה"ז שיהיה הוא מתברך ולבטל אותן קללות הנחש שקלל הארץ בעבור הנחש. ואמר הכתוב ורבקה שומעת. ואיתא בזוהר דשכינה גילתה לה, ובאותו פעם לא היתה רבקה אצל יצחק, ולכאורה קשה שהרי בפירוש אמר הכתוב ורבקה שומעת, למה הוציא הזוהר מידי הפשט. ובמדרש רבה אמרו רז"ל לא ממה שהיתה אוהבת את יעקב יתיר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה לא יעול ויטעי בההוא סבא, על שם תועבת ה' גם שניהם. ולכאורה הוא תמוה, אמנם נ"ל דהוקשה להו שאם רבקה היתה אצל הציווי של יצחק וודאי לא הוי עבדה מדעתה לרמות לעשו, דשמא לא יעלה ביד יעקב הרמאות ותגרום לו קללה. ועוד ק' דלמה שינתה בלשון יצחק, ולכן תירץ הזוהר דבאמת באותו הפעם לא היתה רבקה בבית יצחק אלא ששכינה גילתה לה, כי השכינה יודעת כוונת יצחק בברכות האלו לברכו, וממילא יתברך עשו מפי הקב"ה ויהי' הנחש ח"ו מתברך שנקרא תועבה שהוא עשו המתועב כנודע, וז"ש במדרש לא ממה שהיתה רבקה אוהבת את יעקב יתיר עשתה זה, אלא אמרה לא ייעול עשו ויטעי ליצחק, דאם יתברך מפי יצחק אזי יהי' מתברך גם מפי הקב"ה, ויהיה יצחק מצדיק את הרשע שהוא הנחש שנקרא רע ותועבה, ולכן מרמז המדרש ומסיים על שם תועבת ה' גם שניהם דייקא עשו ונחש. ולכן היתה רבקה בטוחה ואמרה ליעקב אל תירא כי מפי השכינה שמעתי זאת ובוודאי חפץ ה' יצליח בידך שיבאו הברכות לידך, ובתוך כך הלך עשו לצוד ציד להביא אף מן הגזל כמ"ש רש"י, ולכן רבקה שומעת ואמרה ליעקב הנה שמעתי את אביך מדבר מפי השכינה, כל זאת שמעתי ואמר הבא לי ציד, אל יעלה בעיניך שמא ירגיש יצחק במה שתבא מהרה ולא ירצה לאכול ויסבור שהוא גזל, אל תירא כי לא אמר לעשו וצודה לי ציד, ולאפוקי מה שמצא בבית, אלא אתי לאפוקי מן הגזל, וא"ש הביאה לי ציד, כלומר ממה שאתה צד ולא מן הגזל, ואמנם להבין הענין על נכון מ"ש הזוהר הנ"ל, צריכין אנו להקדים מ"ש בס' מגלה עמוקות אופן קי"ד. בשם ר' אליעזר מגרמיזא ז"ל: טעם על מה שלא נמצא חותם אמת בבריאת מעשה בראשית ביום ב' וביום כ' וביום ד', ובשאר הימים נמצא ששה פעמי' אמת, דלשון בג'ד הוא לשון בגידה ובוגדים שבגדו העולם, ולכן לא נרשם אות אמת בבג'ד, והר"ן שפירא ז"ל פי' שם טעם נכון והוא דבג"ד בא"ת ב"ש הוא שקר, ולכן יעקב שהוא סיטרא דאמת כד"א תתן אמת ליעקב. דכתיב גביה ונתן לי לחם לאכול. זו לחמה של תורה, אזי יהיה לי בגד ללבוש. ר"ל שיתוקן לבוש לאותיות בגד שהוא שקר, כי תורת אמת היתה בפיהו, וכל כוונתו היתה לתקן בתפלתו אותיות בג"ד, ולכן שלמה המלך בתפלתו לא אמר מכון שבתך, כי מכון הוא הכסא שיושב עליו הקב"ה והעולם עומד עליו, כמ"ש והוכן בחסד כסאך וישב עליו באמת. ובבגד הוא היפוך האמת עכ"ל. ואלו ואלו דא"ח. דברי אמת וצדק. אמר המחבר אף אני לא אמנע מלחוות דעתי ליתן טעם לשבח למה באמת בג' ימים של בג"ד לא נאמר בהן חותם של אמת, מה חטאו בריאת הימים האלו משאר הימים שלא נאמר בהן אות אמ"ת. ולבי אומר לי כי בתחילת הבריאה הוי נבראו שמים וארץ עם תולדותיהן, אלא שעמדו על פתח הארץ וכו', והנה בפסוק בראשית יש ג"כ חותם אמת בתיבת בר"א אלהי"ם א"ת ס"ת אמ"ת, וכוונתו להודיע שכל הבריאות יוציאו בכל יום תולדותיהן באמת ולא ישנו את תפקידם. והנה ביום ב' מצינו שלא נגמר בריאתה ולכן לא נאמר ביום שני כי טוב. וביום ג' לא עשתה הארץ ציווי הקב"ה שציווה שהארץ תוציא עץ ופריו, ר"ל שיהי' טעם בעץ כמו בפרי, והיא הוציאה עץ עושה פרי, ועי"ז היה מקום להנחש להסית ולהטעות לחוה כמ"ש בכוונת האר"י, ולכן נתקללה הארץ שהיא גרמה לחטא אדה"ר. וביום ד' נבראו שני מאורות גדולים, אלא שע"י קטרוג נתמעטה הלבנה מבריאתה ולא שמרה האמת שראוי, ולכן היו בג' ימים האלו בג"ד ממש שקר, שלא נגמרו בריאתן ולכן לא נאמר בהם חותם אמ"ת וק"ל. והנה לפי מ"ש לעיל בשם הזוהר, דיעקב כשהי' בא אצל יצחק היה מתפלל הצילה נפשי משפת שקר כדי שלא יתברך ח"ו השקר, דאל"כ היה ח"ו מתקלל יעקב ואז מתברך עשו שהוא נחש סיטרא דשקר, ולכן אמר יעקב לאמו אולי ימושני אבי ואהיה אני ח"ו מקולל, הריני טוב לי בשב ואל תעשה עדיף, ואזי אהיה מתברך על כל פנים בברכות של עוה"ב, אמנם עכשיו שאעשה מעשה שנראה כשקר, ואז אולי ימושני אבי ואהיה כמתעתע שדובר שקר לא יכון, ונמצא שאהיה מסיטרא דשקר ואפסיד אני גם הברכות של עוה"ב, וז"ש והבאתי עלי קללה ולא ברכה. ודרשו רז"ל אפי' אותה ברכה שהוא עתיד לברכני ודו"ק: או יאמר מעין זה והוא מה שידענו שכל קרבן שמביאין ביוה"ך ובר"ח כדי ליתן שוחד לסמא"ל שישא עוונות תם שהוא יעקב וכדאיתא במדרש, נמצא כי עשו הוא נושא עוונות והקב"ה נקרא נשוא שהוא מבטל העון, והשטן נקרא מסובל עון, וזש"ה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא. ר"ל חדשיכם ומועדיכם של ע"ז שנאה נפשי כי ותהי לי להיפוך ח"ו, שפחה תירש גבירתה, ועבד כי ימלוך היו עליו לטורח ונלאתי נשוא, כי עכשיו כביכול אני נקרא נשוא, וזש"ה הן עשו איש שעיר ואני איש חלק פן אהיה כמתעתע בעיני אבי והבאתי עלי קללה, עלי דייקא, לא די שלא אהיה מתברך אלא אפי' אביא עלי קללה שאוכרח לישא עוונות וכנ"ל. ורבקה השיבה עלי קללתך בני. ותרגום עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון עלך לווטין ברי. ר"ל שאמרה ואם לא יהיה כדברי אזי אהיה אני מסיטרא דשקר ויהיה קללתך עלי, אבל באמת הם דברי השכינה כנ"ל, לכן שמע בני בקולי וקח משם שני גדיי עיזים, כי אני לא אשקר לך והנה רבקה הורה ליעקב דדבריה הם דברי השכינה, ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, שהן בגדיו של אדה"ר ותלבש את בנה הקטן, ומכאן הוא מוכח שמהקב"ה היתה זאת כמ"ש בכלי חמדה, שאירע נס כמו גבי מעשה דוד שלבש בגדי שאול, כן אירע ליעקב שהיה קטן ואפ"ה עלו לו הבגדים שהוא כמדתו של גדול, וא"כ אחר שאירע לך נס כזה בוודאי תוכל לחשוב שמה' יצא הדבר לקבלת הברכות עוה"ז גם לך יהיה. וההוכחה השניה ע"פ דאיתא במ"ר דמיד כשלבש יעקב אותן הבגדים התחילו להריח, וזהו מורה שיעקב יהיה מתוקן לברכה לתקן קללת הארץ מה שנתקללה ע"י הנחש, ואדה"ר שופרי דיעקב היה מעין שופריה דאדה"ר והתחילו הבגדים להריח. והנה באמת נשמר יעקב בלשונו מלדבר ח"ו שפת שקר, ולכן הי' בא לאביו בדבור נחת כדרכו, אבל יצחק הבין תיכף שאין זה עשו כי אין דרכו של עשו לדבר כן בנחת, ולכן אמר מי אתה בני. והנה יעקב אף שהיה מצווה מאת השכינה הי' מתקן דברו בלשון המשתמע לתרי אפי, כי ידוע הוא מ"ש הרב חן טוב על פסוק ורב יעבוד צעיר. לפי שכל אחד הי' בכור, יעקב הי' בכור במחשבה, ועשו בכור בלידה, וזהו ורב יעבוד צעיר לעולם, דאם זכה יעקב אזי ורב שהוא עשו יעבוד ליעקב, ובאם שלא זכה יעקב אזי הוא נקרא בכור יעבוד לעשו שהוא צעיר במחשבה. ולפ"ז אמר אנכי עשו בכורך. ר"ל אנכי יעקב ועשו בכורך, או י"ל דיעקב אמר דתפוס לשון אחרון, ולכן אמר בכורך, משמע דהוא בכור ליצחק בטיפה במחשבה ולא בכור ללידה. ועדיין היה יצחק מסתפק איזה לשון יתפוש אם עשו דייקא או בכורך דווקא, ולכן אמר גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא. ר"ל אם אתה עשו ולא בכורי, ולכן לא אמר יצחק בכורי כמאמר יעקב אני עשו בכורך, ולכן בפסוק שאחריו כשלא הכירו במישוש התחיל אז לשואלו האתה זה בני עשו לבד, והוכרח יעקב להשיב סתם אני, דאם הי' משיב אנכי עשו בכורך כמקדם, הי' יצחק מבין מיתור הלשון תיבת בכורך, ולכן הי' יעקב משיב סתם אני והיה יכול לתרץ אני מי שהוא כמ"ש רש"י ז"ל, ואמר הכתוב ולא הכירו וגו'. כי תפלת יעקב שהי' מתפלל כמ"ש בזוהר שלא יתברך האי לשון שקר שהוא הנחש, ולכן אמר יצחק הנה אתה בני עשו יש לו קול של אמת כיעקב, דיעקב הוה מסיטרא דאמת, ולכן אני אברכהו שלזה הקול יהיו ידי עשו מתגברין, כמ"ש רז"ל בזמן שהקול קול יעקב אז אין הידים ידי עשו, אבל יצחק שהיה סובר שקול זה נמי של עשו הוא, ולכן היה רוצה ליתן לו הברכה של הקול ושל הידים, וזה מוכח שהוא ג"כ ברכה, מדכתיב ויברכהו ולא כתיב מה הי' הברכה, וכן מצאתי בפרש"י פ' חקת. וישמע ה' את קולינו. שזה ברכה שברכני אבא הקול קול יעקב, שמע מינה דהוא ברכה. וע"ז נאמר וירח את ריח בגדיו. ר"ל בוגדיו. פי' הרשעים אף הן חוזרין בתשובה ומלאין מצוות כרמון, וראה יצחק שתיקן יעקב הבגד ולבוש שהיה מקולקל מימי בריאת העולם, והראייה שהריחו כמו שהיו אצל אדה"ר קודם החטא, כחקל תפוחין אתרוגין, ואילן שאכל אדה"ר אתרוג היה, ובא החטא מכח הארץ עץ עושה פרי, וז"ש וירח וגו' ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה' שהוא מסיטרא דאמת קודם הקללה וקודם השינוי שלא עשתה הארץ ציווי של הקב"ה בימי ב' ג' ד', כי מתחילת הבריאה היתה חותם אמת וכמש"ל, וא"כ אתה בני שהוא מסטרא דאמת ותוכל אתה לתקן קללת הנחש ואדם וארץ, ולכן אמר ויתן לך האלהי' מטל השמים שהוא נגד הקללות שנתקלל הארץ והאדם עיי' באריכות בזוהר ודו"ק. והנה עשו כשבא מן השדה אמר היפוך לשון של יעקב ואמר אנכי בנך בכורך עשו, להורות לו שיתפוס לשון אחרון שהוא הבכור והוא עשו כדי שלא יטעה יצחק בתיבת בכורך שהוא יעקב כמש"ל. ויחרד יצחק חרדה גדולה שבירך ליעקב שהוא מסיטרא דשקר ששיקר בו, ולכן אמר מי איפה ובאותו שעה באה הגיהנם וראה יצחק הגיהנם ורצה לקלל את יעקב, אלא שהקב"ה אמר גם ברוך יהיה והסכים יצחק עם השכינה, שלפי שלא דבר יעקב ח"ו שקר בפיו כמ"ש, וא"כ שפיר הוי יעקב מסיטרא דאמת, ולכן ויצעק עשו ואמר ברכני נא גם אני אבי, והשיב לו הלא גביר שמתיו לאחיו ודגן ותירוש סמכתיו לכה איפה וגו'. ודרשו במ"ר ולכה איפה. ברם לך פיתך אפויה. והוא תמוה. מה היתה תשובת יצחק לעשו ברם לך פיתך אפויה, והנראה ע"פ דאיתא בגמרא דנדרים: הנודר מן הלחם אסור אף בדגן דדגן מיני מזוני מקרי, אבל הנודר מן הדגן מותר בפת. וא"כ פת לא נכלל בדגן אבל דגן הוא נכלל בפת, וא"כ כיון שאמר יצחק ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש ע"כ לא נכלל הפת בכלל הברכה ההיא, והנה עשו צעק ברכני אבי אף ברכה אחת, והשיב לו יצחק הנה נתתי ליעקב כל הברכות ואף דגן ותירוש סמכתיו ולכה איפה, ברם לך אתן הברכה פיתך אפויה, שיהי' מזונותך בפת יפה, כי ברכה זו אצלתי לך כי פת לא נכלל בכלל דגן. ואח"כ צעק הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח את ברכתי כמש"ל פ' זו, וכששמע יצחק דביזה עשו הבכורה והסכים עם הברכות שבירך ליעקב ואמר גם ברוך יהיה כמ"ש רש"י ז"ל: