בני ציון/הקדמה
|
< הקודם · הבא > |
בהוציאי עתה לאור את חדושי תורה של מר אישי, עטרת ראשי, הרב הגאון סוע"ה יראת ד' אוצרו מוהר"ר בן-ציון מיטאווסקי ז"ל שהי' רב בעיר לעבעדאווא (פ' ווילנא); ובצאתי היום לעמוד "בפתח השער" של ספר בעלי הנקרא בשם ״בני ציון״ אלו שערים המצוינים בהלכה שבנה ושכלל בעלי הרב ז"ל בעמק תבונתו ורוחב דעתו במקצעות הש"ס והפוסקים (בד"ח שו"ע), לדבר דברים אחדים עם הקוראים המבינים, מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי בהדפסת ספרו זה, הנה במסתרים תבכה נפשי ועיני מקור דמעה ״על האי שופרא דבלה בארעא״ בעצם שנות עלומיו, ועל השבר הגדול שנשברתי אני בהלקח ממני עטרת ראשי, משגבי וישעי, הוד כבודי ותפארת עוזי. — ומלבד התלאות הרבות וכוס היגון והצער ששתיתי במדה גדולה ומרובה על כל גדותיו בשעה שנגזר בעלי הרב ז"ל מארץ החיים, ונפל שדוד מיד מרצחים בני בליעל לפתע פתאום, שהרגו ולא חמלו על נפש תמה ונקיה, ברוב חכמה ותושיה, ושפכו דם נקי וצדיק על לא חמס בכפו (וכמו שיסופר בדברינו). הנה גם אנכי נשארתי לבדי כאניה בלב ים, שכולה וגלמודה, גולה וסורה, עם ששה ילדים קטנים ורכים, יתומים אומללים עזובים לנפשם בלי שום משען לחם ומים, ובלי עזר וסעד בחיים, להחיות לב נדכאים, אשר אנכי האשה העלובה והאמלללה רפת הידים, עלי היו כולנה לדאג עבורם לכלכלם לחנכם ולהדריכם ולתור לפניהם איזה מטרה בדרך החיים...
המצב הקשה והמר, שהמר שדי לי מאד, הביאני להוציא לאור את חדושי תורה הרבים שהניח אחריו ברכה מר אישי הרב המנוח ז"ל, ומלבד שאעשה חסד של אמת עם מר בעלי ז"ל, שכל ימיו נכספה וגם כלתה נפשו להדפיס את חד"ת ולהוציאם לאור וזה היתה כל תקותו ושעשועיו בימי חייו, הנה עוד אעשה חסד גם עם החיים עדנה המה ילדיו היתומים הקטנים עוללי טפוחים שנשארו בלי עוזר וסומך בידיהם הרפות לימים הבאים... וכולי האי ואולי תצמח להם ישועה ומקור נאמן יפתח לפניהם, להחיות את נפשם שלא יגועו חלילה ברעב מעני ומחוסר כל.
אחרי כל הטלטולים והנדודים, הצוקות והתלאות, ההרפתקאות הרבות והשונות שמצאוני והקיפוני ומנוחה הדריכוני, מיום שמת בעלי הרב עד היום שזכיתי לראות את חדושי תורתו יוצאים לאור, אשר בלי תפונה ימצאו בהם חכמי התורה ולומדיה, טעם לשבח (וכפי עדותם הנאמנה של הגאונים הגדולים שליט"א שבאים להגיד ולהעיד על רב כחו וחילו באורייתא במכתביהם הנדפסים בראש הספר), לא אוכל גם אנכי לעבור בשתיקה הפעם ולהודיע לרבים מעט מזער מפרשת גדולתו ויראתו של אישי הרב ז"ל.
הוא נולד בעיר שאוויל (פ' קובנה) ועל ברכי הורים ישרים גודל וחונך, בעודנו באבו נכרו בו כשרונות טובים, בהעמקה גדולה ושכל חריף, לבד מה שלמד באיזה מקומות התורה, בבחרותו, הי' גם מהלומדים המצוינים בבית האולפנא רבתי "ישיבת עץ חיים" בוולאזין, (הגאון הנצי"ב ר"מ דשם, גומר עליו את ההלל ומפליג בשבחו מאד בסמיכת חכמים שנתן לו (בשנת תרנ"ב) לדון ולהורות בישראל. — משם נבחר לשבת על כסא הרבנות בעיר לעבעדאווע (הסמוכה לוולאזין). יגיעתו הגדולה ושקידתו הנפלאה בתורה"ק לא יאומן כי יסופר, שם לילות כימים ולא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה ולא מש מאהלה של תורה אף רגע. ומעוצם שקידתו ויגיעתו בתורה לא הביט על עצמו ועל חלישת מזגו וטבעו והמית א"ע באהלה של תורה עד יומו האחרון. ונפש עמל עמלה לו בעמלה של תורה עד כי זכה להשאיר אחריו ברכה חדושים טובים ומועילים בכל מקצעות הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים.
מדותיו היו מצוינות: ענותן ושפל ברך מאד, וירא חטא מצוין; בענות צדקו ובתום דרכו הסתיר מעשיו ומדותיו היקרות והנפלאות שקננו בלבו הטהור והזך. מיודעיו ומכיריו הכירו בו תמיד את כל הסגולות היקרות הטמונים בחובו ושם שמים מתקדש ומתאהב על ידו. ממדת הכעס והגאוה הי' רחוק עד קצה האחרון; עסק במצות הכנסה אורחים וגמילות חסדים בכל לבו ונפשו וקבל את כל אדם בסבר פנים יפות. אלה הם קצות דרכיו ומעשיו בקדש ובחול שפעל במעט שנותיו עלי אדמות.
והנה לפתע פתאום בא עליו יום המר והנמהר, וקדמוהו המות בלא עתו, בשנת (תרס"ו) [תרס"ז] בראשית ימי חדש מר־חשוון, ישב בערב בבית אחד מתושבי העיר לעבעדאווא, ונכנסו חבורה של שודדים בני בליעל מזוינים באקדחים המכנים א"ע בשם אנארכיסטים אשר לדמים (תרתי משמע) יארובו תמיד, ודרשו סך מסוים מבע"ב ובאם לא יתן תיכף יהרגו שם את כל הנמצאים בבית. ובטרם הספיק לתת על ידם הסך המבוקש, החל אישי הרב המחבר ז"ל לבקש מאתם לחדול מעושק ידיהם, בתוך כדי דבור ירו האנשים בני בליעל האלה מאקדחיהם עליו ותיכף נפל חלל תחתיו מתבוסס בדמו ונקפד פתיל חייתו. הרצח הנורא הזה הרעיש והפחיד את כל לב השומע, והרואה כי נשפך דם נקי וצדיק על לא חמס בכפו — מות אישי חרוץ ורענן בדמי ימיו ושנות עלומיו והשאירו אחריו אשה וילדים רכים כשהוא לעצמו הלם ומחץ את לב כל אחד מעם ישראל בשמעו את האסון הגדול הזה.
ובלב נשבר ונדכה קרוע לגזרים, עומדת אנכי היום בפתח "השער" הזה ומבקשת רחמים רבים עלי ועל נפש עוללי, מלפני נדיבי עמנו רחמנים בני רחמנים, אשר לבם ער לכל דבר טוב ומועיל במוסדי הצדקה והחסד, לחוס ולרחם גם עלינו, ולצאת לעזרה לפנינו, בצר לנו, לתמוך בידינו הרפות וברכנו הכושלות שנוכל להחזיק מעמד בארץ החיים, במה שיושיטו את ידם לקבל ולהכניס בביתם את פרי תנובת מר אישי הרב הצדיק ז"ל, פרי ברכה וראשית בכוריו שהניח לנטוע בכרם בית ישראל, וכל אחד מנדיבי עמנו החובה עליו להעניק איש כפי נדבת רוחו ונפשו לטובת היתומים האומללים שנשארו אחריו באפס תקוה בחיים, ובזה תהי' שם ושארית לבעלי הרב ז"ל "פרח יקר ונחמד שנקטף באבו".
אלה דברי האלמנה האמללה, אשת הרב הצדיק הגאון המחבר ז"ל חיה יענטיל בת הגאון הצדיק מהור"ר משולם ליבערט חתן הגאון הגדול החסיד מוהר"מ מענדיל מסלוצק זלה"ה.