בית מאיר/אורח חיים/קעט

בית מאיר ‏ אורח חיים קעט

ס"א גמר סעודתו וכו' עד שיברך ברכת המזון זה הוציא הב"י מלשון הרא"ש פ' כ"מ שכתב ולית הלכתא הכי אלא כ"ז שלא נטל ידיו יכול לאכול ואי אמר הב ונברך כנטל ידיו דמי לפרש"י ורשב"א שפירשו כיון דאמריתו הב לן ונברך אסו' לכו למשתי עד דמברכיתו בה"מ ויש מחלקין בין שתיה לאכילה ולא מסתביר עכ"ל ועיין בב"י. ואולם כל האחרונים תפסו על הב"י בזה לנכון דאם כפירושו הרא"ש סותר עצמו שבפרק ע"פ ולהכי דחקו בדרכים שונים ומשונים לפרש דבריו שבפרק כ"מ במה שאין הדעת סובל ולהכי נתתי לבי לפרשו ע"ד זה שהרי המעיין בתלמודי ר"י שבפ' כ"מ ובהר"ן פ' כסוי דם שמביא הב"י יראה מה שדחקו לחלק בין שתי' לאכילה היינו משום דמסתביר להו דהב לן ונברך לא עדיף מגמר וסילק דמסקינן דמותר לחזור ולאכול. וכדי להוציא מדעתו זו כתב ואי אמר הב לן ונברך ע"כ כנטל ידיו דמי ר"ל אף דהש"ס סתם דלית הלכתא וכו' לענין גמר וסילק אלא וכו' תיכף לנט"י דמשמע הא הב לן ונברך אינו כנט"י ולפרש"י ורשב"ם ודאי מוכרח דהב לן ונברך כנט"י דמי שהרי לשטתם תמיד בין נט"י ובין בהב לן ונברך האיסור הוא עד שיברך בה"מ תחילה ואיך אפשר לשטתם לומר דאך לענין שתי' הוא דהוי גמר וצריך לבה"מ תחילה ולא לאכילה דלענין אכילה לא חשוב גמר דא"כ בה"מ מאן דכר שמי' הבה"מ הא אינו בא אלא על אכילה ואיך אפשר שיהא עדיין מותר לאכול ויצטרף לבה"מ א"ו דאין חילוק לשטתיהו והב לן לנט"י דמי' משא"כ לשיטתי' ושטת יתר הפוסקים דנט"י אינו זוקק אלא למוציא ודאי דשפיר י"ל דהב לן אינו שום ובהב לן יש חילוק בין אכילה לשתי' דאכילה שרי' בלא המוציא ושתי' אסורה בלא ברכה לפני' ומסיים ולא מסתבר כלומר ומ"מ לא מסתבר לחלק ומקדים לפרש לפי' רש"י ורשב"ם לראי' שלא מסתבר לחלק כיון דלדידהו הסברא מוכרחת. ודע דלדעת הרא"ש ספק לי מפני שלשונו הפשוט משמע דאין סברא כלל לחלק בין אכילה לשתי' ולמשמעות הר"ן פרק ע"פ מה דנאמר בכ"מ גמר מלאכול היינו גמר בלבו שלא לאכול עוד דהיינו היסח הדעת ממש ואילו כן כבר מוכרח הרא"ש להודות דיש חילוק בין אכילה לשתי' לענין נמלך דהיינו היסח הדעת שהרי כל הפוסקים השוו בשתי' דנמלך חייב על כל כוס וכוס כמבואר סי' קע"ד סעיף ה' וא"כ מה דכתב ולא מסתביר וכו' היינו בהב ונברך הוא דלא מסתבר לי' דהוא נחשב לגמר יותר מנמלך ואוסר אף האכילה בלא המוציא או דנימא דכל עיקר לא מסתבר לו לחלק בהיסח הדעת בין אכילה לשתי' אלא דאינו מפרש גמר מלאכול כפי' הר"ן הנ"ל אלא בסתם שגמר סעודתן לא חשבינן הגמר וסילוק דממילא להיסח הדעת לחלוטין אלא הנט"י ואמירת הב לן דאז ממילא בסתמא חשבינן להיסח הדעת אבל היסח הדעת להדיא דהיינו גמר בלבו שלא לאכול עוד דומיא דנמלך לשתי' שהי' בדעתו שלא לשתות אלא חדא אה"נ אליבי' שוה אכילה לשתי' ואסור לאכול בלא המוציא וכן קצת דעתי נוטה ובזה עיין בספר א"ע הכא ובמ"ש סי' קע"ח על הגהות רמ"א שכתב מיהו אם הסיח דעתו ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף