ברכת שמואל/פרשת וישלח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת וישלח

פרשת וישלח[עריכה]

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' (בראשית לב, ג).
מה כתיב למעלה מהענין ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם א).
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים (שם ב).
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו וגו' (שם ג).
עם לבן גרתי וגו' (שם ד).

הנה יש לדקדק מתחילה אמר יעקב ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים, משמע דראה חד מחנה לחוד, והכא אמר ויקרא את שם המקום ההוא מחנים על שם ב' מחנות, גם צריכין אנו ליישב סמיכות הפרשיות: וגם צריכין להבין כוונת יעקב שהיה שולח לעשו עם לבן גרתי. ודרשו רז"ל תרי"ג מצות שמרתי. ולכאורה אינו מובן: אמנם נ"ל דקי"ל דמחנה של אלהים הוא כ"ב אלף, שנאמר רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן. ר"ל שני רבבות ושני אלפים עולין כ"ב אלף. ואיתא במ"ר משפטים: עשה אדם מצוה אחד נותנין לו מלאך אחד, עשה ב' מצות נותנין ב' מלאכים, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. עשה אדם מצות הרבה הקב"ה נותן לו אחד עשרה אלף, שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך לא יגש. נמצא דמחנה של הצדיק הוא י"א אלף מלאכים, שהוא חצי מחנה של הקב"ה, וא"כ מחנה של הקב"ה הוא ב' מחנות דצדיק. ואיתא במ"ר דכאן, היו שתי כיתות מלאכים, כת אחת היו מלאכי חוצה לארץ ששמרו ליעקב עד בואו לארץ ישראל, ומשם היו באים כת אחרת ששמרו אח"כ בא"י. וא"כ הוא מובן דמתחילה כשראה יעקב את המלאכים שהיו מנין כ"ב אלף, מחנה אלהים שהן כ"ב אלף מלאכים, אמנם הוקשה ליה ליעקב למה שלח הקב"ה מלאכים הרבה, אלא בוודאי מכח שתרי"ג מצות ששמרתי א"כ מן הדין שיותן לי רק י"א אלף מלאכים שהוא מחנה של צדיק. ועכשיו אני רואה עוד י"א אלף מלאכים שישמרו בארץ ישראל וכנ"ל, וא"כ הוי גבי כ"ב אלף ויקרא שם המקום ההוא מחנים. ר"ל שאצלי הוא נחשב כשתי מחנות, ולכ"א מאחר שנתן לי הקב"ה י"א אלף מלאכי השרת ששמרו אותי בח"ל וי"א אלף מלאכים שישמרו אותי בארץ, ע"כ השכר הוא אף שעם לבן גרתי מ"מ תרי"ג מצות שמרתי, דאל"כ דאם לא קיימתי התורה לא היה לי כל כך מלאכים הרבה וק"ל.

אמנם ליישב סמיכות הפרשיות נקדים מ"ר סוף פ' ויצא: ר' הונא אמר כמה מלאכים חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ ס' רבוא, הה"ד ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. ואין השכינה שורה פחות מס' רבוא. ורבנן אמרי ק"ך רבוא, הה"ד וישלח יעקב מלאכים וגו'. והוא תמוה דבמאי קמפלגי וביותר צריך להבין דלרבנן למה לי' ק"ך רבוא והא לכל הדיעות סגיא בס' רבוא להשראת שכינה, ואף שלדברי המדרש נוכל ליישב דברי רבנן דהיו ס"ר מלאכי ח"ל, וס"ר מלאכי ארץ ישראל, מ"מ לדרכינו יתיישב באופן אחר, רק נקדים תחילה גמרא פרק כל כתבי וז"ל: רשב"ג אומר עתידה פרשה זו ויהי בנסוע הארון שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, והיכן מקומה, אמר רב אשי בדגלים סמוך לפרשה ונסע אוהל מועד. והוא לכאורה תמוה דמאי נפקא מינה אם תכתב שם בפ' דגלים או לאו, אמנם נ"ל לבאר ע"פ מה שהקשה הרב בעל יפה תואר על דברי ר' הונא הנ"ל דס"ל דהיו אצל יעקב ס"ר מלאכים משום דאין השכינה שורה פחות מס"ר, והא אמרו רז"ל בגמרא דיבמות דאף כשהם כ"ב אלף ג"כ שורה השכינה, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כ"ב אלף, וא"כ אף כ"ב אלף סגיא להשראת שכינה, והאריך שם ומסיק דלענין שתבוא השכינה למטה להשרות בניהם ולא להלוך לפניהם סגיא אף כשהם רק כ"ב אלף, משא"כ שתלך השכינה לפני ישראל כמו שהיו במדבר אזי מוכרחים להיות דווקא ס"ר ע"ש. וא"כ מיושב היטב סמיכות הפרשיות, ויאמר יעקב כאשר ראם שהם ס"ר מלאכים מחנה אלהים זה, כיון דאין השכינה שורה פחות מס"ר כדעת ר' הונא הנ"ל, והקשה ליעקב קושי' היפ"ת הנ"ל דהלא להשראת השכינה סגי' אף בכ"ב אלף, ולמה לי ס"ר אלא ע"כ שהקב"ה רימז לו שהשכינה תלך לפניו כדי לשמרו מעשו, ולכן אמר וישלח יעקב לפני"ו דייקא, אחר שהי' רואה שהם ס"ר, וא"כ תלך השכינה לפניו, וכמ"ש להדיא בספר עשרה מאמרות, שהשכינה היתה הולכת עם המלאכים לפניו, וכן משמע במדרשים על פסוק והוא עבר לפניהם. דדרשו רז"ל דקאי על השכינה, והשתא הגמרא הנ"ל הוא מבואר, והוא דהוקשה לרז"ל דגבי פ' ויהי בנסוע אמר הכתוב וענן ה' הולך לפניהם יומם וגו'. וקשי' להו דהלא אין השכינה הולך לפניהם כי אם שיהיו ס"ר, והיכן מצינו שהיו ישראל ס"ר, ולכן אמר דבאמת אין כאן מקומה של פ' ויהי בנסוע, אלא היכן מקומה, בדגלים כתיב בהדיא אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף, ואח"כ צ"ל הפרשה ויהי בנסוע. ר"ל הא דהוצרך הכתוב לומר שהיו ישראל יותר מן ס"ר משום ויהי בנסוע, דאז הענן ה' ר"ל השכינה הולכת לפני ישראל, ולכן הוצרך להקדים שהיו עכ"פ ס"ר, אבל ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ר"ל להשראת שכינה במקום חנייתן סגי אף בכ"ב אלף ודו"ק, ואיתא במ"ר כמה כלבים היה ללבן, חד אמר ס"ר, לכל עדר כלב אחד. ורבנן אמרי ק"ך רבוא כלבים, ב' לכל עדר. והוא ג"כ אינו מובן. ואמנם נ"ל דאת זה לעומת זה עשה אלהים, כי הוא ידוע מ"ש הרב בעל מגלה עמוקות דקליפות לבן הוא כלב רע בטומאה, וינקין מאינון תרין סטרין בישין דנפקין מבין שור וחמור שעולין נ"ב גימטריא כל"ב ע"ש. ונ"ל דזהו הסוד עם לבן גרתי ואעפ"כ ויהי לי שור וחמור. לפי שיניקת יעקב הי' בקדושה משם של ב"ן שהוא שם הוי"ה במילוי ההי"ן כידוע לבעלי חן, וא"כ גבר יעקב על לבן, שלפי שיניקתו היתה בקדושה, וזהו הסוד ויהי לי שור וחמור. כדאיתא בס' מגלה עמוקות הנ"ל. וא"כ מבואר ממ"ר הנ"ל ר' הונא ס"ל ס"ר מלאכים הוה לי' ליעקב שהיו חלים ומרקדים לפניו, כי ר' הונא ס"ל דגם ללבן הי' ס"ר כלבים בטומאה כנ"ל. וא"כ לעומת זה הי' ליעקב ס"ר מלאכים בקדושה. ורבנן ס"ל דק"ך רבוא מלאכים הוי ליעקב, ס"ל דק"ך רבוא כלבי' היו ללבן בטומאה, וא"כ ע"כ לעומת זה הי' ליעקב ק"ך רבוא מלאכים ודו"ק:

ובמדרש רבה: ויהי לי שור זה יוסף, שנאמר בכור שורו. וכתיב ויחלוש יהושע וגו'. חמור זה יששכר, שנאמר יששכר חמור גרם. והם יודעים מה הקב"ה עושה בעולמו, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה גו'. וצאן אלו ישראל, שנאמר ואתם צאני צאן וגו' עכ"ל. והוא תמוה דמה הי' כוונת יעקב בזה ששלח כך להודיע לעשו את כל זה, ומאו איכפת לי' אם יש לו כל אלה. וכדי להבין המדרש הלז נבאר מתחילה גמרא פרק אלו טריפות וז"ל: ר' שמעון בן עזאי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. וכתיב את המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומיעטי את עצמך, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי דבר הגון לפניך אלך ואמעוט עצמי, א"ל לך ומשול ביום ובלילה. א"ל שרגא בטיהרא מאי מהני, א"ל לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן, דוד הקטן וכו', חזייה דלא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח עכל"ה. והנה טרם שנעורר הדקדוקי' שבגמרא יש לדקדק בכלל המאמר, הגמרא הנ"ל סותר למ"ש במדרש וז"ל המדרש רבה: ומאחר שקורא אותם גדולים חוזר וקורא מאור הקטן, אלא ע"י שנכנס בתחומו של חבירו. בכל הקרבנות כתיב שעיר עיזים וכו' ובראש חדש כתיב לה'. אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה אני גרמתי לה ליכנס בתחומו של חבירו עכ"ל. הרי כאן מבואר להדיא שיש טעם לקריאות מאור הקטן, שהוא בשביל שנכנסה בתחומו של חבירו, ולא בשביל שנתמעט מן האור. וגם יש לדקדק בכלל המדרש על מה ולמה הוכרח הקב"ה לגרום ללבנה שיכניס לתחומו של חבירו, עוד יש לדקדק על דבר הפיוס שימשול ביום ובלילה, מה הוא הענין אם תמשול ביום ובלילה. ועוד קשה הקב"ה מאי קסבר שאמר לה לכי ומעוט עצמך, וכי ח"ו לא היה גלוי לפניו שאמרה הלבנה דבר הגון, ושלא יוכל הקב"ה לפייסה. עוד קשה על כלל הענין של כפרה זו, אם היא לשבר את האוזן או לאו. אמנם בביאור הנ"ל צריכין אנו להקדים מ"ש בזוהר פרשת וישלח וז"ל: אמאי אקרי גיד הנשה דאיהו מנשה לבני נשא מפולחנא דמריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכיון דאתדבק המלאך עם יעקב לא אשכח אתרא דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב וכולהו הוי תקיפי ולא הוי בהון חולשא, מאי עביד ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, במיניה דאיהו זייניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא, ובגין דא אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. דלאו אינון ישראל מסיטריה וזיניה. אבל שאר עממין עובדי ע"ז יאכלו ליה דאנהון מסיטרא דמלאכא דאיהו סמא"ל, בגין לתקפא לבהון בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא (ר"ל מצות עשה). נגד רמ"ח מלאכין דאתלבשא בהון שכינתא, ושמהן כשמא דמריהון. ואית בבר נש שס"ה גידין נגד שס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה ימים, והאי יומא דתשעה באב הוא נגד סמא"ל דאיהו חד מאינון מלאכין הממונין על גידין ושייפין, על כן אמרה התורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת לאסגאה ט' באב דלא אכלין ביה ולא שתיין ביה, וכל מאן דאכיל בט"ב כאלו אכיל גיד הנשה עכל"ה. ולפ"ז אפשר שזהו כוונת הגמרא כל האוכל ושותה בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עוונתם על עצמות"ם דייקא, דיצה"ר שהוא גיד הנשה רביע על עצמות, ר"ל גיד הנשה שהוא סמוך לעצם. וכמ"ש רז"ל פרק גיד הנשה. (ושמעתי ממורי הגאון מהר"ר יעקב ז"ל אב"ד דק"ק לובלין, טעם נכון על פלוגתא רז"ל אי גיד הנשה נוהג בשליל או לאו, ע"פ דאיתא במדרש רבה ובגמרא דסנהדרין פלוגתא של רבינו הקדוש ואנטונינוס קיסר, מאימתי יצה"ר ניתן באדם, דר' ס"ל משהוא במעי אמו, ואנטונינוס ס"ל דא"כ יבעט התינוק באמו ומתה אלא משננער לצאת לאויר העולם, והסכים ר' לדבריו שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת. וא"כ זה הי' הפלוגתא בגמרא אי גיד הנשה נוהג בשליל או לאו, דר' מאיר ס"ל דגיד הנשה נוהג בשליל, ס"ל ג"כ כר' דיצה"ר ניתן במעי אמו ושם רביע היצר הרע על גיד הנשה, ולכן אסור לנו גם גיד הנשה דשליל. לאפוקי ר"י ס"ל כאנטונינוס דיצה"ר ליכא בתינוק כשהוא במעי אמו אלא משיצא לאויר העולם, וא"כ לא אסר ר' יודא ג"כ גיד הנשה דשליל, ולכן קי"ל הלכה כר' יודא משום דס"ל כאנטונינוס, ור' הודה לדברי אנטונינוס וזהו דברי פי חכם חן), וכבר ידענו דכל עצמותו של סמא"ל הוא העומד עלינו לכלותינו ולהכשלינו, כדי ליפול ברשתותיו הטמון עלינו, ולתת כח בטומאתו כנודע. על כן צוה הקב"ה להקריב לו שעיר בראש חדש שהוא יום כפור קטן, כדי לשחד הסטרא אחרא כדי שיהיה הקטיגור סניגור, ואיתא בזוהר דאי לא אתחליש חיליה דיעקב, אתקיים יעקב לגביה ויתבר חיליה דעשו לעילא ולתתא, אבל זה גרם דשריא מסאבא אחרא על בר נש, ולכן אתחליש תוקפייהו דנביאים דלא יוכלו למיחזי באספקלריא המאירה חוץ ממשה ועובדיה עכ"ל הזוהר. ועפ"ז יובן המדרש רבה: ויגע בכף ירך יעקב. נגע בצדיקי' ובנביאים. ולכאורה אינו מובן המדרש, ולפי מ"ש אתי שפיר דעי"ז שנגע בכף יעקב ואתחליש חילי' ותוקפיה, ע"י זה אתחלש ג"כ תוקפיה דנביאים, דלא יוכלו להסתכל באספקלרי' מאירה, והן הן ממש דברי הזוהר הנ"ל. ואפשר דזהו כוונת המדרש ילקוט ריש עובדיה, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר: עובדיה גר אדומי היה, כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת עכ"ל. והנה לכאורה הוא תמוה ואין לו שחר, דאדרבה דבמדרש ילקוט בא לספר בשבח עובדיה דלא למד ממעשיהם של בני עשו, וא"כ איך אמרו עליו ירך מתוכה מסרחת שהוא לגנאי. אמנם למאי שכתבתי הוא מובן דכבר אמרנו דעיקר היצה"ר רביע תמן בירך במקום גיד הנשה. וכבר כתבתי בשם הזוהר דכל הנביאים אתחלשו תוקפייהו בשעה שנגע המלאך בכף יריכו של יעקב, בר מן משה ועובדיה, וא"כ לזה רמז המדרש ואמר ירך מתוכה מסרחת, ר"ל דכחו של סמא"ל שהוא בירך מיניה ובי' הוא מסרחת, דכיון דעובדיה נצח עליה וראה באספקלריא המאירה ולא שליט ביה יצר הרע ולא למד מן מעשיהן של הרשעים ונעשה גר צדק. והנה כל זה כשישראל עושין רצונו של מקום, אז ונשא השעיר את עוונתם, משא"כ כשהוא איפכא אז ח"ו ניתוסף כח לסיטרא אחרא, צור ילדך תשי, קלני מראשי וכביכול מתישין כוחו של מעלה, ואז ח"ו הוא איפכא וכמה רעות וגזירות וצרות באין ח"ו על ישראל. ואיתא בזוהר פ' פנחס: הקב"ה איקרי נושא, וסמא"ל נקרא נשוא, מה בין נושא לנשוא, נשוא מטולאי, נושא סליקו דמטולאי. וא"כ כשהוא ח"ו איפכא אז הקב"ה ח"ו איקרי נשוא כביכול, וזש"ה חדשיכם ומועדיכם לעבודה זרה שנאה נפשי, לפי שהן עלי לטורח נלאתי נשוא. ולכן נ"ל תקנו חכמינו ז"ל להתענות בערב ראשי חדשים ולהרהר בתשובה כדי לסתום פי המקטרג. ואיתא בזוהר פ' פנחס: ובראשי חדשיכם. וכי כמה ראשין אינון לסיהרא, והא לית לה רישא לסיהרא אלא שמשא דאיהי רישא לגבה, אלא ראשי תרין בכל ירחא, ואינון יעקב ויוסף דמתחדתי על סיהרא, יעקב אשתכח תמן לתברא אנפוי, יוסף דאיהו שור שטן דילי' לגבי רחל. (ר"ל לפי שהשטן שהוא סמא"ל מכהה להירח ויש לו אחיזה בה בסיהרא בפגימתה כידוע ליודעי חן, ויעקב ויוסף הם המסתימים כחו, ועל כן מתחדשים ללבנה שנעשה חדשה. אמנם צריכין אנו לידע הטעם של הזוהר הנ"ל דלמה דווקא יוסף הוא שטנו של סמא"ל שהוא נגד עשו. ונ"ל דהוא ע"פ מדרש רבה פ' זו: אמר יעקב לפני הקב"ה כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א'. ורשע הזה יבא והכני אם על בנים. והוא לכאורה קשה ההבנה, אמנם נ"ל דהוקשה לבעל המדרש דלמה אמר יעקב אם על בנים, היל"ל והכני אמהות ובנים, ולכן דרשו דרוש זה והוא דאיתא בגמרא דחולין, דאותו ואת בנו נוהג בבהמה ולא בחיה. ואיתא במ"ר דכל השבטים נמשלו לחיות, וכן איתא בגמרא דסוטה חוץ מיוסף דאיקרי שור, שנאמר בכור שורו. וא"כ יעקב לא היה מתיירא שיהרוג עשו רחל ויוסף לפי שנקרא שור, ולא היה יכול עשו להכות אותו ואת בנו ביום א', דאם כן אם יעבור ויהרוג אזי יעבור על דברי תורה על לאו דלא תשחטו ביום וגו', אמנם מוראו של יעקב היה בשאר בניו שנמשלו לחיות, ושם אינו נוהג אותו ואת בנו, ולכן אמר פן יבא עשו והכני א"ם על בני"ם דייקא, ר"ל אם שיש לה בנים הרבה, ר"ל שארי אימהות משא"כ רחל לא היה לה כ"א בן אחד, כיון דבאותו זמן עדיין לא נולד בנימין, ולפ"ז לא הי' מתיירא יעקב מהריגת רחל ויוסף, ולכן אמר המדרש: אמר יעקב לפני הקב"ה כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וא"כ אין עשו רשאי להרוג ליוסף ולרחל, אכן ורשע הזה יבא והכני אם על בנים, דהיינו אם שיש לה בנים הרבה, ומזה אני מתיירא דהם נמשלו לחיות, ושם אינו נוהג אותו ואת בנו, ולכן נ"ל דיוסף הוא דווקא שטנו של עשו, דכיון דאותו ואת בנו נוהג בו וא"כ אין רשאי עשו לעשות ליוסף מאומה, (ובזה נתיישבו שתי הגרסאות בזוהר הנ"ל פ' פנחס, דחד גירסא הוא דיוסף הוא שיטנא של עשו, וחד גירסא הוא דיוסף הוא שור, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואלו ואלו הם דברי אלהים חיים. דמאחר שהוא שור זה גרם שהוא שטנו של עשו וכאמור), ובזה נבוא אל ביאור הגמרא הנ"ל, והוא דהוקשה לרז"ל כתיב ויעש אלקי' את שני המאורות הגדולי'. והדר כתיב המאור הקטן. אמרה ירל רבש"ע אי אפשר שישתמשו שני מלכים בכתר א', לפי שידעה הירח שאחד מן המאורות הוא נגד עשו, ואחד מהן הוא נגד יעקב, וכתיב ולאום מלאום יאמץ ואמלאה החרבה, כשיש הממשלה לעשו אז אין הממשלה ליעקב, ולכן אמר אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. א"ל הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. והלבנה היתה סבורה בשביל שהיא תתקטן תהיה בגורלו של עשו, כי מאחר דיעקב נקרא בכור במחשבה, ועשו מכר הבכורה ליעקב וכמ"ש לעיל פ' ויצא ע"ש. אמרה הלבנה רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון שאי אפשר לב' מלכים הנ"ל להיות ממשלת שניהם כאחד, אלך ואמעוט את עצמי ואפיל בגורלו של עשו. א"ל הקב"ה והתחיל לפייסה שלא תהיה בגורלו של עשו אלא בחלקו של יעקב, ולכן אמר לה לך ומשול ביום ובלילה. ר"ל רמז לה שכמו שיש ליעקב קיום בגלות בעוה"ז הדומה ללילה, ולכן תהיה הלבנה בגורלו של יעקב, ולכן אמר ואתה תמשול בלילה שהוא רמז לגלות, ולכן בשביל שמיעטה בגלות, ולכן הוצרך הקב"ה לפייסה שתכנס בתחום של חבירו למשול ביום ובלילה, לרמז שתהיה לה ממשלה וקיום בגלות. א"ל שרגא בטיהרא מאי מהני, ר"ל מעט ממשלה זו מאי מהני, ולכן אמרו במדרש: מה לבנה שולטת ביום ובלילה כך יעקב שולט בעוה"ז ועוה"ב, אבל עשו שולט רק ביום שהוא מונה לשמש ובעוה"ז יש שליטה ולא בעוה"ב. א"ל הקב"ה צדיקים יקראו על שמך, יעקב הקטן, דוד הקטן וכו'. ורמז לו שיהיו הצדיקים שולטין בחמה, כמו יהושע שנאמר שמש בגבעון דום. וכמ"ש במדרש רבה ולמשול ביום ובלילה. בחמה ולבנה. ר"ל הצדיקים ימשלו ביום ובלילה בחמה ולבנה, כמו משה ויהושע, ואפילו הכי לא נתיישבה דעתה, ואח"כ אמר הקב"ה כיון דלא נתיישבה דעתה א"כ יש קטרוג לסמא"ל עלי, למה יש ללבנה שליטה בחלק החמה שהיא ממשלת היום בעוה"ז כיון שיש ללבנה חלק העוה"ב, ואין להחמה רשות ליכנס לעתיד בחלק הלבנה, ולכ"א הקב"ה אני הוא שגרמתי ליכנס בתחומו של חבירו, ולכן הביאו כפרה עלי לסמא"ל שלא יקטרג עוד עלי דייקא, לפי שאני גרמתי שתשלוט הלבנה בתחומו של חמה שהוא חלק עשו, וסמא"ל השר שלו, שלא יקטרגו על ישראל שלא יהי' להם תקומה בעוה"ז ושלא ישלוט הלבנה בעוה"ז וכאמור. העולה מדברינו הנ"ל דמאחר דיוסף הוא נקרא שור, ולכן הוא שטנו של עשו, וא"כ בזה נבוא לביאור מ"ר הנ"ל דשלח יעקב לעשו ויהי לי שור זה יוסף, ואותו ואת בנו נוהג בו, וא"כ הוא יכול להרגך ואין אתה רשאי להורגו, ושמא תאמר דמה הוא היחוס עם יוסף, והלא נולד מאיסור ב' אחיות, לז"א דזה ליתא, וחמור זה יששכר מכח זה מוכח דליתא איסור ב' אחיות, והוא דהתרגום יונתן כתב על פסוק ותאמר לאה נתן לי אלהים שכרי וגו' ותקרא את שמו יששכר. ואמרת לאה יהב ה' אגרי והכדין עתידין בנוי לקבל אגר טב על דאינון עסיקון באורייתא. וא"כ מוכח דבאותו פעם עדיין לא היו נוהגין הדין של תורה כיון שהיו קודם מ"ת, ובפרט שהיו בח"ל, וכמ"ש הרמב"ן פ' ויחי (ועיין מ"ש פ' ויחי דברים נפלאים מזה הענין). וא"כ מכח שם יששכר מוכח דבאותו זמן עדיין לא נאסר ב' אחיות כיון שעתידין הן לקבל אורייתא, ושמא תאמר מאחר שנמשל יששכר לחמור א"כ אתה רשאי ח"ו להורגו, דלפי שאין אותו ואת בנו נוהג בטמאין, לז"א וצאן אלו ישראל. דהתורה כללם יחד, ונקראים הכל צאן, וא"כ דין אותו ואת בנו נוהג בכל השבטים, כמאמר הכתוב שה פזורה ישראל. וא"כ אין עשו רשאי להרגם ודו"ק:

ועפ"ז יובן המ"ר פרשה זו וז"ל: אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרוניהם. למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים מדי דברי בו זכור אזכרינו. והוא תמוה דלפי משמעות המדרש משמע דהא דאין עושין נפשות לצדיקים ודבריהם הם זכרוניהם, הוא מוכח ממה שנקראו ע"ש אפרים, וצריכין אנו להבין היאך מוכח זה. והנה חוץ לדרכינו לפי פשוטו נ"ל ליישב ע"פ מ"ש הבחיי, שנקרא אפרים על שם שזוכרו הקב"ה בשני אפרים, באברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. ביצחק שאפרו צבור ע"ג המזבח. נמצא דמכח שם אפרים נזכר הקב"ה בזכותו של אברהם ויצחק. וא"כ הוא מבואר ואמר אין עושין נפשות לצדיקים להיות להם לזכרון, שלפי דבריהם הם זכרוניהם, והא ראייה דישראל נקראו ע"ש אפרים, וע"י שם זה הקב"ה מזכיר זכות שני אפרים, לכן אמר מדי דברי בו. כשמדבר שם הצדיק זכור אזכרנו שני זכיות, כלומר שהקב"ה זוכר ב' זכותם, זכותו של אברהם וזכותו של יצחק, וא"כ כשזוכר ב' זכותם הנ"ל, ורחם ארחמינו. וזהו ראייה דאין עושין נפשות לצדיקים. אמנם לדרכינו יבואר באופן אחר, והוא דכבר ידוע כי בשביל שאמרה רחל לכן ישכב עמך הלילה. ולכן לא זכתה ליכנס עם יעקב בקבורת מערת המכפילה, ואעפ"כ יצא מזה טובה גדונה לישראל, א' שע"י זה נולד יששכר, שנית שנקברה רחל בדרך לתועלת ישראל כשילכו בגלות שיתפלל עליהם ויהיה תקוה לאחריתם. וא"כ נ"ל דזה יהי' כוונת הכתובים קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה וגו'. ואיננו ר"ל שרחל היתה בוכה על שיעקב איננו עמה בקבורה, והשיב לה הקב"ה מנעי קולך מבכי וגו'. כי יש שכר לפעולתך. כלומר אל תצטער מה שלא נקברת בקבורת יעקב במה שאמרת לכן ישכב עמך וגו', כי ע"י זה נולד יששכר ורמז לה הקב"ה כי י"ש ש"כר לפעולתך. שנית ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, ע"י כי מאחר שאת תקבר על הדרך את מתפלל עליהם, ומכח התפלה שלך יהי' תקוה לאחריתם כי הבן יקיר לי אפרי' וגו'. ר"ל כי בזכותך אני זוכר לישראל ב' אפרים לרחם עליהם ולגאלם, א"כ דבריהם שדברה רחל לכן ישכב עמך הם זכרוניהם, שע"י דבור זה נולד יששכר וע"י דיבור זה זוכר הקב"ה את בניה לגאלם וק"ל. (אמר הקטן צבי הירש בן הגאון הרב המחבר, אף אני לא אמנע מליתן טעם לשבח על הא דארז"ל במ"ר וז"ל: אמר ר' פנחס מסורת היא בידינו דאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן. ולמה קרא אותן צעירי הצאן שהם צעירים שבשבטים עכל"ה. והנלע"ד ע"פ המ"ר ריש פ' תולדות וז"ל: תניא אמר ר' נחמיא ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים, הה"ד ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. הא תרין. ושני לאומים וגו' הא ארבעה. ולאום מלאום יאמץ הא שיתא. ורב יעבוד צעיר הא תמניא. וימלאו ימיה ללדת הא עשרה. ויצא הראשון אדמוני הא חד סרי, ואחר כן יצא אחיו הא תרי עשר. אלא שתפלתה הי' מועיל וכו'. וא"כ לפ"ז אם היתה ראוי' רבקה להוליד י"ב שבטים, אזי הוי עשו השבט הי"א ויעקב השבט השנים עשר. ואם אמרינן דיעקב הוא הבכור אזי הוי יעקב נגד השבט הי"א ועשו השבט השנים עשר. וא"כ הוא מובן דאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, שהרי יוסף הוי השבט הי"א ובנימין השבט הי"ב, וא"כ בממה נפשך אי אמרינן עשו הוא הבכור, א"כ הוא נגד השבט הי"א, וא"כ יוסף שהוא השבט הי"א הוא שטנו של עשו. ואי אמרינן דיעקב הוא הבכור, וא"כ עשו הוא נגד השבט הי"ב שהוא בנימין, וא"כ נופל ביד בניה של רחל בממ"נ שהם צעירי הצאן וק"ל:

ובמדרש הביאו הבחיי ז"ל: ויברך אותו שם. ברכת כהנים ברכו. והוא תמוה דמה שייך ברכת כהנים לכאן, ונ"ל דהקושה לבעל המדרש הזה דמה היה תשובת המלאך ליעקב, ששאל אותו יעקב הגידה נא מה שמך, והשיב למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. וא"כ ק' איך הבין יעקב עדיין מה הי' שמו של המלאך. דלכן דרשו רז"ל דברכת כהנים ברכו, ובזה הי' יודע יעקב שם של אותו מלאך, והוא דאיתא במדרש ילקוט פרשה זו, דמלאך זה היה מיכאל שר הגדול כהן הגדול של מעלה, וא"ל הקב"ה למה עשית הכהן שלי בעל מום, א"ל מיכאל רבש"ע אני כהן שלך, א"ל הקב"ה אתה כהן שלמעלה ויעקב הוא כהן שלמטה, וא"כ הוא מובן דהנה יעקב שאל אותו הגידה נא מה שמך, והשיב למה זה תשאל לשמי, הלא ע"י ברכה שאני מברך אותך תדע מה שמי, ולכן ויברך אותו שם. ברכת כהנים ברכו. וע"י זה ידע יעקב שהוא מלאך מיכאל כהן הגדול שלמעלה וק"ל. (וחתני הרב המופלא מהר"ר נחום כ"ץ הי' מיישבו באופן אחר, והוא דאיתא בפרק שבועות הדיינים: כל שמות האמורים בפ' סדום הם חול חוץ ממה שאמר ה' אם מצאתי חן בעיניך אמלטה נא שמה. קדש שהתפלל למי שיש בידו להמית ולהחיות. ופי' רש"י משום דמלאך אין בידו כי אם מה שצוה הקב"ה אותו בשליחותו הוא עושה. ואיתא בגמ' דחולין: למדנו ברכה מפי כהנים, מפי הגבורה מניין, כשהוא אומר ואני אברכם הקב"ה מסכים על ידם. ואיתא במ"ר אמרו ישראל להקב"ה נהיה אנחנו מתברכין מפיך א"ל הקב"ה כהנים פרשו ידיהם ואני אברך אתכם עכ"ל. וא"כ זהו כוונת המדרש הנ"ל ויברך אותו שם. המלאך בירך אותו. והוקשה לבעל המדרש וכי יש רשות ביד מלאך לברך את בני האדם, והלא המלאך אינו רשאי לעשות כי אם מה שצוה הקב"ה אותו בשליחותו, וא"כ מה מהני ברכתו שבירך המלאך ליעקב, לז"א דברכת כהנים ברכו, והברכה של כהנים שהן פורשין ידיהם והקב"ה מסכים על ידם, וא"כ אותו הברכה הי' תועלת גדול ליעקב שע"י ברכת המלאך שבירכו בברכת כהנים נתברך יעקב ג"כ מפי הקב"ה).

בפסוק ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין. וצריך להבין השינויי', ונ"ל דאיתא במ"ר פ' בראשית בעצב תלדי בנים זו צער גידול בנים, ארשב"ג נוח לאדם לגדל לגיון של זתים בגליל ולא לגדל תינוק א' בארץ ישראל, וזו היא הצער גידול בנים (וכתב המתנות כהונה בשם רש"י: טוב לו לאדם לפרנס חיל א' בגליל ולא לגדל תינוק א' בא"י, כי בגליל שם גדילים הזיתים משא"כ בא"י הוא דוחק הפרנסה וקשה לפרנס אף תינוק א' ע"ש), ואיתא פרק ב' דסנהדרין יעקב פדה את אברהם מן צער גידול בנים, וא"כ הוא מובן דקרא אותו בן אוני בר צערי הוא כלשון תרגום שהיה לה צער בלידתו של בנימין. אבל יעקב קרא אותו ב"ן ימין, כי לשון ימין הוא רמז לארץ ישראל כידוע ליודעי חן, וכמ"ש רש"י בחומש. ור"ל שרמז יעקב מאחר שהוא בארץ ישראל יהיה לו ג"כ גודל צער גידול הבן הזה כאמור:

או י"ל על דרך האמת היא רצתה שיהיה בנימין מסטרא דנוקבא, ולכן התפללה עליו רחל כשנולד יוסף יוסף ה' לי בן אחר. ל"י דייקא, אכן יעקב רצה שיהי' מסטרא דדכורא והוא מסיטרא דימינא, והיא קראה לו בן אוני, תרגום בר צערי מסיטרא דשמאל. וקרוב לזה בר דוי בלשון ארמי הוא היפוך יו"ד דו"י ער"ש הוא עש"ר, יו"ד אותיות דדין כאותיות דדין, והוא מדת הוד בהיפוך דו"ה, ומדת יעקב הוא מדת נצח שהוא ימין, כמ"ש בס' עץ החיים דיעקב בימי החול הוא במדת נצ"ח, ורחל היא במדת הו"ד, וכשתקן שמואל הנביא ושאול המלך מדת נצח, אזי ההארה היתה למדת מלכות ע"י נצח, אבל כשתיקן חשמונאי הי' ע"י הפך שמן בחנוכה שהוא מדת הוד, אזי מדת מלכות מקבלת ההארה ע"י הו"ד. ולכן נ"ל תקנו לומר בחנוכה הוד"ו, שלפי דהשתא נתקן מדת הו"ד. וע"י בנימין נתקן מדת נצח שיצא ממנו שאול שאמר וגם נצח ישראל לא ישקר. ולכן ותקרא שמו בן אוני בר דו"ה בלשון ארמי מלשון הו"ד בהיפוך אתוון, כי רחל רצתה ליתקן מדת הוד על ידי בנימין, וזהו בר דו"ה אותיות הו"ד, אבל אביו קרא לו בנימין, בן ימי"ן שהוא מדת נצח. ונ"ל דזהו הסוד בירושלמי בסוטה הביאו התוספות פ' אלו נאמרים: ששם בנימין היה כתוב על שני אבני איפוד, בן היה נכתב על אבן מצד שמאל, ותיבת ימי"ן על האבן של ימין עכ"ל. כדי לאכללא בשני מדות של יעקב ורחל, כי ב"ן הוא סוד רחל שהוא במלכות אדנות, וימין הוא בסיטרא דימינא שהוא נצח, כד"א נעימות בימינך נצ"ח. וכל הגאולות היו ע"י מדת הוד מסיטרא דנוקבא, גאולת מצרים ע"י בתיה בת פרעה שהצילה למשה. חשמונאי ע"י יהודית. גאולת פורים ע"י אסתר. אבל גאולה שלעתיד תהיה ע"י נצח, ותהיה גאולה נצחית וגאולת עולם, וזש"ה על זה היה דו"ה לבינו. שהי' הגאולה ע"י מדת הו"ד אותיות דו"ה, ולמה לנצ"ח תשכחינו, כי רצונינו שתהיה הגאולה ע"י נצח, והשיבנו ה' אליך ונשובה ע"י נצח, ותהיה גאולה נצחית וגאולת עולם אכי"ר:

תם.


שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף