ברכת שמואל/פרשת האזינו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת האזינו

פרשת האזינו[עריכה]

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים לב, א).
יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו' (שם ב).
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (שם ג):

והנה לא נאריך בקושיות באשר שאני אוהב את הקיצור והמעיין יבין וישכיל ויראה שמתוך דברינו יתפשטו כל הקמטים והעקמימות בכמה אופנים:

האופן האחד ע"פ מדרש פסיקתא: כי שם ה' אקרא (דברים לב, ג). מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו של הקב"ה אלא לאחר כ"א תיבות ובהם פ"ה אותיות נגד פרשה של ויהי בנסוע הארון (במדבר י, לה) שהוא פ"ה אותיות. אמר משה מלאכי השרת אין מזכירין שמו של הקב"ה לאחר שלש תיבות, שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), דיו להיות אנו פחות משבעה כמלאכי השרת עכ"ל. והוא תמוה. והנה יש לדקדק למה היה משה רוצה להיות דווקא א' מן שבעה כמלאכי השרת דווקא. ועוד קשה הא ארז"ל בפרק גיד הנשה (חולין צא:): חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת מזכירין את השם לאחר ג' תיבות וישראל אחר שני תיבות, דאלו במלאכי השרת כתיב קק"ק ה' צבאות (ישעיה ו, ג), ובישראל כתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו, ד). א"כ קשה למה היה מזכיר משה כאן את השם לאחר כ"א תיבות דווקא. והנה לביאור הנ"ל נקדים גמרא פרק גיד הנשה (חולין שם): א"ר חננאל אמר רב שלשה כיתות של מלאכי השרת אומרים שירה, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. מתיבי חביבין ישראל יותר ממ"ה, שישראל אומרים שירה בכל יום ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת וכו', ואמרי לה פעם א' בשמיטה. ואמרי לה פעם א' ביובל. ואמרי לה פעם אחת בעולם. ועוד דאלו ישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות ואלו מ"ה אין מזכירין אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב קק"ק ה' צבאות. ולא עוד דאין מלאכי השרת רשאין לומר שירה עד שיאמרו למטה תחילה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו בני אלהים (איוב לח, ז). ומשני אלא אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. ופריך והכתיב ברוך כבוד ה' ממקומו, ומשני ברוך אופנים אמרי (ופירש רש"י אופנים הן הם מכסא כבוד עצמו, ורשאין להזכיר השם אפילו אחר ב' תיבות, והא דאמרינן אין מלאכי השרת רשאין להזכיר השם אלא לאחר ג' תיבות הן שארי מלאכים ולא אופנים), ובזה נבוא אל הביאור, והוא דמשה רצה לתת טעם דאיתא בגמרא ומדרשים: בשעה שמשה הי' אומר השירה השתיק את העליונים ואת התחתונים ולא הצפור מצפצף וכו'. צריך להבין מה הי' כוונת משה בזה, גם צ"ל במה היה יכולת ביד משה להשתיקן. ונ"ל דע"פ מ"ש רז"ל כשברא הקב"ה העולם הי' שכינתו בתחתונים. חטא אדה"ר נסתלקה השכינה לרקיע הראשון. חטא קין נסתלק לרקיע הב'. דור אנוש נסתלק לרקיע הג', חטא דור המבול נסתלק לרקיע הד'. דור הפלגה נסתלק לרקיע החמשי, סדום העלו לשכינה לרקיע הששי. מצרים העלו לשכינה לרקיע הז'. וכנגדן עמדו ז' צדיקים והורידו השכינה עד לארץ ואלו הן: אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, ומשה הוריד השכינה עד לארץ, דכתיב וירד ה' על ההר וגו'. וא"כ ע"י משה היו ישראל קרובים אל השכינה כמו האופנים. ונראה לי דהני שבעה לשונות בגמרא דאמרו דיש רשות למלאכים לומר שירה אמרי לה פעם אחת ביום. וא"ל פעם אחת בשבת. וא"ל פעם א' בחדש. וא"ל פעם אחת בשנה. וא"ל פעם אחת בשמיטה. וא"ל פעם אחת ביובל. וא"ל פעם אחת בעולם. נ"ל דלמאן דאמר דאופנים מזכירים השם אפילו אחר ב' תיבות מפני שהאופנים הם קרובי' יותר לשכינה ולכן הם משובחים יותר, וא"כ נ"ל אותן המלאכים שהן ברקיע הז' אומרים שירה בכל יום. ואותן מ"ה שהן ברקיע הששי אומרים בכל שבת. ואותן מ"ה שהן ברקיע הה' אומרי' בכל חודש. ואותן מ"ה שהן ברקיע הד' אומרים רק בכל שנה. ואותן המ"ה שהן ברקיע הג' אומרי' פעם א' בכל שמיטה. ואותן שהן ברקיע הב' אומרים רק פעם א' ביובל, ואותן שהן ברקיע התחתון אומרים רק פעם אחת בעולם. וא"כ הז' לשונות הנ"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים הם. ולכן נ"ל דמשה הוריד השכינה למטה במשכן כדי שיהיו ישראל קרובים לשכינה כמו האופנים, ולולא זאת דאילו לא הוריד משה השכינה לארץ לא היו ישראל ראוין לומר שירה כלל, באשר שהאדם הוא במדריגה תחת ז' הרקיעים, וכיון דהוריד משה השכינה למטה נעשו ישראל במעלות אופנים, ולפי זה נ"ל דלכן אמר משה השם אחר כ"א תיבות, דבא לרמז דיש שבעה כיתות ברקיעים שאינם רשאים לומר שירה אלא לאחר ג' תיבות שהן כוללן יחד כ"א תיבות, ז' פעמים ג' הוא מספר כ"א, וזה הוא רמז שהוא יותר חשוב במעלה מכל הז' כתות הנ"ל, והא ראייה כי בפסוק הג' בשירת האזינו הזכיר ואמר השם אחר ב' תיבות, כי שם ה' אקרא וגו'. דוגמת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ולזה כיון משה ואמר כל הג' טעמים שהוא הי' יותר חשוב ממ"ה, וכל מעלה הוא מרומז בפסוק אחד, המעלה הראשונה בפסוק ראשון, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ר"ל שהשתיק משה אה השמים והארץ והעליונים ותחתונים ואף למלאכי השרת, דלא היו יכולין המלאכים לומר שירה עד שיאמרו ישראל בתחילה למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר אלו ישראל, ואח"כ ויריעו כל בני אלהים. וזה היא מעלה הראשונה, ולכן אמרו האזינו הוא לשון שתיקה. המעלה השני הוא נרמז בפסוק השני, יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. מהו הטל שהוא תמיד ואינו בטל לעולם אף שירה של ישראל לא יהי' בטל לעולם, משא"כ המלאכים שאינם רשאים לומר שירה בכל פעם שהן רוצין כי אם כת אחת פעם בשבוע, וכת אחת פעם ביובל וכו'. והמעלה השלישי הוא כי שם ה' אקרא. ר"ל כי אני יכול להזכיר את השם כמו האופנים אחר שתי תיבות, משא"כ המלאכי השרת אינם רשאין להזכיר השם אלא לאחר ג' תיבות, ונרמז ג"כ כי שם ה' אקרא. ר"ל ישראל יקראו תחילה השירה בשם ואח"כ אתם המלאכים הבו גודל לאלהינו. ולפי זה יובן המדרש פסיקתא הנ"ל: כי שם ה' אקרא. מלמד שמשה לא רצה להזכיר שמו של הקב"ה כי אם לאחר כ"א תיבות. כי המלאכים אינן מזכירים השם כי אם אחר ג' תיבות ק' ק' ק' ה' צבאות, דיו להיות אנו אחד מז' ממלאכי השרת. ר"ל כי לולא שהורדתי השכינה לארץ היה די להיות אנו א' מז' ממלאכי השרת מן הז' כתות שהן אומרים כל כת וכת ומזכירין את השם לאחר ג' תיבות כנ"ל, והי' די לישראל שיהיו מזכירין לאחר כ"א תיבות כנגד כל הז' כיתות. משא"כ עכשיו שהורדתי השכינה לארץ אזכיר השם לאחר ב' תיבות כמו אופנים שמזכירין השם אחר ב' תיבות, דכתיב ברוך כבוד ה' ממקומו. אף אנו מזכירין השם אחר ב' תיבות, שמע ישראל ה'. והוי כמו כי שם ה' אקרא דהזכיר משה ג"כ השם אחר ב' תיבות, ולכן הי' כח ביד משה להשתיק אף להמלאכים, מאחר שהוריד את השכינה לארץ הי' יותר חשוב ממ"ה וכאמור ודו"ק:

ובאופן שני נראה לבאר הכתובים הנ"ל, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר וגו'. ונ"ל ע"פ מדרש ילקוט סוף ישעיהו וז"ל: כי כאשר השמים החדשים (ישעיה סו, כב). ריב"א אומר שמים חדשה וארץ חדשה אין כתיב כאן אלא שמים החדשים וארץ החדשה, אפילו שמים וארץ העתידין להבראות כבר הן ברואים מששת ימי בראשית, ברא אלהים את השמים שעלו במחשבה ואת הארץ שעלו במחשבה, ק"ו ומה שמים וארץ שלא נבראו אלא לכבודן של ישראל חיים וקיימין לעולם, קל וחומר צדיקים עצמן שבשבילן נברא העולם שיהיו חיים וקיימין לעולם. ריב"ק אומר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אל תקרי כן אלא שהארץ הולכת והארץ בא ודור לעולם קיים. אלא לפי ששינו את מעשיהן שינה עליהם סדרי בראשית עכ"ל. ואיתא שם במדרש ילקוט שאלה מטרונה אחת את ר' יהושע כתיב בתורתכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. וא"כ כל זמן שהשמים וארץ הן קיימי' אתם ג"כ קיימים, ועתידין שמים וארץ להתכלות א"כ אף אתם תהיו כלים מן העולם, שנאמר שאו לשמים עיניכם. ואתם כלים. והשיב לה ר' יהושע חייך מן אותו הנביא שהוכחת משם אני משיבך, שנאמר כי כאשר השמים החדשים וארץ החדשה וגו' עכ"ל המדרש. והנה יש להבין מהו הן הענין של שמים החדשים. גם צריכין אנו לדקדק בדברי ריב"ק במ"ש אל תקרי דור הולך אלא הארץ הולך וכו'. מנ"ל הך דרשה. גם צריכין אנו להבין דברי ר"י בתשובתו להמטרונה הנ"ל כי יהיו ימי ישראל כימי כאשר השמים החדשים, לכאורה קשה מאן יימר דהשמים חדשים יהיו קיימין לעולם. ואגב יבואר ג"כ מדרש ילקוט פ' זו וז"ל: אמר משה לשמים וארץ תנו דעתיכם שלא תקטרגו את ישראל לאחר מותי אלא תהיו זכורים כאלו אני חי ועומד ומבקש רחמים על ישראל, והוא תמוה מה ראו רז"ל על ככה שדרשו כך, כי לכאורה אין להם רמז במקרא. אמנם להבין כל הנ"ל נקדים זוהר פרשת בראשית מבואר ענין זה על פסוק ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וגומר. כי בר נש דאשתדל באורייתא אזי הקדוש ברוך הוא מכסה אותן מילין, שלא יתקנאו בו מלאכין ועביד מיניה רקיע חדא, ואעטרא ליה בז׳ עטרין והקב"ה קרי להו שמים החדשים שהם מחידושים סתימין דרזין דחכמתא עילאה, וכל אילין שאמר מילין דאורייתא המתחדשין בפשטי התורה קיימין קמי קודשא בריך הוא ואתעביד ארצות החיים, ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד ואתחדש ואתעבדין כלה ארץ חדשה מההוא מלה דאתחדשה, ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה, אשר אני עשיתי אין כתיב כאן אלא אשר אני עושה, דעביד אני תדיר מאינון חידושין ורזין דאורייתא שהתלמידי חכמים מתחדשין, וע"ד כתיב ואשים בפיך, ר"ל כשאשים גם דברי רזין דאורייתא בפיך אזי אוכל לנטוע שמים וליסוד ארץ, ע"ש בזוהר באריכות. כי בהיפוך ח"ו באשר כשאדם הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה אזי בורא מדבריהם רקיע שוא ושקר ע"ש. א"כ הכלל העולה מדברי הזוהר דכל מה שהתלמידי חכמים מתחדשין בתורה, אזי הקב"ה בורא מהן שמים וארץ חדשין שהן קיימים לעולם. ועפ"ז תבין המדרש ילקוט, בזכות שלשה דברים נברא העולם, בזכות התורה שנקראת ראשית חכמה, ובזכות ישראל שנאמר ישראל לה' ראשית וגו', ובזכות משה דכתיב וירא ראשית לו. והוא הדבר אשר דברנו, דמאחר דכאשר השמים החדשים, השמים בה"א הידיעה והארץ החדשה ג"כ בה"א הידיעה, ר"ל אותן שמים שנבראו בכל יום ויום ע"י הבל פיהם של ת"ח, ע"כ נבראו קודם ששת ימי בראשית שהיתה התורה אמון אצל הקב"ה שני אלפים שנה קודם הבריאה, ולזה אמר כאשר שמים חדשים אין כתיב כאן אלא החדשים בה"א הידיעה, אלא אפילו שמים וארץ העתידין להבראות ע"י דבורן של צדיקים כבר הן ברואין מששת ימי המעשה, הה"ד בראשית ברא אלהים את השמים. שעלו במחשבה, והארץ החדשה שעלו במחשבה דייקא, והן שמים וארץ דנבראו ע"י הצדיקים, וע"כ התורה היתה קדומה ונתנה התורה ע"י משה רבינו ע"ה לישראל שנקראי' ועמך כולם צדיקים. ולכן אין בראשית אלא בזכות התורה שנקראת ראשית, ובזכות משה דנקרא ראשית, ובזכות ישראל דנקראי' ראשית. וכולן טעם אחד להם, מאחר דאת השמים מרמזין לאותן שמים החדשים שנבראו ע"י הצדיקי' שקבלו התורה ע"י משה, ולכן בזכותן נבראו שמים וארץ החדשים וק"ל. וא"כ לפי זה כיון דאותן השמים החדשי' הן קיימים לעולם ק"ו היה ראוי להצדיקי' עצמן שיהיו קימיין לעולם, דמאחר דע"י נבראו השמים וארץ בכל יום, ולכן בא ריב"ק לתרץ דהק"ו זה יש לו פירכא ואמר אל תקרי דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת אלא כן, הארץ הולך והארץ בא ודור לעולם עומד. והוא דקשיא ליה קושית המטרונא הנ"ל, דאי ישראל נמשלים לשמים וארץ של עוה"ז, וקאמר הכתוב והארץ לעולם עומדת, היל"ל והדור לעולם עומדת. ועוד קשיא ליה דהא השמים והארץ של עוה"ז עתידין שתתבלה ותתבטל, וא"כ גם ישראל ח"ו יהיו בטילין וכלים מן העולם ח"ו, ולכן אמר אל תקרי כן דור הולך ודור בא וגו' אלא הארץ הולך והארץ בא, ר"ל והארץ בא ע"י פשטים ורזין דאורייתא שמחדשין הת"ח בפשט התורה, אלא בשביל שקילקול בשבחיהם שינה הכתוב הסדר והיפך עליהם סדרי בראשית, אבל באמת היה ראוי להכתב הארץ של עוה"ז הולך והארץ בא, ר"ל הארץ החדשה. ודור לעולם עומד כשיהיו הארץ החדשה ודו"ק. ועל פי זה מיושב היטב קושית המטרונא הנ"ל, דהכתוב כימי השמים על הארץ הוא ג"כ בה"א הידיעה ע"כ קאי נמי אשמים וארץ החדשים שהן קיימין לעולם, וא"כ כשיהיו השמים והארץ החדשי' אזי בוודאי יהיה חיים נצחית. ולכן כתיב ולמדתם את בניכם וגו' ואח"כ כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ ודו"ק. ובזה נבוא אל ביאור הפסוקי' הנ"ל רק נקדים תחילה מ"ש הרב בעל עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ג' פ"ו: דמשה בא לעוה"ז לא בשביל לקבל שכר רק לזכות אותנו עד סוף כל הדורות, והטעם וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, שמשה זכה לחנינה זו שבזכותו ניצולין ישראל את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו פה, מה שלא זכה אדם מעולם ע"ש. והטעם נ"ל דמשה היה יכול לזכות אותנו יותר משארי צדיקים, דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו' את אשר אני עושה עמך. עשיתי עמך אין כתיב כאן אלא עושה, מלמד שהקב"ה הוא בורא בכל יום ויום שמים וארץ ברזין ומילין דאורייתא ושמים וארץ של משה הן קיימי' בעוה"ז ובעולם הבא, וכיון שמחדש האדם פשט א' אז חידוש דין כאלו משה ברא שמים וארץ חדשים, לפי שהכל נאמר הלכה למשה מסיני, ולזה אמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם. ר"ל שיהיו השירה לעד בבני ישראל עד סוף כל הדורות, וזו עד תומם של ישראל, ושמא תאמר השמים והארץ אינם מחוייבים לשמוע אל משה שיהיו עדים בדבר, לזה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ ולא כתיב האזינו שמים ותשמע ארץ, אלא ע"כ מדכתיב השמים והארץ בה"א הידיעה ר"ל קאי אאותן שמים וארץ החדשים, ולאותן שמים וארץ הי' כח ביד משה להשתיקן שהן נבראו במאמר פיו והן קיימין לעולם, וקרוב לומר שאמרי פיו קאי אהשמים והארץ, ומ"ש ואדברה בא לתרץ כי אף מה שאני מדבר מסברת עצמי ולא בשם הקב"ה מחוייבים אתם לשתוק ולשמוע. כי מאחר שבאמרי פי אתם נבראי', ולכן הזהירם לשמים והארץ תנו דעתיכם על ישראל שלא תקטרגו עליהם, כי בזכות ישראל דנקראי' ראשית אתם נבראים, וכמאמר הכתוב השמים (בה"א הידיעה) מספרים כבוד אל. ומעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע. וכמו שכתבתי לעיל פ' וארא דף ל"ג ע"ד וע"ש דברים נפלאים ודו"ק:

ובאופן שלישי נוכל לפרש ואגב יבואר גם סמיכות הפרשיות, מה כתיב למעלה מהענין וידבר משה את דברי השירה באזני כל קהל ישראל עד תמם. האזינו השמים וגו'. ואיתא במדרש פסיקתא: וידבר משה. דברי תוכחות אמר להם שני פעמים, חד לקריאה וחד לכתיבה, לא נותר דבר אחד שלא אמר להם כדי לחזקם בתורת אל חי וקים. והוא תמוה (עיין לעיל פ' כי תבא דף נ"א ע"ד מ"ש שם ותמצא נחת) ובאשר שהתורה נדרשת בשבעי' פנים יש עוד לאלוה מילין ולפרשו בענין אחר. והוא דאיתא בגמרא דנדרים: אר"י ב"ח לא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתוב לך. פסל לך. מה פסולתן שלך אף כתיבתן שלך, ומשה נהג בה עין טובה ונתנה ג"כ לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יברך. ופריך רב חסדא והכתיב ואותי צוה ללמד אתכם. ומשני אותי צוה, ואני לכם. ופריך והכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ומשני השירה לחוד ניתנה לישראל, ופריך והכתיב למען תהיה לעד בבני ישראל וכו'), ופי' רש"י ז"ל: ואי אשירה לחוד קאמר מאי סהדותא איכא), ומשני אלא פלפולא בעלמא ניתנה למשה, ומשא"כ התורה שבכתב נתנה ג"כ לישראל עכ"ל הגמרא. (ופי' הרא"ש אלא פלפולא בעלמא, ההבנה והחריפות, והיינו כתב לך. כי כל החכמה והשכל רמוזים בתורה בצורות האותיות עכ"ל). ונ"ל דפירוש הרא"ש הוא מדוקדק בסוגיא, דקאמר אף כתבן שלך. שהוא הי' שייך למשה לחוד להבין כתב של אות ואות. והוא נהג עין טובה ונתן ג"כ לישראל הסודות הנ"ל, דו"ק ותמצא. ואיתא בזוהר פ' בלק (זח"ג ר"ג ע"ב) במתיבתא עילאה כתיב ומגבעו"ת אשורינו חסר בלא וי"ו (ומגבע"ת) כמסורה, כד"א ויבינו במקרא אלו המסורות, שהיא בסוד בינ'ה עלמא עילאה. רמאה דכולא ההיא עילאה דכולה (ר"ל משיח בן דוד), אבל במתיבתא תתאה כתיב ומגבעות מלא בוי"ו, ואשלים לתרין סטרין. יש אם למקרא ויש אם למסורת. יש אם למקרא לשון רבים, דהא גבעת דלתתא לא אתפרש מן ברא לעלמין ולא שבקית ליה, וע"ד אות ו' לא אתפריש מינה. וחד דהא גבעת ברא דלתתא דאתכלל בה אצטרך לזמנא דאתא כד ייתא מלכא משיחא נטלא ליה גבעת עילאה ולא עלאה ליה גו גדפהא בגין לאתקפא ליה ולאוקמא בחיי עלמין, ומינה יפוק בהאי יומא משיחא בריה דדוד וכו', אספרה אל חוק וכו' האי יומא מ"מ אפיק לי' מתחות גדפהא בכמה חיין ועטרין וברכאן כדקא יאות, וההוא חק (ר"ל מדת מלכו'ת) לא אשתאר בלחודי' ואיתכלל בי' משיחא אחרא בריה דיוסף, ותמן אתתקף ולא באתר אחרא, ובגין דהאי גבעת תתאה ימות משיח ההוא ויתקטל עד דתלקוט חיין דא גבעת ויקום, בגין כן במתיבתא תתאה ומגבעו"ת שלים באות וי"ו לרמז על ב' סטרין. אבל במתיבתא עילאה חסר ו' לאחואה מילין דלית בה קושיא וספק. הן עם לבדד ישכון הן יודעין רזא דיחודא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כדקא יאות, ובגוים לא יתחשב, ישראל אית להון כתב ולשון, ובכל אות אית לאסתכלא בדיוקנא וצורה כדקא יאות. אבל ובגוים שהן עע"ז לא יתחשב, רזא דנא בגין דלית לון כתב ולשון ולית לון לאסתכלא למנדע כלום, דהא הכל הם מעשה תעתועים, לא יתחשב רזא דנא במחשבה ובאסתכולתא הואיל ולית להון כתב, עכ"ל הזוהר. (הג"ה וזש"ה כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ימצאהו במדבר (אלו ישראל) בתוהו יליל ישימון יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ר"ל שנתן להם התורה בינה, מלשון יבונניה"ו ויצרנה"ו כאישון עינו, ולכן ה' בדד ינחינו ואין עמו אל נכר, כיון דיכולין להבין הסודות ורמזים של צורות האותיות ע"כ הג"ה). הכלל העולה מדברי הזוהר נ"ל שהוא ראייה לדברי הרא"ש ז"ל, דעיקר התורה הוא הכתב ולשון, וצורות האותיות הם הרומזים כל הסודות שבתורה. שנית שמענו ממנו דבמתיבתא עילאה שהיא בינה אמרינן תמן יש אם למסורת, ובמתיבתא תתאה שהיא מלכות הוא יש אם למקרא, שהוא האמירה והלשון ג' בצורות האותיות אנו יודעין לייחד יחודא שלימא ויודעין לייחד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד משני סטרין ע"ש. ועל פי זה תבין מה שאמרו רז"ל בפרק הבונה: אמר ר"י מנין ללשון נוטריקון מן התורה, אנכי הוא ר"ת א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית. ורבנן אמרי א'מירה נ'עימה כ'תיבה י'היבא. ואיכא דאמרי למפרע י'היבא כ'תיבה נ'עימה א'מריה. ויש לדקדק במאי קמיפלגי (ועיין לעיל פ' בראשית דף ה' ע"א ע"ש. ועיין לעיל פ' נשא דף כ"ב ע"ב מ"ש ותמצא נחת). ולהבין הענין נקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל, דאיתא ג"כ בתיקוני זוהר דאותיות התורה למעלה כשהם חקוקים תחת כסא הכבוד ספיריים הן למפרע בדרך תשר"ק, וכשנחקקו בעולם העשייה נהפכו בסוד הישר בדרך א"ב ג"ד, וזהו מישרים אהבוך. וא"כ לפ"ז מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דריב"ח דרש בסוד צורות האותיות לשון נוטריקון אנכ"י א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית. ר"ל אצלי התורה הוא כמו שהוא בכתב ויש אם למסורת גבעת חסר. ורבנן דרשי א'מירה נ'עימה ר"ל הכתב שנתתי האמירה הוא נעימה והיא עיקר התורה הקרי והדבר. ואיכא דאמרי ס"ל דדרשינן הנוטריקון למפרע בא לרמז דבמתיבתא עילאה ובעולם האצילות שאותיות קבועים הוא למפרע, י'היבה כ'תיבה הכתב הוא עיקר גבעת חסר, וגם האמירה במתיבתא תתאה הוא אם למקרא, ולכן אמרי יהיבה כתיבה, וגם האמירה שהוא אם למקרא נ'עימה א'מריה במתיבתא תתאה, והבן זה. ובזה נבוא אל הביאור מדרש פסיקתא הנ"ל. והוא דבפרשה של מעלה כתיב ויכתוב משה את השירה הזאת. שהיא התורה בצורות האותיות כמ"ש הרא"ש ז"ל. וילמדה את בני ישראל שהוא עיקר הלימוד והשכל והחכמה והיא המסורות שהבינו צורות האותיות, וא"כ כיון דכבר מסר להם הכתיבה וא"כ ע"כ הא דכתיב וידבר משה את דברי השירה הזאת היא המסורה, וכמו שנחקקה בשמים במתיבתא עילאה, וכדאיתא בזוהר לך לך שמשה אמר השירה של המטרוניתא דמשבח ליה למלכא עילאה, וכל מילי דאמר משה הוי אתיין ומתגלפין בשם {דקב"ה}, וכל אילין מילין הוו סלקין וכו'. והיינו דכתיב עד תמם עכ"ל. הרי מבואר דאמר משה לישראל כל הסודות שיש במקרא ובמסרה, ולזה כיון המדרש פסיקתא: וידבר משה. דברי תוכחות אמר להם, חד לכתיבה וחד לקריאה, לא נותר דבר וכו'. ר"ל חד לכתיבה כמו שהיא במתיבתא עילאה שהוא יש אם למסורת שהם סודות צורות האותיות. וחד לקריאה שהוא יש אם למקרא במתיבתא תתאה, וא"כ לפי זה לא נותר דבר שלא אמר להם, והגיד להם כל הסודות בצורות האותיות ובפלפולים כדי לחזקם בתורת אל חי וקיים, שהיו יודעין לכווין כוונות היחוד שהוא גבעת עולם, עלמא עילאה דלית שם שום ספיקא, ואית בה חיין לעלמין שהן דברי אלהים חיים, ולזה האזינו השמים ואדברה שהן שמים עליונים דתמן הדבור בצורות האותיות כמבואר ליודעי בינ'ה אימא עילאה. ותשמע הארץ מדת מלכו'ת ארץ התחתונה, אמרי פי שהוא הפלפול וקרי גבעות כמו במתיבתא תתאה שנקראת אל חיי'ם, וזהו שאמרו כדי לחזקם בתורת אל חי וקיים. ולפ"ז אמר משה יערוף כמטר לקחי שהוא רמז לכתב. וחז"ל כטל אמרתי, שהוא הקרי והאמירה, ועי"ז כי שם ה' אקרא שהוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואתם הבו גודל לאלהינו שהוא הסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי מכח הכתיבה והמסרה והקריאה אנו יכולין לייחד שמא קדישא כדאיתא בזוהר פרשת שופטים, יעויין שם וק"ל:

ובאופן רביעי נראה לפרש הפסוקי' הנ"ל ע"פ הגמרא דע"ז: אמרו א"ה רבש"ע ישראל שקבלו התורה היכן קיימוה, א"ל הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את כל התורה, א"ל רבש"ע כלום אב שמעיד על בנו, דכתיב בני בכורי ישראל. אמר הקב"ה שמים וארץ יעידו שקיימו התורה, אמרו לו רבש"ע אף שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר אם לא בריתי וגו' חוקת שמים וארץ לא שמתי וכו'. והקשו בתו' בד"ה נוגעין בעידותן. וא"ת והא ראייה גדולה הוא שקיימו ישראל התורה, שהרי שמים וארץ הם קיימים, וי"ל דאין חוששין בזה הראייה, דכלום אב שמעיד על בנו ובשבילן אינו מכלה לשמים וארץ, ואיתא בגמרא דקידושין ובב"ב: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אזי קרויים בנים, ובזמן שאינן עושין רצונו של מקום אזי קרויים עבדים. לזה אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וגו'. שהן יהיו עדות בדבר שאם יקיימו ישראל התורה אזי יערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי והארץ תתן דשא, ושמא תאמר האיך יכולין השמים וארץ להעיד הלא נוגעין בעידותן הן, מדכתיב אם לא בריתי וגו'. ואם תאמר כקושיית התוספות שהעדות הוא מכח דשמים וארץ הם עדיין קיימים, אלא ע"כ יש לתרץ כתירוץ התוספות דמדאמר כלום אב שמעיד על בנו ובשבילן הוא מקיים השמים והארץ, וכל זה הוא כשישראל נקראי' בני' אזי אין קיום שמים וארץ הם העדות, מכח כלום אב שמעיד על בנו, וכתירוץ התו' הנ"ל. משא"כ אלו נקראים עבדים אזי יכולין השמים וארץ להעיד, לזה אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, דיכולין השמים והארץ להעיד שחת לו לא בניו, ר"ל כיון ששיחתו לו ר"ל כשישראל אינן עושין רצונו של מקום אזי לא בניו, וא"כ יכולין הם להעיד והעדות תוכל להתקיים על ידכם ועל ידי הקב"ה שיעצור הטל ומטר וארץ לא תתן את יבולה. (או נוכל לומר כפרש"י וכדעת רבי יהודא בגמרא, אעפ"י שאין ישראל עושין רצונו של מקום קרויין בנים, כדכתיב בנים משחיתים בנים לא אמן בם. וזהו כוונות משה שיהיו שמים וארץ עדות בישראל שלא יתנו טל ומטר, ושמא תאמר דהא לא צריך לעדות שמים וארץ, דהא כשהן קיימים סגי' בזה, וכקושית התוס' הנ"ל, לז"א כי בזה לא סגי במה שקיימין השמים וארץ, כי הלא שחת לא לו בניו, ר"ל אעפ"י שאין עושין רצונו של מקום אעפ"כ קרויין בנים אלא שמומם בם, שהם דור עיקש וא"כ כיון דע"כ הן קרויין בנים אעפ"כ דלא עושין רצונו של מקום, וא"כ אין עדותן עדות ואף קיום שמים וארץ אינו קרוי עדות מכח דתי' כולם אב שמעיד על בנו ובשבילן הן קיימים. אבל מ"מ י"ל דשמים וארץ לא נוגעין הן בעדותן כמ"ש בתי' השני של התוספות וז"ל: ועוד י"ל ששמים וארץ הן קיימי' ממה שקבלו התורה כדרז"ל אם אתם מקבלים התורה וכו' ע"ש. וא"כ אין הנגיעה בעדות הוא על קיום המעשה או לאו, כיון דכבר קבלו בסיני התורה, ובשכר הקבלה הן קיימים, ולכן נצטוו על העדות, שכיון דעכשיו לא נוגעין הן בעדות להעיד על ישראל ודו"ק):

ובמדרש חזית וז"ל: אחות לנו קטנה וגו'. לעתיד שרי אומות העולם יהיו מקטרגי' את ישראל הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז, מפני מה אלו יורדים לגיהנם ואלו לא ירדו. והקב"ה משיב להם אחות לנו קטנה, מה קטן זה כל מה שהוא עושה אין ממחין בידו, למה לפי שהוא קטן כך כל מה שישראל עושין ומתלכלכין כל השנה בעוונותיהם, בא יוה"ך ומתכפר עליהם, שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו' עכל"ה. והנה יש לדקדק בזה מה היא שאלת השרי א"ה, הלא לכך בירר אברהם השעבוד ד' מלכיות כשיעברו ח"ו על התורה, ולא"ה בירר הגיהנם כדאיתא במדרש ילקוט פרשה זו בפסוק כי צורם מכרם וה' הסגירם. עיין שם. אמנם נ"ל דכבר כתבתי כמה פעמים בחבור זה דחלוקת יעקב ועשו הי' בבטן אמם, ויעקב הקטן בירר העוה"ב ועשו העוה"ז, ואין לו ליעקב שום שליטה בעוה"ז כי אם יום אחד, כמאמרו זבין לי חד יום מן דידך. שהוא יוה"ך שאין לו לשטן שליטה לקטרג בו ביום. ולפי זה נ"ל דזה כוונות הכתובים בסוף השירה כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה. שהן אומרי' ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. שישראל הם משועבדים תחת ידיהם, וא"כ יש לא"ה חלק לעוה"ב, אבל לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, שלא יהיה להם חלק לעולם הבא, כי אם לישראל לחוד שייך העולם הבא, וקשה והלא הללו עע"ז והללו עע"ז ולמה יהיה לישראל עוה"ב, ולמה לא ירדו ישראל ג"כ לגיהנם כמו הא"ה, לזה בא הכתוב ומתרץ קושיא זו, כי איכה ירדוף א' מהאומות אלף מישראל, ושנים מא"ה ינוסו רבבה מישראל, וזהו שלא כדרך הטבע אם לא כי צורם מכרם וגו', ואין צורם אלא אברהם שבירר לו המלכיות, וה' הסגירם שהסכים הקב"ה עם אברהם, וא"כ העוונות שיש ביד ישראל הן נמחלין ע"י צרות הגלות, וזש"ה יבינו לאחריתם. שהיו להם לישראל העוה"ב. או יש לומר וה' הסגירם, שהקב"ה מוסר את ישראל להשטן כל ימות השנה שיכול השטן לקטרג עליהם חוץ מיוה"ך, וא"כ לפי זה יהי' שני תשובות בדבר על שאלת שרי אומות העולם, התירוץ האחד שאין לישראל שום עון וחטא באשר שהד' מלכיות הן מכפרין עליהם, והן נקראים בגלות קטנים, ומה קטן כל מה שהוא עושה אין ממחין בידו אף ישראל אינן נענשי' על העוונות לפי שהן בגלות שעבוד מלכיות. ועוד שנית כי יעקב קנה חד יום מן עשו שהוא היום הכיפורים ובו ביום אין להשטן שום שליטה על ישראל בקטרוגו, הקב"ה מכפר עליהם, וא"כ ע"כ הן ניצולים מדינה של גהינם, ויזכו ישראל לימות המשית ולחיי עוה"ב ב"ב אכי"ר:


תם.


שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף