ברכת שמואל/פרשת משפטים
|
< הקודם · הבא > |
פרשת משפטים[עריכה]
ואלה המשפטים וגו'. מה כתיב למעלה מהענין ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג). וסמיך ליה ואלה המשפטים.
והנה ליישב סמיכות הפרשיות על פי פשוטו, נראה לי על פי מה שאמרו רז"ל בקידושין: אין בודקין ביחוס לא מן המזבח ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה. ואם כן אפשר דזהו כוונת הסמיכות להורות כשם שלא תעלה במעלות על מזבחי לבדוק יותר מן המזבח ולמעלה, כי בוודאי הן מיוחסין ולא תגלה ערותך עליו כיון דהוחזקו בעבודת מזבח מסתמא כהנים כשירים היו, כך ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, גם כן לא תעלה במעלות מלבדוק מן הסנהדרין ולמעלה ודו"ק:
או יאמר קרוב לזה על פי הגמרא דריש פסחים (ג' ע"ב): בההוא כהן שאמר הגיעני כזנב הלטאה, ובדקו אחריו ונמצא שמץ פסול, ופריך והא תניא אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, ומשני לא תימא שמץ פסול אלא שחץ פסול והוא גאוה, ואיכא דאמרי איהו דאפסיד אנפשיה דאמר לשון מגונה. ואיתא שם בגמרא במעשה דההוא גוי שהי' מתגאה ואמר לר' יהודא בן בתירא: כתיב בתורה בקרבן פסח: וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). ואני אכלתי משופרי שופרי, אמר ליה מאליה מי ספו לך, לשנה אחרת הלך אותו גוי לירושלים ואמר ספו לי מאליה, אמריה ליה הלא אליה לגבוה סליק, בדקו אחריו ונמצא שהוא גוי, שלחו לי' לר' יהודא את בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים. ואם כן הכי קאמר לא תעלה במעלות ר"ל לא תתגאה על מזבחי. ושמא תאמר הלא קי"ל דאין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, לזה אמר אשר לא תגלה ערותך. ואם כן אם אומר לשון גרוע ולשון זלזול כהאי כהן דאיהו אפסיד אנפשי', דהיו בודקין אחריו על שאמר הגיעני מן קדשים כזנב הלטאה, ואם כן אם תתגאה אזי בודקין מן המזבח ולמעלה, וכמעשה דההוא גוי דהיו בודקין אחריו ונמצא שהוא גוי ע"י שהיה מתגאה לפני ר' יהודא בן בתירה, כמו כן ואלה המשפטים, שלא יתגאה הדיין, כדאיתא במדרש תנחומא פרשה זו: שהי' ר' יוחנן בוכה שהיה עניו ביותר ולא רצה לדון, וכאלו החריב וכו'. ועל פי זה נראה לי לבאר כוונת רז"ל שאמרו במסכת גיטין (סז ע"א): משנתו של ר' אליעזר בן יעקב הוא קב ונקי. (ופי' רש"י: משנתו של ר' אליעזר קב, לא למוד הרבה ר' אליעזר כמו שארי ת"ח, אבל מ"ש בבית המדרש הוא נקי והלכה כמותו בכל מקום), ופירוש רש"י הוא דחוק בעיני דמה שאמר קב הוא לגריעותא דלא למוד יותר מן ק"ב הלכות. ונקי הוא למעליותא. אבל לדרכינו יהיו תרוויהו למעליותא, לשון קב ולשון נקי. והוא ע"פ מ"ש בגמרא דפסחים (ג' ע"ב): הני תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דהלל, ואמרי לה קמיה דר', חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, אמר מובטחני אני בזה שיהי' מורה הוראה בישראל. ופירש הרב בעל יפה תואר פ' נח. דקאי זה אאותו התלמיד שאמר לשון טהרה, מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, ולא רצה האי תלמידא לאחוז בידו לשון מגונה ומוסקין בטומאה, וכן פי' הרב רבינו ניסים ע"ש. והר"ן ז"ל הביא בשם התוספות, דאדרבא דקאמר מובטחני וכו', על האי תלמידא שאמר בלשון קצרה ואמר ומוסקין בטומאה, אף שאמר לשון מגונה מ"מ עדיף ללמוד דרך קצרה, כמ"ש רז"ל: לעולם ילמוד אדם לתלמידו דרך קצרה, אבל לא מצאתי זה בתוספות שלנו, ואולי הי' להר"ן תוספות ישינים, ולזה מסכים ג"כ הרב מהרש"א ז"ל דקאמר על אותו תלמיד שאמר בלשון קצרה כנ"ל, אף שדבר בלשון מגונה, וא"כ נראה מזה דמ"מ לא היו מעלות הני תרי תלמידא בשוה, דלדעת הר"ן ויפ"ת דס"ל דשיבח הלל לאותו התלמיד שאמר לשון טהרה, מ"מ הי' מאריך בלשונו וקי"ל לעולם ילמד דרך קצרה. ולדעת התוס' ומהרש"א דהלל הי' משבח לאותו התלמיד שאמר לשון קצרה מ"מ הי' אומר לשון מגונה. משא"כ משנתו של ר' אליעזר בן יעקב היה לו ב' מעלות, שאמר בלשון קצרה ובלשון טהרה, ולכן אמרו משנתו שלש ראב"י היה קב, כלומר אף דדיבר בלשון קצר אפילו הכי אינו צריך לדבר בלשון טומאה אלא שאמר ונקי ר"ל בלשון נקייה, משא"כ הני תרי תלמידי' מי שאמר לשון נקי' וטהרה הי' מוכרח להאריך, ומי שרוצה לקצר הי' מוכרח לומר לשון מגונה, משא"כ משנתו של ראב"י כולא תלמודא הי' בשני מעלות הנ"ל, קב בלשון קצר ונקי בלשון נקייה. וא"כ הוי פי' קב ג"כ למעליותא ודלא כרש"י דפי' קב לגריעותא.
- (ועפ"ז אמר נכדי מהר"ר אברהם ז"ל: ולי הצעיר נראה להביא ראייה ממ"ש בגמרא דשבת דע"כ הא דקאמר מובטחני שיהי' מורה הוראה בישראל, קאי אאותו תלמיד שדיבר בלשון טהרה ואף שהי' מאריך בלשונו. דאל"כ יהיו דברי הלל סתרי אהדדי, דכאן הוא משמע דהלל היה משבח לאותו תלמיד דאמר בלשון טומאה משום שהי' מקצר בלשונו. ובפ"ק דשבת אמר הלל בעצמו ואין מוסקין בטהרה, היפך מזה שאמר בגמרא דפסחים הנ"ל, אלא בע"כ הא דשיבח הלל לאותו תלמיד הוא כפי' הר"ן ויפ"ת, שמשבח להאי שאמר בלשון טהרה אף דהיה מאריך בלשונו. ואפשר דזהו כוונת הגמרא הני תרי תלמידי הוד יתבי קמי' דהלל, ואמרי לה קמיה דרבי. ולכאורה קשה דמאי קשי' ליה לאמרי לה שני, דאמרו דהוי יתבי קמי' דרבי ולא קמיה דהלל, מאי נפקא מינה מזה אי הוי יתבי קמיה דהלל או קמי' דרבי, אמנם לפי מ"ש א"ש, והוא דקשי' לי' לאמרי לה דהוי יתבי קמיה דרבי, דאיך אפשר לומר דהיה המעשה קמיה דהלל ושיבח הלל להאי תלמידא דהי' אומר בלשון קצר ומגונה, והלא הלל בעצמו הי' אומר לשון ארוך ולשון טהרה, כדאיתא בפ"ק דשבת, כי ס"ל לאמרי לה הנ"ל דהלל הי' משבח שאמר בלשון קצר ומגונה, וכדעת התוס' ומהרש"א, וא"כ יהי' דברי הלל סתרי אהדדי. לזה אמרי אמרי לה קמיה דרבי, ורבי הי' משבח לאותו תלמיד שאמר בלשון קצרה, ולפני רבי הי' המעשה הזה, דאל"כ היו דברי הלל סותרין זה את זה לפירוש התוספות ומהרש"א. וק"ל):
או יאמר כי כבר הי' מרגלא בפומי למימר ליישב סוף סדר נזיקין, שמסיים בסדר המשנה ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים. וסמיך לי' סדר קדשים: כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו'. והוא ע"פ גמרא דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לזה אמר בא וראה גודל מעלות התורה, שממזר ת"ח הוא קודם לכהן גדול עם הארץ. ושמא תאמר מאיזה טעם הוא, לזה אמר כי יקרה היא מפנינים, מכהן גדול וכו', וכל הזבחים שנשחטו שלא לשמה הן כשירין ושלא לשם בעלים לשם חובה הן פסולין, משא"כ בתורה אף שלא לשמה יעסוק אדם, דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולזה אפשר ליישב סמיכות הפרשיות, כי על מזבחי לא תעלה במעלות שלא לשמה או לא לשם בעלים או לשם גאוה, כההוא דאמר הגיעני כפול הגיעני כזנב הלטאה, כי בקדשים שלא לשמן הן פסולים ושמץ פסול, והוא חלל וגם הקרבן הוא פסול כשהי' מקריבים שלא לשמה או נזרק הדם ע"ג המזבח שלא לשמה, משא"כ ואלה המשפטים, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, שאפילו ממזר ת"ח וחלל ת"ח דנין דיני ממונות והן קודמין מכהן גדול וכמדובר:
ואמנם כדי לבא לתוכן ביאור הפרשה ניישב דברי רש"י מתחילה, וכן הוא במכילתא. וז"ל רש"י: ואלה המשפטים. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, ולמה נסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח. והנה במכילתא איתא זו דברי ר' ישמעאל. ור' עקיבא ס"ל ואלה וי"ו מוסיף על ענין ראשון, דכתיב במרה שם שם לו חק ומשפט עכ"ל. וצריכין אנו לדעת למה הי' קשה דווקא לר' ישמעאל למה נסמכה ולא לדעת ר' עקיבא, ועוד קשה במאי קמפלגי. והנראה אל לבי דאזלי לטעמייהו, והוא דאיתא בגמרא דחגיגה דר' ישמעאל ס"ל כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, בקרבנות דכתיב מזבח אבנים תעשה לי וזבחת עליו את עולתיך. ולא פירש הכתוב פרטי הדברים של הקרבנות כגון הפשט וניתוח וכדומה, אלא שמע מינה דכללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. ור' עקיבא ס"ל כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד. והנה בפרשה זו נאמר שם כל פרטיות הדינים של המשפטים, וא"כ לפ"ז הוא מובן ומדוקדק מאד, דדוקא לדעת ר' ישמעאל קשה למה נסמכה ולא לדעת ר' עקיבא, כי ר' ישמעאל ס"ל דוי"ו ו'אלה הוא מוסיף על ענין ראשון, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, וא"כ כשאמר פרשת משפטים אמר כללות ופרטות בסיני, דכל פרטי גופי המשפטים המה מפורשים בקרא. א"כ קשה השתא למה נסמכה פרשת משפטים לפ' מזבח, דהלא אינם שוים להדדי דהא ס"ל לר' ישמעאל דבפרשת קרבנות לא נאמרו הפרטות בסיני, ובפרשת משפטים נאמרו כללות ופרטות, וא"כ למה נסמכה בשלמא לדעת ר' עקיבא דס"ל דגם פ' הקרבנות נאמרו כללות ופרטות בסיני, א"כ נסמכו שפיר להדדי דכשם שפ' הקרבנות נאמרו בסיני עם כללות ופרטות, אף פ' משפטים נאמרו בסיני עם כללותיהן ופרטותיהן, אבל לר"י קשה דס"ל דלא נאמרו אצל פ' המזבח וקרבנות כללות ופרטות ולמה נסמכה, ולכך הוצרך ר' ישמעאל לומר דרוש אחר, שתשים דיינים אצל הסנהדרין סמוך למזבח, וזה בא לרמז ע"י הסמיכות. ודעת ר' עקיבא דס"ל ו'אלה קאי א"שם שם לו חק ומשפט", ס"ל דדינין נצטוו במרה, יש ליישב ג"כ למה ס"ל כן, בהקדים תחילה מדרש רבה פרשה זו וז"ל: דבר אחר ואלה המשפטים. א"ר אבהו כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, וכן כיוצא בו ואלה תולדות ישמעאל מוסיף על הראשונים, מה הראשונים היו רשעים, זמרן יקשן אף אלו רשעים, שנאמר בכור ישמעאל נביות קדר וכו'. כיוצא בו ואלה תולדות יצחק בן אברהם. מוסיף על הראשונים, על מה שכתוב למעלה בני ישמעאל, ומי הי' זה עשו ובניו שהיו בניו של יצחק, וא"כ יש לומר הואיל ואין כתוב אלא ואלה תולדות, הוה אמינא דאף יעקב שהוא תולדות יצחק אף הוא בכלל עשו, את מוצא כל תולדת שבמקרא חסירים חוץ מן שנים שהם מליאים, אלה תולדות השמים והארץ. ואלה תולדות פרץ וגו'. ולכן תולדות יצחק חסר, להוביא יעקב מכלל הרשעים כו'. אף כאן ואלה המשפטים. וי"ו מוסיף על הראשונים, מה שכתוב למעלה שם שם לו חק ומשפט עכל"ה. והנה המדרש הלז צריך ביאור, דיש לדקדק במ"ש דאחר שתולדות פרץ כתיב מלא משום ששניהם צדיקים היו, ועוד שעתיד לצאת מן פרץ משיח צדקינו, ולכן כתיב תולדת חסר גבי יצחק להוציא את יעקב מכלל הרשעים, דמה שייכות ודביקות יש לתולדות יצחק לתולדות פרץ. ושאר דקדוקים יתיישבו בתוך דברינו, ולהבין כל זה נקדים מ"ש הזוהר פ' ויחי וז"ל: הכי אולפינא דרחב הזונה בעי מנייהו סימנא דחיי, ואמרה סימנא דחיי לא שריא אלא באות אמת ומאי הוא אות אמת, דא אות וי"ו, בגין דביה שרי חיין וכו'. ועפ"ז יובן מדרש רבה פ' בראשית: ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלקים. א"ר חמא אינו נכתב בנימוסין של צדיקים וכו'. א"ר אחא בראש השנה הי' דן אותו בשעה שהיה דן כל בני העולם עכ"ל. והוא תמוה, דהיכן נרמז זה בפסוק שאמר ר"ח דלא היה נכתב בנימוסין של צדיקים, והלא כבר אמרו רז"ל דחנוך נכנס חי לגן עדן ונעשה שר ושלטון גדול ברקיע, דמשמע דהיה צדיק גמור, אמנם לפי מ"ש א"ש, והוא דכבר אמרנו בשם הזוהר דאות ו' הוא אות חיים, ועפ"ז כתב בעל עשרה מאמרות חלק א' ממאמר אם כל חי פרק י"ב. דזהו כוונת הכתוב ויתנכלו אות"ו להמיתו. שבקשו ליקח ממנו אות אמת שהיא הוי"ו, ואח"כ הוא מת מעצמו ע"ש שהאריך בדרוש זה. ועפ"ז נ"ל לפרש כוונת הכתוב ג"כ בקין: וישם ה' לקין אות. דא וי"ו לשיזבא לי' כו' לבלתי הכות אותו כל מוצאו, כדאיתא בזוהר בראשית עמוד קס"ח. דכתיב שאם הי' נד הוה כל מוצאו יהרגוהו, ובגין דתב בתיובתא וכו' שוי' עליה אות ו' ונעשה מן נד נוד, וא"כ זה יאמר הכתוב וישם ה' אות לקין וגו' לבלתי הכות אותו, ר"ל אות ו' כמ"ש הבעל עשרה מאמרות על תיבת אות"ו שאצל יוסף כמדובר. וא"כ מובן המדרש רבה הנ"ל: ויתהלך חנוך את האלהים ואינינו כי לקח אות"ו אלהים. ר"ל שלקח אות ו' ממנו שהוא אות"ו, וע"כ עי"ז היה מת מעצמו, ולכן אמר ר' חמא חנוך לא הי' בתוך נימוסין של צדיקים וכו'. דאל"כ למה לקח הימנו הקב"ה אות ו' שימות מעצמו, ולכן אמר ר"ח בע"כ מוכח שבר"ה הי' דן אותו, בשעה שהי' דן לכל באי עולם, ואז נפתחו לפני הקב"ה ב' ספרים, ספרן של צדיקים ושל בינונים ושל רשעים, ושל רשעים נכתבין לאלתר למיתה, ולכן לקח הקב"ה ממנו האות וי"ו, והוי מת תיכף, וזהו שאמר הכתוב ג"כ ויתהלך חנוך את האלהים ואינינו. כי מת לאלתר פתאום, ונתן טעם למה הי' מת פתאום, לכן אמר כי לקח אותו אלקי'. ר"ל אות ו' דהוא אות וי"ו דהוא אות חיים כנ"ל. ונ"ל דזהו כוונת רז"ל ג"כ במ"ש יעקב אבינו לא מת, ומביאים רז"ל ראיה ממש"ה בירמיה סי' ל'. ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב שקט וגו'. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והנה לכאורה הוא תמוה מנ"ל לרז"ל דלא מת יעקב, וכמו שהקשו רז"ל וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדי', ועוד קשה היאך מוכח מהקרא דושב יעקוב דלא מת יעקב. אמנם למ"ש א"ש, והוא דידוע דיעקוב נטל מאליהו למשכון האות ו' שהוא חי לעולם. ולכן כתיב ה' פעמים יעקו"ב מלא בוי"ו, ואליהו כתיב ה' פעמים אלי"ה חסר וי"ו, וע"כ כל זמן שהאות וי"ו הוא בשם יעקו"ב הוא בחיים והרי הוא כאליהו הנביא שהוא עדיין חי, וא"כ דברי הגמרא הם מבוארים דאמרי יעקב לא מת והוא חי לעולם כאליהו, והא ראיה דכתיב כי הנני מושיעך וגו' ושב יעקו"ב מלא וי"ו, וא"כ כיון דיש ליעקב האות וי"ו ונקרא שמו מלא בוי"ו יעקו"ב, זהו הסימן שלקח מן אליהו ז"ל האות חיים שהוא הוי"ו, וא"כ ע"כ הוא בחיים ולכן אמר מקרא אני דורש דייקא, וא"כ כיון דאני דורש דנטל יעקוב האות וי"ו לא קשיא מידי, וכי בכדי ספדו ספדיי' וחנטו חנטייא וכמדובר. והשתא מובן המ"ר הנ"ל, כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים וכו'. כיוצא בו ואלה תולדות ישמעאל מוסיף על הראשונים, מה ראשונים היו רשעים זמרן ויקשן, אף ישמעאל היה רשע ובניו הי' רשעים כיוצא בו. ואלה תולדות יצחק מוסיף ג"כ על הראשונים, מה ראשונים רשעים היו אף תולדות יצחק שהם עשו ובניו היה רשעים, וקאמר המדרש וא"כ יש לומר דח"ו דאף יעקב הוא בכלל תולדות יצחק, והוא ג"כ רשע ח"ו כמו עשו ובניו, לזה אמר דזה אינו דאין יעקב בכלל, והא ראייה דכל תולדת שבמקרא הם חסירים חוץ משנים והמה תולדות השמים והארץ. ואלה תולדות פרץ. שלפי שעתיד משיחינו לצאת הימנו, וטעם גדול יש לומר למה אמר תולדות שמים וארץ מלא, מפני שבשעת בריאת העולם קודם חטא אדה"ר לא הי' מיתה בעולם, וכיון שחטא אדה"ר חיסר הקב"ה כל תולדות שבמקרא וכתיב תולדת, וכיון שעמד פרץ נעשה תולדו"ת מלא וי"ו, שלפי שעתיד משיח בן פרץ מבליע את המות, א"כ מזה מוכח דע"כ דתולדות יצחק לא קאי רק על עשו ובניו לחוד ולא נכלל בהם יעקב כלל וכלל, דאל"כ גם יעקב הי' נכלל בכלל תולדת יצחק, א"כ קשה מן הדין הי' ראוי להיות שגם תולדות יצחק יהיה מלא כמו תולדות שמים וארץ וכמו אלה תולדות פרץ, דמידי הוא טעמא דלמה המה מליאים, משום שהיה באותו פעם רק טוב, ואלמלא לא חטא אדה"ר לא הי' מיתה בעולם, וכן יהי' לעתיד כשיבוא בן פרץ משיחינו ויבולע המות לנצח, וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו שיהיה תולדות יצחק מלא, דאם היה נכלל יעקב בתולדות יצחק, מאחר דמצינו בו תרי מילי למעליותא, האחד משום דהוא חי לעולם מאחר דנטל האות ו' מן אליהו דהוא אות חיים, ולכן אמרו דיעקב לא מת וכאמור, וא"כ הרי לך מעלה א' המחייבת שיהיה תולדות יצחק מלא משום דיעקב נכלל ביצחק. שנית דהלא פרץ גופא מיעקב קאתי, וא"כ כמו שהדין נותן שהתולדות פרץ הוא מלא משום שעתיד משיח לעמוד ממנו כמו כן הדין נותן שבשביל זה תולדות יצחק יהיה ג"כ מלא משום דנכלל בו יעקב ופרץ ומשיח, וא"כ למה תולדות יצחק חסר, אלא על כרחך מוכח דיעקב אינו בכלל שם, ולכן מסיים בעל המדרש ואמר לכך תולדות יצחק חסר, להוציא יעקב מכלל עשו ובניו, ויעקב אינו נחשב בכלל תולדת יצחק דאל"כ יוקשה קושיא הנ"ל וכאמור. העולה מדברינו הנ"ל דאף משמעות של התיבה של תולדת יצחק הוא כוללת לשניהם במשמעותו, עם כל זה ס"ל לדעת המדרש דיעקב אינו נכלל, והוי"ו של ואלה תולדות יצחק מוסיף על הראשונים, מה הראשונים היו רשעים אף עשו ובניו היו רשעים, וא"כ שמעינן מזה דהוי"ו של ואלה מוציא הכתוב ממשמעותו, וא"כ מעתה הוא מובן היטיב הדעת ר' עקיבא הנ"ל דס"ל דוי"ו של ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים אמה, שכתוב שם שם לו חק ומשפט. ולכאורה קשה מנ"ל להוציא הכתוב מן משמעותו דמשמע דנסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח ולי' דברות, וכמ"ש ר' ישמעאל שתשים סנהדרין סמוך למזבח, ומנ"ל לר' עקיבא דוי"ו מוסיף אמה שנצטוו ישראל במרה, ושם כתיב שם שם לו חק ומשפט. לזה אמר כיוצא בו ואלה תולדות יצחק, דשם ג"כ הוי"ו של ואלה מוצא ממשמעותו ואינו נכלל בו רק עשו ובניו, וא"כ מאחר שמצינו פעם דהוי"ו של ואלה קאתי להוציא מפשוטו, כמו כן נוכל לומר גבי ואלה המשפטים, וא"כ הני תנאי כהני תנאי דר"ע ס"ל כדעת בעל המדרש, ולכן אמר ג"כ דואלה קאי אמרה וכדעת ר' יהודא במכילתא ומה שלא אמר ביעקב אלה תולדות מלא נ"ל ששם קאי איוסף לחוד, דלא קאתי משיח מן זרע יוסף, משא"כ בתולדות יצחק אי הוי קאי ג"כ איעקב הל"ל מלא כמו בפרץ שהי' לו בנים ופרץ הוי בכללם, ודו"ק. ודלא כמ"ש הרב בעל יפה תואר ז"ל:
איתא ברקנטי פרשה זו בשם מדרש וז"ל: בשעה שא"ל הקב"ה למשה לא תבשל גדי בחלב אמו. ופירש לו בעל פה בשר בחלב, אמר משה רבש"ע תן לי רשות לכתוב בשר ולא גדי שלא יטעו המינים. א"ל הקב"ה כתוב לך וגו' כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית עכל"ה. והוא תמוה מאד, דיש לדקדק דמה איכפת לי' למשה אם יכתוב בשר או גדי, ועוד קשה מה היתה תשובת הקב"ה במ"ש כי על פי הדברים, כי מה ענין פסוק זה לכאן. ואמנם לביאורו נקדים מ"ש הרב הבחיי וז"ל: הטעם שלא גילה לנו התורה טעם איסור בשר בחלב, לפי שבעוה"ז יצה"ר בעולם וכו', אבל לעתיד נעקר היצה"ר ויהי" הכל יודעין שהקב"ה הוא אחד ושמו אחד, וכמש"ה לכן ידע עמי שמי בגוים, ואז יתגלו טעמי התורה ויפסוק האיסור בשר בחלב אפילו מבני אדם הגופניים, כי אז יבוטל היצה"ר, אבל עכשיו הרחיקה התורה משום חק שיהא ידוע לו שיש הבדל בין קדושת הקב"ה לקדושה שלמטה, ולא יהרהרו אחר ב' רשויות ע"ש שהאריך. וא"כ הוא מובן דהקב"ה אמר למשה שיכתוב בתורה לא תבשלו גדי בחלב אמו בלי נתינת טעם האיסור בשר בחלב, וכתיב בתרי' הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעיכם כי שמי בקרבו. והוא דבא הכתוב ליתן טעם למה לא גילה לנו הקב"ה הטעם של איסור בשר בחלב, לזה אמר הכתוב שגלוי הי' לפני הקב"ה שעתידין ישראל לחטוא ואז הנני שולח מלאך לפניך, והיא קדושה שלמטה ששמי הוא בקרבו, והנני מזהירך שאל תמר בו, ולכן אין אני מגלה לכם הטעם של בשר בחלב, שלא תטעה לומר ב' רשויות הן, משא"כ לעתיד כשיגלה טעמי התורה אז יהי' ה' אחד ושמו אחד, ולכן באמת יגלו הטעמים המצות, משא"כ בזמן הזה דאם גילה לנו הקב"ה הטעם, אז יש ח"ו למיטעי ולומר ב' רשויות. ולפ"ז יובן המדרש הנ"ל בשעה שאמר הקב"ה לא תבשלו גדי, אמר משה רבש"ע תן לי רשות לכתוב בשר כדי שלא יטעו המינים לומר מכח זה דיש ב' רשויות כמ"ש הבחיי ז"ל הנ"ל, והשיב לו הקב"ה כתוב לך והוא דאפשר לומר דזהו הטעם דמלאכים אכלו בשר בחלב אצל אברהם לפי שאין להם יצר הרע בלבם, ואפשר דזהו כוונת הסמיכות בפ' כי תשא לא תבשל גדי, וקשה למה אמר הקב"ה איסור בשר בחלב בלא נתינת טעם, אלא ע"כ מוכרח לומר משום טעם הבחיי הנ"ל, משום יצה"ר, ולכך הסמיך כתוב לך וגו' כי על פי הדברים וגו'. להורות כתוב לך ולא למלאכים, דכיון דאצל בני אדם יש יצה"ר, משא"כ גבי מלאכים דלהם שרי לאכול בשר בחלב לפי שאין יצה"ר שולט בהם וק"ל:
או יאמר והוא דאיתא במ"ר פ' כי תשא וז"ל: כתוב לך. הה"ד אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו. בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן את התורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אפילו מה שתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה באותה שעה, מאחר שלמדת מפי לך למדה לישראל, אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם, א"ל אין אני מבקש ליתן להם הכל בכתב, משום שגלוי לפני שאומות העולם עתידין לשלוט בהם וליטול את התורה מהם ויהי' בזוי באומות, אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה וגמרא וההגדה אני נותן להם בעל פה, שאם יבואו א"ה וישתעבדו בהם יהיו ישראל מובדלים מהן, כתוב לך זה המקרא. כי על פי הדברים האלה זו המשנה גמרא הגדה, בין ישראל לבין האומות עכ"ל. וכן איתא בגמרא דגיטין פרק הניזקין (דף ס:): אמר ר"י רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי ברית. פירש רש"י שם: על תורה שבעל פה כרת הקב"ה הברית, אלמא איהו רובא. והנה גדי אם הוא דווקא גדי או גדי כולל כל בשר נלמד מהתורה שבע"פ ממשנה ותלמוד, כדאיתא בפרק כל הבשר פלפולים ארוכים, וא"כ המדרש הנ"ל הוא מובן, בשעה שא"ל הקב"ה לא תבשל גדי בחלב אמו. אמר משה רבש"ע תן לי רשות לכתוב בשר ולא גדי, דאם אכתוב גדי אזי אתן מקום להטעות למינים לומר דדוקא גדי אסור לבשל בחלב ולא שום שאר בשר, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, ע"כ תן לי רשות לכתוב סתם לא תבשל בשר בחלב ואז ליכא למיטעי, א"ל הקב"ה למשה כתוב לך את הדברים האלה. דוקא לשון גדי, דהלא גבי ישראל ליכא למיטעי, דהלא אתה תפרש להם בע"פ דלאו דווקא גדי ממש אלא כל בשר, כי ע"פ הדברים האלה כרתי ברית אתך. ר"ל ע"י התורה שבעל פה כרתי הברית עם ישראל דווקא ולא עם הא"ה, כדי שיהיו ישראל מובדלים מהאומות, וא"כ כיון דיודעין ישראל התורה שבע"פ, אז לא יוכלו למיטעי ולומר דדוקא גדי אסור בחלב ולא שאר בשר כיון דיודעין התורה שבע"פ, ואם יטעו הגוים מה בכך, כי כוונתי הוא כדי שיטעו ויהיו ישראל מובדלים מהם בתורה שבע"פ. ונ"ל דזהו כוונת הכתוב: ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. והוא דאיתא בתרגום: כי טובים דודיך מיין, מע' אומות גימטריא יי"ן, א"כ יאמר הכתוב ישקיני מנשיקות פיהו דייקא, פירוש אני רוצה שיתן לי רוב תורה בע"פ, א"כ בזה יתוודע כי טובים דודיך מיין, משבעים אומות, כי במה יודע איפה כי מצאתי חן אם לא ע"י התורה שבעל פה שאנו מובדלים מן אומות העולם וק"ל:
ובמדרש ילקוט פ' זו וז"ל: ויעלו עולות. תנא דבי ר' ישמעאל אומר: זה שאמר הכתוב אין כאל ישורון. אשרי מי שמקיים התורה לאמתה ולא יצא ממנו שכבת זרע חנם, ואפילו הוא ישראל ראוי הוא לעלות עולות על גבי המזבח, שנאמר ואל נערי בני ישראל לא שלח ידו וגו'. ויעלו עולות עכל"ה. והוא תמוה. והנלע"ד לפרשו ע"פ מ"ש בפרקי ר"א. דכל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בסיני, לא ראו קרי מימיהם ונעשו כמלאכי השרת ע"ש. ואיתא במ"ר אין כאל. ומי כאל ישורון, יעקב נקרא אל, שנאמר אל ישראל אביכם. אל אביכם. ובמה נקרא אל, במה שראובן בכורי אתה, שהוא טיפה ראשונה ולא ראה קרי מימיו. וא"כ לפ"ז א"ש והוא דהוקשה לבעל המדרש דלמה העלו בני ישראל עולות, וכי כהנים היו, לכן אמר זש"ה אין כאל ישורון. ואמרינן אין כאל ישורון זה יעקב שזכה ונקרא אל ע"י שלא ראה קרי מימיו, וא"כ אותן נערי ישראל לא ראו ג"כ קרי משה ששמעו בסיני אנכי ולא יהי' לך וגו'. ולכן אמר אשרי מי שמקיים התורה ולא יצא ממנו שכבת זרע חנם ואפילו הוא ישראל ראוי לעלות קרבנות כמו כהן, ולכן ויעלו עולות אחר דזכו אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה ג"כ לאותו מעלה שזכה יעקב אבינו ע"י שלא ראו קרי, וא"כ שפיר הקריבו עולות. ובזה תבין שקודם חטא העגל היו ראויי' כל ישראל להיות כהנים, אמנם משעת העגל נעשו זבים ובעלי קרי' כדאיתא במ"ר פ' נשא. ועפ"ז יתבארו הפסוקים ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה וממלכת כהנים. כי ע"י שתשמעו בקולי תהיו גוי קדוש, שלא תראו שום קרי ועי"ז נקראי' גוי קדוש כמ"ש רז"ל, איש קדוש הוא, מנא ידעה שלא מצאה טיפה קרי על סדין שלו, וא"כ מאחר שתשמעו בקולי ותהיו קדושים ע"י שלא תיראו טיפת קרי אז תהיו ממלכת כהנים דייקא, וכולם ראויים להקריב קרבנות ודו"ק: