בית מאיר/יורה דעה/ריא

בית מאיר ‏ יורה דעה ריא

סעיף א' האומר וכו' כתב הש"ך משמע וכו' מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכן משמעות באשרי. מה שכתב שכן משמע בטור זה אמת שהרי סתם הדברים אבל מ"ש שכן משמע באשרי. זה לענ"ד ודאי ליתא שהרי הרא"ש, כתב בפירושו על דין דסעיף ג' אבל אם הי' זכור הכל אפי' אמר על דעת הראשונה אני עושה בטלים לתנאי וקיימי' לנדרו כי דבריו סותרים זא"ז דאם הי' רוצה לקיום התנאי למה הוא נודר הלכך אזלינן בנדרים להחמיר ואומר שנדרו הוא עיקר ומה שאומר על דעת הראשונה אני עושה דבריו בטלים עכ"ל וא"כ פשיטא שה"ה אם מתנה שיהא נדרו בטל ושוב נודר בלא סיבה הרי תנאו ונדרו סותרים זה את זה והולכין בתר נדרו להחמיר דמ"ש. ומהתימה על הטור שסותם נגד אביו והרא"ש מדלא מביא סברת הרשב"א לחלק בין ת"ח לע"ה ש"מ נמי דלא חש להקושיא. ובתי' הר"ן הראשון הא ודאי דלא ס"ל לחלק כי מה הבדל יש בין אמר התנאי בשעת הנדר ואומר בפי' שעל דעת התנאי הוא נודר ומ"ש כי התנה מכבר ואומר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני עושה א"ו סובר החילוק הר"ן השני שכתב ועוד דבשלמא לעיל אפשר לומר שאעפ"י שהוא יודע שאין בנדרו ממש הוא נודר לזרז חבירו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקרי' לתנאי למה הוא נודר וזה ברור. וא"כ ההוא דינא דש"ע אינו מתקיים אלא דוקא באופן דשייך לתרצי' למה הוא נודר ובנדרי זריזין אין נ"מ אלא בגונא אחרינא שמוכרח להטעות חבירו בשבועתו שוב מצאתי תשו' מהרח"ש חלק ג' סי' כ"ב הוציא מפסקי הרא"ש סתירה לפירושו ולפ"ז אין בדבריו הכרח] א"נ כדי שיאכל אצלו חבירו אך לא בא הנדר על סירוב חבירו שיהא שייך נדרי זריזין ומבטל לשבועתו בפני אחרים כגונא דכתב הט"ז דאילו בנדרי עצמו ודאי נדרו מתקיים להחמיר כדכתב הרא"ש להדיא וכן הר"ן כתב על חילוקו השני וזה עיקר וא"ל אם נשבע להטעות חבירו הא מבואר סוף הסימן מי שהשביע חבירו אין ביטול זה כלום די"ל זה דוקא היכא שחייב לחבירו ע"פ דין מצד תביעה או שחבירו מכריחו לישבע דומיא דתשו' הרמב"ן סי' רע"ג ע"ש שכתב תוך התשובה וענין זכירות התנאי א"י לו ענין כלל. וכן עובדא דמהרי"ק שבסי' רל"ב בש"ך ס"ק כ"ד אבל למשל אם חבירו רוצה לעשות לו רעה וזה כדי להעבירו מהמעשה הרע מבטיחו בדבר מה אך עד כי יעבור השעה שלא יהא עוד סיפק בידו להרע לו וכדי שיאמן ההבטחה נשבע לו מעצמו ומקודם ביטל השבועה בפני עדים לזה ודאי מועיל הביטול ואף דאינו ממש נדרי אונסין שיועיל לו ביטול מחשבה לחוד היינו משום דהוי דברים שבלב שאינם מוכרחים אבל ביטול להדיא בפני עדים מועיל. ולשיטת הר"א ממיץ ע"כ לומר דבאמת הי' יכול הגמרא לשנויי בכה"ג דמבטל הנדר שלא בפניו בפני עדים והוי מוכח טובא אלא דדחיק לי' למוקים המתני' בהכי כדכתב הט"ז. ובאמת דברי הר"ן נוחים יותר ואין דין הר"א ממיץ מוכרח כ"כ ועיין תשובת מור"ם לובלין סי' י"א שמיישב קושי' הר"א ממיץ בפשוט: בש"ך ס"ק א' וכתב בפרישה וכו' והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל. נ"ב עיין בזה בט"ז ססק"א כי יפה השיגו כדמבואר בהרא"ש הנ"ל שכתב אבל אם הי' זכור הכל אפילו אמר ע"ד הראשונה אני נודר בטלי' לתנאי' וכו' ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף