בן יהוידע/ברכות/סא/א

בן יהוידע ברכות סא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לָעוֹלָם יִהְיוּ דְבָרָיו שֶׁל אָדָם מוּעָטִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. קשא הלא דבר זה מפורש בכתוב ומה בא רבי מאיר לחדש על הכתוב? ונראה לי בס"ד כי התפלה שאדם מתפלל על צרכיו אין בה צורך, כי הקב"ה יודע הנסתרות, ויודע העתידות, ויודע מה שצריך לאדם יותר ממה שיודע האדם על עצמו, ורק הוצרכה התפלה כדי שיתברר בה אמונת האדם בהשגחה העליונה, כי כיון שהוא מתפלל לה' על צרכיו נמצא מאמין הוא שהכל מסור בידו יתברך, ואפילו הטבע והכל נעשה בהשגחתו, ועל כן אין צריך להאריך בבקשת צרכיו בכמה פרטיים, ועל זה בא הכתוב להזהיר האדם שיהיו דבריך מוּעָטִים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, דמה שנאמר (תהלים פא, יא) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ, בדברי תורה כתיב, אבל על צרכיו יקצר והקדוש ברוך הוא יתן כל פרטים הצריכים לו ואף על פי שלא פירש אותם בתפלתו. והנה על דברת הכתוב היה נראה לחלק ולומר שלא הזהיר להיות דבריו מועטים אלא בעתים שאין בהם עת רצון, דהיינו טעמא אם יאריך בתפלתו לבקש פרטים רבים, יתקנאו בו המקטרגים לומר זה מבקש חשבונות רבים, נראה כי בוטח הוא במעשיו שהוא ראוי לכל הכבוד הזה, נראה מה מעשיו אבל בעת רצון דאין בו קטרוג הייתי חושב דלית לן בה, לכך בא ר' מאיר לחדש לעולם אפילו בעת רצון יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, ונראה לי דכל זה איירי אם יתפלל בדיבור גלוי, אך אם יתפלל בלחש לית לן בה, כך נראה לי.

אוֹי לִי מִיוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִצְרִי. פירש רש"י מִיִצְרִי המיגעני בהרהורים רעים. קשא לא שייך לומר על זה אוֹי מאחר כי השכר בא מצד היגיעה הזאת, דאם לא היה אדם יגיע מיצרו לא היה נוטל שכר, וכל יגיעה המולדת ריוח לאדם אין אומרים עליה אוֹי? ונראה לי בס"ד הכונה שיש מידות טובות שהם רצון הבורא יתברך, ואם יעשם האדם על הרוב יסתבב מהם דבר אחר שהוא שנוי לפניו יתברך, דרך משל מדת הענוה היא מדה טובה שחפץ בה השם יתברך, אך אפשר שיסתבב אחר כך ממנה גאוה בלב האדם, שרואה עצמו מתנהג בענוה יתגאה בלבבו על מדה טובה המצויה אלו, וכן מדת הקנאה שיתקנא ברשעים עוברי עבירות, וכל מה שיוסיף קנאה יוסיף כעס בלבבו, ואפשר שמחמת כן יבא לידי כעס גדול שזה הכעס הוא שנאוי להשם יתברך! אך נולד מדבר שחפץ בו יתברך. וכן מצינו בתלמיד רבינו האר"י ז"ל שנתכעס עם בנו בתוך הלימוד שהיה מלמדו תורה, והוכיחו רבינו ז"ל על כעסו אף על פי שנתכעס בדבר מצוה וכן יש הרבה עניינים כיוצא באלה, ועל אלה וכיוצא בהם קאמר אוֹי לִי מִיוֹצְרִי אם לא אעשה כל מידות טובות שרוצה בהם, וְאוֹי לִי מִיִצְרִי אשר יסבב לי מכשול מאיזה מידה טובה ממדות הטובות. אך עדיין צריך להבין מה שייכות איכא לתרי אוֹי אלו אצל יצירת האדם דנקיט בה וַיִּיצֶר בשני יודי"ן? ונראה לי בס"ד לפרש ענין זה באופן אחר, שהאדם מורכב מחומר וצורה, וחלק הנפשיי שבו יתייחס להיוצר ב"ה, וחלק החומריי יתייחס להיצר, שהחומר עצמו אשר בגופו נעשה יצר הרע לאדם, כמו שכתבו המפרשים ז"ל שיש שני מיני יצרי הרע, אחד 'מלאך רע' ואחד הוא 'מהות החומר שבגוף האדם' ואלו השני חלקים הם כדמיון שתי נשים שהם צרות זו לזו, דכל אחת לא נח לה במנוחת צרתה, כן הוא כאן בחלק הנפשיי המתייחס ליוצר ב"ה לא נח לו במנוחת חלק החמריי המתייחס ליצר הרע, וכן זה לא נח לו במנוחת חלק הנפשיי, ובזה מובן שפיר מה שכתוב ב' יודין שהם רומזים לשני חלקים הנזכרים ביצירת האדם, כי באמת הוא נוצר בהרכבת שני אלקים הנזכר.

אֶלָּא לְמַאן דְאָמַר זָנָב מַאי (תְּהִלִּים קלט, ה) אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי? מקשים מאי קושיא זו, דלמ"ד זנב הוי פירוש צַרְתָּנִי לשון יצירה, שיצרו בפנים ואחור? ומתרצים דאם כן הוה ליה למימר קֶדֶם וָאָחוֹר צַרְתָּנִי. ולי אנא עבדא נראה תירוץ פשוט, דאם כן מאי אתא לחדש להזכיר דבר שהוא נראה לעיני הכל, כי כל הבריות כך הם עומדים לפנינו בפנים ואחור, מה שאין כן אם נפרש צַרְתָּנִי לשון צורה, בא להגיד החידוש שנעשה לאדם בתחילת הבריאה בלבד, שיצרו בצורת פנים משני צדדין, וזה החדוש הפלאי לא נמצא לפנינו.

וְהָתַּנְיָא ר' מֵאִיר אוֹמֵר בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. קשא למאי אצטריך להביא דברי ר' מאיר, יקשה לו מגוף הכתוב? ונראה לי בס"ד כי מן הכתוב ליכא קושיא, דלעולם האדם נתקלל בראשונה, וכן הסברה מחייבת מאחר דהוכיחו תחלה ודאי גמר דבריו עמו וקללו, ומה שזכר הכתוב קללתו באחרונה, כן ימצא הרבה במקראות שיזכר ענין המאוחר קודם ענין שקדם לו, דעל זה אמרו רבותינו ז"ל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' ויתכן דחס הכתוב על כבוד אדם והזכיר קללתו באחרונה, ולעולם נתקלל בראשונה תכף בעת שהוכיחו, אך ר' מאיר דיליף מהכא לענין בעלמא דבקללה מתחילין מן הקטן, משמע דסבירא ליה דבקושטא הכי הוי שהנחש נתקלל בראשונה ואדם באחרונה, לכך מקשי מהא דר' מאיר.

לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. יש להקשות על המקשן מאי סלקא דעתיה, וכי לא ידע דעל כל פנים צריך שיסגור מקום חתך? ונראה לי בס"ד דסבר המקשן בשלמא אם היו שני פרצופין ונסרס, דצריך להעלות בשר על הגוף כולו מרישיה לסיפיה, ודאי צריך לזה כח אלהי שיגזור הקב"ה בריאת בשר זה שיהיה ברגע אחד, אך למאן דאמר זנב, שצריך לסגור בשר על מקום מועט של מקום חתך, אין צריך לזה להיות מעשה שמים ברגע אחד, אלא ישאר כמו שהוא ויבריא ויסגור בשר כפי הטבע במשך שלש וארבע ימים, כאשר יזדמן לאדם מכה קטנה בגופו ועולה במקומה אחר רפואתה בשר חדש במשך מעט ימים? ותירץ לו התרצן דהוצרך להיות סגירת בשר זה בידי שמים כדי שלא ישאר סימן רושם במקום החתך, כי אם יסגר כפי הטבע מוכרח שיהיה ניכר אחר כך מקום החתך אחר שיבריא מאיליו, אך דבר זה עשה השם יתברך כדי שלא יהיה ניכר מקום החתך אחר כך כלל, ובעת שהקיץ האדם מן תרדמה לא נודע לו ולא נראה לעיניו המקום שנחתך ממנו הזנב, ולזה אמר לא נצרכה מעשה שמים אלא למקום חתך, כדי שלא יהיה ניכר אחר כך כשהקיץ אדם, כי ברגע אחד נשלם הבשר בהשוואה אחת עם שאר בשר הגוף.

מְלַמֵּד שֶׁקָּלְעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וְהֵבִיאָה אֶל הָאָדָם. פירוש שקלע שער ראשה דהיינו שנקלע שערה מאיליו על פי מאמרו יתברך, והנה צריך להבין למאי אצטריך להיות קליעת שערה בידי שמים, והוה סגי שיתן הקב"ה בינה בחוה שהיא תקלע שערה בידה כדי שתתגאה בכך? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער המצות פ' קדושים, שהזכר צריך לספר שער ראשו, ויכוין שהוא מעביר ומגלח כוחות הדינין כי שערות הראש רומזים לדינין תקיפין, ורק ישייר הפאות, כי אין ראוי להעביר כולם שהדינין הם צורך גבוה והעולם צריך להם, וזה דוקא בזכר, אמנם הנקבה היא בחינת עשיה, וכל אחיזת הדינין ושרשם הוא בה, ואם נעבירם גם מראש הנקבה יתבטלו לגמרי, ולכן האשה אינה מגלחת ראשה ואדרבה מגדלת שער ראשה כדי להשאיר שורש הדינין, עד כאן דבריו, ומצאתי שהאשה צריכה לקלוע שערה ולכוין בעת שקולעתו לעקור כוחות הדינין ולכפותם, כי הקליעה היא כפיית השערות, ואמרתי לפי זה מובן הטעם שהאבלה סותרת שערה מקליעתו, כי האיבול הוא בתגבורת הדינין והתפשטותם לכך סותרת הקליעה המורה על כפיית הדינין, ולכן אמרו רבותינו ז"ל בפסוק (ירמיהו טו, ט) אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, בענין סתירת השער באיבול, וכנזכר בילקוט, וזהו הטעם גם כן שהסוטה סותרין שערה, ועל כן כאשר גמר השם יתברך יצירת גופה של חוה שבראה בשערות שלמים בידי שמים, גמר אותה גם בקליעת שערה לרמוז על עקידת כוחות הדינין שבה וכפייתם, כי גם זה הוא מכלל שלימות תיקון שלה, ולאו בשביל יופי וקשוט נעשה הדבר הזה.

לְמַאן דְאָמַר פַּרְצוּף, הֵי מִנַייהוּ סַגִי בְּרֵישָׁא. קשא מה שאלה זו, אם הזכר יש לו צורך בהילוך הוא סגי ברישא והנקבה נגררת אחריו, ואם הנקבה לבדה יש לה צורך בהילוך היא הולכת ברישא והזכר נגרר אחריה? ועוד תשובת רנב"י אין לה הבנה, דהתם מהלכין פנים לצד אחור, וכאן דבוקים אחור באחור, שאין פרצוף הנגרר רואה פרצוף האחר כלל וכלל? ונראה לי בס"ד, קא בעי על אחר שננסרו שהולכים כל אחד בפני עצמו מי נחשב יותר, כדי שאם הולכים ביחד יהיה מסגי ברישא כיון דתחלה נבראו שקולים, אבל למ"ד זנב לא קא מבעייא ליה דודאי הזכר מסגי ברישא כי הוא היקר ונכבד יותר, כי הנקבה עיקרה זנב, ותירץ לו רנב"י מסתברא זכר סגי ברישא ולו משפט הקדימה בענין הכבוד, דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו אשתו, ואם בשביל הרהור למה אסור באשתו, אלא ודאי משום שורת דרך ארץ נגעו בה דהגדול ילך בראש ואחריו הקטן. נמצא יש קדימה לזכר על הנקבה בענין הכבוד, ולכך אדם סגי ברישא ולא חוה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דשואל הי מנייהו סגי ברישא על זמן שהיו דבוקים זה בזה, דידוע על פי הטבע אם יהיו שני פרצופין דבוקים זה עם זה יהיה עיקר הכח והגבורה באחד מהם דוקא והשני חלש מאד, וכנודע באותה מעשה שהביא בספר מעשה טוביה בשם ספר אבן סינה, באותם שתי בנות תאומות שנולדו דבוקין זה עם זה וגדלו, והיתה אחת מהם רוצה להנשא והב' מעכבת שלא היה הכח אלא באחת דוקא! יע"ש. ולכן שאל על אדם וחוה בהיותם ב' פרצופין דבוקים, דודאי הכח היה באחד מהם דוקא והשני נגרר אחריו כספינה פשוטה הנגררת אחר ספינה של אש. ולזה שאל 'הי מנייהו מסגי ברישא?' דאצל מי היה מונח הכח דאז היה הוא סגי ברישא והשני נגרר אחריו, ומשני 'מסתברא זכר סגי ברישא' כי אצלו היה מונח הכח, דתניא לא יהלך זכר אחר אשה ואפילו באשתו, וקשא הם בשביל הרהור למה ימנע באשתו, אלא ודאי משום דרך ארץ שהזכר הוא גדול במעלה מנקבה, וקשא למאן דאמר שנבראו ב' פרצופים זה עם זה למה יהיה הזכר גדול ממנה, דבשלמא למאן דאמר זנב הוא נברא קודם לכך הוא גדול במעילה, אבל למאן דאמר ב' פרצופים נבראו שניהם ביחד ובמה יהיה הוא גדול ממנה, אלא ודאי צריך לומר כיון דנבראו ב' פרצופים דבוקים מוכרח שהכח מונח באחד מהם דוקא וכנז"ל, ומוכרח שתאמר שהיה מונח הכוח בזכר, ולכך גם אחר שננסרו שאז נתן הקב"ה כח חדש בנקבה עם כל זה יש לו דין קדימה עליה בכח, כי תחלה היה הכח אצלו בלבד והיא הייתה נגררת אחריו, על כן ש"מ הזכר הוה סגי ברישא כי בו לבדו היה מונח הכח.

וְכֹל הָעוֹבֵר אַחֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד הטעם כי עולם הבא אין בו הנאת אכילה ושתיה אלא הנאת ראיה, כמ"ש רבותינו ז"ל עולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, ולכן זה שעובר אחרי אשה שנהנה בראיה אין לו חלק לעולם הבא, שהיא הנאת ראיה מזיו השכינה! ומ"ש לֹא יְנַקֶּה מדינה של גיהנם שנקראת רע. על פי מ"ש מהרש"ם ז"ל שיש בגיהנם תת"ן [850] חדרים, ומספר רע [270] מאלו הם קשים מאד עיין שם. ולזה אמר לֹא יְנַקֶּה אפילו מאלו רע חדרים הקשים! ונראה לי בס"ד דבר זה באותיות עֶרְוָה שהוא ר"ע ו ה, כלומר אם עסק בתורה שבכתב שהיא ה' ספרים ושבעל פה שהיא וא"ו סדרים לא ינקה מן ר"ע הנזכר.

אֲפִילּוּ בֵּי רַב נַמִי לֹא קָרָא. הקשא מהרש"א ז"ל דילמא ידע מָנוֹחַ להאי קרא אך סבירא ליה באיש ואשתו לית לן בה? ונראה לי בס"ד דאם ידע להאי קרא דמשמע בזרים אסור הוא היה צריך להזהר גם באשתו מפני מראית העין דאין הכל יודעין שהיא אשתו. אך עדיין קשא דילמא ידע מָנוֹחַ להאי קרא אך סבר דאין למידין מזה הלכה, דלא מצינו באליעזר שהקפיד על כך דנימא כך קבל מן אברהם אבינו, אלא רק רבקה הקפידה ועדיין לא נכנסה בבית אברהם ויצחק, ודילמא כך היה מנהגם של עירה ובית אביה להקפיד בכך ולאו הלכתה היא זו? ונראה לי בס"ד דאנחנו למידין ממה שמצינו דהוצרך הכתוב להאריך לכתוב דבר זה של וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ דמשמע כדי ללמדנו הלכה נקיט זה.
והנה רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות ביאר עונות האכילה הם מ"ו נ"ח ולח"ם וד"ק ופ"ד, אך מָנוֹחַ לא היה עושה אלא רק כונות מ"ו נ"ח הרמוזים בשם מָנוֹחַ, לכך אמרו רבותינו ז"ל מָנוֹחַ עם הארץ היה בעבור חסרון כונתו יע"ש. והנה בזה מתורץ קושית רנב"י דאמר דילמא אחר דבריה ועצתה כמ"ש באלישע הנביא ע"ה, והיינו כי בכתוב דאמר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ יש דקדוק, למה הזכיר שמו עתה ודי לומר וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ כיון דביה קא משתעי? אך לפי האמור מובן, דבא הכתוב ללמדך שלא תאמר שהלך אחר דבריה ועצתה, אלא הלך ממש, כי עם הארץ היה ולא ידע ד"ז, ולזה אמר וַיֵּלֶךְ 'מָנוֹחַ' הידוע שהיה עם הארץ מצד חסרון הכונות שלא היה מכוין אלא רק במ"ו נ"ח, ולכן גם הליכה זו היתה מחסרון ידיעה.
ומה שנראית לרנב"י בפשיטות גבי אלישע דהלך אחר דבריה ולא אחריה, נראה בס"ד חדא כי אלישע הנביא ע"ה שהיה גדול הדור ונביא מפורסם ודאי לא יטעה חס וחלילה בזה, ועוד גבי אלישע הנביא ע"ה היתה אשת איש ובזה אפילו הדיוט לא יטעה, כי אפילו מנוח לא טעה באשת איש אלא רק באשתו דחשב שיש חילוק בזה, לכן מוכרח לפרש באלישע הנביא ע"ה אחר דבריה.

יֵצֶר הָרַע דּוֹמֶה לִזְבוּב. נראה לי בס"ד בא ללמדנו בזה הדמיון מוסר גדול, כמו הזבוב אין אדם בעולם שיהיה נמלט ממנו כי ירבץ גם על ראש המלך והעטרה, כן היצר הרע אין אדם נמלט ממנו אפילו צדיק וחכם גדול, וכמו הזבוב רובץ על מקום שיש בו מכה אפילו רושם, כן יצר הרע ירבץ על אבר שנעשה בו עבירה אף על פי שנטהר מן העבירה ולא נשאר אלא רושם מעט מן המעט, ומ"ש שמואל דומה לְחִטָּה נראה לי בס"ד, כמו החיטה אשר נעשה ממנה הלחם שעיקר חיות האדם תלוי בו, ולא יערב לאדם שום סעודה בלא לחם, כן התאוה שהיא באה מן היצר הרע אי אפשר לעולם בלעדה, וצריכה היא לקיום העולם וחיות האדם, כמ"ש רבותינו ז"ל (ב״ר פ״ט) טוֹב זה יצר הטוב, מְאֹד זה יצר הרע, וכי יצר הרע מְאֹד?! אלא שלולא היצר הרע לא בנה אדם בית לא נשא אשה ולא הוליד בנים עד כאן דבריו. נמצא התאוה היא קיום העולם ובאה מן היצר הרע ולכן דמהו לְחִטָּה שממנה הלחם שבו קיום העולם, אך לא אמר לֶחֶם אלא חִיטָּה, כי החיטה אינה נעשית לחם בלא יגיעה ותיקון ולהפריד ממנה הפסולת, וגם צריך שיהיה מגבלה במים, וכן התאוה שבאה מן שבאה מן היצר הרע לא יאות להשתמש בה כמו שהיא בלא תיקון והבדלת הסיגים ממנה לנקותה ולזכותה, וגם לגבלה במים הוא עסק התורה שנמשלה למים, ולכן אומרים כל יום בבקשה וְהִפָּרֶד נָא מֵעָלֵינוּ צַד הָרַע שֶׁבַּיֵּצֶר הָרַע ודוק:
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, ענין דמיון היצה"ר לְחִטָּה כי ידוע שהחיטה היא מין אילן לדברי רבי יהודא, אך לא נמצא בשום פרי הן של אילן הן של אדמה שיש בו רבו יגיעה בכמה מיני מלאכות כמו שנמצא בחיטה, חרישה זריעה קצירה דישה זריה טחינה הנפה לישה אפיה עד שנעשית לחם שראוי לאכילה, מה שאין כן בפירות האילן הם יוצאים מן האילין כל שנה ושנה והאדם תולש ואוכל, ויש פרי שצריך בישול שהוא מלאכה אחת ונאכל, והטעם שעשה השם יתברך יגיעות בחיטה בכמה מיני מלאכות, מפני כי עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה וכיון שהגיע בה קלקול בראשונה עלולה להיות בה קלקול, וגם קשה להפריד הסינים בנקל. לכך הרבה בה כמה מיני יגיעות שאז אחר שיטרח ממנה האדם בכל זה כשיאכל ממנה לא יתקלקל, ואם לא היה חטא אדם הראשון היה פיסת בר בארץ שתוציא הארץ גלסקאות והאדם אוכל בלא יגיעה כלל, ולזה נדמה יצר הרע לחיטה כמו חיטה דבשביל שנתקלקלה תחלה צריך לאדם יגיעה רבה בתיקון שלה כדי שלא תזיק לו אכילתה, כן היצר הרע אם נתקלקל בו האדם תחלה שגבר עליו והחטיאו, אז כשישוב בתשובה צריך לו יגיעה בתיקונו, דהיינו יגע הרבה עד שיזכך יצרו ויעשה טוב, מה שאין כן צדיק גמור בנקל יהיה לו זיכוך יצרו ותיקונו.
או יובן בס"ד, דמהו לחיטה כמו שהחיטה משתנית למעליותא שבהיותה חטה ברכתה בורא פרי האדמה ואם נשתנית ונעשית לחם ברכתה המוציא, בן יצר הרע אשר מחטיא את האדם ישתנה למעליותא שיהיה יצר טוב, והעונות זכיות, ויתעלה האדם על ידו יותר מצדיק, כמ"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

וּמִסתַּבְּרָא טוֹבָה לִימִנוֹ וְרָעָה לִשְׂמֹאלוֹ. והנה ידוע משכן הלב הוא בשמאל, ואם כן הצדיק לבו לוקח העצה מרחוק, והרשע לבו לוקח מן הקרוב, ובזה יובן בס"ד (ישעיהו כה, א) עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן, רצונו לומר מי שלוקח עֵצוֹת מֵרָחוֹק דהיינו כיליה הרחוקה הנה זה צדיק אֱמוּנָה אֹמֶן ולזה אמר מֵרָחוֹק ה' נראה לי.

לָשׁוֹן מֵחֲתָךְ פֶּה גּוֹמֵר. קשא למה נקיט 'לשון ופה' בתוך איברים הפנימיים, והוה ליה למימר אלה בראש או בסוף כולם? ונראה לי בס"ד מפני דפעולת הריאה תלויה בדיבור שהוא נעשה בלשון ובפה, מי שיש לו חולי הריאה יזיק לו הדיבור, ולכן אם האדם ידבר הרבה תתמעט הליחות מפיו, מפני שעל ידי הדיבור עושה הריאה תנועה גדולה במלאכתה ששואבת המשקין יותר, והליחות שבפה אשר באה מחמת המשקין תתמעט ויהיה יוכבש בפה נמצא מן הדיבור ידעינן שהריאה שואבת המשקין, לכך אחר שאמר ריאה שואבת כל משקה נקיט את אברי הדיבור שהם לשון מחתך פה גומר, כל זה כתבתי לפי הגרסא שבספר עין יעקב דגריס לשון ופה בין ריאה ובין כבד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף