בן יהוידע/ברכות/מג/ב

בן יהוידע ברכות מג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? מקשים כיון דיליף מקרא אם כן הוה ליה ברכת הריח חיובא מן התורה, ובודאי דיש להבין בפשיטות דזו אסמכתא בעלמא? אך נראה לי בס"ד כונתה ש"ס הוא מנין דמותר לברך על הריח? דסלקא דעתך אסור לברך מפני שהוא הנאה קצרה ועוברת מיד לא חשיבה הנאה לברך עליה בשם, ולזה מביא ראיה מפסוק כָּל הַנְּשָׁמָה דהיא הנאה חשובה וממילא שמעינן דמותר לברך עליה, ובז ניחא לתרץ קושיא אחרת דקאמר בזה שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, וקשא והא קא חזינן שהגוף נהנה מן הריח? ובזה ניחא דרצונו לומר אין נהנה ממנו הנאה גמורה מפני שהיא הנאה קצרה ורוחנית שאין בה ממשות, אבל הנאת הנשמה ממנו היא הנאה גמורה וחשובה, שפועלת בשכל שהיא חלק הנשמה שהאדם יתפקח בו, כמו שאמרו ריחא וריחני פקחין. והא דנאמר בהנאת הריח (תהלים קנ, ו) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דף פב), דכל כונות הריח רמוזים באותיות אלו שהם רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', עיין שם, וענין אותיות אלו הם ט"ו כמנין י"ה, לכך נאמר בברכת הריח כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.

עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נראה לי בס"ד לְּבָנוֹן רמז לאור מקיף בסוד לְבֹנָה זַכָּה האמור בסמני קטורת, שהיא כנגד אור מקיף, וידוע כי אור מקיף אין הקליפות יכולים להנות ממנו בשום זמן ועידן, ולכן בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שלא נתנו שליטה ליצר הרע עליהם יהיה להם רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, הוא אור מקיף שאין שליטה לחיצונים בו, ולזה אמר (הושע יד, ז) וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (תהלים קכח, ג) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, מה זית דא בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפו, ולזה ידמה אור מקיף דבין ישראל עושים רצונו של מקום בין אם אין עושים לא יוכלו החיצונים להנות ממנו, מה שאין כן או"פ זה תלוי במעשה התחתונים.

אִי אָמְרֶת בִשְׁלֹמֶא בְּהַדֵיה דִידֵיה שַׁפִּיר. יש להקשות מנא לן להכריח כן דילמא אבוקה בשתים רצונו לומר בהדי דידיה, וירח בשלשה רצונו לומר אם מלבד האבוקה שבידו יש גם כן ירח אז הם כשלשה בהדי דידיה, וקא משמע לן דלא תימא כיון דירח ואבוקה שניהם אור אין נחשבים כל אחד בפני עצמו אלא בטל אור זה באור זה, להכי קא משמע לן דנחשבים לשנים, ואם כן לפי זה אם לא היה אבוקה אלא ירח לבדו אין נחשב הירח כשנים אלא כאחד? ונראה לי בס"ד דאם כן למה מאריך לומר אבוקה בשנים וירח בשלשה, והוה ליה למימר אבוקה וירח בשלשה, רצונו לומר שלשה בהדי דידיה, אלא ודאי הוא כדמסיק, מיהו עדיין יש להקשות על הבעיין מאי קא בעי, ממה נפשך אם ידע להאי חילוקא דאמר מר מאי מבעייא ליה, הא ודאי כונת המאמר בהדי דידי הדאם לא כן ארבעה למה לי, ואם לא ידע האי חילוקא דאמר מר אם כן מעיקרא איך הבין דברי רב דמחלק בין שנים לשלשה, והוה ליה לשאל תחלה מאי טעמא דרב? ונראה לי בס"ד דהבעיין חשב שהחילוק שיש בין שנים לשלשה הוא כך, דלשנים נראין ומזיקין ולשלשה נראין ואין מזיקין, ולא חשב שיש הפרש בין אחד לשנים כלל, ולכן שאל והשיב לו התרצן הא דאמר מר וכו'.
ועוד נראה לי בס"ד דלעולם ידע הבעיין האי חילוקא דאמר מר דבשלשה אין נראין ובשנים נראין, אך חשב שיש עוד מדרגה אחרת והוא דבשלשה אף על פי שאין נראין לעינים עם כל זה נראין לראיית הלב, שיהיה האדם מפחד מעצמו כמו הך דאתמר בדניאל (י' ז') וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וכן מצינו בגמרא שעשו סגולות למי שמפחד ואינו יודע ממי מפחד, נמצא יש ראיה שהיא בלב וזו נמצאת אצל השלשה, אבל הארבעה גם ראיה זו לא תהיה, וחידש לו התרצן בשלשה אין נראין כל עיקר, רצונו לומר אפילו ראיית הלב, ואם כן הדרא קושיא ארבעה למאי אצטריך. והנה הרב ספר הברית מאמר ד' כתב הירח נראה בה כמו פני אדם, ובאמת אינו אלא כתמים קטנים בגופה, ולדעת הפלוסופים הם דברים הבולטים והשוקעים בגופה עיין שם, ולפי זה מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרמ"א ז"ל הירח ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים וכו', אין כונתו על זה הדמיון שנדמה לעיני האדם שיש בירח כמו פני אדם, אלא קבלה בידו שיש חקיקת פני יעקב בירח למעלה ואין זה נראה לנו, ונראה לי יעקב לאה עולה מספר ירח לכך, נחקקה צורת פניו בירח למעלה, וחקיקה עליונה זו אין נראית לעינינו. נמצא עתה אדם היוצא בלילה במקום דשכיחי מזיקין, יהיה לו הצלה מעלייתא על ידי הירח שנחשבת כשנים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים עב, ז) וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, כלומר לעתיד יהיה רֹב שָׁלוֹם שימחו המזיקין לגמרי ולא נצטרך לשמירת הירח.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, מְנָא לָן? מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לח) "הִיא מוּצֵאת" וְגוֹ'. קשא שמא חשבה אולי יודה מעצמו כשיראה הסימנים, ואין הכי נמי אם לא היה מודה אחר שראה הסימנים היתה מגדת שממנו נתעברה, ואם כן מנא לן דנח לאדם שיפיל וכו'? ונראה לי בס"ד דיליף לה ממה שמצינו שלא הראתה הסימנים אלא בגמר דין דכתיב (בראשית לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ, כי ודאי קודם זה הביאו אותה לבד ודנו אותה, כי אולי ההיא אנוסה ופטורה, ויהודה היה יושב בדין והיה להוציא הסימנים ותאמר לו בפני בית דין לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, אך היא לא אמרה על הסימנים אלא אחר שגמרו דינה ויצאו להשרף, דהשעה דחוקה היתה, שאם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת, דאחר שכבר יצאה מבית דין לא היתה חוזרת לומר להם דבר חדש שממנו נתעברה אם לא היה מודה הוא מעצמו, כי לא היו דבריה נשמעים מאחר כי בתחילה היה יושב הוא עם הבית דין כשדנו אותה ולא אמרה לו ממך אני הרה, ולכן עתה לא נשאר לה תקוה להנצל אלא רק אם הוא מעצמו יודה.
או יובן דיליף לה מדכתיב מוּצֵאת בלא אל"ף, שנרמז כאן על הצתה באש, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל, ולמה שינה הכתוב בכך, אלא בא ללמדינו דבר זה. ונראה לי בס"ד לכך בחרה ליקח הסימנים ממנו שראשי תיבות שלהם פח"ם [חֹתֶמֶת פְּתִילִים מַּטֶּה], והיינו כי מעיקרא גמרה בדעתה שאם אחר כך לא יודה מעצמו תקבל להשרף ותהיה פח"ם ולא תביישנו, כי היא היתה חכמנית וידעה שאחר כך ידונו אותה בשריפה.

וְלֹא הִיא לְאִשְׁתַּמוּטֵי נַפְשֵׁיה הוּא דְעָבַד. עיין פירוש רש"י ז"ל, וקשא איך ידבר שקר חס וחלילה? ונראה לי בס"ד שלא שיקר כלל, דלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל שאמרו מברך על ההדס תחלה, אלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ובלבו כיון על הלכה אחרת דאמר רבא הלכה כבית הלל, והשומעין חשבו שאמר על דבר זה, אך עדיין קשא איך לא חש לתקלה שיטעו השומעין בעיקר הדין? ונראה לי בס"ד דודאי אחר כך הגיד לחכמים ולתלמידים האמת שהוא לא כיון על זה, ורק באותה שעה לא רצה לפרסם הדבר שהוא טעה, מפני שהיו עומדין שם בני אדם עמי ארצות והיה בוש לפניהם, ולטעות של עמי הארצות לא חייש כי אלו אין שמים לבם על דבר הלכה, ואחר שהלכו ודאי הגיד לכל המבינים את האמת.

שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם: אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק. מקשים בשם הרב ספר חסידים ז"ל לשון אַל יֵצֵא אַל יִכָּנֵס וְאַל יְסַפֵּר משמע איסורא, והכי הוה ליה למימר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם לָצֵאת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וְלָצֵאת יְחִידִי, וְלָצֵאת בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים עד כאן? ונראה לי בס"ד כי אלו הששה דברים יש בהם איסורא לתלמיד חכם אם יעשה בתמידות, אבל באקראי בעלמא לית בה איסורא, דלא אתי לידי חשדא או לבזיון באקראי, אבל גנאי איכא גם באקראי, והכי קאמר שִׁשָּׁה דְּבָרִים יש בהם גְּנַאי מלבד האיסור, וכיון דאיכא גנאי אנחנו למידין דבאקראי אף על גב דליכא איסורא איכא גְּנַאי, דהכי מסתברא דגנאי שייך גם באקראי.

וּבְפַנְתָּא, לָא אֲמָרָן, אֶלָּא בְּאוֹרְחָא, אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ. קשא למאי אצטריך לפרש לנו דבר זה, והלא קאמר להדיה אַל יֵצֵא? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו לא תימא בפנתא דוקא איסורא הוא דליכא בביתא אבל גְּנַאי איכא בביתא, ועוד נראה לי בס"ד דהוה אמינא כיון דאיכא איסורא או גְּנַאי אם יֵצֵא, צריך ליזהר גם בְּבֵיתָא מפני חשד, שהרואהו לובשו בבית חושב שלובשו גם בְּאוֹרְחָא, שיחשוב זהו מנעלו ואין לו אחר, לכך הוצרך לפרש בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ דליכא למיחש גם לחשדא.

אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. נראה לי דאיירי במנהג הקדום שאין האשה מכסה פניה בשוק, דבמקום שמכסין פניהם למה אמר לפי שאין הכל בקיאין, הא אפילו הבקיאין לא ידעי לה כיון דמכסה פניה. מיהו יש להקשות למה נקיט בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא נקיט אִמּוֹ? ונראה לי בס"ד כי האדם כרוך עם אמו מהיותו קטן, ורוב אנשי העיר יודעים שזו אמו כיון שמקטנותו כרוך אחריה ויוצא והולך עמה תמיד, ולמעוטי דאינשי דלא ידעי לא חיישינן. ועדיין יש לדקדק למאי אצטריך להאריך לומר אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, דסגי ליה באומרו אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וזה הטעם דאין הכל בקיאין שייך בכולהו? ונראה לי בס"ד דהוא אמינא רק באשתו מנעו אותו, משום דהיא קרבות חדשה ויזדמן שהוא מספר עמה אחר שנשאה בשלש או ארבעה שבועות, דאז עדיין אין מכירים שזו היא אשתו, וכיון דזו קרבות חדשה ומזדמן כך, לזה מנעו אותו מלספר עם אשתו אפילו יש להם שנים מרובות נשואין זה עם זה דלא פלוג, אבל קרבות בתו ואחותו שהיא ישנה מקטנותם, הוא אמינא רובא דעלמא בקיאין בקרבותיהן ויודעים שזו בתו או אחותו ולא חיישינן לחשדא, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ. ואם תאמר יאמר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא יאמר אִשְׁתּוֹ דאתייא, מכל שכן כיון שהיא קרבות חדשה, זה אינו דאי הוה נקיט בתו ואחותו, הוא אמינא דוקא אלו שאין דרים עמו ביחד שנשואין לאחרים, לכך חשו לחשדא משום דאין הכל בקיאין בהם, אבל אִשְׁתּוֹ שדרה עמו ביחד הכל בקיאין בהם, ומשום קרבות חדשה דיזדמן שמספר עמה אחר נשואין בשתים או שלש שבועות דעדיין לא ניכרו לכל לא חיישינן, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. ובשם הרב אדרת אליהו דיקי ז"ל מתרצים, לכך הוצרך לומר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ משום דאלו נכרים על הרוב מצד פרצוף הפנים שהם דומין זה לזה, אבל אִשְׁתּוֹ נָכְרִית היא ואין צורתם דומין זה לזה, לכך אינה ניכרת עד כאן דבריו, ועל תירוץ זה יש להבין דאי משום הכי יאמר בתו ואחותו ולא לימא אשתו דאתייא מכל שכן?

וְאַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה. הקשה הרי"ף ז"ל מה שנאמר תלמיד חכם משאר אדם כיון שעושה רושם במאור עיניו? ועוד לא שייך לשון גְּנַאי בדבר שיש בו היזק וסכנה, עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל דיין שלוקח שוחד עיניו כהות שנאמר (שמות כג, ח) כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וידוע המעשה של הנס שנעשה להרב רבי חיים בפוסי ז"ל מן הרבנים דיינים של מצרים שהביאה הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים, שנעשה לו נס ונתפקח בטענה זו, ואם כן אם יראו העולם תלמיד חכם עיניו כהות ירננו אבתריה, לומר כיון שהוא תלמיד חכם לא יבצר מלהיות באיזה פעם שבאו שנים לפניו לדין והוא לקח שוחד ולכך כהו עיניו, ואף על פי שהוא אינו דיין קבוע, עם כל זה ירננו אחריו לימר שנזדמן לפניו כך באיזה פעם. ולזה אמר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם, כלומר מלבד נזק גופו עוד יהיה גְּנַאי לו דבר זה שמביאו לידי חשד ורינון אחר זה אם יכהו עיניו, ואין הכי נמי מצד שמירת הגוף חייב כל אדם להזהר בזה. או נראה לי בס"ד כי חוזק אור העינים צריך לתלמיד חכם הרבה בעבור הוראות, שיש כמה בדיקות בשחיטה וטריפות שצריך להם אור עינים, וכן במראות דמים של אשה, ועוד ענייני הוראה של אתרוג וכיוצא שתלויים במראה עינים, וְגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שיבא לשאל אותו דין באיזה דבר התלוי בראיית העינים וישיב שאין לו עינים לראות ובעלי הדין יהיו תלויים ועומדים. ועוד הקשה הרי"ף ז"ל כיון שיש לו תקנה בקידושא דבי שמשי, אם כן נסתלקה השכינה ואין עוד גְּנַאי? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי לפי דעת רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות פ' עקב משמע שצריך לכוין בזה כונות ואז יתרפא, ובודאי לא כל תלמיד חכם יודע בסוד ה'.

כָּל הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה כי ידוע שהקב"ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, והענין הוא כי הארץ מלאה אויר עד הרקיע, ולכל אויר יש פנימיות, ובתוך הפנימיות של האויר מתפשט אור כבוד שכינתו יתברך, ולפי זה האויר נקרא רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, מפני שבו יתפשט ויתהלך אור כבוד שכינתו יתברך בהסתר עצום לתת חיות לכל דבר שבעולם הארץ ומלואה. ולזה אמר הַמְּהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה שדוחה בגאות ראשו את האויר החופף, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, רצונו לומר האויר הנקרא רגלי השכינה, ולא אמר הרי זה דוחק, אלא אמר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק, דבאמת אין כאן דוחק ממש אלא רק נחשב לו כְּאִלּוּ דּוֹחֵק.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו כְּאִלּוּ דּוֹחֵק וכו', דידוע על ידי הענוה יתמתקו הגבורות, ובגאוה להפך, וידוע כי הגבורות שרשם חמשה שמות אלהים שהם מספר ת"ל, ונרמזים בכוס בהיות האדם אוחז בו בשעת ברכה בחמש אצבעותיו, כי כוס [86] גימטריא אלהים [86], וכל זה נרמז בסוף אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל כו"ס. וזה הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה שהוא מהלך של גאוה הרי זה פוגם בגבורות, שהם חמשה שמות אלהים הרמוזים בסוף אותיות שכינה, שהוא אותיות ת"ל כו"ס, ואלו נקראים רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה כי הם רמוזים אחר אותיות שכינה, וזה דוחק אותם כלומר פוגם בהם ונשארים בלא מיתוק, וזה דוחק שלהם.
ועל דרך האמת נראה לי בס"ד לרמוז שהאדם הוא דוגמא לבחינת שם וא"ו דשמא קדישא, ולכן כל תנועה וכל דבר שיעשה האדם למטה גורם לעשות כנגדו למעלה, כמו שנאמר (תהלים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, דוגמת הצל, וידוע כי בחינת ה"א אחרונה שבשם הוי"ה תקבל שפע גדול על ידי הסתכלות בחינת וא"ו דשמא קדישא בה, וזה הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה מחמת גאוה שהוא מסתלק הבטתו מן הארץ על ידי איסור גאוה, לכך גורם שגם אות וא"ו דשמא מסתלק הסתכלתו מן בחינת ה"א אחרונה, ונמצא נפסק ונתבטל אותו השפע הנעשה על ידי ההסתכלות אשר שפע זה נקרא בשם רגלים, כי היסוד נקרא רגל וההשפעה היא על ידי היסוד. (ועיין בשער מאמרי רבותינו ז"ל דף יא: ודו"ק היטב)

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף