ברכת שמואל/פרשת וילך

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת וילך

פרשת וילך ושבת תשובה[עריכה]

בגמרא פ"ק דר"ה (דף יז.) וז"ל: אמר מר ורב חסד . מטה כלפי חסד, היכי עביד, ר' אליעזר אומר כובש שנאמר יכבוש עוונותינו (מיכה ז, יט). (פי' רש"י: כובש את המאזנים של כף זכות ומכריעין את העוונות, יכבוש הוא לשון מכריע), ור' יוסי בר חנינא אומר נושא, שנאמר נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח). (ופי' רש"י: מגביה כף מאזנים של עון), תנא דבי ר' ישמעאל אומר מעביר ראשון וכך היא המידה. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק. (ופי' רש"י: מעביר ראשון ראשון: עון הבא בראשונה לתתם לכף, מעבירו הקב"ה ושומטו, שאם היה מחצה על מחצה, כיון שחסר א' או ב' עוונות מכריעין לכף זכות. ועון עצמו אינו נמחק: כיון דהן מחצה על מחצה, ועון זה מכריעו לכף חובה, נמצא הן רוב עוונות ואינו נמחק.) כך היא הגירסא שמ"כ כן ברש"י ישן. עכ"ל הגמרא ופי' רש"י.

והנה יש לדקדק במאי קמפלגי, ועוד יש להבין דבירושלמי בפ"ק דפיאה (פ"א ה"א, דף ה.) איתא וז"ל: אמר ר' יוסי בר חנינא נושא עוונות אין כתיב כאן אלא נושא עון, הקב"ה חוטף א' מהעוונות והזכיות מכריעות. והוא כפי' רש"י ז"ל בגמרא דערכין (דף ח:) אליבא דר' אליעזר (ירושלמי הנ"ל): דאמר ר"א ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג). ואי לית ליה את יהיב ליה, דר"א לטעמיה דאמר ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד כובש וכו'. א"כ לגירסת הירושלמי וגירסת רש"י בערכין (שם) משמע דלדעת ר' אלעזר הקב"ה חוטף ומכריע. משא"כ לפי' הגמרא דר"ה משמע לר"א כובש את הזכיות ומכריע. וא"כ לכאורה הן סתרי אהדדי. ועוד יש לדקדק דלפי זה משמע דריב"ח לא פליג אר"א, דאל"כ ה"ל למיפרך בגמרא דר"ה, ואידך האי קרא במאי מוקים ליה כסדר התלמוד בשאר מקומות, וע"כ אתה אומר דריב"ח אינו בא אלא להוסיף דבר על מה שאמר ר"א, וצריכין אנו להבין למה מביא ריב"ח ראייה מדברי קבלה, נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח). הוה ליה למנקט הקרא מי"ג מדות שבתורה, נושא עון ופשע וחטאה ונקה (שמות לד, ז). גם צריכין אנו להבין בדברי תנא דבי ר' ישמעאל דהקב"ה הוא מעביר ראשון וכו' ועון עצמו אינו נמחק. ולביאור כל הנ"ל נקדים מ"ש הרב בעל עשרה מאמרות פ"ג מאמר אם כל חי, ומאמר חקור דין (ח"א פ"ה) שהסכים עם דעת התנא דבי ר' ישמעאל ע"ש. אכן הרב אלפסי כתב נושא עון ועובר על פשע. תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. פירוש: אדם חשוב וישר ותמים בדרכיו, אם נכשל בחטא אחד ועדיין לא בא לידו חטא מעודו, אותו חטא אין הקב"ה כותב עליו אלא מעבירו, וכן היא מדתו של הקב"ה שלא לחייבו אותו מתחילה, כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג, כט). וששאלתם הא תניא דבי ר"י אמר מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה ועון עצמו אינו נמחק. ר"ל הא דתניא תנא דבי ר"י קיימא באדם חשוב וירא שמים, שהוא קבוע בעשיית מצות ושומר העבירות החמורות ובעתים חטא בקלות, מדתו של הקב"ה הוא עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחל ובתורת צדיקי' הוא, ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד עד שעה שימות, ובאותו שעה מחשבין עמו אם העוונות הן מרובים מזכיות או זכיות מרובים מעוונות, והקב"ה מעביר עליו ואינו חושב. וזהו פירוש מדה ששית של י"ג מדות שבפרשת ויעבור ה' על פניו. וזהו ורב חסד, מטה חסד כלפי חסד, ע"כ לשון הרי"ף. א"כ לדעת הריף ז"ל הוא מדה ורב חסד כדעת תנא דבי ר"י. ואיתא בגמרא דיומא (דף פו:|) פרק יום הכיפורים: אר"י ב"ר יהודה עבר אדם עבירה פעם א' ושניה מוחלין לו, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וגו' (איוב לג, כט). ומסיק דליחיד מוחלין ב' עוונות ולרבים ג' עוונות (עיין ברמב"ם ורי"ף), והקשה הרב בעל עשרה מאמרות ח"א פ"ד מאמר חקור דין, הא דנענש אדה"ר על עבירה ראשונה, והא קי"ל דמוחלין לו ב' עוונות הראשונים. ותירץ שם ג' תירוצים, האחד קודם מתן תורה שאני, דהקב"ה אינו הי' מוחל אפילו על עון ראשון. תירוץ הב' דלפי שאחז"ל (סנהדרין לח:) דאדה"ר היה כופר בעיקר, וחמורה ע"ז שהיא שקולה וכו'. ותירוץ הג' הוא דאדה"ר עבר עבירה ושנה בה, ובעל את חוה ב' פעמים ביום בערב שבת בפני כל הבריות, ובוזה דרכיו יומת, וחמורה היא שהקב"ה מצרף אח"כ מחשבתו למעשה, כדאיתא בגמרא דקידושין עכ"ד. ועיין עוד פי"ד ח"ג מחקור דין. והנה זכור אלו ג' תנאים דבעינן דהקב"ה הוא מעביר ראשון וכו' הוא דווקא לאחר מתן תורה. ודווקא בעבירות קלות ולא בחמורות כע"ז, ושלא יעבור וישנה ואז הקב"ה הוא מעביר ומוחל לגמרי העון ראשון אפילו בלא תשובה כלל. ואיתא בגמרא דקידושין (דף לט:) דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה, והא דכתיב פרי מחשבותם (ירמיה ו, יט). מחשבה שעושה פרי מצרפה למעשה ומחשבה שאין עושה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ופריך והכתיב למען תפוס ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה). ומשני ההיא בע"ז הוא דכתיב, דאמר מר חמורה ע"ז וכו', עולא אמר הא דכתיב פרי מחשבותם, כדרב הונא אמר רב דאמר עבר עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה ס"ד בתמיה, אלא נעשה לו כהיתר (ופי' רש"י דעל מחשבת עבירה שכבר שנה בה, הקב"ה מצרף המחשבה למעשה (אבל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה, שנאמר ולחושבי שמו (מלאכי ג, טז). אפילו חישב לעשות מצוה ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשה וכו' עכ"ל הגמרא. (עיין לעיל פ' עקב דף מ"ב מ"ש בענין זה), נמצינו למדין לתירוץ ראשון שבגמרא מחשבה שעושה פרי מצטרפת למעשה אף בעבירה קלה, ולתירוץ השני ההיא בע"ז שהיא חמורה שכל המודה בה ככופר בכל התורה, דהקב"ה דן אפילו על המחשבה. ולתירוץ הג' כיון דעבר ושנה בעבירה, וא"כ חישב עוד על אותו עבירה הקב"ה מצרף למעשה גם אותו המחשבה. ובזה נבוא אל הביאור, והוא דר׳ אליעזר ס"ל כשיש מחצה זכיות ומחצה עוונות, על דרך משל כגון שיש לו לאדם עשר מצות ועשה עוונות, וע"פ הדין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, וגם בעבירה (לתירוץ קמא) שעושה פרי המחשבה ג"כ מצטרפת, ומה עביד הקב"ה כובש את העוונות, ר"ל דאינו מצטרף המחשבה רעה למעשה. ובמצות מצטרף גם המחשבה, וזהו בוודאי אין משוי פנים בדבר ח"ו כיון דהחטא לא הי' בפועל, אזי הקב"ה עושה חסד ואין מצרף המחשבה למעשה, וזש"ה ישוב ירחמינו יכבוש עוונותינו (מיכה ז, יט). ובזה ניתוספו הזכיות כדאיתא בירושלמי (דפאה פ"א ה"א דף ה.) ולך ה' חסד. במדה זו בלא נשיאת פנים, ואתה תשלם לאיש כמעשהו, ואי לית לי' את יהיב ליה מדידך. ר"ל כי אתה תשלם לאיש כמעשה"ו דייקא, כאלו עשה מצוה, דלטובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזהו מדת ורב חסד. ולפי זה יובנו היטב השני לשונות בדברי רש"י ז"ל, שבאמת מכריע ומכביד אף כף הזכיות בצירוף המחשבה טובה למעשה. ומטמין מן העוונות, ר"ל אותן מחשבות אף שעושין פרי כשהוא מחצה על מחצה, וזהו שפי' רש"י כובש את כף מאזנים של זכות ומכריעין את העוונות, ויכבוש הוא לשון מכריע (לכאורה פי' רש"י הוא היפוך הכתוב, דפירוש הכתוב הוא משמע דכובש הוא הכף מאזנים של עוונות ולא של הזכיות), אכן לפי מ"ש אתי שפיר דפי' כובש הוא במה שהוא חוטף המחשבה רעה אף שהיה עושה פרי אינו מצרפה למעשה, ומכח זה נעשה הזכיות הרוב במה שמחשבה טובה היא מצטרפת למעשה. ולכן פירש"י ג"כ בעירכין דהקב"ה חוטף וכו'. דאלו ואלו הן דברי אלהים חיים, דכובש וחוטף דבר אחד הוא, ר"ל במה שחוטף המחשבה של עבירה ומטמין, כדי שלא לצרף למעשה אפילו במחשבה שעושה פרי, ומכח זה ממילא כובש הזכיות וכף זכיות הן מכריעין וכמ"ש. וזהו דעת ר' אלעזר ולפי זה זהו מדת ורב חסד. אמנם ריב"ח ס"ל דאין זו מדת של ורב חסד אלא מדת הדין הוא נותן כך, ואין מדה זו אלא מדת נושא עון, ובא ריב"ח להוסיף על דברי ר' אליעזר שנכלל במדה זו של ורב חסד שהקב"ה הוא נושא עון ומעביר ראשון ראשון וזו היא המדה של ורב חסד, ואז ג"כ יחשב בכלל צדיק גמור. אך קשה הקושיות של העשרה מאמרות הנ"ל, היאך גזר הקב"ה גזר דין על אדה"ר בעבירה ראשונה, והא קי"ל דהקב"ה הוא מעביר ראשון ראשון, אלא ע"כ מדה זו של נושא עון פי' שהוא מעביר, ולכן מביא ריב"ח ראייה מהפסוק נושא עון ועובר על פשע, ולא הביא ראייה מן פסוק בי"ג מדות שבתורה בפרשת ויעבור ה' על פניו, להורות דמה דהקב"ה הוא נושא עון ומעביר ראשון, וצריכין לג' תנאים כתירוצים שתירץ הרב ז"ל ואלו הן: קודם מתן תורה אינו הי' הקב"ה מוחל. וגם בעבירה ושנה בה אינו מוחל. וגם בעבירה חמורה שהיא כע"ז [אינו מוחל]. ולכן מביא ריב"ח ראייה מפסוק נושא עון ועובר על פשע, דהקב"ה מעביר ראשון ראשון ולא קאמר נושא עוונות, אלא קמ"ל דבעינן ב' עבירות חלוקות ולא בעובר ושנה, ולכן הוא נושא עון, משא"כ אילו עשה ב' פעמים עבירה אחת אזי הקב"ה אינו נושא עון זהו תירוץ אחד. ועוד לשארית נחלתו דווקא הוא מעביר ראשון ראשון, כי ישראל קבלו התורה משא"כ הא"ה אינו מעביר ראשון שלא קבלו התורה ולכן נענשים אף על עון קמא כמו אדה"ר וזהו כתירוץ השני. ועוד לא החזיק לעד אפו משא"כ אם עשה ועבר על עבירה שהיא חמורה כמו ע"ז, דכתיב וחרה אף ה' בכם. אזי על עבירה כזו אין הקב"ה מעביר כי אם בזמן שעובר על עבירות קלות, וזהו שאמר כי חפץ חס"ד הוא. ר"ל דזה נכלל ג"כ במדת ורב חסד שהקב"ה הוא מעביר ראשון ראשון וכדעת הרי"ף ז"ל, משא"כ לר"א מדה של ורב חסד הוא מה שאין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה אף במחשבה שעושה פרי. ולריב"ח זהו מדה של נושא עון ומדה של ורב חסד הוא במה שמעביר ראשון וכו', אך שצריכי' לג' תנאים הנ"ל, לישראל דווקא אחר מתן תורה, ולא יהיה עבירה חמורה. ולא יהי' עבירה שעבר ושנה בה. ודו"ק:

ועל פי זה תבין הפסוקים בהושע: תאשם שומרון כי מרתה באלהיה וגו' (הושע יד, א). שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך (שם ב). קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (שם ג). והוא דכבר זכרנו הא דהקב"ה הוא מעביר ראשון ראשון, דווקא בישראל לאחר מתן תורה. ודווקא בעבירה קלה ולא בעבודה זרה. ולא בעבירה שעבר ושנה. ולכן הזכיר הנביא והי' מוכיח את ישראל, תאשם שומרון כי מרתה באלהיה, ולכן שובה ישראל דווקא, באשר שהיו כופרים במיקר והמה כאדם עברו ברית, מה אדה"ר עבר על שהי' כופר בעיקר ונענש בעון ראשון אף אתם כן. ועוד שהיו עוברים ושונים בחטאם, וזש"ה כי כשלת בעוונך. ר"ל שעשיתם כבר, וא"כ בב' עוונות ראשונים לא דיין שאינם נמחלין עוונת הראשונים לגמרי במדת שהוא מעביר ראשון ראשון, אלא אפילו אם הכף שקולה היא מכרעת, ומחשבת ע"ז הקב"ה היא מצטרפת למעשה, ולכן הוכיח הנביא לישראל שובה ישראל דייקא ואמרו אל ה' כל תשא עון, ר"ל לפי שיש ב' פירושים שהוא מוחל ומכפר על העוונות, פירוש א' הוא חוטף. ופי' א' מכריע כובש. ולכן ע"כ הוצרכו דבר טוב כדי שיהיה המחשבה טובה מצטרף למעשה, וזש"ה קח טוב ושובו אל ה' וק"ל:

או יאמר שובה ישראל וגו'. והוא דאיתא במדרש ילקוט: מהו עד ה' אלהיך. אפילו כפרת בעיקר התשובה מהני. ועוד דרש רבינו הגדול בא וראה כוחה של תשובה, אפילו חשב אדם לעשות תשובה, מיד התשובה עולה לפני הקב"ה, שנאמר שובה ישראל עד ה' עד כאן לשונו. והנה צריכין אנו ליתן טעם לשבח מענין תשובה, דאמרו גדולה תשובה וכו'. והוא דהרמב"ם כתב ז"ל: שתשובה הוא מצות עשה, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפי' הפסוק בפ' נצבים כי המצוה הזאת וגו' קאי אפרשה שלמעלה דכתיב ושבת עד ה' כי תשוב אל ה' אלהיך וגו'. ועל זה אמר כי המצוה הזאת. ולכן נראה דאמר כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. היינו הווידוי וטהרת לב של בעלי תשובה. ואיתא בספר ראשית חכמה: כי תשובה נקראת תשוב ה', ונקראת ג"כ זא"ת מלכו'ת ה' אחרונה שבשם. והרמז נ"ל כי המצוה ה'זאת. וא"כ לפי זה כיון דאין אדם חוטא אזי לא יוכל לקיים את המצוה הזאת שהיא מצות עשה, משום דכתיב ושבת עד ה' וגו', ועל פי זה נ"ל בפסוק כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ). והוא דאינו יוכל לקראת צדיק כיון דעדיין לא קיים המצוה של תשובה כיון דעדיין לא חטא, וזש"ה אשר יעשה טוב ולא יחטא כלל. ולזה נ"ל דזהו כוונת הגמרא (יומא פה:) האומר אחטא ואשוב. אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. והוא כי אם חטא אדם בפעם ראשונה, אפשר דנוכל לומר תירוץ דכוונתו היה לטובה כדי לקיים המצות עשה של תשובה. משא"כ האומר אחטא ואשוב שני פעמים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דכיון דאין לו תי' בפעם שניה שחטא, דכיון דיכול לקיים המצוה של תשובה במה שחטא בפעם ראשון, ולכן נקט ב' פעמים אחטא ואשוב אחטא ואשוב. ודו"ק:

או יאמר בענין אחר, והוא דאיתא בספר חסד לאברהם מעיין גנים נהר ז': דכיון דעבר אדם עבירה ושנה בה אח"כ נתגלגל בערל בא"ה. וזה שאמרו רז"ל: כל העובר עבירה ושנה בה הותרה לו, ופריך הותרה לו בתמיה, ומשני אלא נעשה לו כהיתר. דמאחר שנתגלגל לגוף הגוי עכ"ל. ונ"ל דזהו כוונת המתניתין ביומא דבן נח נהרג על וכו' ולא ניתן להשבון, דכי כתיב תשובה דווקא בישראל ולא בא"ה, וכדאיתא ברמב"ן. והא דקיבל הקב"ה תשובה מעיר נינוה ע"ש תירוצם. והנה כתבו המקובלים דגלגול הוא ג' פעמים ולא יותר, דכתיה הן פעמים שלש עם גבר. וא"כ יהיה כוונת הגמרא מובן, האומר אחטא עכשיו ואשוב בגלגול זה: אחטא ואשוב בגלגול שני. ואז כשנתגלגל פעם שלישית אין מספיקין לעשות בידו תשובה כיון דבפעם שלישית הוא מגולגל בגוף הגוי ואין תשובה של גוי הוא מועיל, ואין הקב"ה מקבל תשובה מא"ה ודו"ק. ומכל הנ"ל נלמוד דתשובה היא מצות עשה, ועפ"ז יובן הכתוב שובה ישראל עד ה' וגו'. והוא דאיתא בזוהר (וכ"כ בראשית חכמה) ואית בר בש לבתר דיתיב בתיובתא ומתכפר ליה איהו אזיל בדרך מצות, ומתעסק בכל כוחו בדחילו ורחימו דהקב"ה דא זבו לתשובה. ר"ל תשוב ה' דאיקרי שכינה, ודא היא תשובה דלתתא, ואית בר נש לבתר דמתחרט מחובתיה ויעבד תשובה, יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקב"ה ולא על מנת לקבל פרס, דא זכי לאות ו' דאיהו בן י"ה, ועל שמיה איתקרי' בינ'ה, ודא גרים דתשוב ו' לגביה ה', ומלת תשובה הוא רמז תשב ו' לה' ע"ש שהאריך. והכלל העולה דקודם לימוד התורה צריך להקדים לעשות תשובה, וזה כוונת מ"ש בספר תנא דבי אליהו, אומרים לו לאדם עד שאתה מתפלל שיכנסו דבריך דברי תורה במיעיך, התפלל תחילה על עווניך שימחול לך, ומתוך כך יהיו נשמעין דבריך זו דברי תורה. וא"כ יעשה האדם תחילה תשובה ויתפלל ויתוודה על עוונותיו ואח"כ יתעסק בתורה ויחבר האהל ו' לגביה ה' ויהיה ה' אחד, וזה נ"ל שהתקינו בברכות שמונה עשרה, השיבנו אבינו לתורתיך וקרבינו לעבודתך. אבל מתחילה צריך אתה להחזירנו תחילה בתשובה שלימה. וזש"ה שובה ישראל עד ה'. ר"ל כי בתשובה שלך תגיע עד כסא הכבוד, ואז יהיה השם שלם והכסא שלם, כי עכשיו השם חסר, כי יד על כס יה. ומפרש ואזיל היאך יתנהג האדם כדי שיחבר האהל בחיבור אחד בלי פירוד, לזה אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' תחילה ואמרו אליו כל תשא עון, ר"ל שתתוודה לפניו ואז כשאתם חוזרים בתשובה ואז קח טוב, ואין טוב אלא תורה, לכו והתעסקו בתורה בדחילו ורחימו, וכמ"ש בזוהר הנ"ל ודו"ק:

והנה כדי שנבוא אל ביאור הפרשה, וילך משה וגו'. ופי' התרגום יונתן: ואזל משה לבית אולפנא וכו'. צריכין אנו לפרש מה כוונת התרגום בזה. ואגב יבואר לן גמרא בחגיגה (דף ג.) וז"ל: תנו רבנן מעשה בר' יהושע בן קרחה ור"א בן חסמא שהלכו להקביל את פני ר' יהושע בפקיעין, א"ל מה חידוש היה היום בבית המדרש, א"ל תלמידך אנחנו ומימך אנו שותין, א"ל אעפ"כ אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היה, של ר' אלעזר בן עזריה היה, ובמה היה האגדה, בפרשת הקהל, ומה דרש, הקהל אה העם האנשים והנשים והטף. אם אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע. טף למה בא כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר ר' יהושע מרגלית אחת היה בידכם ובקשתם לאבד ממני. ועוד דרש ר' אלעזר בן עזריה את ה' האמרת היום. וכתיב וה' האמרך היום. א"ל הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה לכם חטיבה כנגדה, אתם עשיתוני חטיבה, דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואני אעשה חטיבה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ואף הוא פתח ודרש: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב יא). למה נמשלו דברי תורה לדרבן, לומר לך מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונים לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה זה דבר מטלטל וכו' תלמוד לומר וכמסמרות. נטועים וכו' אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה כן, ת"ל נטועים. מה נטועים הם פרים ורבים אף דברי תורה כן. בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבים אסופות אסופות ועוסקי' בתורה והללו מטמאין והללו מטהרין, אוסרין ומתירין וכו'. שמא יאמר אדם היאך אני לומד תורה מעתה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן מאדון כל המעשים, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה. א"ל אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי אוסרין ומתירין וכו' עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק למה הוצרך ר' אלעזר בן עזריה לדרוש אלו ג' דרשות יחד דווקא. ועוד למה היו ריב"ק ור"א בן חסמא מהפכין הדרוש ואמרו לר' יהושע תחילה במאי שהי' מסיים ראב"ע, ולבסוף אמרו ליה ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכו'. אמנם לביאור הגמרא הנ"ל נראה לבאר על נכון ולפי דעתי לכאורה יש לומר שדרש ראב"ע דרוש זה בפרשת וילך, והוקשה לי' לראב"ע סמיכות הפרשיות, והי' מתרץ ע"י דרוש הקהל שהקב"ה הוא חפץ בשכר כל בריה ליתן להם שכר, ועי"ז הזהיר משה בפ' וילך בסוף הפרשיות, והזהיר לישראל שיכתבו השירה להיות השירה לעד שלא יסורו מאחרי ה' ולילך ח"ו לעבוד לאלהי נכר, ויעשו לו חטיבה אחת בעולם שיהיה ה' אחד. ולכן פתח ר"א בדרוש דברי חכמים כדרבונות, ואח"כ אמר אעפ"י שיש אוסרין ויש מתירין אל אחד נתנן, ואלו ואלו הן דברי אלהים חיים, ולכן לא יסורו מו המצות. והנה יש לדקדק בסמיכות הפרשיות, מה כתיב למעלה מהענין ראה נתתי לפניך וגו'. לאברהם וליצחק וליעקב. וילך משה וידבר את כל הדברים וגו'. וכדי להבין כל זאת נקדים מדרש תנחומא ריש פרשה זו. וז"ל: אין וילך אלא לשון תוכחה, כד"א לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה. בסוף קהלת כתיב דברי חכמים כדרבונות. מה דרבן זה מכווין את הפרה לתלמיה וכו'. ומה מסמר זה קבוע אף דברי תורה כן נתנו מרועה אעפ"י שהללו מטמאין והללו מטהרין כולן נתנו מרועה אחד, משה אמרן מפי הגבורה, וכמסמרות נטועים קרי, וכמשמרו'ת כתיב בשי"ן, לומר שיש בתורה כ"ד ספרים כמנין כ"ד משמרות שהעמיד דוד המלך וכו'. ומסיים שם המדרש: התורה היתה קדומה יום יום, ב' אלפים שנה קודם שנברא העולם, במה היתה כתובה והלא קודם שנברא העולם לא היה כסף וזהב, אלא התורה היתה כתובה על זרועי הקב"ה, וע"כ יבין וישכיל כל אדם בדעתו להגות יומם ולילה בתורת ה' תמימה עכל"ה. והוא ג"כ תמוה במה שאמר ואין וילך אלא לשון תוכחה, שנאמר לכו חזו מפעלות וגו'. ואח"כ דרש דרוש דברי חכמים כדרבונות וכו'. והנה כפי פשוטו נראה שמשה הלך לבית אולפנא לבית המדרש כדעת תרגום יונתן, והגיד לישראל דרוש זה שדברי חכמים הן כדרבונות וכו'. ואעפ"י שהללו אוסרין והללו מתירין אל אחד נתנם ופרנס אחד אמרם, והראה להם פנים, שלא יאמרו ח"ו ב' רשויות הן באשר שאלו מטמאין ואלו מטהרין כו', אעפ"כ אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והראה להם מ"ט טעמים טהור ומ"ט טעמים טמא, ועל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכה, וכולן נתנו מרועה אחד. ולכן אמר משה בסוף פ' נצבים ראה נתתי לפניך החיים והטוב. המות ואת הרע וגו'. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. כי ע"י התורה הוא חיים לך, ושמא תאמר היאך אני יכול לדבק בתורה כיון שהללו מטהרין והללו מטמאין, לזה אמר וילך משה לבית משכנא שהוא בית אולפנא, ודבר דברי תוכחות כדאיתא במדרש תנחומא הנ"ל, אין וילך אלא לשון תוכחה. וידבר את כל הדברים האלה לאמר. ודרשו רז"ל אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, והיה אומר להם מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והכל ניתן מרועה אחד (וכדאיתא בפי' הריטב"א בפ"ק דעירובין וז"ל: נשאל לרבינו היאך אפשר לומר שדברי שניהם הם דברי אלהים חיים, זה אוסר וזה מתיר, ותירץ כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראה לו הקב"ה כל כל דבר ודבר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, מ"ט פנים אסור ומ"ט פנים מותר, ושאל משה ע"ז והשיב לו הקב"ה שזהו יהיה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה ההכרעה ביניהם ועל פי הרוב יקום דבר עכ"ל). והביא משה ראייה שהכל הוא נרמז בתורה, כל מה שנעשה בעולם והוא דאיתא במדרש תנחומא פ' וישב וז"ל: לכו חזו מפעלות ה' נורא עלילות על בני אדם. אריב"ק אף הנוראים שאתה מביא עלינו, בעלילה אתה מביא עלינו, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם, ביום א' ברא המלאך המות, שנאמר וחשך על פני תהום. זה מלאך המות, ואדם הראשון נברא בששי, ועלילה נתלה בו, ביום אכלך מות תמות. וכן במשה כתיב עתה תראה. במלחמות מצרים ואין אתה רואה במלחמות ל"א מלכים, וכיון שאמר שמעו נא המורים. אמר הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל וכו'. ואיתא בגמרא דחולין: משה מן התורה מנין, בשגם זה משה, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וא"כ זה כיוון משה במאמרו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ודרשו רז"ל היום מלאו שנותי מכח שכתוב בתורה בשגם הוא בשר והיה ימיו מאה ועשרים שנה. וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. א"כ ע"כ ראיתם שכל הדברים נרמזים בתורה, ולכן אני מזהיר אתכם שתתעסקו בתורה שהיא חיים ללומדיהם, ולכן הקהל את העם למען ישמעו וילמדו. כדי שיתן שכר למביאיהם, ולפי זה יובן הגמרא דחגיגה הנ"ל, והוא דהוקשה לרז"ל דבשלמא אי ס"ל כבן עזאי דנשים חייבות בתלמוד תורה, וא"כ לא קשה הטף למה בא, דיש לומר כמ"ש הרמב"ן דאיירי בטף שהגיע לחינוך שחייבים לחנכן, וא"כ קאי למען ישמעו וילמדו גם אנשים והטף, אבל אי לא ס"ל כבן עזאי קשה דא"כ הנשים פטורות מתלמוד תורה, וא"כ למען ישמעו קאי אנשים, ולמען ילמדו אאנשים, וא"כ קשה הטף למה בא, והיל"ל הקהל את האנשים והטף ואח"כ הנשים או האנשים והטף, ולא הוה ליה להפסיק בנשים לטף ואנשים: אלא ע"כ ס"ל לבן עזאי דאיירי בטף שאינו הגיע לחינוך ופטורים הם לגמרי, ולמען ישמעו קאי אנשים, ולמען ילמדו קאי אאנשים, אבל הטף אין צריך כלל וא"כ קשה טף למה בא. ולכן אמר שיש עוד טעם אחר כדי שיתן שכר למביאיהן ע"י התורה שהוא חיים נצחיים, ולכן הזהיר על לימוד התורה שלא תשכח, ושמא תאמר היאך אלמוד התורה, הלא הללו מטמאין והללו מטהרין וכו', לזה בא ר' אלעזר בן עזריה ודרש דרוש השני שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת וכו', וא"כ מוכח דאל אחד היה נותן את התורה ע"י פרנס א' לעם אחד, דכתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ולכן הזהיר משה תיכף על עונש ע"ז שלא יעבדו אלהי נכר וגו' הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה וגו'. ויאמרו ח"ו ב' רשויות הן, והפר את בריתי וגו', וענתה השירה הזאת לעד וגו' כי לא תשכח מפי זרעו, ר"ל כיון דיש ראיות פנים לכאן ולכאן ויאמרו ח"ו ב' רשויות הן, ולכן הזהירם על ע"ז כי אל אחד נתן התורה ע"י משה, ולכן כיון שדרש ר' אלעזר ב"ע בפרשה זו ב' דרשות הללו, אף הוא פתח בתחילה בפ' וילך ודריש דברי תוכחה, כדאיתא במדרש תנחומא וכו'. ומסיים אעפ"י שהללו מטמאין והללו מטהרין וכו' ופרנס אחד אמרן מפי הגבורה ודו"ק:

ועל פי זה יובן מדרש פסיקתא פ' זו וז"ל: וידבר משה באזני כל קהל ישראל. דברי תוכחה אמר להם, חד לקריאה וחד לכתיב, לא נותר דבר שלא אמר להם כדי לחזקם בתורת אל חי וקים. והוא תמוה (ועיין לעיל פ' כי תבא מ"ש שם), ולפי דרכינו הוא הדבר אשר דברנו, דהגיד משה לישראל מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואפילו חידוש דין שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואלו אלו הן דברי אלהים חיים, התורה בקריאה הוא בעל פה, וכתיבה הוא תורה שבכתב, ולא נותר דבר שלא אמרן. וא"כ שמא תאמר היאך יכולין לקבל התורה, הלא הללו מטמאין ואוסרין והללו מטהרין ומתירין, ולכן אמר להם משה כל הדברים כדי שלא יטעו לומר ח"ו ב' רשויות הן, הגיד שאל אחד נתנן ע"י פרנס אחד, וזהו שאמרו כדי לחזקם בתורת אל חי וקים, שלא תשכח התורה מפי זרעך ומפי זרע זרעך ודו"ק:

ועל פי זה יבואר לנו מדרש ילקוט בתהלים רמז תתנ"ט: יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו. לא כשם שנאמר ושם לה עלילות דברים. א"ר שמואל בר נחמן יחזי בר נש מה הוא עלילותיו של הקב"ה, רחזם וחנון ה' עכ"ל. ולכאורה המאמר הזה אין לו הבנה כלל. ולדרכינו יתיישב ת"ל בטוב טעם ודעת, רק נקדים מדרש תנחומא פ' וישב. נורא עלילה על בני אדם. ר"ש אומר אף הנוראות שאת מביא עלינו בעלילה אתה מביא, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם ברא ביום ראשון המלאך המות, שנאמר וחשך על פני תהום זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא ביום ו', ועלילה נתנה לו שהוא הביא המיתה לעולם וכו'. וכן את מוצא במשה כתיב גביה עתה תראה אשר אעשה לפרעה. במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות ל"א מלכים, וכיון שאמר שמעו נא המורים. אמר לכן לא תביאו את הקהל. וכן את מוצא באברהם וכו' הוי נורא עלילה וגו'. א"כ מצד פי' העלילה הוא שהקב"ה בא בעלילה ושלא כדין ח"ו על בני אדם . אכן התוס' כתבו בפ"ק דר"ה בפירוש י"ג מדות בהג"ה ע"ש דההפרש הוא בין מדת רחום למדת חנון, דמדת רחמים הוא שהקבה הוא מרחם על הבריות קודם שתבא עליו הצרה, אבל מדת חנון הוא אף שכבר בא על האדם הצרה וזועק אל ה' בצרתו לו קרא לה', אזי הקב"ה ישמע תפלתו אף שהדין נותן שלא לרחם עליו, מ"מ מתמלא הקב"ה חנינה ושומע את תפלת אותו האדם, כמאמר הכתוב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ע"ש. וא"כ לפי זה פי' העלילה הוא שהקב"ה עושה עלילה במה שמרחם על האדם אף שאין הדין נותן לרחם עליו. ולפי זה תבין המדרש תנחומא פרשה זו: אין וילך אלא לשון תוכחה, כד"א לכו חזו מפעלות ה' עכ"ל. והוא תמוה. (אמר אהרן שמואל המחבר: לא ידעתי אם מדרש זה מכוון לקרא שמסיים לכו חזו מפעלות ה' נורא עלילות על בני אדם. או לקרא לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. ולדרכינו יתיישבו שניהם כאחד), והוא דמשה מוכיח לישראל שלא יטעו לומר שמשה מת בחטאו בשביל שאמר שמעו נא המורים, וא"כ מטעם זה י"ל שהוא אינו כדאי להוכיחן בשביל החטא שבידו. ולכן אמר לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם. שהוא בא בעלילה על בריותיו, וכדאיתא במדרש הנ"ל שהקב"ה היה בא בעלילה על משה, דכבר כתיב עתה תראה בפרעה ואין אתה רואה במלחמות ל"א מלכים, ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל. ולכן אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ומיתה שלי נרמז בתורה בשג"ם גימטריא מש"ה, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ולכן לא היה יכול משה לבא לארץ ישראל, ולא מת משה כלל בחטאו כי אם שהקב"ה היה בא עליו בעלילה, וא"כ שפיר דריש המדרש אין וילך אלא לשון תוכחה, כד"א לכו חזו מפעלות ה' אשר הוא נורא עלילות על בני אדם, וא"כ מזה מוכח שלא מת משה בחטאו כי אם בגזירה של אדם הראשון, שהקביה בא עליו כ"כ בעלילה, כי כבר נברא המלאך המות ביום א', והוא נברא ביום ו' כדאיתא במדרש תנחומא פ' וישב הנ"ל:

והנה יש ליישב גם הגירסא די"ל דס"ל הכתוב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. והוא דאיתא בברכות: מנ"ל דשמא גרים, דכתיב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות אלא שימות בציר"י וא"כ שפיר קאמר משה מאחר דכבר נרמז בתורה בשג"ם זה משה, והיו ימיו ק"ך שנה, וא"כ המיתה היא מוכרחת, ולכן אמר דברי תוכחה, ומביא ראיה שהוא לא חטא כלל מדכתיב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות, ואל תקרי שמות אלא שימות, ושמו היה הגורם שהוא ימות בן ק"ך שנה ולכן לא תביאו וגו' הוא רק עלילה, וא"כ דלא חטא, והיה בידו להוכיח את ישראל, ולכן אמר אין וילך אלא לשון תוכחה, מדכתיב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ ודו"ק:

ובזה נבוא אל הביאור מדרש ילקוט הנ"ל, והוא כי כתוב יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו וגו'. דמשה ס"ל ג"כ כסברה הנ"ל ר"ל שהקב"ה בא בעלילה עליו. וגם על ישראל בא בעלילה דכבר נאמר באברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו'. ואח"כ היה גוזר ואומר דגלו למצרים בשביל עון מכירת יוסף וכו', והיו בגלות מצרים כמ"ש בפירוש במדרש תנחומא הנ"ל, ולכן אמר משה לא כשם שנאמר ושם לה עלילות דברים. ר"ל דאין הפירוש הוא כפירושו של משה דאמר דפי' עלילות הוא דבעלילה הוא בא עם בריותיו וכמש"ל, אלא מה הן עלילות של הקב"ה, רחום וחנון ה'. ר"ל שפירוש עלילה הוא כפי' התוס' שהקב"ה עושה עלילות לרחם ולחנון, שיתנהג בחנינה עם האדם כשיצעוק האדם אליו, אף שמדה"ד הוא נותן שהקב"ה לא ישמע לצעקתו, מ"מ שומע אל תפלת העני כי יעטוף שיחו כי חנון הוא. וזש"ה יודיע דרכיו למשה. ר"ל השלש עשרה מדות הרחמים גם לבני ישראל עלילותיו, ומה הם העלילות שהודיע לבני ישראל, לז"א רחום וחנון ה'. ומה כתיב בתריה הפך ים ליבשה. כי בי"ג מדות הרחמים קרע ה' את מי הים סוף, כדאיתא בזוהר פ' כי תצא. שלפי שהמצרים כפרו באל אח"ד שהוא גימטריא י"ג ולכן נטבעו במי ים סוף, וא"כ זש"ה לכו וראו מפעלות ה' נורא עלילות על בני אדם. ומה הן עלילותיו רחום וחנון ה', שהפך הים ליבשה ושמע צעקת ישראל והציל אותם מיד מצרים, וע"כ עלילותיו הוא רחום וחנון ה' ודו"ק:

והנה כדי לבא לביאור הפרשה שבסוף הסדר: ועתה כתבו לכם את השירה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה השירה לעד וגו'. הקהילו אלי וגו'. עד הסוף הפרשה וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם. האזינו השמים ואדברה וגו'. והנה י"ל טובא אך באשר שאין דרכינו להאריך בקושיות יש לפרשם על מכונם ע"פ דקי"ל בגמרא דסנהדרין דר"י ס"ל חבר אין צריך התראה. ורבנן ס"ל דצריך התראה. וע"כ גם לר' יהודה צ"ל דאיירי בחבר שאינו יודע שהוא חלב, על כל פנים צריך התראה, דבזה מודה ר"י לפי שלא ניתן להבחין בין שוגג למזיד, (וכ"כ הרמב"ם ועיין שם בכ"מ לדברי רבנן דמיקיל כוותייהו דחבר אינו צריך התראה שיתיר עצמו למיתה אלא הודעה גמורה לחוד שהוא דם וחלב). והנה קי"ל במה דצריך התראה ע"כ צריך להיות בשעת מעשה תוך כדי דבור ובפני עדים, דאל"כ יוכל לומר שכחתי ההתראה. והנה כבר גילה לנו משה רבינו ע"ה כי את אשר ישנו פה ואשר איננו פה וגו'. להורות שאף בדורות הבאים הי' מתרה בהם בפני העדים שהן השמים והארץ, והכל הוא מרומז בשירת האזינו, אפי' ליחיד ורבים, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. ולפי זה יובנו הכתובי' היטב, ועתה כתבו לכם השירה למדה את בני ישראל שימה בפיהם. כמו שאר התורה, ר"ל שיהיו מורגלים ושגורים בפיהם למען תהיה השירה לעד כי אביאנו אל האדמה וגו' והי' אכל ושבע ודשן ופנה אל אלקים אחרים וגו' והפר את בריתי והיה כי תמצאן רעות רבות וצרות וגו' וענתה השירה לעד. ושמא תאמר הלא צריכין התראה ובשעת מעשה ותוך כדי דבור דווקא, לזה אמר וענתה השירה לעד כי לא תשכח. ר"ל הברית כרותה להשירה שלא תשכח, וא"כ כיון שאין שכחה יהי' הזרע וזרע זרעם כחברים ואינן צריכין התראה. ושמא תאמר ע"כ בעינן שצריך להודיע ולהתרה בו שהוא איסור חלב או דם וכיוצא בו, ואף ר"י מודה דבאיסור צריך להודיע שהוא דבר האסור, לז"א כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה אח"כ כי ידעתי היום בטרם אביאנו אל הארץ וגו'. והרי הם מהיום כשעת מעשה, ולכן אמר הקהילו אלי את כל זקני ישראל ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם השמים והארץ שהם קיימין לעולם. ושמא תאמר והלא אין עדותן מהני בלא התראה. לזה אמר כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחית תשחיתון וגו' ותעשו הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. ואם כן דאתם עושין להכעיס אזי אתם מזידין ומזיד א"צ התראה, כיון דקי"ל דלא ניתן התראה אלא להבחין שהוא דבר האסור, וזש"ה וידבר משה אל כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם. והתרה בפני העדים האזינו השמים ואדברה וגו'. ואיתא במדרש ילקוט: למה נקט משה השמים וארץ לעדות, לומר מה הם קיימין אף העדות הוא קיים לעולם, כי כל הנשמות שעתידי' להבראות היו במעמד הר סיני ובמעמד הברית שכרת משה בערבות מואב, ולכך הדורות הבאים אינן צריכין להתראה וכמש"ל ודו"ק:

תם.


שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף