בית יוסף/אורח חיים/ס

בית יוסף ‏ אורח חיים ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ברכה שנייה פליגי בפתיחתה וכו' בספ"ק דברכות : ומ"ש והגאונים הכריעו וכו' כ"כ התוס' והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם כתב בשניהם אהבת עולם וכדברי הרי"ף וכן מנהג בני ספרד:

וברכות אלו דוקא לכתחלה צריך לאומרם וכו' ברפ"ב דברכות ? שאין דברי רבינו מכוונים שסתם וכתב בדברי רבינו האי אלא לענין זה קאמר בירושלמי שאינן מעכבות שאם שינה הסדר וכו' א"א לפרש כן על הירושלמי שמדייק ממשנת היה קורא זאת אומרת ברכות אין מעכבות והא ודאי אי איכא למשמע מההיא מתני' שלא אמר הברכות הוא דאיכא למשמע ולא כשאמרן אלא שלא אמרן על הסדר אלא חילוקו של רבינו האי דההוא דירושלמי ביחיד אבל בציבור מעכבין אלא שכתב עוד דבציבור דמעכבין היינו אמירתן אבל סדרן אינו מעכב כדאמרינן בתלמודא דידן ספ"ק דברכות ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זו את זו כלומר שאם לא אמר אלא ברכה אחת חבירתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא וה"ה נמי אם קורא ק"ש בלא ברכותיה אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אינם מעכבות זו את זו אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהא יצא: וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהגאונים והרשב"א הסכימו שבין ביחיד בין בציבור צריך לקרות הברכות ע"כ: וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא דברכות אין מעכבות ומיהו מסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן בלא ק"ש ואע"פ שברכות לפני קריאתה נתקנו לאו ברכות של ק"ש הן כדי שתאמר היאך יברך וכן הסכימו הגאונים שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות את שמע ולפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה ידי ברכות לא יצא וחוזר וקורא ברכות בפ"ע והביא ראיה לדבר וכבר כתבתי זה בסימן מ"ו:

והא דתנן אם כיון לבו יצא לא שכיון לקרות וכו' רבינו הביא משנה זו לעיל לענין ברכות אינן מעכבות ועכשיו בא לפרש הא דקתני אם כיון לבו יצא מה כוונה היא זו דבגמרא אמריכן ש"מ מצות צריכות כוונה ודחי אם כיון לבו לקרות והא קא קרי בקורא להגיה ופירש"י ש"מ מצות צריכות כוונה. שיהא מתכוין לשם מצוה ותיקשי לרבא דאמר במסכת ר"ה (כח.) התוקע לשיר יצא: כיון לקרות. אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרות בתורה בעלמא: הא קא קרי. הא בקורא קא עסיק תנא ואתי דקתני היה קורא בתורה: בקורא להגיה. את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין והתוס' תמהו על פי' זה וכתבו נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן ובניקודן אלא ככתבן קרי כדי להבין בחסרות ויתרות כמו לטטפת מזוזות ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן וה"ר יונה פירש דקורא להגיה היינו שהיה מגיה ודרך המגיה הוא כשמביט בב' הספרים לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה גם כן דרך הסופר לבטא בשפתים וקאמר שאם היה קורא בענין זה מתחלה ונתכוין אח"כ כשהגיע לפ' ק"ש לקרות כל הפסוקים כדינן יצא ע"כ. ורבינו כתב כפי' התוס'. וז"ל הרמב"ם בפ"ב הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון לבו אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון עכ"ל וכבר בארתי טעמו בביאור לספר אהבה:

ובה"ג פסק דמצות צריכות כוונה כלומר שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וז"ש עוד וצריך שיכוין לצאת ומ"ש וכן כתב א"א ז"ל בפ"ב דר"ה פסק דהלכה כמ"ד מצות צריכות כוונה ובסימן תקפ"ט יתבאר בס"ד דברי הפוסקים כהרא"ש ודברי החולקים עליו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.