ברכת שמואל/פרשת לך לך

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת שמואל פרשת לך לך

פרשת לך לך

לך לך. איתא בגמרא (פסחים קיז:) וז"ל: ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך ז"ש אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן, ת"ל והיה ברכה. בך חותמין ולא בכולן עכל"ה.

והנה יש לדקדק דמהיכי תיתי לאסוקי אדעתי' שיהו חותמין בכולן, הא גם בפתיחה אי לאו יתורי דלשונות השלשה הנ"ל לא הוי פותחין בהן, וא"כ והיה ברכה למה לי, גם יש לדקדק דמה הוא חשיבות לאברהם שיהיו חותמין בו לבדו ולא בבניו, ומזה משמע דבניו אינם ראוי', וכי תימא דראויין הן ובשביל כבודו של אברהם לא יהיו חותמין בבניו, והלא עטרת זקנים בנים וכדאי' במדרש רבה פרשת תולדות. גם תיבות בכולן הוא אינו מדוקדק והוי ליה למימר יכול יהו חותמין ביצחק או ביעקב מאי בכולן דקאמר. אמנם להבין זה נבאר מתחילה איזה פסוקי' שבפ' זו ואח"כ נבוא אל ביאור הגמרא. והוא דאמר הכתוב קום התהלך בארץ וגו' ויעבור אברם בארץ. וצריכין אנו להבין למאי נפקא מינה א"ל הקב"ה קום התהלך בארץ. ועוד קשה מה שאמר הכתוב ויעבור אברם בארץ וגו', פשיטא דבוודאי עשה אברם כן ובפרט שהי' להנאתו. אמנם אבאר לך ע"פ הדין מקראי קדש אלו בקיצור נמרץ. והוא דאיתא בגמרא פרק הספינה (ב"ב ק.) פלוגתא דר"א ורבנן אי הילוך קונה או לאו, ר' אליעזר סבירא ליה דקני דכתיב קום התהלך בארץ וגו', ורבנן ס"ל משום חביבותא דאברהם כדי שיהא נוחה ליכבש לפני בניו, ע"ש ברשב"ם פירושו, ודבריו אינם מובנים לכאורה. אמנם איתא בב"ק (ט.) מאימתי הוי חזקה מכי דייש אמיצרי, ופירש התוס' דמיירי שכבר החזיק אלא שלא נתן עדיין המעות ויצא ערעור על השדה אם לא הלך אמצרי' לא גלי דעתיה דניחא ליה לקיים המקח ויכול לחזור. משא"כ אי דייש אמצרי' לא יכול לחזור ולבטל והקנין הוי קנין טוב ותו לא מהני הערעור. והנה באברהם כתיב ויעבור אברהם בארץ, שקנה אותה בישובה, כיון דעיקר חזקה היא בישיבה, כדאמרינן (קידושין כו.) במאי תפשתם בישיבה. אמנם כיון דעדיין יש ערעור על הארץ שלא קנה עדיין אותה בחזקה מכח שהאומות יאמרו לנו נתנה הארץ. לכן אמר הקב"ה קום התהלך בארץ, והוי חזקה דייש אמצרי, ותו לא מהני ערעור דגלי אדעתיה דכבר ניחא לי' חזקתי' ולא איכפת לך בערעור האומות, וז"ש הרשב"ם כדי שיהא נוח ליכבש לפני בניו, דהוי ליה כיורשים מאביהם ולא כגזלנים, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, דבהילוך זה קנה אברהם ותו לא מהני הערעור שלהם דלא קנהו בחזקה. וזש"ה לך לך להנאתך, ר"ל להנאתך תהיה ההליכה כדי שיהי' נוח ליכבש. ועפ"ז יובנו הכתובים בפ' בלק, רק נקדים מ"ש בזוהר פ' בלק (זח"ג ר"ט ע"ב) וז"ל: אית שביל חד דקיק בא"י דכל עובדי נחשין וחרשין ממשיכין ומשפיעי' הקדושה לסיטרא אחרא ובו אחידין דינין בישין. והנה בלעם בהליכתו רצה לעשות משביל דקיק הנ"ל דרך רחב וגדול ע"ש. ואיתא בגמרא (ב"ב ק.) ומודים חכמים לר"א בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך קני בהילוך, וכמה כי היכי דדרי טונא דשבשתא והדר. וכתבו התוס' וז"ל: והני מילי היכי דלא מסיימי מחיצות, אבל היכי דמסיימי מחיצות כדשקיל כרעא ומנח כרעא סגי' ע"ש. ואי לא מסיימי קנה אלא עד המחיצות, ואי ליכא גדר מזה ומזה קנה יותר עד שיעבור החמור במשאו. והנה מצינו ג' פעמים נטיית החמור מהדרך מפני המלאך, האחד כתיב ותט האתון מהדרך ותלך בשדה. הב' ויעמוד מלאך במשעול הכרמים גדר מזה וגו'. הג' כתיב ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין או שמאל ותרבץ האתון וגו'. ויובנו הכתובים ע"פ מ"ש בילקוט: בתחילה דחה אותו זכות אברהם אלא שיצא ממנו פסולת בנו ישמעאל ובני קטורה, ובשניה דחה אותו זכות יצחק שלא הי' פסול כל כך כי אם עשו לחוד, והג' זכות יעקב שהיתה מטתו שלימה. והענין הוא כמו שכתבתי כי מכח שהי' לאברהם פסולת הרבה הי' כח ביד בלעם להרחיב הדרך עכ"פ כדי שיעבור חמור במשאו שהוא שביל הגדול שבשבילין, והיה רוצה לקנות כל הארץ בהלוכו, וז"ש ותט האתון מן הדרך ויך בלעם את האתון להטותה הדרך, ולקנות כל הארץ בהילוכה. אמנם מצד יצחק שלא הי' לו פסולת כל כך נגרע כחו, ולכן כתיב ויעמוד מלאך במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. וכיון דמסיימי מחיצות לא הי' יכול לקנות אלא עד הגדר, וז"ש ותלחץ אל הקיר וגו'. אך מצד יעקב שלא הי' פסולת כלל אז לא הי' בלעם יכול לקנות כי לא הי' לו שום כח להרחיב הדרך אלא כדי הילוך לחוד, ע"כ כתיב ויעמוד במקום צר. ואז ותרבץ האתון, כי לא הי' לו כי אם רק שביל דקיק כבתחילה, כמ"ש בשם הזוהר הנ"ל וק"ל:

ומעתה נבוא אל ביאור המאמר שהתחלנו. רק נקדים תחילה מדרש תנא דבי' אליהו וז"ל: הני עשרת ימי תשובה הם נגד י' נסיונות שנתנסה אברהם. והוא תמוה דמה ענין י' ימי תשובה לי' נסיונות. אמנם נראה לומר כי הוא ידוע ומפורסם שאברהם הוא אב המון גוים, והוא ראש וסימן לכל הבאים אחריו, וכאשר אירע לו כן אירע לבניו, וכל מעשיו הם רמזין וסימני' לבניו, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים, ובפרט בס' עשרה מאמרות ע"ש. ואיתא בזוהר פ' בא (זח"ב ל"ג ע"א) שבראש השנה בא השטן לקטרג לפני הקב"ה על אברהם אבינו על שלא הקריב את יצחק בנו לעולה, עד שאמר לו הקב"ה השמת לבך אל איוב וגו'. ומתוך שהוא מתעסק עמו אינו זוכר לאברהם, ולכאורה הענין הוא תמוה. מה היה פשעו וחטאו של איוב שמסר הקב"ה אותו ביד השטן בשביל אברם, וכדי להבין הענין על תוכן הדבר צריכין אנו לבאר מקראי קדש קצת מפ' עקידה ופסוקי דאיוב, רק נקדים מ"ש בכתבי האר"י ז"ל, שאיוב הי' גלגולו של תרח. והוא הי' כלול נגד האבות כולן עם השבטים, וזהו הסוד איוב הוא ר"ת א'ברהם י'צחק ו'יעקב ב'ניו כסדר כתיבתן בתורה: אברהם יצחק בלא וי"ו ויעקב בוי"ו. ואיתא במדרש ילקוט פ' וירא: ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם הנה ילדה מלכה את עוץ וגו'. מאי אחר הדברים, אחר הרהור שנתיירא אברהם שמא יסורין באין עליו, כיון שהוגד לו שנולד איוב היה שמח שאיוב יקבל היסורים. ולכאורה הוא דבר זר ותימה למה באמת קבל איוב יסורי' שהיו ראויין לבא אל אברהם. ולהבין כל הנ"ל צריכין אנו להקדים הפלפול שכתבו רז"ל על הא דאיתא פ"ק דברכות (ז.) מפני מה יש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו וכו', צדיק וטוב לו הוא צדיק בן צדיק. וצדיק ורע לו הוא צדיק בן רשע. ופריך בגמרא והכתיב לא יומתו אבות על בנים וכו'. ע"ש תירוצי' בגמרא. והמקובלים ז"ל תירצו בענין אחר והוא פלא. וכתבו דהענין הוא כך כשהוא צדיק גלגול נשמתו, ר"ל שנשמתו הוא בא מנשמת הצדיק ואז קרינן ביה צדיק וטוב לו, ונקרא צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו הוא צדיק בן רשע בגלגול, וצריך הצדיק הזה למלאות ולהשלים נשמת הרשע אביו בגלגול ולכן הוא רע לו. (עיין לעיל פ' נח מ"ש בענין זה ותמצא נחת, ועיין לקמן ריש פ' תולדות מ"ש שם). ובזה יובן מדרש ילקוט הנ"ל, כי בתחילה קודם שנתגלגל נשמת תרח באיוב הי' מתיירא אברהם שמא יסורין באין עליו כי הוא הי' צדיק בן רשע ממש, וא"כ הי' מתיירא וכתירוץ הראשון שבגמרא. ואי תימא דקאי אגלגול הלא עדיין לא נתגלגל נשמת תרח אביו. אמנם אח"כ ויוגד לאברהם ע"י רוח הקודש שנתגלגל נשמת תרח באיוב, וא"כ איוב הי' בן תרח ממש בגלגול, ואז הבין אברהם שיכול להיות כדעת המקובלים דצדיק ורע לו קאי דצדיק הוא צדיק בן רשע בגלגול, ולכן דק המדרש ילקוט שהקב"ה הגיד לו לאברהם ברוח הקדש שאל יתיירא מן היסורין, כי אברהם הי' צדיק בן צדיק בגלגולו, והיסורין הם באין על איוב למרק עוונות של תרח, כי איוב היה צדיק בן רשע בגלגולו ודו"ק: ולכן אמר איוב תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה וגו' אם לא איפה מי הוא. ולכאורה אלו הפסוקי' אינם מובנים להמעיין, ואני לא אאריך בהם כי הם יתבארו מאליהם מתוך דברינו. רק בהקדים מ"ר: שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ואיוב: אברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ואיוב אמר תם ורשע הוא מכלה וגו'. אברהם נטל שכר עליה ואיוב נענש. והוא לכאורה תמוה למה באמת קבל אברהם שכר ואיוב העונש. ולמה לא קבלו שניהם שכרם כאחד או העונש כאחד. ולדרכינו יובן הכל, והוא כי אברהם כבר ידע סוד זה אם אירעו לצדיק שיסורין באין עליו הוא מצד גלגולו שהוא צדיק בן רשע בגלגול וכמש"ל, ולכן אמר חלילה להמית צדיק עם רשע. כי הצדיק מצד עצמו אינו ראוי שיסורין באין עליו, וגם מצד אביו ממש אינו ראוי ג"כ. משא"כ איוב שלא ידע סוד זה תמה על זה, ולכן אמר תם אני מצד עצמי, ואך לא אדע נפשי אם היא טובה, ר"ל אף שאני צדיק איני יודע נפשי, ר"ל הגלגול שהוא נפש שלי מאין הוא בא, ולכן אמאס חיי, שעל כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. והוא סוד הגלגול שראיתי שגם הצדיק נאבד בצדקו כרשע, ולכן אמרתי שגם זאת הוא שתם ורשע הוא מכלה, מאחר ששניהם שקולים בעיניו כאחד, כי מה פשעי שלא אדע נפשי, כי מאחר שאני תם והשטן ימיתיני פתאום. וכלל הדבר שנתרעם איוב על היסורין ולא קבלן עבור שהוא ישר בעיניו. ואיתא במדרש ילקוט איוב על פסוק מי יתן ידעתי. אשרי אדם שנגעו בו יסורין ולא קרא תגר על מדת הדין, אר"ח אילולי לא קרא איוב תגר כשבאו עליו יסורין, כשם שאומרי' עכשיו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כך היו אומרי' אלהי איוב, ולא עשה כן אלא הי' מבעט וכו'. וצריכין אנו ליתן טעם למה היה איוב זוכה למדריגות האבות אם לא היה קורא תגר. אמנם למ"ש אתי שפיר כי הלא אמרנו לעיל שאיוב הי' כלול מג' אבהן, איו"ב ר"ת א'ברהם י'צחק ו'יעקב ב'ניו. והוא היה גלגול תרח, ואם הי' מתקן נפשו ונשמת תרח על נכון, אזי היה ראוי ונכון לומר אלקי איוב כמ"ש אלהי אברהם, דאז היה ממש אחיו של אברהם בגלגול, אבל השתא שקרא תגר ולא התקין נשמתו של תרח ולכן נתרחק. ובזה מובן הגמרא הנ"ל, והוא כי כבר הבטיח הקב"ה לאברהם שיהיו פותחין באברהם יצחק ויעקב. ועדיין נתיירא אברהם שמא יקבל איוב היסורין באהבה ולא יהי' קורא תגר, ואז הי' מתקן נשמת תרח אביו, וא"כ יאמרו ג"כ אלקי איוב כמ"ש במדרש ילקוט הנ"ל. ואח"כ יחתמו בכולן. ר"ל שיחתמו באלהי איוב לחוד ויוכלל הכל בו, כי איוב הוא כלול מג' אבות, וכמ"ש לעיל איוב ר"ת א'ברהם י'צחק ו'יעקב ב'ניו. (וגם בזה מיושב קושיא גדולה מה שנתקשו בו כמה גדולי', דמה היה מתיירא אברהם שיחתמו בכולן, והלא קי"ל דאין חותמין בשתים. וא"כ היאך יחתמו באלקי אברהם יצחק ויעקב וזהו שבח לשלשה). אמנם לדרכינו הוא מיושב היטב בטוב טעם, שהחתימה היא באחד, רוצה לומר באיו"ב ויוכלל בו ג' אבות כאחד, ולכן הבטיחו הקב"ה והיה ברכה. בך חותמין ולא באיוב, באשר שאיוב קרא תגר וק"ל:

ועל פי זה יבואר לנו מאמר תמוה והובא ברקנטי פרשת אמור וז"ל: בשעה שהקב"ה יושב על כסא הדין העולם עומד בדין. מדת הדין עומד על שמאלו. ומדת הרחמים על ימינו. ומריבות זו עם זו. מדת הדין אומר שפוט עולמך בדין שלם לרשעים כפעלם. מדת הרחמים אומר אם עוונות תשמור יה ה' מי יעמוד. מדת הדין אומר רשע בעוונו ימות. ומדה"ר אומר כי לא אחפוץ במות הרשע. מדת הדין אומר בפשע יעקב כל זאת. ומדת הרחמים אומר כי לא עתה יבוש יעקב. מדת הדין אומר פוקד עון אבות על בנים. ומדה"ר אומר ובנים לא יומתו על אבות. מדת הדין אומר אף אני אעשה זאת. ומדת הרחמים אומר למעני למעני אעשה. מדת הדין אומר כי ערוך מאתמול תפתה הרעה. ומדה"ר אומר תשב אנוש עד דכא. מדת הדין אומר לכן הרחיבה שאול נפשה. ומדת הרחמים אומר עץ חיים היא למחזיקים בה. מדת הדין אומר כי לא אוסיף עוד ארחם. ומדת הרחמים אומר כי ירחם ה' את יעקב. מדת הדין אומר אלה לחרפות ואלה לדראון. ומדת הרחמים אומר אלה לחיי העולם עכל"ה. הנה המאמר הלזה הוא תמוה מאוד, ואם נבוא לדקדק כל הקושיות ודקדוקים שבו תקצר היריעה, על כן נסמוך על המעיין ויתבארו בעזרת האל מאליהם בתוך דברינו. אמנם הנראה עם לבי, המאמר הזה מחלק לשלשה חלקים שהן שלש על שלש. השלשה טענות הראשונות יהיה הפלפול בין מדת הדין למדת הרחמים בחלק רשע בן צדיק. השלשה טענות שניות יהיה הפלפול ביניהם בחלק צדיק בן רשע. והשלשה טענות האחרונות בחלק רשע בן רשע. אבל בחלק צדיק בן צדיק כאן לית דין ולית דיין, שנכתב לחיי עולם הזה וחיי עולם הבא, ואין כאן למדת הדין לקטרג בשני דינים עולם הזה ועולם הבא, ובחלק רשע בן רשע אעפ"י שהוא מאותן שכתוב בהן שהם דראון לכל בשר ואשם לא תכבה וגיהנם כלה והם אינם כלים, כגון האפיקורסי' והמינים כדאיתא בגמרא דר"ה ע"ש. מ"מ הוכיח בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין פ"א ופ"ב חלק ה', דגם לאותם הרשעים יש להן תקנה. ומה שארז"ל גיהנם כלה והם אינם כלים, הפירוש הוא כמו חצי אכלה בם. חצי כלים והם אינם כלים. אף כאן גיהנם כלה והם הרשעים אינם כלים, אלא מצד שקב"ה הוא רחמן יש להן הפסק לדור אחרון, ורמז להם דמורדי' ופושעי' נמי אחרי שהן דראון לכל בשר, עוד חזון למועדם שיבאו אז להשתחות למלך ה' צבאות, ולכן סיים והיה מדי חודש בחדשו וגו'. ע"ש בעשרה מאמרות שהאריך בזה. ונ"ל דלכן אמרו רז"ל בסוף חגיגה דפושעי אומות העולם יורדים לגיהנם וכו', אבל פושעי ישראל אברהם יורד ומצילם ע"ש. וא"כ שמע מינה דאף לרשע בן רשע יש לו תקנה ולכן מדייני' עליו. והנה לביאור המדרש נתחיל בחלוקה זו ברשע בן צדיק, והוא דכבר זכרנו בריש הסדר (ובפ' נח ע"ש) בפלפול הגמרא דברכות (ז.), מפני מה יש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ורשע ורע לו, עיין שם באריכות. וכעת הזאת נקצר הענין ומסיק שם בגמרא דצדיק וטוב לו הוא צדיק גמור. או בצדיק בן צדיק. ופירושו של המקובלים דצדיק גמור הוא צדיק בן צדיק בגלגול נשמתו מצדיק אחר, וכמו שכתבתי לעיל פ' נח. וכן הוא הענין ברשע בן צדיק וכו'. וידוע שהקב"ה מטובו וחסדו ברא לנבראים לטוב ולהטיב להם לבלתי ידח ממנו נדח, ושיהיה תיקון אפילו לרשע בן רשע בגלגול, ולסוף יתוקן הכל בדין עוה"ז ועוה"ב. עיין בעשרה מאמרות מאמר חקור דין פכ"ט. ובזה נבוא אל הביאור. והוא דבתחילה מדה"ד מקטרג על רשע בן צדיק וטוען טענה ראשונה שפוט עולמך בדין שלם להם לרשעים כפעלם. כי כך הדין הוא נותן אף שהוא רשע בן צדיק, שאמרו רז"ל שהוא טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב, וכמ"ש התוס' בעירובין, דאחר שחוזר הרשע לסוף בתשובה יש לו חלק לעוה"ב, וכן הוא במדת ארך אפים אף לרשעי', והוא מדת הרחמים שממתין לו ובתוך כך אין לך רשע שאין לו הרהור תשובה, וכמ"ש בס' עשרה מאמרות שם. אעפ"כ מדת הדין מקטרג שתשלם לו תיכף כפעלו ולדונו במיתה וגיהנם ולא תמתין לו. לזה השיב מדת הרחמים אם עוונות תשמור יה ה' מי יעמוד, כי זה הוא מדת הקב"ה שהוא ארך אפים וממתין לרשעי' עד שיעשו תשובה, כדאיתא בתוס' בעירובין דהקשו על מאמר חז"ל דמדת הרחמים הוא שממתין לרשעים במדת ארך אפים, והלא קי"ל (עירובין יט.) רשעים אפילו בפתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה. וא"כ הוי טוב להם לרשעי' למות תיכף כשעושי' חטא ראשון לבלתי יחטאו עוד. ותירוץ התוס' דזהו ג"כ מדת רחמנות, שמא יהיו הרשעים עושין תשובה והקב"ה מוחל להם ויש להם חלק לעוה"ב, וכמ"ש רז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדי' צדיקי' גמורים אינם יכולין לעמוד. ונ"ל דזהו כוונת הפייטן אל ארך אפיים אתה ובעל הרחמי' נקראת. ודרך תשובה הורית. דהקשה קושי' התוס' אל ארך אפיים אתה שהוא מאריך אף לרשעים, ובעל הרחמים נקראת, דאין זה מדת רחמנות כיון דרשעי' אפילו בפתחו של גיהנם אינם חוזרין, א"כ הי' יותר טוב דאינו מאריך אף, וא"כ אין זה מדת רחמנות כי אם אכזריות. לזה אמר ודרך תשובה הורית. כתירוץ התוס' דרשעי' עושין תשובה זהו מדת הרחמנות וק"ל. והביא מדת הדין ראיה לטענתו הראשונה מקרא דרשע בעוונו ימות. ואין מגין עליו שהוא בן צדיק לטוב לו עתה. ולזה בא מדת הרחמי' להביא ראיי' כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה, וא"כ הקב"ה משלם לו לרשע בן צדיק צדקת אבותיו, שהוא מזל לבנים בעוה"ז. ומכח תשובה שלו יהי' חלקו ג"כ בעוה"ב. עכשיו בא מדה"ד להביא ראי' אחרת דרשע בן צדיק יהי' רע לו ואין זכות האבות תהי' מסייעתו. והוא דכבר ארז"ל (נדרים לב.) דבשביל שאמר אברהם במה אדע נגזר ד' גליות על ישראל. והיו ראויין ליתקן במצרים כל הד' גליות אלא שפסל מיכה גרם שהוכרחו אח"כ ליחלק ד' מלכיות, ומכח זה הי' נחרב ב' מקדשים, כמבואר זה בספר עשרה מאמרות בכמה דוכתין, והנה מדה"ד ס"ל דהא ליתא דהיו במצרים בשביל אברהם, דא"כ היו ראויי' ישמעאל ובני קטורה ועשו להיות ג"כ בגלות ולמה נשתעבר יעקב לחוד, וכדאיתא במ"ר פ' שמות, שהוקשה למשה קושי' הנ"ל דלמה נשתעבדו בני ישראל ולא בני ישמעאל ועשו או עשו וישמעאל בעצמם, ולמה בדורו של משה דווקא. אלא ע"כ הוכיח מדה"ד בפשע יעקב ובניו גרם כל זאת להיות חורבן ירושלים וד' מלכיות, ולא בא גלות מצרים בשביל חטא אברהם, כי אין הקב"ה מוכיח לבן בשביל אבותיו, וא"כ ס"ל למדה"ד בחלוקה זו דאין צדקת הצדיק מועיל לבניו כלום כי אם איש בחטאו ימות, וראי' מדלא הגין זכותו של אברהם ויצחק על בני ישראל, וא"כ הדין נותן דלרשע בן צדיק יהיה רע לו בעוה"ז ושישלם להם לרשעים כפעלם, ולכן מביא ראי' מפסוק בפשע יעקב כל זאת. ומדה"ר השיב דאין הדבר כן, דאיתא בס' עשרה מאמרות פ"א מאמר ח"ד ח"ג וז"ל: לא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו גולי' למצרים, והכלל כי החטא של אברהם גרם שיהיו בניו במצרים. אלא שיעקב פדאו מצער גידול בנים, ופי' התוס' בגמרא דסנהדרין דפדאו מצער יוסף וירידתן למצרים, כי אלו ירדו ישמעאל ועשו לא הי' להם תקומה שהם היו פסולים, ומחמת מעשיהם לא הי' להם גאולה כלל, וא"כ היו אברהם ויצחק בושים, אבל זרע יעקב שהיתה מיטתו שלימה זרע קדש הם תקנו כל זוהמה של נחש וירדו לקדושה לקבלת התורה, עיין שם באריכות. ולכן בא מדה"ר להשיב לא עתה יבוש יעקב, דלעולם הטעם שהיו בגלות הי' בחטא אברהם, וקשיא לי' למדה"ד למה לא ירדו למצרים עשו וישמעאל, לזה אמר לא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו גולים, משא"כ כשהיו יורדי' ישמעאל ועשו היו אברהם ויצחק מבויישים, וא"כ מוכח מזה דצדקת הצדיק הועיל שלא יבוש בעוה"ז ובעוה"ב מזרע רשע בן צדיק, ולכך מגין זכות אברהם ויצחק על ישמעאל ועשו שלא ירדו למצרים, וא"כ מוכח דרשע בן צדיק ע"כ יהי' טוב לו:

עכשיו נדבר בחלוקה שנייה מצדיק בן רשע. מאחר דמדה"ר נצח למדה"ד, ושפיר הוכיח דרשע בן צדיק יהיה טוב לו, וכאמור וכתירוץ הראשון של הגמרא, דרשע וטוב לו הוא רשע בן צדיק, וא"כ עתה התחיל מדה"ד לומר נגד מדה"ר, אחר שהוכחת דרשע בן צדיק טוב לו, א"כ תפשת התירוץ הראשון של הגמרא, ולפי אותו התירוץ ע"כ לצדיק בן רשע יהיה רע לו, ולכן הביא מדה"ד ראיה מפסוק פוקד עון אבות על בנים אף כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכתירוץ הנ"ל, ומדה"ר השיב כקושיית הגמרא, והכתיב ובנים לא יומתו על אבות וא"כ סתרי אהדדי, ובע"כ צ"ל הא דכתיב פוקד עון אבות דווקא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והן רשעים בני רשעים, אז מצרף הקב"ה מעשה אבות לבנים. וא"כ נסתר טענתו של מדה"ד: והתחיל מדה"ד להביא ראיה לטענתו מפסוק אף גם זאת אעשה לכם וגו'. והוקשה למדה"ד מאי אף דקאמר, בשלמא תיבת לכם יש ליישב ע"פ המדרש ילקוט, בשביל מעשים שלכם, אבל תיבת אף הוא מיותר ואינו מובן. אלא בע"כ צ"ל דהכי פירושו, לפי שמסיים בסוף התוכחה ימקו בעוונם ואף בעון אבותם ימקו, ובע"כ הכי פירושו דהכי קאמר ימקו הרשעים בעון שלהם, ואף הצדיקי' ימקו בעון אבותם, דאי קאי לשון אף ארשעים, ימקו ימקו תרי זמני למה לי דבעוונם לחוד ימקו הרשעים ג"כ, אלא ע"כ דקאי אצדיק בן רשע דהוא ימוק בעון האב שהי' רשע. וא"כ גם כאן הפי' הוא כן, אף אני אעשה זאת לכם, בשבילכם ובשביל אבותיכם, וסופו מוכיח על תחילתו, וא"כ מוכח דלצדיק בן רשע רע לו, אבל מדה"ר השיב לו כפירוש הזוהר, דהקשה ג"כ קושי' מאי אף דקאמר, ותירץ דהקב"ה ברוב חסדיו וברחמיו ראה שלא יהי' ח"ו תקומה לישראל בגלות, צירף הקב"ה את שכינתו עם ישראל שנקראת זא"ת, שירד עם ישראל בגלות לשמרם, ואף אם לא יזכו מ"מ יבוא הגאולה בעתה, שנאמר למעני למעני אעשה זאת. כמ"ש רז"ל בגמרא דחלק (סנהדרין צז:) דיו לאבל שיעמוד באבלו. ולכן מסיים בסוף התוכחה ואף גם זא"ת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. ר"ל בשביל הכלה שנקראת שכינ"ה מדת זא"ת, ולכן אמר אף אני אעשה זא"ת לכם, וארחם בשביל זאת שהיא השכינה שיהי' לכם תקומה. ולכן השיב מדה"ר שפיר מפסוק למעני למעני אעשה. ויהי' לישראל תקומה, ולעולם הצדיק בן רשע הוא טוב לו בעוה"ז מחמת צדקתו ובעוה"ב כי הקב"ה הוא עמו בגלות, ובעת הגאולה יהי' הוא פטור מדינה של גיהנם כיון שהשכינה הוא עמו. וזש"ה גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. והתחיל מדה"ד לטעון א"כ לפי זה אין לגיהנם שום חלק בצדיק בן רשע או ברשע בן צדיק, והלא כתיב כי ערוך מאתמול תפתה וגו'. ולפי דברים הנ"ל צדיק בן רשע הוא טוב לו, וכן רשע בן צדיק הוא טוב לו, והכתיב תפתה. כל המתפתה ביצרו סופו לנפול בגיהנם (עירובין יט.), ובשני כיתות הנ"ל לפי דיעה של מדה"ר לא משכחת שיהיו נידוני' ב' כיתות הנ"ל בגיהנם, והשיב מדה"ר הטעם למה באמת הרשע בן צדיק הוא טוב לו כשעושה תשובה, וזהו תשב אנוש עד דכא. כי התשובה היא נבראת בשביל ישראל, כדאיתא בס' חסד לאברהם דהקב"ה אינו מקבל תשובה כי אם מישראל ולא מא"ה. וגיהנם לא נברא אלא בשביל פושעי אומות העולם, ולא נברא גיהנם אלא לדון האומות ולא לישראל כדאיתא בגמרא (שבת קד.) ט"ר י"ש כ"ת אבל לא מזרעו של יצחק. ולזה אמר שובו בני אדם, ר"ל אתם קרויי' אדם, והקב"ה מקבל תשובה ממכם ולא מא"ה. וא"כ אין לגיהנם חלק לא בצדיק בן רשע כשאינו אוחז מעשה אבותיו בידו, מטעם שהשכינה עמו ולא עם רשע בן צדיק, ובגלגול וכתירוץ של הגמרא וכמדובר. עכשיו נדבר בחלוקה ג' ברשע בן רשע דמדה"ד רוצה לקטרג על הרשע שיהי' רע לו בעוה"ז כתירוץ הגמרא דרשע ורע לו רשע בן רשע. ובעוה"ב גם שמה פשיטא שלא יהי' חלק כי אם יהי' נידח לגיהנם וגיהנם כלה והם אינם כלים, ומביא ראיה מפסוק ופערה פיה לבלי חק, אפי' לר"י דדריש בפרק חלק (סנהדרין קיא.) דמי שאינו מקיים אפילו חק א'. ובוודאי באותו רשע ישלוט האור שלא תכבה ולא תהי' לו תקנה. ומדה"ר השיב שיש להם תקנה ג"כ, דהא כתיב עץ חיים היא למחזיקי' בה. ודרשו רז"ל במ"ר פ' קדושים: אלו נאמר עץ חיים לעמילים בה לא הי' להם תקומה, אלא למחזיקים בה כי בצל החכמה בצל הכסף, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי מצוה אצל בעלי תורה, וכבר אמרו בגמרא (חגיגה כז.) (עירובין יט.) דפושעי ישראל הן מליאי' מצות כרימון, שנאמר כפלח הרמן רקתך וכו'. ק"ו שהוא צל ומגן מעונש גיהנם, ואף שהוא רשע ופושע בגופו והוא רשע בן רשע מ"מ יש בידו חק א' שהוא עתיד להצילו מדינו של גיהנם. והנה מדה"ד רצה להוכיח דזה הוא ליתא, דע"כ פושעי ישראל אין להם תקנה, דהא כתיב כי לא אוסיף עוד ארחם וגו' לא עמי אתם, וא"כ מזה מוכח דאין השכינה עמהם ח"ו, וא"כ לא יהיו להם ח"ו תקנה וכמש"ל. ומדה"ר משיבה שאינו כן, דהא כתיב כי ירחם ה' את בית יעקב ויאמר להם ללא עמי עמי אתם ובני אל חי, אפילו בשעת כעסו של הקב"ה הוא מרחם על ישראל. כדאיתא בגמרא דפסחים (פז:). ודייק לי' מדאמר לא אוסיף עוד ארחם וגו'. ר"ל לא אוסיף עוד להכותם ולהוכיחם. אלא ארחם עליהם, שנאמר כי נשא אשא להם ע"ש פ' האשה (שם). והשיב מדה"ד והלא כתיב אלה לחרפות ואלה לדראון. שלא יהי' לרשעים שום תיקון אף לעתיד, והשיב מדה"ר דאין הפירוש הוא כפשוטו, אלא דייק מרישא דקרא דאמר ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר ורבים מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות. ואם הפירוש הוא כמדת הדין היאך ימלט כל הכתוב וכו', והלא קי"ל (ר"ה טז:) דג' ספרים נפתחי', ואחד מהן הוא של רשעים גמורים ואעפ"כ כתיב כי רבים יקיצו אלה ואלה, אלא בע"כ הכי קאמר הכל ימלטו בעוה"ב מכל הספרים אפילו רשעים בני רשעים גמורים, כי רבים יקיצו, אלה לחיי עולם אלו הצדיקי', גם אלה שהן לחרפות ודראון יהי' ג"כ עוה"ב, ואלה דייקא, וי"ו מוסיף על הראשונים ודו"ק:

ועפ"ז יובן הגמרא (ר"ה טז:): ר' כהנא אמר ג' ספרים נפתחי' בר"ה, א' של צדיקי' גמורים, ואחד של בינוני', וא' של רשעים גמורי' וכו'. והנה יש לדקדק והלא אמרו רז"ל (ר"ה לב:) ספרי חיים וספרי מתים פתוחין, שמע מינה שהן שני ספרים לחוד ולא ג' ספרים. גם י"ל ספרי מתים למה נפתחי'. גם י"ל לשון ספרים לשון רבים. גם צריך לתת טעם לשבח למה התפלל משה ודוד שימחו מספרן של רשעים (עיין לקמן בספר החמישי ותמצא נחת), אמנם לפי מ"ש לעיל למסקנת הגמרא יובן הכל, והוא דצדיק בן צדיק נקרא צדיק גמור בגלגול. ורשע בן רשע בגלגול הוא נקרא רשע גמור. אבל יש לו תיקון כמאמר מדה"ר. ורשע בן צדיק או צדיק בן רשע הן נקראי' בינונים, ואם הן זוכין ועושין תשובה בי' ימי התשובה, ואז הן מתקנין גופן ונשמת גלגולם, ואזי נקראים צדיק בן צדיק ונכתבין ביוה"ך לחיים הם, וגם הצדיק בן רשע מתקן הוא לאביו בגלגול, וגם אביו שהי' רשע מתוקן הוא לחיי עוה"ב. וכשאינן זוכים ואינן עושין תשובה כראוי, אזי נקראי' ח"ו רשעי' בני רשעים ופוגמי' בנשמת אביהן אף שהיו צדיקי' ונכתבי' למיתה ח"ו. ובזה יתורצו הקושיות הנ"ל וגם יתורצו הקושיות בס' עשרה מאמרות על פירוש הגמרא, זכו נכתבי' לחיים, לא זכו נכתבי' למיתה ע"ש הקושיות ותירוצן. ולפי דרכינו יובן הכל, דהרשע בן צדיק וודאי אביו לא הי' צריך תקון שהוא כבר צדיק, אלא כשרשע זכה ועושה תשובה בי' ימי תשובה אז נכתבי' שניהם לחיים ואינו צריך זכות, אבל צדיק בן רשע לתיקון אביו צריך זכות שיהא אביו נכתב ג"כ לחיים, אבל לא זכו נעשה הוא רשע בן רשע ונכתב למיתה ג"כ עם אביו. ולכן אמר צדיקי' גמורים צדיק בן צדיק כו', רשעים גמורים רשע בן רשע. ולכן בקש דוד שהקב"ה ימחה את דואג ואחיתופל מכל הג' ספרים, כיון דלכל השלשה חלוקין שבין מדה"ד למדה"ר יוכלו הרשעי' לתקן שיכתבו עם הצדיקי' ע"י הגלגול בצדיק בן רשע, ואף שהן רשעים גמורים יכולין הן ליתקן. ולזה התפלל שימחו מספר החיים זה ספרן של רשעים. ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של צדיקי', משא"כ אם לא ימחו מכל הספרים אזי יכול להיות שיהיו נכתבי' גם בספרן של צדיקי' ע"י סוד הגלגול בתיקון צדיק בן רשע. ולכן מונחי' גם ספרן של מתים ג"כ בר"ה לפני הקב"ה, לראות איזה רשע שהוא נתקן ע"י גלגול שלו ויוכל להכתב גם בספרן של צדיקי' וק"ל. כלל הענין שע"י העקידה שהוא נסיון העשירי שהיה ביוה"ך, שביום זה תלוי כפרתינו ובו אנו ניצולין, ע"י איוב בימי אברהם, וע"י השעיר בזמן המקדש, ולכן נגד אלו הנסיונות ניתנו לנו הי' ימים שבין ר"ה ליוה"ך, ולזה כיוון המדרש תנא דבי אליהו הנ"ל דהני י' ימים דתשובה הן נגד י' נסיונות, שע"י העקידה יצא לנו יוה"ך וכמש"ל. ובזה תבין המסרה: ירא אלהים כתיב ג"פ כי ירא אלהים אתה ולא חשכת. וירא אלהים יצא את כולם. סור מרע וירא אלהים. ולכאורה אין להם שייכות זה לזה. ואמנם ע"פ מ"ש א"ש, וזה כוונת המסרה: עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, כי אף שלא העלית לבנך ידעתי כוונתך ודעתך שהי' רוצה לעשות אברהם רצון בוראו. ולכן וירא אלהים את כולם, כי הקב"ה מעלה עליו כאלו הקריב את יצחק מאחר שפרחה נשמתו, ומיכאל הקריב למעלה על המזבח וכמ"ש לקמן בע"ה. אמנם ידעתי שהשטן יקטרג על אברהם, לכך השמת לבך אל עבדי איוב סר מרע וירא אלהים וק"ל:

וכדי שנבוא לביאור הפרשה, נבאר מתחילה הכתוב מ"ש אברהם: הרמותי ידי לאל עליון. רבנן אמרי עשאן שירה, המד"א זה אלי ואנוהו וגו' וארוממנהו. אמר משה בו בלשון שאמר אבא שירה הרימותי ידי אל ה'. בו בלשון אני אומר שירה, שנאמר אלהי אבי וארוממנהו. והוא תמוה. והנראה דהענין הוא לפי מ"ש רז"ל בשביל שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל וכו'. זכו למצות ציצית ותפילין. ואיתא במ"ר והמים הי' להם חומה מימינם ומשמאלם, בזכות ציצית ותפילין. וא"כ מכח אברהם זכו ישראל למצות ציצית ותפלין, ומזכות מצות ציצית ותפילין נקרע הים ואז אמרו שירה בלשון אברהם שאמר ג"כ שירה ואמר לשון הרימותי וגו' מחוט ועד שרוך נעל. בו בלשון אמרו שירה. ולכן דייק המדרש עשאן שירה וק"ל:

ויאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' ובן משק ביתי וגו'. והנה הוכיחו בתוס' בפ"ק דברכות דקרא זה נאמר קודם במה אדע, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואיתא בגמרא במה אדע כי אירשנה, א"ל קחה עגלה משולשת וכו'. אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שב"ה קיים, בזמן שאין ב"ה קיים מה תהא עלי', א"ל כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שהן קוראי' לפני מעלה אני כאלו הקריבום וכו'. והוא תמוה מאוד, דהיכן נרמז זה בשאלת אברם. גם למה בחר אברם בשם אדנ"י דווקא ולא בשם ושבח אחר. והנה מתחילה נבאר המשך הכתובי' ויאמר אברם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו'. ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע וגו'. והנה הכתובי' האלו לכאורה הן כפולי' ואינן מקושרים יפה. אמנם נ"ל דאיתא בפרק יש נוחלין: כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו חימה ועברה, שנאמר והעברתם את נחלתו וגו'. וכתיב יום עברה היום ההוא וגו'. וחד אמר כל מי שאינו מניח תלמיד. וא"כ יובנו הכתובי'. אמר אברם הנני רואה שאני צדיק גמור בעיני ה', ואין להקב"ה עלי עברה כי אני מניח תלמיד הגון כמותי והוא דמשק אליעזר, שדולה ומשקה לאחרים, וא"כ הן לי לא נתת זרע. תן לי זרע, דבשלמא אם לא הייתי מניח תלמיד אז דמיתי שמא מעביר הקב"ה עברה עלי ואין אני הגון ליתן לי זרע, עכשיו שאני מניח תלמיד, א"כ מתפלל אני ג"כ שיותן לי זרע. ועכשיו נבוא לביאור גמרא הנ"ל, והוא דאיתא בגמרא דברכות: מיום שברא הקב"ה עולמו לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם, שנאמר ה' אלקים במה אדע וכו'. ואף דניאל לא נענה אלא בזכות של אברהם, שנאמר והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני. למענך מבעי לי' אלא למען אברהם שקראך אדון עכ"ל. כבר הקדמנו שהתוס' כתבו דאין מוקדם ומאוחר, ופסוק ויאמר אברם מה תתן לי הוא קודם לפסוק במה אדע. ואיתא במדרש ילקוט יהושע: אדון כל הארץ. א"ר יודן כל מקום שנאמר אדון עוקר דיורין ומכניס דיורין, וזה בנין אב לכולן, אדון כל הארץ. עוקר כנעניי' ומכניס ישראל. והנה הקב"ה הראה לאברהם במחזה וא"ל אני ה' וגו' לתת לך ארץ כנען לרשתה. וידוע דבזמן שב"ה קיים היו מזכירין את השם באותיותיו, אבל בחורבנו אומרי' בלשון אדנ"י, וזהו הסוד ויהו"ד בהיכל קדשו. ר"ל בהיכל מזכירין השם ככתבו. אבל ה"ס מפניו כל הארץ, ר"ל ה"ס הוא גימטריא שם אדנ"י מפניו כל הארץ, ר"ל בגבולין מזכירין השם בכינויו אדנ"י. וא"כ נוכל לומר דאברהם שולל ב' שאלות כאחד בלשון אדנ"י שהתפלל: א' על ירושת הארץ שהוא עוקר דיורין ומכניס דיורין, עוקר כנעניי' ומכניס ישראל, א"כ לזה הי' כוונת אברהם אדנ"י במה אדע כי אירשנה אחר ששמך הגדול מורה על עקירת דיורין של אומות העולם, במה אדע כי אירשנה. ועוד נוכל לומר שהי' כוונתו על הגלות ג"כ מאחר ששם אדנ"י הוא מורה על גלות וחורבן משא"כ במקדש היו מזכירין השם באותיותיו, וא"כ שתי שאלות שאל אברם רבש"ע תינח בזמן שב"ה קיים וכו', והשיב לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת ר"ל קרבן. א"ל רבש"ע תינח בזמן שב"ה קיים, בזמן שאין ב"ה קיים מה תהא עלי', כי רוצה אברהם לשאול גם על הגלות איזה קיום שיהיה להם כי אז לא שייך קרבן להתכפר. לזה אמר בזמן שהן קוראי' סדר קרבנות לפני מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני כל הקרבנות ועי"ז יהיה להם קיום בגלות. לכן דניאל בתפילתו שהיתה נגד קרבנות וב"ה אמר ועתה שמע אל תפלת עבדיך וגו' והאר פניך על מקדשיך השמם. כמו שהבטחת לאותו הזקן שקראך אדנ"י שיהיה בזמן החורבן ב"ה לרצון סדר אמירת קרבנות, ובזה הוא עוקר דיורין האומות וכו', וז"ש למען אדנ"י כי זה השם הוא הגרם. לעקור דיורין ומלהכניס דיורן וכמש"ל:

והנה כשא"ל הקב"ה קחה לי עגלה משולשת ותור וגוזל, כתיב ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר. ואיתא במ"ר פ' זו: ויקח לו כל אלה, רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו. ורבנן אמרי גם עשירית האיפה הראה לו, כתיב הכא כל אלה, ונאמר להלן והבאת את המנחה מאלה לה' עכל"ה. והנה י"ל במאי קמפלגי רשב"י ורבנן. והנלע"ד ע"פ דאיתא במ"ר ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. הקב"ה וויתר לישראל סליחה משלו, והי' העשירית האיפה ע"ש. וא"כ מוכח דקרבן זה של עשירית האיפה הוא לישראל דווקא ולא לא"ה. והקדמה מפורסמת בתורה שאברהם הי' כהן גדול שנטל הקב"ה הכהונה משם בן נח ונתנה לאברהם, ואיתא בגמרא דכהן גדול שמקריב עשירית האיפה הוא מביא שלימה וחוצה לב' חלקים, מחציתה בבקר ומחציתה בערב. משא"כ כהן הדיוט שנתחנך הי' מביא עשירית האיפה שלימה ומקריב שלימה, וא"כ דבהא קמפלגי, רשב"י ס"ל דאברהם הי' כהן גדול כבר קודם, שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו'. וא"כ כשירצה להביא עשירית האיפה השתא היה צריך לחלקה כדין כהן גדול מחציתה בבקר ומחציתה בערב, ובאמת לא הי' יכול לחלקה דכיון דעשירית האיפה היא רמוזה נגד ישראל כצפור שנקראת ע"ש ישראל, כד"א ואת הצפור לא בתר. וא"כ ע"כ מוכח שלא הראה לו הקב"ה עשירית האיפה, דאם הראה לו הי' צריך לבתור, והקב"ה רצה לרמז לאברהם שקרבן עשירית איפה הוא נגד ישראל שלא יבתר. ורבנן ס"ל דהראה לו הקב"ה קרבן עשירית האיפה, ולא הי' צריך אברהם לבתור כי דינו הי' עדיין ככהן הדיוט שנתחנך לעבודה וצריך להקריב כל העשירית איפה, כי אותו הפעם עדיין לא הי' דינו ככהן גדול מאחר ששם בן נח עדיין הי' קיים, וא"כ עכשיו נתחנך אברם ככהן הדיוט באלו הקרבנות ועבודה, והי' מביא כל עשירית האיפה שלימה, וז"ש ויקח את כל אלה היא מנחת עשירית האיפה מכח גזירה שוה אל"ה אל"ה כל דייקא, והא דכתיב ויבתר אותם בתוך קאי אשאר קרבנות המפורשים בקרא וק"ל:

במדרש רבה אמר אברהם המזל דוחקני, א"ל הקב"ה לאברם צא מאיצטגיני שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד. וצריך ליתן טעם לשבח מה מעלה יתירה יש לה לאות ה"א, דמכח אות ה"א יכול אדם להוליד, ואמנם נ"ל דאיתא בס' האמונה והבטחון להרמב"ן וז"ל: דעוה"ז נברא בה"א ויש לה רשות לשנות המזל כרצונה ולא לאות אחר, שלפי שבאות ה' נברא העולם ולכן הכח והממשלה בידה, ועוה"ב נברא ביו"ד ויש לה רשות ליתן עוה"ב למי שתרצה ולהפסיד ח"ו. וא"כ מבואר מדרש הנ"ל מאליו, אמר הקב"ה לאברהם צא מאיצטגיני' שלך, אברם אינו מוליד. כי אעפ"י שהמזל שלך מורה שאינך מוליד מ"מ יוכל המזל להשתנות. והוקשה לאברהם היאך אפשר שתשתנה המזל, לזה אמר הקב"ה אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד, כי אחר שאוסיף האות ה"א אז תוליד, כי לאות ה"א היא הכח והממשלה לשנות המזל וכנ"ל. ועפ"ז שלפי שהעוה"ב שנברא באות יו"ד אשר לה כח והמששלה ליתן וליטול העוה"ב, אפשר שזהו הטעם שהתפלל משה על הושע שיהי' ניצל מעצת מרגלים ויהי' לו חלק לעוה"ב והוסיף לו אות יו"ד יהושע, כי היא נוטלת העוה"ב ונותנת וק"ל. ועפ"ז יובן הגמרא דסנהדרין דף כ"א. שלפי שרצה שלמה המלך להתחכם על דברי תורה כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב, אני ארבה ולא אשיב. כתיב לא ירבה לו נשים פן יסיר אני ארבה ולא אסיר לבבי, אז עלתה היו"ד שב"ירבה" לקטרג עליו וכו'. ולכאורה הוא תמוה למה עלתה דווקא היו"ד לקטרג ולא אות אחר שבפסוק לא ירבה. אמנם למ"ש א"ש כי מאחר שרצה לעבור על דברי תורה, וא"כ אינו הוא בן עוה"ב, ולכן עלתה היו"ד לקטרג כי לה הממשלה ליטול העוה"ב וליתן העוה"ב. והקב"ה הבטיח ליו"ד שאלף כשלמה יבטל וממנה לא יבטל אפילו קוצה של יו"ד, שבאמת שלמה לא חטא אלא בקש לעבוד ע"ז ע"י נטיית לב נשיו, ובאמת לא עבד אבל אי עבד ע"ז ח"ו וודאי הי' קטרוג היו"ד מהני שלא יהי' לו חלק לעוה"ב כמו במרגלי', ועפ"ז יובן הגמרא פרק חלק: אר"י בקשו למנות עוד אחר (ר"ל שלמה), באתה דיוקנו של דוד ונשטתח לפניהם ולא השגיחו. באת אש מן השמים וליחכה אש בספסליהם ולא השגיחו, יצאת בת קול ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וכו' והשגיחו. ונ"ל ע"פ מ"ש חכמי האמת כי את"ה הוא מדת חכמ"ה שהיא יו"ד ואנ"י הוא ה"א מדת מלכות שהוא בסוד תורה שבע"פ שהם רבנן, ור"ל כי מדת את"ה היא היו"ד, היא תבחר מי שיש לו חלק לעוה"ב ולא אני שהם רבנן, ולכן יצא ב"ק כשהי' רוצין סנהדרין כנסת הגדולה למנות גם את שלמה עם המנויין שאין להם חלק לעוה"ב. ואמר כי אתה תבחר ר"ל היו"ד וכמש"ל ודו"ק. ובאשר שכבר אמרנו דאברהם הוא סימן לבניו, ומה שאירע לו אירע לבניו, ומפורש בזוהר פ' זו כי אברהם ירד למצרים מפני הרעב, וכן בניו ירדו מפני הרעב. וכשם שנלקחה שרה בית פרעה כך נלקחו בניו לשיעבוד. וכשם שנתן לאברהם מתנות הרבה ושלח אותו, כך בניו וישאילום וינצלו את מצרים. ועפ"ז יובן הגמרא דברכות: דבר נא באזני העם וגו'. אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך שישאילו את מצרים שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים וכו'. ולכאורה קשה ממה נפשך אם מגיע להם ע"פ הדין הרכוש גדול, בוודאי יותן להם אף בלא אותו צדיק. ואם אינו מגיע להם ע"פ הדין א"כ מאי איכפת לי' באותו צדיק. אכן למ"ש א"ש כי מאחר שהוא סימן לבניו, וא"כ כמו שיקויים סימן זה שישתעבדו כמו שנלקחה שרה בית פרעה, כמו כן יחוייב ליתן להם רכוש גדול כמו שניתן לאותו הצדיק, ולמה הרע נקבל ואת הטוב לא נקבל, ולכן דווקא מכח אותו צדיק יחוייב להם הרכוש גדול וק"ל:

ובמדרש רבה פ' בהר וז"ל: לא תונו איש את עמיתו. אמר הקב"ה שהרי הקניתי שמים וארץ לאברהם ולא הונתיו, חזר והקנה אותם לי, שנאמר ברוך אברם לאל עליון. וע"י מה ע"י ששמר את התורה עכל"ה. הנה המדרש הזה צריך ביאור כי הוא לכאורה קשה ההבנה, דמהיכי תיתי לומר שיש אונאה במה שמקנה הקב"ה שמים וארץ לאברהם עד שהוצרך להתנצל עצמו. גם ההונאה היא סתומה ולא מפורשת דמה היא ההונאה. גם אינו מובן היאך לא היה שם אונאה במה שחזר והקנה אותן אברהם להקב"ה, וגם איך נרמז זה שקניית אברהם הי' במה ששמר את התורה.

(ונ"ל הקטן צבי הירש בן הרב המחבר לתרץ ע"פ דאיתא במדרש שוחר טוב משלי, דהקנין שמים הוא שזכה אברהם שיקבלו בניו התורה מהשמים. וקנין הארץ היא שפרה ורבה כעפר הארץ ע"ש. ואיתא בזוהר פ' בלק (זח"ג קצ"ב ע"ב) באורך, ואני אעתיק בלשון קצר דלולא קבלת התורה הי' פריה ורביה אסור לישראל, וגם דין מיתות בית דין הי' אסור, אבל ע"י מתנת השרים שנתנו שרי האומות לישראל כדי שישראל יקבלו התורה, מזה הותר להם פרי' ורביה וגם מיתות ב"ד, ולכן נקרא הר סיני פארן חורב, פארן ע"ש שפרו ורבו, וחורב ע"ש שמשם נטלו החרב לדון, וכמ"ש ג"כ בשארי מפרשים יעויין שם, ואח"כ כשחטאו ישראל בעגל ניטל העדי מעליהם שקבלו מהשרים כדאיתא בזוהר ע"ש. וזהו אפשר כוונת הכתוב ויתנצלו את עדים מהר חור"ב דייקא, ר"ל שרצה לרמז שאותו העדי שהיה להם מהר חורב זה החרב. וכן פרי' ורבי' נאסר אח"כ להן לפי שהיו מנודין למקום, וקי"ל מנודה הוא אסור בתשמיש. ואח"כ כשחזרו בתשובה חזר להם השני מתנות הנ"ל. וא"כ זכור הדברים האלה אלו לא נתנו המלאכים המתנות האלו לישראל היה אסור להם פרי' ורבי' וכן מיתות ב"ד, אכן השתא כשישמרו את התורה ולא יחטיאו אז לא יוקח מהם העדי שקבלו מהר סיני וחורב.

ולפי זה יובן המ"ר הנ"ל, אמר הקב"ה לא תונו איש את עמיתו, שהרי הקניתי שמים וארץ לאברהם, קנין שמים ע"י קבלת התורה כמ"ש במדרש ש"ט הנ"ל. ושמא תאמר היאך לא הוניתיו, הא קודם מתן תורה הותר לאברהם ולבניו הכל כשארי א"ה ועכשיו נאסר להם דברים הרבה. לזה אמר חזר אברם ואמר ברוך אברם לאל עליון, והקנה השמים וארץ לי וע"י מה ע"י קבלת התורה ושמירתו, כי כשישמרו התורה אזי יהי' להם העדי, ואדרבה מותר להם פריה ורבי' ומיתות ב"ד כמש"ל. וא"כ ע"י קבלת התורה זכו למתנות השרים וא"כ אין זה הונאה כי אם זכות לו ולבניו ע"י קיום התורה). נ"ל ודו"ק:

תם. · מעבר לתחילת הדף