בן יהוידע/ברכות/כח/ב

בן יהוידע ברכות כח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ? יש להקשות הוה ליה למימר 'מה אתה מתפלל?', ומהו ענין 'מה מקום'? ונראה לי בס"ד שהם ראו מתפלל בכניסתו בפתח בית המדרש, וביציאתו גם כן בפתח, והם לא רצו עתה לדעת מה היא תפלתו, ורק באו לשאל על מקום תפילתו שהוא מתפלל בפתח, דמה שייכות יש לתפלה זו שאתה מתפלל אצל הפתח ולא בפנים, והשיב להם אין זו תפלה על צרכי גופו, אלא אחת שלא יארע תקלה על ידי, לכך אני מקדים לתפילה תיכף בכניסתי בפתח, והשנית הודאה על חלקי שהושם בבית המדרש, לכך אני אומר זה בסוף בית המדרש אצל הפתח שאז אני נפרד ויוצא ממנו. ועדיין יש להקשות דהוה ליה למימר מה מקום לתפלות אלו, כי שתים ראו, ונראה לי בס"ד על הראשונה של כניסה לא שאלו, דידעו שהוא מתפלל שלא תבא תקלה, לכך מקדים בפתח, ורק על השנית שביציאה, המה ראו כן תמהו, מה מקום לתפלה זו דהא כבר גמר עסק התורה היום והולך לביתו, ומה נשאר לו לבקש עוד, והשיב הראשונה דוקא היא תפלה, אבל השנית היא הודאה.

שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה. נראה לי דְּבַר תַּקָּלָה היינו הוראה לענין המעשה, וּדְּבַר הֲלָכָה אינו לענין מעשה אלא לימוד הלכה לתלמידים. או נראה לי בס"ד מכשול בִּדְבַר הֲלָכָה, היינו טעות בגוף הדין עצמו, שהתיר את האסור בטעות, וּדְּבַר תַּקָּלָה הוא שהדין אמת אבל הענין היה מרומה, או שהעדים שהעידו להתיר האשה שמת בעלה טעו בדדמי והבעל עודנו חי, וכאשר נמצא כמה מעשיות כיוצא בזה, וכאשר מספרים מעשה נורא שהיה בזמן הגאון בעל משנה למלך ז"ל, ועל זה התפלל שלא יהיה היתר בתקלה על ידו, ובספר ויען אברהם להרב מהרא"ף נר"ו כתב מפי השמועה, דמרן ז"ל ומור"ם ז"ל היו חולקים בענין אחד דעיגונא, ומרן ז"ל אסרה ומור"ם ז"ל התירה ונתן רשות בחתימת ידו שתנשא, וגילה המגיד למרן ז"ל ואמר לו אתה כונת אל האמת לאוסרה מפני שהעדים טעו בדדמי, והעידו שבעלה מת והיה חי אך בו ביום שכתב מור"ם ז"ל רשות שתנשא הנה באותו היום מת בעל האשה במקום אחר שהיה שם, ולא באה תקלה על ידו של מור"ם ז"ל יעיין שם.

וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר. קשא, כל זה נכלל באומרו שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, ואם בא לפרוט צריך לפרוט הכל, כי ארבעה מינים הם כשר ופסול, אסור ומותר, טמא וטהור, חייב וזכאי? ונראה לי נקיט דבר זה דאית ביה רבותא מהנך שלש, דבכולה איכא הלכה למעשה, אבל בענין טומאה וטהרה ליכא בזמן הזה הלכה למעשה, כי אם הלכה בלבד.

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. פירוש לא מן 'הנחפזים' לצאת אלא מן 'המתעכבים', כי ישיבה לשון עיכוב כמו וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים.
ועוד נראה לי בס"ד תלמיד חכם שיושב בבית המדרש ומלמד תורה לתלמידים, ולא עוד אלא שעושה חדושי תורה, הנה זה נקרא מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, כי גם כשהולך לביתו נחשב יושב, מאחר שלומדים תורה אשר לימדם, וגם אומרים חדושי תורה שלו, הרי זה כאלו הוא יושב עמהם בבית המדרש, ומה שאמר וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נראה לי בס"ד כי הַקְרָנוֹת של שם מִּדְרָשׁ, הם אותיות מִּ"שׁ, ואדם רע תופס כמשמעות אותיות הַקְרָנוֹת, ולכך הוא מָשּ מִּבֵּית הַמִּדְרָשׁ, אבל אדם טוב אינו מש מבית המדרש, וכמו שנאמר גבי יהושע (שמות לג, יא) לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, שאינו תופס אותיות הקרנות של מדרש אלא תופס אותיות אמצעיות שהם אותיות דר, שיהיה 'דר ולא מש משם', ולזה אמר שַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בית דייקא שהוא התוך, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שתופסים עיקר אותיות קרנות של מדרש. או נראה לי בס"ד דקרי לרשעים יושבי קרנות, כי הצדיקים אוכלין מן הפירות בעולם הזה, והקרן קיים לעולם הבא, נמצא אין נהנים מן קרנות של מצות בעולם הזה כלל, אבל הרשעים אוכלים קרנות של מצות בעולם הזה, כי משלם לשונאיו אל פניו, לכך נקראים יושבי קרנות, כי ישיבתם בעולם הזה היא על סמך הקרנות, ולא על הפירות. או נראה לי בס"ד דקרי להו יושבי קרנות על פי מה שפירשו המפרשים בפסוק (ישעיהו ג, יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע, כי הרשע בלא תערובת קדושה לא יתקיים, וזה חלק הקדושה רמוז באות ש' שבשמו, וחלק הרע באותיות רע, לזה אמר אוי לו כאשר יסתלק ממנו חלק הטוב שהוא אות ש', וישאר בו רק אותיות 'רע', אם כן הרשע סופו כך שלא ישאר בו אלא אותיות 'רע', שהם 'קרנות שמו', רי"ש בראש, עי"ן בסוף, לכך קוראם יּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת על שם סופם:

אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים, אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים, אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. פירוש העמל עצמו שאני עמל במצוה נחשב בעיני קבלת שכר, כי אני שמח ומשתעשע בזה העמל, ברם יש להקשות למה נקיט שלשה חלוקות, ובפרט כי חלוקה השלישית של הריצה היא נכללה בעמל? ונראה לי בס"ד שלימות העבודה שלשה חלוקות, הא' עסק התורה, והב' קיום מצוות עשה, והג' קיום לא תעשה, וכנגד הא' נקיט אני משכים לדברי תורה, וכנגד הב' נקיט אני עמל וכו', וכנגד הג' נקיט אני רץ לחיי עולם הבא, כי בלאוין ליכא מעשה בשמירתם, ורק יש ענין ריצה שאם ראה עבירה לפניו רץ ובורח ממנה, וכמו שאמר התנא ובורח מן העבירה, וברשעים גם כן יש בזה ענין ריצה, שבהיות עבירה לפניהם המה רצים לקראתה לעשותה במהרה, ונראה לי ראשי תיבות הנזכרים עמ"ר שהוא עמל משכים רץ, ולזה אמרו בגמרא [חגיגה דף טו:] שאל הגרדי לר"מ על עמר דנחית ליורה סליק, אמר ליה דנקי אגב אמיה סליק כלומר לאו כל בעלי שלשה הנזכרים מרוצים ומקובלים, אלא רק אותם שמתכוונים לש"ש, ויש להרחיב הדברים ודו"ק.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. יש להקשות והלא מעשה דר' יוחנן בן זכאי קדים לר' אליעזר שהיה רבו והוה ליה להביא להא דר' יוחנן בן זכאי ברישא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מעשה רוקח ז"ל במסכת סוטה על מה שאמרו כיון שראה אותם היה בוכה, דר' יוחנן בן זכאי בעת החורבן, כאשר צרו הרומיים על ירושלים, רצה ר' יוחנן בן זכאי לצאת לעשות הצלה פורתא לישראל, ומפני פחד הבריונים שהיו מעכבים הוציאו עליו קול שמת, ונשאוהו תלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע בארון כאלו הוא מת והולכים לקברו חוץ לעיר, ואחר שיצא לחוץ נכנס אצל נירון קיסר ובקש ממנו ג' דברים וכו', ולכן כאשר באו ענה תלמידיו לבקרו בחוליו זה אשר נפטר בו מן העולם, כשראה את ר' אליעזר ור' יהושע מהלכים בראש התלמידים, זכר אותה שעה צרת החורבן, איך באותה זמן נשאו אותו התלמידים האלה בתורת מת, והוא עודנו חי, ועכשיו ישאוהו בהיותו מת ממש, ולכך בכה על החורבן שזכר אותו עתה, ועל צרתם של ישראל שהגיעה להם אותו זמן, ותלמידיו סברו שהוא בוכה על עצמו על מיתתו, ולכך אמרו לו מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שהצדיק צריך להיות שמח בסילוקו מן העולם הזה בשלום, וכמו שאמרו מת מתוך שחוק יפה לו, והשיב להם אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי כאשר הולכתם אותי אתם מקדמת דנא בשעת החורבן, גם כן הייתי בוכה, ועכשיו כל שכן שאבכה, ולפי דרכו הראה להם שהוא חרד מיום הדין, כדי לעורר אותם בתשובה, שגם להם יהיה חרדה, וכל שכן להמון העם, עד כאן דבריו בשינוי קצת, יעיין שם, ובזה מובן הטעם הא דנקיט הברייתא מעשה דר' אליעזר ברישא, ללמדינו דר' יוחנן בן זכאי לא בכה על מיתתו, אלא בעבור דבר אחר שזכר אותה העת, והוא צרת החורבן כאמור, דאם בכה על מיתתו, היה לו לר' אליעזר תלמידו גם כן לבכות עתה בחליו כשנכנסו תלמידיו, וכמו שראה כן לר' יוחנן בן זכאי רבו, ולמה לא בכה, אלא ודאי דהצדיק אין ראוי לו לבכות על מיתתו, דמת מתוך שחוק סימן יפה לו, ור' יוחנן בן זכאי בכה בשביל דבר אחר שזכר אותה העת, ולכך קודם שהביא הברייתא מעשה דר' יוחנן בן זכאי הביא מעשה דר' אליעזר תלמידו, לגלות לנו שאין בכיה זו דר' יוחנן בן זכאי על המות כמו שנראה בפשט המאמר, ואם לא היה התנא מקדים את המאוחר לא היינו יודעים טעם זה.

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שהמוחין נקראים חַיִּים, ופירש רבינו האר"י ז"ל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא הם מוחין הנמשכים מבחינת הכתר הרמוז בקוצו של יו"ד, לבחינת חכמה ובינה הנרמזים באותיות י"ה שבשם, כי אות ה"א ראשונה היא בינה הנקראת עולם הבא, ונראה שהם בקשו מרבם ללמדם אָרְחוֹת חַיִּים, רצונו לומר סוד המשכת המוחין, שיזכו להמשיך את מוחין העליונים שהם נקראים חיי עולם הבא, ואמר להם סגולות טובות השייכים לבחינות אלו שיהיו נזהרים בהם, ואז מכוחם יהיה להם עזר וסיוע להמשכת המוחין שהם חיי עולם הבא, ופרשתי טעם בכל דבר ודבר איך הוא שייך לענין זה ולא כתבתיו פה.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמרו אָרְחוֹת חַיִּים, שבקשו דברים חדשים שלא נגלו עדיין בעולם, כי ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דרך נאמר על הפתוח מכבר, ואורח על הנפתח מחדש, גם רמזו לו שלא יפחות להם מארבעה דברים טובים, לכן אמרו ארחות חיים כי ד' פעמים טוב [17] עולה מספר חיים [68], ולכן גם הוא אמר להם ארבעה דברים בלבד.

אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים. נראה לי בס"ד כלל בזה כבוד נשותיהם, דהכתוב אמר על האשה (מלאכי ב, יד) וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ, ועל ידי הכבוד שמכבד האדם לאשתו ירבה השלום ביניהם, ועל ידי שלום שבין איש לאשתו, יהיה עזר לאדם ליחד הדודים למעלה, ועוד אמר להם דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, הנה דבר זה ביאר רבינו הגדול בשער מאמרי ר' שמעון בר יוחאי.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל שכל עבודתנו ותפילתינו הוא לזעיר אנפין, ופירש בכסא אליהו הכונה הוא לאור אין סוף אשר בזעיר אנפין, וכמו שאמרו ברעיא מהימנא בתר דעביד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עילאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא הוי"ה עיין שם, וכן אמרו בספרי (דברים ד, ז) מִי כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, 'אֵלָיו, ולא למדותיו', רצונו לומר לאור א"ס [אין סוף] המתפשט בספירות יעיין שם. וכן סידר רבינו הרש"ש ז"ל בנוסח הבקשה בכל יום קודם תפילה, וז"ל שהוא עילת כל העילות, המתלבש בי"ס דאצילות על ידי שמו הגדול המתגלה בתפארת ומלכות, ואליו אנחנו מעלים כונת התפלה וכו', הוא היה טמיר וגניז בכתר, והוא הוה המתלבש בי"ס דאצילות, והוא יהיה המתגלה בתפארת ומלכות וכו' עד כאן לשונו, והכל עולה בקנה אחד והמבין יבין מדעתו, ובזה מובן דברי ר' אליעזר, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, כלומר ממי אתם מבקשים, ואל מי אתם מתפללים כונת התפילה.
או יובן בס"ד הכוונה על פי מה שכתב רבינו חיים בן רבינו אור זרוע בתשובה (סימן ל"ה), דאם טבלה הנדה, וחברתה רואה אותה ומכוונת לשם טבילה, מהניא לה כונת חברתה דבהכי מפרש לגמרא דחולין (דף ל"א) שאמרו כונה דחברתא כונה מעלייתא היא, דלא בעינן שתטבילה בידים, ומכאן דן לענין מצת מצוה, דבעינן שמור לשם מצת מצוה, דאם זה שהוא לש בפניו כיון מהני, אף על פי שלא כיון הלש בעצמו, יעיין שם, והוא הדין כאן לענין טבילה דרבו הכונות בה, כיון דאנחנו מתפללים לפני השם יתברך ואור שכינתו נגדינו בעומדנו בתפלה, הנה הוא יתברך משלים הכונה הראויה להיות בתפלה, ומהניא לן כאלו כוננו אנחנו בעצמנו, ולכן אנחנו מבקשים ויעלה לפניך כאלו כוננו בכל הכונת הראויות לכוין, ואיך יעלה כך, אלא יש טענה מצד הדין בכך, וכמו שכתב רבינו חיים ז"ל הנזכר מדין הגמרא דחולין, ודבר זה רמזו ר' אליעזר לתלמידיו, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, ולכן אם יחסר לכם איזה כונה הראויה הוא ישלמנה לכם.

וּמַנְּעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן. נראה לי בס"ד קאי על דת נימוסות, שיש בה יושר המשפטים שהם מסודרים על פי שכל אדם חכם לב, אך באמת אין בתוכה פנימיות קדושה, מה שאין כן תורתינו הקדושה, כל דבר מדבריה פתוח אל מים העליונים, וכמו שכתב בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשת משפטים יעיין שם, ולכן קרי לדת הנימוסית בשם הִגָּיוֹן, שאין בה פנימיות קדושה אלא רק דברים בעלמא.
או יובן הגיון קאי על ספורים הקדמונים של מלכים, ועניינים שונים שהיו בדורות שעברו, כאשר יבאו במכתבי הגזיתא שלא יהיו נמשכים אחריהם ומאבדים הזמן בקריאתם בהם, ומה שאמר והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, רצונו לומר גם בעודם קטנים שאין בהם דעת להבין דברי תורה שדורשים החכמים, תושיבום בין ברכיהם בעת שדורשים, כדי שיכנסו באזניהם דברי תורה ויעשו פועל בנפשם, צא ולמד מאמו של ר' יהושע בן חנניא, שהביאה אמו עריסתו בעודו קטן והניחתו בבית המדרש כדי שיכנסו דברי תורה באזניו, ומעשה זה עשו פירות שיצא חכם גדול מאד, וכמו שכתב רע"ב ז"ל בביאור משנה דאבות (אבות פרק ב' משנה יא) ר' יהושע בן חנניא אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ יעיין שם.

וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הא דסיים כן בפירוש, נראה רצונו לומר דלא סגי בחדא מנייהו, אלא בצירוף ארבעה אזהרות אלו הדבר תלוי.
או יובן רמז להם בזה דבר חמישי, בשביל כך דהיינו כ"ף כפופה בפיזור ענייני עולם הזה, וכ"ף פשוטה בפיזור עניני עולם הבא במדות אלו הנרמזים בשני כפי"ן שהם כ"ך, תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, כי מדות אלו הם הכנה לכל זה.
או יובן בס"ד רמז להם על יחוד עליון שהוא של חכמה ובינה, ועל יחוד תחתון של תפארת ומלכות הנרמזים באותיות כ"ך, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד מאמר כך עלה במחשבה, שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבא, שהוא זווג תחתון כ"ף כפופה, וזווג עליון כ"ף פשוטה, כנזכר בספר הכונות, ולימדם להזהר לעשות יחודים אלו של כ"ך.

אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק. נראה לי בס"ד נר ישראל, שהעמיד תלמידים הרבה והאיר עיני ישראל בתורה.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים (דף מא), שהגבורה העולה מהיסוד אל שני שלישים התחתונים המגולים שבתפארת הוא ר' יוחנן בן זכאי עיין שם, ולהכי קראוהו נר ישראל, ודו"ק, ואומרם עַמּוּד הַיְמָנִי, כי הוא היה כהן, וידוע שהכהן הוא בחסד שהוא קו ימין.
או יובן על פי מה שכתב רבינו בשער הגלגולים (דף מ:), ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא היו בחינת זרועותיו של משה רבינו ע"ה, ימין ושמאל של משה רבינו ע"ה מעורבים בשרש קין, ולכן שלשתם היו שנותיהם שוים, עיין שם, ולכן קראו אותו עַמּוּד הַיְמָנִי, שהיה סוד זרוע ימין של משה רבינו ע"ה, גם רמזו בתיבת עמוד [120] למספר שנותיו שהיה ק"ך, ואות מ"ם של עמוד העומדת באמצע כנגד מ' שנה שעסק בפרקמטיא, ואותיות עוד [80 עמוד] הם פ' שנה שלמד ולימד, ולכך היתה אות מ' באמצע, לרמוז שנשלמה באותם השמונים הנרמזים משני צדדיה, ואומרם פַּטִּישׁ הֶחָזָק, כי הוא שפט את ישראל בדורו וגם תיקן תקנות הרבה אחרי החורבן, שהם קיימים עד ביאת הגואל, וּפַּטִּישׁ הוא אותיות שפט, ואותיות ישפט, כי הוא שפט לשעבר, וישפט להבא, בתקנותיו שתיקן לישראל, וכמו שנאמר על משה רבינו ע"ה (דברים לג, כא) צִדְקַת הֳ' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, גם נראה לי בס"ד פַּטִּישׁ [399] גימטריא מַטֶה מֹשֶׁה [399], שהיה כמשה רבינו ע"ה בדורו. גם יובן קראו אותו פטיש שיזכה לנפש טוב של קין שה"ס הגבורות, לכך קראוהו פַּטִּישׁ בסוד הגבורה, ואומרם הֶחָזָק כי נפש זו היתה תחלה אצל חזקיהו המלך ע"ה, דלכך אמר ר' יוחנן בן זכאי והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה, וכמו שאמר בשער הגלגולים (דף נ"ט), ולכן קראו פטיש החזק, לרמוז על חזקיהו, ורוח ה' דבר בם לתלמידיו, ואמרו דברים אלו המיוסדים על אדני פז.
ועוד נראה לי בס"ד דקראו אותו עַמּוּד הַיְמָנִי, לפי פירוש רש"י ז"ל, דשני עמודים העמיד שלמה, שם הימיני יכין, ושם השני בועז, ושל הימיני הוא המשובח, עיין שם. ונראה לי ששני עמודים הנזכרים רומזים לתלמידי חכמים, יש חכם מלמד לאחרים וזה נקרא יָכִין לאחרים, ויש לומד לעצמו ואינו לומד לאחרים, וזה נקרא בֹּועַז, קרי ביה בֹּו עֹז, כלומר התורה שהיא עוז, בו דוקא, ואינה יוצאה לאחרים, ולכן לר' יוחנן בן זכאי קראוהו עמוד הימיני שהוא יכין כי הוא לימד תורה לאחרים, ומה שאמרו עליו שלשה תוארים דוקא, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בחגיגה (דף יד), שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו, ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים עלו לכאן, עלו לכאן, טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית, ופירש רש"י לכת שלישית של כיתות היושבות לפני שכינה, עיין שם, והנה ידוע שכל הנשמות בכללם דומין לאילן, וכל כת וכת דומים לענפים, שכל כת בפני עצמו נקרא ענף, ולכן אמרו עליו ג' תוארים אלו, שהם ראשי תיבות ענף, ולרמוז כבר אתה בטוח על פי בת קול שאתה מזומן לכת שלישית, ועתה אתה נוסע לשם, ולמה תבכה אדרבה צריך אתה לשמוח.
או יובן בס"ד אמרו עליו ג' תוארים הנזכרים כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, נֵר יִשְׂרָאֵל כנגד עבודה, אשר עתה התפילות הם במקום עבודה, והצדיק מעלה בתפילתו ניצוצי הנשמות של ישראל שנקראים נר, עַמּוּד הַיְמָנִי כנגד עמוד גמילות חסדים שהוא מתייחס לימין והוא והוא עשה חסד עם כל ישראל, וּפַּטִּישׁ הֶחָזָק כנגד עמוד התורה, שמשבר בה את הקליפות, עוקר הרים ומשבר סלעים כפטיש זה, וכמו שאמרו על ר' מאיר הרואה ר' מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרי הרים וטוחנן.

אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי, אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי, אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי, אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם. נראה לי בס״ד נקיט תלת שהם כַּעַס וּמַאֲסָר וּמִיתָה, כנגד גיהנם וגלגול וכרת שנכרת לגמרי, והיינו כעס כנגד גיהנם, ומאסר כנגד גלגול שחוזרת לעולם הזה, שהוא בית האסורים שלה, ומיתה כנגד כרת שנכרת לגמרי, והשם יתברך יצילנו מכולם, ומה שאמר וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, היינו תפילה, וּלְשַׁחֲדוֹ בממון, היינו צדקה, כי תפילה וצדקה לא מהני לחודייהו בלא תשובה, ומה שאמר פנו את הכלים מן הטומאה, לאו משום דחס על הכלים אותה שעה, אלא כדי לרמוז לתלמידיו הכהנים שלא יתעסקו בו אחר מיתה על סמך שהוא צדיק גדול ואין טומאה בצדיקים, וכמו שאמר אליהו זכור לטוב לרבי יהושע הגרסי בפטירתו של רבי עקיבא, כנזכר במדרש משלי (פ"ט). ומה שאמר הָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ ע"ה, פירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (דף נ"ט) על נשמה אחת גדולה שהיתה אצל שמואל הנביא ע"ה ואחריו חזקיהו המלך ע"ה, ואחריו ר' יוחנן בן זכאי וכו', וזהו טעם למה שאמר ר' יוחנן בן זכאי כשנפטר הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא, עיין שם, ונראה לי בס"ד יוחנן [124] עם האותיות [5] וכולל המלה עולה חזקיה [130], גם נראה לי לכך זכה ר' יוחנן בן זכאי לנשיאות אשר היא היתה לזרע בית דוד.

יְהִי רָצוֹן, שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. נראה לי בס"ד ידוע הנשמה מכונית בשם שמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תהילים ג' ד') יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זו הנשמה, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זה הגוף, ואמר להם שיהיו יראים וחסים על הנשמה שקרואה שמים, כמו שהם יראים וחסים על בשר ודם של הגוף שלהם, תדע אדם עובר עבירה הוא חס על גופו פן יתבזה או יתייסר, ולכך אינו רוצה שיתגלה לבני אדם, מה שאין כן על הנשמה שהיא נזוקת הרבה בעבירה ההיא, אינו חש ואינו שם על לב.

שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? נראה לי בס"ד סידר הכונות שלהם לומר ברכה זו כנגד ספירה זו, וכך וכך פרטים יש בה, וכן ברכה זו כנגד ספירה זו, וכאשר סידר אותם רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ולכך באותו מעמד נתעורר רבן גמליאל ואמר לחכמים, כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַצִּדּוּקִים?, מפני שראה שבסדר הכונות של י"ח ברכות אין ברכה כנגד תיקון הכתר, והטעם מפני שאין הפגם מגיע שם, ולכך לא תקנו אנשי כנסת הגדולה כנגד זה, אך ראה רבן גמליאל שבעונותינו הרבים בזמנו נתרבו המינין, ומגיע פגם המינות עד הכתר להיותו חמור מאד, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות. ולכן ראה לפי העת ההיא לצורך לתקן ברכה כנגד זה, אך צריך שיהיה המתקן חכם גדול ובעל רוח הקודש שכוחו כמו אנשי כנסת הגדולה שיוכל לתקן דברים מתוקנים וטובים שיהיה גנוז בהם סודות השייכים לענין זה, כדי שיעשו פרי למעלה כמו נוסח שאר ברכות של י"ח, שכולם ברוח הקודש נתקנו, ואז יָרַד הארי הגדול הוא החכם הנורא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וְתִקְּנָהּ ברוח הקודש אשר הופיע עליו הקב"ה, ובאמת הוא ראוי לכך, כדאיתא בסנהדרין (דף יא), היו חכמים מסובין בעליה ביבנה, ויצאה בת קול ואמרה יש כאן אחד ראוי שתשרה עליו שכינה? נתנו עיניהם בשמואל הקטן, גם בשעת פטירתו נתנבא על הרוגי מלכות, עיין שם, ובירושלמי סוף סוטה איתא, יצאה בת קול ואמרה יש שנים ראוים לרוח הקודש ושמואל הקטן אחד מהם, עיין שם, ולכן כיון שראוי לכך נצצה בו רוח הקודש ותיקן אותה הברכה. והא דְשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ, נראה לי בס"ד בתחלה כשתיקן אותה לא קבעו בתפילת העמידה שמתפללין בכל יום, אלא קבעו אותה בעמידה שמתפללין ביומא דרחמי, והוא בתענית ציבור, ולכן לשנה אחרת שכחה שלא הורגלו בה עדיין לאומרה בקבע בכל יום בשמונה עשרה, אך אחר כך קבעו אותה בכל יום בשמונה עשרה, ונראה לי סיבת השכחה גם כן היה מצד תגבורת הקליפה, כי זו הברכה היא נגדית להם, וידוע כי השכחה היא מצד הקליפה, בסוד וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, אך הוא נתגבר על הקליפה וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וזכרה. ונראה לי בס"ד הוצרך ג' שעות לדחות הקליפות מן ג' עולמות 'בריאה, יצירה, עשייה', והוא עשה כונות ויחודים במשך ג' שעות אלו, ועל ידי כן דחה השכחה והמשיך הזכירה. ונראה לי בס"ד שמו הטוב בראשה ובסופה כי ברכה זו מסיימים בה בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ מִינִים, הרי כאן אותיות שמו"א מן שמואל בראשי תיבות הנזכרים, ואות למ"ד של שמואל רמוז בראש הברכה [לַמִינִים]. ונראה לי בס"ד שנרמזה ברכה זה שתיקן שמואל הקטן בנבואה של בלעם, שקרא אוי בנבואתו על ברכה שעתיד שמואל הקטן לתקנה, וכמו שנאמר (במדבר כד, כג) אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל, תחבר שני תיבות יחד וקרי בה משמואל, כלומר מה שעתיד לתקן ברכה בשביל ביטול הקליפות, והוא עמהם מין במינו לכך קרא אוֹי.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. הקשה הצל"ח ז"ל למה באוקמתא דרב יוסף נקיט הש"ס רב יוסף אמר שהוא לשון פלוגתא, להשמיענו דרב יוסף פליג על טעם רב הלל, ובאוקמתא דרבי תנחום נקיט א"ר תנחום, שלשון זה מורה שלא בא לחלוק על טעמים האמורים אלא בא להוסיף, יעיין שם. ונראה לי בס"ד דעל רב יוסף לא שייך לומר שבא להוסיף טעם, כי מה חידש בטעם זה, דרב הלל אמר כנגד י"ח אזכרות, והוא אמר כנגד י"ח אזכרות, ואדרבה, עדיף לומר כדנקיט רב הלל, שהוא כנגד י"ח אזכרות דמזמור, משום דהתם כל האזכרות הם הויו"ת, והכי נמי הכא בברכות, מה שאין כן אזכרות דקריאת שמע לאו כולם הויו"ת, ואם כן מה בא להוסיף רב יוסף, אלא ודאי צריך להבין שבא לחלוק ולית ליה טעם רב הלל, והיינו דמה שייכות למזמור זה בתפילה זה לתקן כנגדו, אבל אם נאמר כנגד אזכרות דקריאת שמע, יש לזה שייכות עם התפילה, דקריאת שמע ותפילה באים ביחד בכל יום, וכפי הסוד נתקנה הקריאת שמע לצורך העמידה של י"ח, לכך נקיט רב יוסף אמר, לשון דמשמע דפליג דלית ליה להאי טעמא דרבי הלל, אבל באוקמתא דרבי שהוא ענין אחר בפני עצמו, שייך לומר שבא להוסיף, ואית ליה טעם הקודם, וסבירא ליה דמשום הא והא נתקנו.

כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת. נמצא ביום שבת לא יש באמצע אלא ברוך אחד, מפני כי השבת יחיד, שאין לו בן זוג, גם לרמוז שבשבת שאין בו משא ומתן ומלאכה ישים האדם בטחונו באל אחד, וצרכיו נעשין ממילא, וזהו שנאמר אחד ישראל, שהם גוי אחד בארץ באחד השבת יגשו, אין הגשה אלא לתפילה, ורוח ההרהור של חול לא יבא ביניהם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף