בן יהוידע/ברכות/סג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
ריטב"א
שיטה מקובצת
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
צל"ח
פתח עינים
רש"ש
בית נתן
בן יהוידע
בניהו

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


בן יהוידע TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png סג TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וְכָל כַּךְ לָמָּה מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב' ג') כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם. פירוש פסוק זה מוכרח לפרשו לענין עיבור שנים וקביעות חדשים, כי לימוד תורה והלכותיה יוצאים מכל מקום שיש שם חכמים ואפילו בחוץ לארץ ומאי אריא צִּיּוֹן? אך לענין עיבור שנים וקביעות חדשים אתי שפיר, כי בעיבור שנים וקביעות חדשים תלויים כמה הלכות מדברי תורה, וכמ"ש בירושלמי (פ"ו דנדרים) שאומרים לעדים המעידים על החדש כמה איסורים השייכים לר"ה ויוה"כ וסוכות ופסח תלויים בעדות שלכם שיש בכל אלה כריתות ומלקיות, וכן כמה הלכות בדיני ממונות בענין שכירות בתים וכיוצא, וכן בדיני נפשות בבת שקידשה אביה והיא בת שלש שנים ויום אחד הבא עליה חייב סקילה, ואם העדים מעידים שראו החודש יום שלשים שנמצא יום ל' נעשה מחודש הבא ואותו היום נשלמו שלש שנים ויום אחד והבא עליה יתחייב סקילה, וכן אם אדם עבר עבירה שחייב מיתה והוא בן י"ג שנים ויום אחד ביום השלשים, ונמלכו בית דין לעבר החודש נמצא עדיין אינו בר עונשין, ועוד יש כמה נפקותות יוצאין מקביעות החודש לענין משפטי התרה והלכותיה, ולכן נאמר מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה על עיבור החודש, ואמר וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם, דהכי אמרו בגמרא דנדה על פסוק (תהלים נז, ג') אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי, בתולה שבאו עליה קודם שנשלמו שלש שנים ויום אחד ונשרו בתוליה גזר הקב"ה בטבע העולם שחוזרין, אבל אחר שלש שנים ויום א' אין חוזרין, ואם נשלמים באדר ונמלכו בית דין לעבר השנה לעשות אדר ב' הרי הבתולין חוזרין, וזהו גומר עלי מסכים על מעשינו, וז"ש וּדְבַר הֳ' שגזר על הטבע תלוי בעבור השנה שיצא מִירוּשָׁלָ‍ִם. ונראה לי דהקפידו עליו יותר מפני שהיה עושה זאת בתמידות כל שנה, מה שאין כן במקרה כי הך דרבי עקיבא ושבעה זקנים דאיתא בירושלמי דחגיגה פרק ג', גם השבעה זקנים ההם עשו מפני אימת מלכות ועם כל זה עשו נסיון בדרך נס לראות אם הסכימו משמים, וכנזכר שם בענין תחיבת המסמר באכן שירד בנחת כאלו יורד בתוך העיסה, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת יב, יא) דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, והוא כמבואר.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. נראה לי בס"ד הא דקרו לבהמ"ד בשם כֶּרֶם, כי עסק התורה עושה תיקון ביצירה שהוא בחינת שם הוי"ה, ועשר פעמים הוי"ה [26] עולה כֶּרֶם [260], מה שאין כן המצות עושים תיקון בעשיה. אי נמי נ"ל כֶּרֶם נקרא על נטיעה של גפנים, ובענבים יש אכילה ויש שתיה, כן בעסק התורה לימוד הגרסה ידמה לאכילה, ולימוד הסברה והעיון שיוצא מן הגרסה ידמה לשתיה, כי היין יוצא מן הענבים, ועל למוד זה נאמר (משלי ט' ה') וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. ומה שנקראת שם העיר יַבְנֶה נראה לי בס"ד זכתה לשם זה שהוא אותיות בִּינָה, שהיה בה קיבוץ חכמים יודעי בינה במשך כמה דורות, גם יבנה לשון בנין שהחכמים נקראין בנאין.

פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים. הנה הטעם שנקרא כך מפורש בגמרא דשבת. אך אנא עבדא פרשתי בס"ד טעם הגון, כי מן השמים גלגלו השבח הזה עליו שנקרא בכך ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (דף לח), דרבי יהודה בן אלעאי היה מבחינה הב' של קין שהיא החלק שהוריש אדם הראשון לקין ממנו, שיש בבחינה זו הב' המשכת כל העולמות שהוא מנפש דעשיה עד הנפש דאצילות והיא בכלל, וכל מי שנשמתו מזו הבחינה הב' מעלתו גדולה, שיש בה כח ויכולת לתקן העולם בפעם הראשונה שתבא לעולם מנפש דעשיה עד נפש דאצילות, ויזכה לקחת על ידי מעשיו נפש דאצילות, וכל מקום שתמצא בחינת שם מלאך מכונה לאיזה צדיק אינו אלא משורש הזה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל על רבי יהודה בר אלעאי שכל ערב שבת היה רוחץ פניו ידיו ורגליו ומקבל שבת והיה דומה למלאך ה' צבאות עד כאן דבריו. עיין שם, וידוע כי הנפש בכל מקום היא בחינת דיבור, ועל כן רבי יהודה ב"א שזכה לבחינה זו הב', שעי"כ יכול לתקן מנפש דעשיה עד נפש דאצילות שכולם הם בחינת דיבור, לכך נקרא ראש המדברים בכל מקום, ראש המדברים דייקא, בכל מקום דייקא.

אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. נראה לי בס"ד שנתן לו רשות שיאמר לפניו חידוש אשר יתחדש בשכלו באיזה טעם וסברה שמוצא בד"ת שלומד לפניו יתברך, ולא יאמר איך לפני השם יתברך שהוא אלהי אמת אשר הדברים ממנו יצאו ונחצבו אומר דבר מה שנראה לדעתי ורצה השם יתברך בכך שיהיה מכוין על האמת מדעתו כדי לזכותו בחודשי תורה. ומ"ש לו כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים כַּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד הכונה שאם הרב יראה לתלמיד פנים צהובות יתפקח התלמיד ויתחכם ויאמר חידוש, מה שאין כן אם יראה לו פנים זועמות יטמטם לבו, ולכן א"ל כשם שאני הסברתי לך פנים ועי"כ נפתח לבך בתורה כן אתה הסבר פנים לישראל, ואם תשאר חוץ למחנה הנה בזה אתה מראה להם פנים של זעם שניכר שאתה בכעס עמהם ולבם יטמטם.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁים. נקט לשון טִפְּשׁוּת לומר גם בחלק הפשט של התורה שהוא קל משאר חלקים גם כן לא יחכם אחד מהן, אלא יתהפכו לו אותיות פְּשָׁט לאותיות טִפֵּשׁ.

לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחַבּוּרָה. נראה לי בס"ד התורה נקראת חרב פיפיות, כמ"ש (תהלים קמ"ט ו') רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, לכך מצלת מחרב עשו, והי"א שבכתב חמשה ספרים ושבע"פ ששה סדרים, נמצא היא חֶרֶב וְה' שהם אותיות חַבּוּרָ"ה לכך אמר אינה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחַבּוּרָה.

בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד הא דקרי לה חֶמְאָה, כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה לכך התחילה בבי"ת, וידוע כי הבריאה היא מספר המאות, גם ידוע שבתורה יש ח' דרגין שהם 'כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי' ולזה קרי לה חֶמְאָה אותיות ח' מאה.

זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. קשא הוה ליה למימר שיבין בדיני ממונות ודיני נפשות, ומאי 'הבחנה' איכא בין דינים אלו לדינים אלו שהם רחוקים זה מזה? ועוד דיני נפשות לא שייכי אלא בזמן בית המקדש קיים דאיכא סנהדרין? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר (משלי ל, לג) יוֹצִיא רִיב וזה משמע על דיני ממונות בלבד, אך מפרש הכונה רצונו לומר על דיני ממונות שהוא פתיך בהדי דיני נפשות, כגון ענין דאיתא בגיטין דף ח' עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויים לך, עצמו קנה נכסים לא קנה, והי טעמא משום דעל עצמו נאמן אבל על נכסים אינו נאמן שצריך עדים שיקיימו השטר, והרי דין זה של ממון הוא אך פתיך בהדי דיני נפשות, דאם קידש בת ישראל אם הוא עבד אין כאן קדושין, ואם זינתה אין כאן חיוב מיתה, ואם הוא בן חורין שנאמר עצמו קנה הרי זו פנויה היא, ומן הדין דעל עצמו נאמן וחשוב בן חורין וקדושיו תופסין ואיכא חיוב מיתה, ולענין ממון אינו נאמן דלא קנה נכסים, והטפש משוה שתי דינין אלו כאחד וכשם דלגבי דיני נפשות דן אותו לנאמן כן דן אותו לגבי נכסים, או יעשה להפך לדון שאינו נאמן בשניהם, אך באמת צריך להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות כי זה לחוד וזה לחוד ואף על גב שהם הוראות דסתרי. ובזה מובן בס"ד מה שהביא על זה הא דתנן הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות וקשא פתח בשתים וסיים באחת, ובזה ניחא דהיא איירי בדיני ממונות בלבד שכן משמעות יצא ריב אלא דפתיך בהדי דיני נפשות, ורבי ישמעאל נמי בהכי איירי ולכן קרי ליה מקצוע רצונו לומר זוית, שהזוית היא מקום אחד כלול בו שתי צלעות מצד זה ומצד זה, וכן כאן הוא דין אחד של ממון אך כולל שתים ממון ונפשות.

שֶׁהֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. נראה לי בס"ד מה שעשה בזה דמיון למעיין הנובע, והוא שיש מִקְוֶה ויש מַעְיָן, וההפרש שבניהם המקוה מימיו תלושים ואם יבא אדם ויקח מהם לא יהיו נוספים מאליהם מן הקרקע, אבל המעיין אם יקחו ממנו נוסף מהקרקע, נמצא זה מוסיף מניה וביה וזה אינו מוסיף מניה וביה אלא רק מה שיטילו לתוכו, כן דיני איסור לא יוכל שום חכם לחדש דבר משכלו כמו ענין שודא דדייני הנמצא בד"מ שהדיין יגזור אומר מדעתו, ומה שהולכין בספק איסור להחמיר אין זה גזרת אומר, אלא אדרבה מחמת חסרון ידיעה אזלינן ביה לחומרא ואין אנחנו מחליטין את הדבר לומר שזה אסור בודאי ולכן לא נוכל להקל מדעתינו להתיר, מה שאין כן דיני ממונות החכם יוכל לחדש דבר כמו ענין שודאד דייני שיחליט גזרתו ודבריו מצד השערת שכלו על כל צד שיהיה.

שֶׁלֹּא קָרַב אֶת מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ. נראה עיקר כמ"ש המפרשים ז"ל דקאי על אשר קרבו במדיין שאמר קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, אך הקשה הצל"ה ז"ל דהוה ליה למימר להנאת עצמו? ונראה לי בס"ד דאין עיקר כונתו בשביל הנאה אלא העיקר הוא בשביל כבוד עצמו, שכבר נידוהו אנשי המקום והוכרח להניח בנותיו לרעות וזה בזיון גדול הוא, והיה מוכרח לזה כי לא ירצה לבא אצלו רועה בשכירות, ועל כן קרב את משה רבינו ע"ה לכבוד עצמו כדי שיהא הוא רועה צאנו ולא בנותיו, שלא יתבזה בכך עוד.

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. מקשים למאי אצטריך להביא האי קרא כיון דהקל וחומר בנוי על מצרים? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי הייתי מפרש הכי קאמר לֹא תְתַעֵב מִצְרִי לומר להם עבדים אתם מפני שהם מבני חם, יען כי גר היית במצרים, וא"כ אתה מבזה עצמך בכך שאתה מן בני שם ונעשית עבד למצרים בני חם, ולפי זה הציווי הוא בשביל כבודן של ישראל ולא בשביל כבוד מצרים, לכך הביא פסוק אֲדֹמִי דא"א לפרש כהכי, ואם כן ה"ה פסוק דמצרים גם כן פירשו עד"ז שמצווה אותם בשביל כבוד מצרים.

שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה בְּכֶּרֶס אֶחָד. נראה לי בס"ד זכו לכך בזכות התורה שבארון שנקראת טוֹב, דכתיב (משלי ד' ב') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, והיינו ט' של טוֹב אלו ט' נשים הנזכר שכל אחת ילדה וא"ו בנים וזהו ו"ב של טוֹב. ועוד נראה לרמוז בזה נמצא הם שנים וששים לעובד אדום, כמנין ב' שמות אל שהוא חסד, וכמנין גוֹי גָּדוֹל [62], וכזה נעשה בביתו ע"ב נפשות כמנין חסד [72], שכל זה היה בזכות התורה שנתנה בימין שהוא חסד ונקראת תוֹרַת חֶסֶד (משלי לא, כו), גם נמצא לפ"ז היה נס בתוך נס חדא שילדו ששה בכרס אחד, ועוד שילדו אותם בשלשה חדשים, כי מפורש בכתוב שאחר שלש חדשים הוגד לדוד המלך ע"ה שנתברך אדום וביתו, ואם לא נודע ענין הששה בכרס שנולדו ויצאו לאויר העולם מה חידוש מצאו בברכה, וכי דבר חידוש הוא אם יהיו כולם מעוברות. מיהו בירושלמי פ"ו דנדרים איתא שילדו כל אחת שני בנים בחדש אחת, שהיתה כל אחת סופרת ז' ימי טומאה וז' ימי טהרה וטובלת ומתעברת ויולדת, וכן על זה הדרך עד שילדו בשלשה חדשים נ"ד בנים יע"ש. ונראה לי בס"ד דלא פליגי ירושלמי עם גמרא דידן דגם הירושלמי מודה דנתעברו ששה בכרס אחד, אך אומר שהם לא ילדו הששה בלידה אחת אלא כל י"ד יום היו יולדים ילד אחד מן הששה עד שנגמרו לידת הששה בשלשה חדשים, ונראה לי בס"ד הטעם שנתן להם שכר בענין הבנים ולא בד"א, כי אפשר שהם כבדו את הארון בזה שלא עשו תשמיש המיטה מעת שבא הארון לביתם, אך לילה קודם שבא הארון נזקקו לבעליהם ואותו הזרע שהיה מאותו תשמיש שקודם ביאת הארון עשה הקב"ה נס שנקלט בקרבם בתורת עיבור בששה בנים, כי ידוע שהזרע עד שלשה ימים אינו נפסד ואפשר שיהיה ממנו עבור, כנזכר בגמרא באומרם האשה יולדת לר"ע יום או לרע"א או לרע"ב מטעם זה, ומאחר שכבדו הארון בזה שמנעו עצמם מן תשמיש לכך ברכם השם יתברך באותו תשמיש שעשו קודם לילה בבנים באופן זה שהוא הפלא ופלא.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף