ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/נז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה נז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לכרות בברכות וקללות בריתות ארבעים ושמינה. היא פרשת ברכות וקללות שמנאוה גם הבה"ג וסייעתו ז"ל. והרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש שלישי) השיג עליהם בכל תקפו וגבורתו. והחליט שהיא מצוה שאינה נוהגת לדורות. ולא נאמרה אלא לאותה שעה בלבד. וא"כ אין למנותה במנין המצות. וכבר הבאתי לעיל (פרשה נ') דברי הרמב"ן ז"ל שלמד זכות על הבה"ג ז"ל. ואמר שגם הבה"ג ז"ל לא בא למנות מצות שעה. אבל המצות שענינם קיים לנו לדורות ימנה אותן. אע"פ שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו עליהן אבותינו לדורות התורה כולה בכלל ובפרט באלה ובשבועה עכת"ד שם עיי"ש. ועי' מה שביארנו בזה לעיל (פרשה נ'). אבל גם הרמב"ן ז"ל גופיה לא כתב כל זה אלא לצדד בזכות הבה"ג ז"ל. אבל הוא גופי' לא הסכים לזה. ולא מנאה במנין המצות שלו. וגם ראיתי לרבינו הגאון ז"ל גופיה באזהרותיו שע"פ עשה"ד שלא מנה שם מצוה זו. ובלתי ספק נטה בזה מדעת הבה"ג ז"ל משום דהוה ס"ל שאין זו מן המצות הנוהגות לדורות. וכדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וכל סייעתם. וא"כ הדבר תמוה ביותר מה שחזר כאן ומנאה כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וע"כ מתבאר מזה שחזר וראה שהצדק עם הבה"ג ז"ל שהיא מצוה נוהגת לדורות ויש למנותה במנין המצות. והדבר תמוה לכאורה טובא:

ואמנם אחר העיון שבתי וראיתי בענ"ד דאדרבה לאידך גיסא יש לתמוה על הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וכל הבאים אחריהם. שכולם החליטו כדבר פשוט ומבואר מאיליו דפרשה זו דברכות וקללות לא נאמרה אלא לשעה ולא לדורות. ואינה כוללת שום מצוה שתנהוג לדורות. ואני בענ"ד תמיהני על עצמי כי הנני רואה דלא זו לבד דעיקר המצוה של פרשה זו היא ככל שאר המצות שנמנו במנין המלות שנוהגות בכל הדורות. אלא שיש ג"כ לכאורה לתמוה על הגאונים ז"ל וסייעתם אמאי לא מנו מצוה זו אלא במנין הפרשיות שאינם מוטלים אלא על הצבור והב"ד. דנראה דמצוה זו מוטלת גם על היחידים כמו על הצבור. ומקומה במנין שאר כל העשין המוטלות חובה על הכל. דהא בברייתא דארבעים ושמונה בריתות (סוטה ל"ז ע"ב) מבואר דעיקר בריתות אלו לא באו אלא לחייב את כל ישראל לקבל עליהם כל אחד ואחד מהם ערבות בעד כל איש ואיש מישראל בקיום כל המצות האמורות בתורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. דאמרינן התם תנו רבנן ברוך בכלל ברוך בפרט. ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי ארבע. ארבע וארבע הרי שמונה. שמונה ושמונה הרי שש עשרה. וכן בסיני. וכן בערבות מואב. שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו'. וכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'. נמצא ארבעים ושמונה בריתות על כל מצוה ומצוה וכו'. ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות. ר"ש ב"י איש כפר עכו אמר משום ר"ש אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"נ. אמר רבי לדברי רשב"י וכו' נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן. מאי בינייהו אמר רב משרשיא ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו עיי"ש בפירש"י ובתוס' שם. הרי להדיא דארבעים ושמונה בריתות אלו באו לחייבם לכל אחד ואחד מישראל בערבות בעד כל איש ואיש מישראל על קיום כל המצות הכתובות בתורה. ואיכא מ"ד שנצטוו בזה ג"כ לקבל עליהם חובת ערבות על הערבות של כל אחד ואחד מהם בעד כל ישראל. ומהאי טעמא כתבו התוס' ושאר הראשונים ז"ל (פרק שלשה שאכלו מ"ח ע"א) דמדאורייתא אפילו כשלא אכל כלל יכול להוציא את חבירו בברכת המזון. משום שכל ישראל ערבין זה לזה. ומאי דאמרינן (פרק מי שמתו) דאם נשים בבהמ"ז מדרבנן אין מוציאין אנשים ידי חובתן. כתב הרא"ש ז"ל שם (סוף סי' י"ג) לחלק וז"ל דלא דמי. דאיש אע"פ שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים. שכל ישראל ערבים זה בזה וכו' שערב הוא בעבורם. ועליו הוא להצילו מן העון ולפטור אותו מן המצות. אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל עיי"ש. וכן כתב רבינו יונה ז"ל שם עיי"ש. וכן פירש"י ז"ל (פ"ג דר"ה כ"ט ע"א) דמאי דכל הברכות כולן אע"פ שכבר יצא מוציא את אחרים ידי חובתן חוץ מברכת הלחם והיין. היינו משום שכל ישראל ערבים זה לזה למצות. אבל ברכת הלחם והיין ושאר ברכות הפירות וריחני שאינן חובה. ליכא ערבות. שהרי אינן חובה על האדם. דלא ליתהני ולא ליבריך עיי"ש. וביותר ביאור כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל כל הברכות של המצות אע"פ שיצא מוציא. שאע"פ שהמצוה מוטלת על כל אחד ואחד. הרי כל ישראל ערבין זה לזה. וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו וכו' עכ"ל עיי"ש. ובהלכות ברכות להריטב"א ז"ל (פרק ה' סי' א') כתב וז"ל כל הברכות שהן חובה על האדם. חבירו שהוא גדול מוציאו ידי חובתו. אע"פ שכבר הוציא את עצמו. והטעם לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. וכשחבירו חייב הרי הוא כאילו הוא עצמו חייב וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בהלכות הרי"ץ אבן גיאת ז"ל (הלכות ר"ה עמוד ל"ב) וז"ל כל המצות כולן כשמחוייב אדם בהם. כגון תקיעת שופר וכו' אע"פ שיצא ידי חובתו. חוזר ומוציא ידי חובת אחרים. והוא שאין בקיאים להוציא ידי עצמן. דכיון דכל ישראל ערבין זה לזה. אע"ג דנפיק ידי חובתו דנפשי'. חיובא דחברי' עלי' רמיא. הילכך הדר ומפיק ליה עכ"ל עיי"ש. ובש"מ לסנהדרין (פרק נגמר הדין מ"ג ע"ב) כתב בשם הרב המאירי ז"ל וז"ל דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכין לפשפש תמיד ולחזור ולחקור על מעשה עירם. ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם. אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכלתם. וכל שמתרשלים בכך. הרי הכל נענשים בנסתריהם של חוטאים. שכל ישראל נעשו ערבים זה בזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל עכ"ל עיי"ש. ועי' מש"כ התוס' ותוס' הרא"ש (פרק בתרא דקידושין ע' ע"ב) ד"ה קשים. ובפירש"י ותוס' (פ"ב דנדה י"ג ע"ב) ד"ה כספחת:

ומתבאר מזה שע"פ ארבעים ושמונה בריתות אלו נצטוו כל ישראל בתורת ערבות על קיום המצות של האחד על חבירו. וכמו שהוא עצמו נתחייב ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל המצות הכתובות בתורה. כן הוא חייב ג"כ בקיום המצות של חבירו. וכל מה שאפשר לו לעשות מתחייב מדאורייתא לעשות שגם אחרים מישראל ישמרו ויעשו כל המצות האמורות בתורה. כערב הפורע חובו של חבירו. כמש"כ הרא"ש ז"ל בברכות שם והריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. ועל זה צוה הכתוב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם וגו'. ומצוה זאת נוהגת לדורות עולם. ונצטוו עליה וקיימוה עליהם וקבלוה בהר גריזים ועיבל בארבעים ושמונה בריתות. וא"כ אין שום ספק שהיא מצוה נמנית במנין המצות. והגאונים ז"ל שמנאוה במנין הפרשיות. היינו מצד שחובה מוטלת על דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם לפשפש תמיד ולחזור ולחקור על מעשה העם הנגלות והנסתרות משום מצוה זו דערבות. וכמש"כ הרב המאירי ז"ל שהבאתי. ודבר זה ודאי אינו אלא ביד הצבור והב"ד ועליהם הוא מוטל. ואין זה ענין למצות תוכחה שמנאוה כל מוני המצות במנין העשין. משום דמצות הוכח תוכיח אינה אלא בשכבר ראה בחבירו שעבר ועשה דבר שאינו הגון. וכדאמרינן בערכין (ט"ז ע"ב) ובברכות (ל"א ע"ב) מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח וכו' עיי"ש. הרי דלא נקטו מצוה זו אלא בשראה בו שכבר עשה דבר מגונה. אבל כשעדיין לא עשה שום דבר רע אלא שמכיר בו שרוצה בכך. לא אשכחן בה מצות תוכחה. וגם נראה דלא שייכא בזה מצוה זו. שהרי אפשר דבלא"ה נמי ישוב ממחשבתו הרעה ולא יבצע אותה בפועל. משא"כ מצד תובת הערבות חייב להרחיקו מן העבירה כל שיש מקום להסתפק שיבוא לידי כך:

הן אמת שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ר"ה) שכתב וז"ל שצונו להוכיח את החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה וכו'. והוא אמרו יתעלה הוכח תוכיח את עמיתך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דגם קודם שחטא הוא בכלל עשה דהוכח תוכיח. אבל לא ידענא מקור דבריו בזה. והוא ז"ל גופיה בחבורו הגדול (פ"ו מהלכות דעות ה"ז) לא כתב כן. וז"ל שם הרואה חבירו שחטא. או שהלך בדרך לא טובה. מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתב מצות תוכחה אלא בשכבר חטא והלך בדרך לא טובה. וכן מתבאר מלשונו במנין המצות הקצר שלו שבראש חבורו הגדול במצוה זו עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרא"ם ז"ל (יראים סי' ל"ז) ובסמ"ג (עשין י"א) עיי"ש. וגם בחינוך אע"פ שנמשך תמיד אחר הרמב"ם ז"ל בסה"מ. מ"מ כאן עזב לשון הרמב"ם. וכתב וז"ל להוכיח כל אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה וכו' עיי"ש. וכן מתבאר מדברי שאר הראשונים ז"ל. ומ"מ מצד חובת הערבות ודאי בכל ענין חייב. כיון שגם הוא ערב בדבר. וכאילו הוא גופי' עומד לחטוא. וכן לאידך גיסא. היכא שראה את חבירו שכבר עבר עבירה. לא שייכא בה תורת ערבות. כיון שכבר נעשה מעשה וליתא בחזרה. אבל עשה דתוכחה איכא. שחייב להוכיחו על פניו על מעשיו הרעים ולהחזירו למוטב. וכן מצד עשה דתוכחה לא מיחייב אלח כשעבר במזיד. אבל בשוגג לא שייכא תוכחה. משא"כ משום חובת הערבות ודאי חייב להפרישו ולמנעו. שלא יהא נעשה דבר שהתורה אסרתו. גם ראיתי בתשובות גנת ורדים (חאו"ח כלל ג' סי' ט"ו) שהעלה דמצות תוכחה ליתא אלא בל"ת. אבל חובת ערבות איתא גם בעשה עיי"ש בדבריו. ובחק"ל (או"ח סי' מ"ח) העלה דערבות לא מיחייב בה אלא כשיש כח בידו למחות. אבל מצות תוכחה איתא אפי' בענין שאין כח בידו למחות עיי"ש בדבריו. וכן נפק"מ לענין נשים וגרים דלדעת כמה ראשונים ז"ל אינם בכלל ערבות. אבל ודאי איתנייהו בכלל עשה דתוכחה ככל ישראל. ועוד נפק"מ לענין להתחייב להוציא את חבירו ידי חובתו במצות כמשכ"ל. וזה לא הוי בכלל מצות תוכחה ולא שייך בה כלל. הרי דשני ענינים חלוקים הם לגמרי. וא"כ ודאי יש למנות עשה דערבות שבארבעים ושמונה בריתות. אף ע"פ שכבר נמנה עשה דתוכחה:

ואדרבה התמיהא קיימת לאידך גיסא מה שלא מנאוה הגאונים ז"ל אלא במנין הפרשיות שהן מצות המוטלות רק על הצבור. והרי לפי מה שנתבאר איתא ביחיד כבצבור. ואדרבה אית בה ענין דלא שייך אלא ביחיד ולא בצבור. דהיינו להוציא את חבירו ידי חובתו במצות כמו שביארנו. ואמנם לזה אפשר לומר לכאורה דהגאונים ז"ל לטעמייהו אזלי. עפמ"ש בטור (או"ח סי' רע"ג) וז"ל וראיתי כתוב על שם הגאונים מי שקידש לאנשי ביתו. ובא אצל אנשים אחרים. אינו מקדש להם. ואלי תמה אם כתבו הגאונים כן. ובה"ג כתב לחלק אם בא אצל אחרים שאין יודעין לקדש. מקדש להם. אבל אם יודעים לקדש אינו מקדש להם עכ"ל הטור עיי"ש. ונראה דכוונת הטור בזה למש"כ בספר המנהיג (הלכות שבת סי' ט"ו) בשם רב יהודאי גאון ז"ל שדבריו מכוונים כמעט ממש כלשון הטור בשם הגאונים. אלא שלפנינו איתא שם ובא אצל אנשים שיודעים לקדש. ובלתי ספק שבנוסחא שהיתה לפני בעל הטורים ז"ל היה כתוב שם ובא אצל אנשים אחרים. ואין ספק שהעיקר בזה כנוסחא שלפנינו בספר המנהיג שם. וכן הוא בספר העתים (סי' קמ"ו) בשם רב יהודאי גאון ז"ל עיי"ש. אבל דעת הגאונים בנוסחא שהביא בטור לא נזכרה בכל הראשונים ז"ל כלל. וראיתי להר"ב ש"א (סי' י"ג) שכתב ליישב דעת הגאונים אלו כפי שהביאה הטור. וגם העלה שם דזו היא ג"כ דעת הבה"ג ז"ל ע"פ מש"כ רש"י והתוס' (פרק שלשה שאכלו מ"ח ע"א) בשם בה"ג דמי שאכל כזית אינו מוציא בברהמ"ז אלא את מי שלא אכל אלא כזית דחובת שניהם אינה אלא מדרבנן. אבל אינו מוציא את מי שאכל שיעור שביעה שחייב מדאורייתא דלא אתו דרבנן ומפיק דאורייתא. ודחו דבריו מתוך הסוגיא דהתם דמשמע שמוציא אפי' את מי שאכל שיעור שביעה. ועוד דהא קיי"ל דכל הברכות כולן אף ע"פ שיצא מוציא. והר"ב ש"א שם אחר שדחה ראייתם מסוגיא דהתם. כתב עוד דגם מההיא דקיי"ל כל הברכות כולן אף ע"פ שיצא מוציא. אין ראיה נגד דעת הבה"ג. משום שיש לומר דדוקא בברכות של דבריהם הוא שאמרו כן. דאף ע"ג דמי שאינו מחוייב בדבר כלל אפי' בדרבנן. אינו מוציא את האחרים ידי חובתן. מ"מ כשהוא מחוייב בדבר אלא שיצא כבר ידי חובתו. הקילו בדרבנן שמוציא אחרים ידי חובתן. אבל בשל תורה אם כבר יצא. ס"ל להבה"ג שאינו מוציא אחרים ידי חובתן. ואף ע"פ שאמרו כל הברכות כולן. מ"מ כיון שאפי' לדעת הבה"ג לא יצאו מן הכלל אלא קצת ברכות של תורה. כברכת המזון וברכת התורה. קאמר כולן. ומה שאמרו (סופ"ג דר"ה) בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו. כיון דחובה הוא מפיק. או דילמא ברכה לאו חובה היא. ועד כאן לא מיבעיא ליה לרבא אלא ברכת היין של קידוש היום. אבל קידוש היום גופיה פשיטא לי' דכיון דחובה הוא מפיק אע"פ שכבר יצא. יש לומר דמיירי בקידוש של יו"ט או של שבת דיום דמדרבנן נינהו. אבל קידוש ליל שבת דמדאורייתא. ודאי אם יצא אינו מוציא. ועפ"ז כתב דזו היא ג"כ דעת הגאונים שהביא בטור. דס"ל ג"כ כדעת הבה"ג בזה דבדאורייתא אם יצא אינו מוציא. ושפיר כתבו שאם קידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים אחרים אינו מקדש להם. משום שכיון שכבר יצא אינו מוציא. ומיירי בקידוש ליל שבת דמדאורייתא. והטור אזיל בשיטת שאר ראשונים. ומפרש סוגיא דר"ה שם כפשטה בקידוש דאורייתא. ולכך תמה עליהם. אבל לק"מ דהגאונים קיימי בשיטת הבה"ג. ומש"כ הטור דהבה"ג חילק שאם בא אצל אחרים שאין יכולים לקדש מקדש להם וכו'. אין פי' דברי הבה"ג כהבנת הטור. דא"כ דברי הבה"ג סותרין זא"ז. דהא בברהמ"ז דאורייתא ס"ל דאם יצא אינו מוציא. אלא דהבה"ג מיירי בשהם עונים אחריו מה שאומר. או דמיירי בקידוש דיום השבת שמדרבנן. ולא פליג על הגאונים. דהם מיירו בקידוש דאורייתא. ובשיוצאין בשמיעתן. עכ"ת דבריו עיי"ש. והשתא עפ"ז אפשר לומר דהבה"ג ז"ל וסייעתו לשיטתייהו אזלי דס"ל דטעמא דערבות לא מהני לענין להוציא את חבירו במצות דאורייתא. ואם כבר יצא אינו מוציא. וא"כ משום חובת הערבות לא מתחייבין אלא לענין כפייה בע"כ על קיום המצות ולמנוע מלעבור על מה שאסרה תורה. כמש"כ הרב המאירי ז"ל שהבאתי לעיל. וענין זה ודאי לא נמסר אלא להצבור כולו וראשי העם. שהכח בידם לגדור גדרים ולעמוד בפרץ. ולא ליחיד. וכדברי הרב המאירי שם. וא"כ יפה עשו שלא מנאוה אלא במנין הפרשיות:

איברא דאכתי אין זה מספיק. דאע"ג דודאי לענין אם הוא כבר יצא ידי חובתו. כיון שאם יצא בדאורייתא אינו מוציא אחרים ידי חובתן. שוב לא שייכא בזה חובת הערבות לענין שיתחייב להוציא אחרים. מ"מ הרי אכתי עכ"פ שייכא חובת הערבות לענין היכא דאכתי לא יצא גם הוא ידי חובתו. דבזה כיון שיכול להוציא אחרים ידי חובתן לכ"ע אפילו בדאורייתא. ממילא שוב הו"ל שפיר בכלל חובת הערבות להתחייב להוציא אחרים שאינם יכולים להוציא את עצמן ידי חובתן בעשיית המצוה המוטלת חובה עליהם. משום שכל ישראל ערבים זה בזה. וכשזה עושה המצוה שלא כראוי בענין שאינו יוצא בה ידי חובתו. הו"ל כאילו הוא גופי' אינו מקיימה. והרי הוא עובר על העשה. וא"כ אכתי חובת הערבות הו"ל מצוה הנוהגת גם ביחיד כמו בצבור. ואפילו לשיטת הגאונים ז"ל ראוי למנותה במנין שאר העשין. ומלבד זה עיקר דברי הר"ב ש"א שהעלה בכוונת דברי הבה"ג ז"ל שהביא בטור שלא כמו שהבין הטור בכוונתו. אלא מיירי דוקא בקידוש דיום שבת שאינו אלא מדבריהם. או דוקא בעונה אחריו מה שהוא אומר. וגם ההיא דאמר ר"א (סופ"ג דר"ה) כי הוינן בי ר"פ הוה מקדש לן וכי אתו אריסי מדברא הוה הדר ומקדש להן. היינו נמי דוקא בחד מהנך גווני. אין דבריו מכוונים כלל. וכל מה שכתב בזה היינו רק משום שלא ראה דברי הבה"ג במקורם. ולא ראה אלא מה שהביא הטור בשמו בקצרה. אבל המעיין בעיקר דברי הבה"ג ז"ל במקורם (הלכות קידוש והבדלה) יראה שהעיקר בכוונת הבה"ג ז"ל אינו אלא כמו שהבין הטור דבקידוש ליל שבת דמדאורייתא הוא דמיירי. וגם ההיא דר"ה שם לא מפרש הבה"ג ז"ל אלא כפשטה. דבקידוש ליל שבת ובמוציאן ע"י שמיעה בלבד הוא דמיירי. שכתב שם וז"ל והיכא דקבעי לצלויי בערב שבת במנחה בשבתא מצלי. דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. ואי מקדש או מצלי של שבת אסור למיעבד עבידתא דהא קבלה לשבת עלי' וכו'. והיכא דקדיש ליה באושפיזא ואיתרמו לי' אינשי בדוכתא אחרינא דלא גמירי לקדושי. הדר מקדש להו. דאמר ר"א כי הוינן בי ר"פ הוה מקדש לן וכי הוה אתו אריסיה מדברא הדר מקדש להו. אמר להוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הבה"ג ז"ל שהביא שם בטור. ומבואר מדבריו בהדיא דבקידוש דליל שבת הוא דמיירי. והוא דבר הלמד מענינו דבהכי הוא דמיירי. וגם במוציאן ידי חובתן ע"י שמיעתן בלבד מיירי. כמבואר ממאי דסיים וכתב אמר להוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי. הרי בשמוציאן הוא ידי חובתן הוא דמיירי. ולא בשהם עונים אחריו מה שהוא אומר שהם מוציאין את עצמן. הרי דס"ל להבה"ג דגם בדאורייתא אמרינן דאע"פ שיצא מוציא. וגם מה שכתב בש"א שם לדעת הבה"ג הא דתנן התם לענין תקיעת שופר חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. דמתבאר מזה דאפילו בתקיעת שופר דאורייתא. דוקא חשו"ק אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אבל המחוייב בדבר אע"פ שכבר יצא מוציא את הרבים ידי חובתן. ולזה כתב שם דלדעת הבה"ג ודאי בתקיעת שופר של תורה אפילו המחוייב בדבר אם יצא אינו מוציא. אלא דכיון דאמרינן בסוף ר"ה דבסדר תקיעות שלש של שלש שלש איכא למ"ד התם שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים. ואיכא למ"ד אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. ועכ"פ לכ"ע איכא בסדר תקיעות של דברי תורה ושל דברי סופרים. א"כ שפיר קתני מילתא פסיקתא דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן בכל סדר התקיעות. דאפילו בשל דברי סופרים מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח. משא"כ המחוייב בדבר אע"ג דבאותן תקיעות של תורה אם יצא אינו מוציא. מכל מקום באותן של ד"ס אפילו יצא מוציא עיי"ש בדבריו. וגם בזה לא שם לבו לעיין בזה בדברי הבה"ג ז"ל גופי'. דבהדיא כתב הבה"ג ז"ל במקומו (בהלכות ר"ה) איפוך מדבריו. וז"ל הבה"ג שם אמר ר"י שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא וכו'. והני מילי דשמע להו ממאן דבר חיובא הוא. אבל ודאי שמע להו מאשה או מחרש וכו' דלאו בני חיובא נינהו. לא נפיק. דתנן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר וכו'. והיכא דשמע מן מאן דנפק יצא. דתנא אהבה ברי' דר"ז כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הפירות וברכת המזון שאם לא יצא מוציא. ואם יצא אינו מוציא עכ"ל הבה"ג ז"ל שם. הרי מבואר בהדיא בדברי הבה"ג ז"ל שבכל תשע התקיעות כולן ס"ל דהמחוייב בדבר אע"פ שכבר יצא מוציא. אע"פ שיש בהן דמדאורייתא:

ומלבד זה מדכתב חוץ מברכת הפירות וברכת המזון וכו'. ומבואר מדבריו דזו היא גירסתו בגמרא שם. ולא כגירסא שלפנינו דגרסינן חוץ מברכת הלחם וברכת היין. וא"כ לפי גירסתו מבואר ע"כ דמאי דאמרינן התם כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא בשל דאורייתא נמי מיירי. מדאיצטריך להוציא מן הכלל ברכת המזון שהיא מדאורייתא. וע"כ מתבאר מזה להדיא דלדעת הבה"ג ז"ל אפילו בדאורייתא אם יצא מוציא. ובהכי ממילא נדחה גם מש"כ שם לתרץ קושית הראשונים ז"ל על הבה"ג מההיא דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. וכתב הוא דלדעת הבה"ג לא מיירי התם אלא דוקא בברכות דמדבריהם. ומשום דרוב ברכות הן מדבריהן קאמר כל הברכות כולן. ומלבד דלפי דעת הט"ז (או"ח סי' תקפ"ב ס"ק ג') כל היכא דקאמר הך לישנא דוקא הוא כולן ממש לא רובן עיי"ש. אלא שאין דבריו בזה מוכרחין כמו שכבר הרגישו האחרונים ז"ל שם. בלא"ה הא להדיא מבואר בדברי הבה"ג גופי' דהך כללא בדאורייתא נמי מיירי. והוא מבואר בסוגיא דגמרא שם לפי גירסתו. וגם מה שכתב שם דע"כ ברכת המזון ליתא בהאי כללא דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. דהא אר"י שאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. וגם הוכיח מדקאמרינן חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. ולא קאמרינן נמי חוץ מברכת המזון. שהרי גם ברהמ"ז אם יצא אינו מוציא. דהא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. אלא ודאי היינו משום דברהמ"ז לא פסיקא ליה. משום דזמנין אפילו לא יצא אינו מוציא. וכגון שהוא לא אכל אלא כזית והם אכלו כדי שביעה עיי"ש בדבריו. וכל זה אין לו מקום כלל לפי גירסת הבה"ג ז"ל גופי'. דהא לפי גירסתו באמת קתני בה חוץ מברכת המזון. וגם שפיר הקשו הראשונים ז"ל מהך כללא. דהרי ודאי לדעת הבה"ג ז"ל גופי' בדאורייתא נמי מיירי. והך כללא דוקא הוא. וגם מש"כ שם ראיה להבה"ג ז"ל ממה שאמרו שם ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא. דמדנקט רק הלל ומגילה דמדרבנן. ולא נקט נמי מצות של תורה. ע"כ מוכח דבשל תורה אם יצא אינו מוציא. לא מוכח מידי להבה"ג גופי'. שכבר הכריח הרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש א') אליבא דהבה"ג ז"ל דהלל הוא מדאורייתא עיי"ש. והש"א גופי' (סי' ס"ט) הביא דברי הרמב"ן ז"ל אלו עיי"ש. ואע"פ שהוא דחה שם דברי הרמב"ן בזה. מ"מ עכ"פ ודאי מוכרחין דברי הרמב"ן אליבא דהבה"ג דהכי ס"ל. וגם מגילה כתב שם הרמב"ן ז"ל דלדעת הבה"ג היא מדאורייתא עיי"ש בדבריו. וגם בלא"ה נראה שאין משם הכרח כלל. די"ל דנקט הלל ומגילה משום דאורחא דמילתא הוא שהש"ץ מוציא בהן את הרבים ידי חובתן. כמבואר במתניתין דר"ה (ל"ב ע"ב) ובסוכה (פרק לולב הגזול ל"ח ע"א) עיי"ש ובמש"כ הראשונים ז"ל שם. וגם מש"כ בש"א שם לדחות קושית רש"י והתוס' על הבה"ג מסוגיא דברכות שם דאמרינן שמעון בן שטח לגרמי' הוא דעבד. דהכי אמר רחב"א אמר ר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. והרי שמעון בן שטח הוציא את ינאי וחבריו שאכלו כדי שביעה. ואפילו הכי אי הוה אכל כזית. לכ"ע הוה מצי מפיק להו. וכתב שם לדחות הכרח זה די"ל דההיא דר"ח ב"א אר"י שמעתא בעלמא איתמר. ולא אעובדא דשמעון בן שטח קאי. ואין ה"נ דשמעון ב"ש אפילו באכילת כזית לא הוה מצי מפיק לינאי וחבריו עד שיאכל שיעור שביעה עיי"ש בדבריו. ובאמת דבתוס' שם לא כתבו הוכחה זו כלל. אלא מעיקר מימרא דרחב"א אמר ר"י הוא שהוכיחו כן. דמדפסיק וקאמר דלעולם אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. משמע ודאי דבאכילת כזית דגן סגי להוציא אחרים ידי חובתן בכל ענין. דאם לא כן כיון שבא ללמדנו היאך מוציאין ידי חובת הרבים. אמאי לא נקט אלא דינא דמוציא ידי חיובא דרבנן. ושביק דינא דחיובא דאורייתא. ועוד דודאי אורחא דמילתא למיכל שיעור שביעה ושכיחא טובא טפי. אלא ודאי בחיובא דאורייתא נמי מיירי. וכן הר"א אב"ד ז"ל באשכול (ח"א סי' י"ח) הוכיח כן מעיקר מימרא דרחב"א אר"י עיי"ש. וכוונתו כדכתיבנא. וגם מדברי רש"י ז"ל נראה שאין כוונתו אלא להוכיח מדחזינן דשמעון בן שטח אע"פ שלא אכל כלום הוציא את ינאי וחביריו שאכלו שיעור שביעה. ועכצ"ל דס"ל דאפילו בדאורייתא מוציא את הרבים ידי חובתן אע"פ שהוא לא אכל. א"כ אע"ג דאמרינן התם דשמעון בן שטח לגרמי' הוא דעבד.. אית לן למימר דהיינו דוקא משום שלא אכל אפי' כזית. אבל באכילת כזית לא אשכחן מאן דפליג עלי' דשמעון בן שטח. וכללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וא"כ ודאי אית לן למימר דבהא הילכתא כוותיה. דמוציא אפי' למי שאכל שיעור שביעה שחיובו מדאורייתא. וזו ודאי ראי' נכונה ומוכרחת היא. דכיון דלא אשכחן פלוגתא עלי' דשמעון בן שטח אלא מילתא דרחב"א אמר ר"י לחוד. ורחב"א אמר ר"י לא קאמר אלא כזית. לית לן לאפוקי לדשמעון בן שטח לבר מהילכתא טפי מהכי. וכן מתבאר להדיא מלשון רש"י ז"ל שם דלא מייתי ראייתו אלא מעובדא דשמעון בן שטח גופי' לחוד. עיי"ש היטב. וא"כ גם בזה אין מקום כלל לדברי הר"ב ש"א נגד דברי רש"י והתוס' שם. מיהו מדברי הרא"ש ז"ל שם משמע דס"ל דמימרא דרחב"א אר"י אדשמעון בן שטח קאי. ומזה הוא שהוכיח שם ראייתו עיי"ש. אבל אין זו כוונת רש"י ותוס' ושאר ראשונים ז"ל כמו שביארנו. ועכ"פ עפ"ז מתבאר דגם הבה"ג ז"ל ס"ל דאפי' בדאורייתא אפי' יצא מוציא את הרבים ידי חובתן. והיינו ע"כ מטעמא דערבות. וזו היא ג"כ דעת שאר הגאונים לדעת הטור שם. כפי מה שביאר הב"ח דברי הטור שם עיי"ש בדבריו. ובודאי עיקר דבריו שם מוכרחין לפמשכ"ל אפי' אם אין כוונת הטור כן. וכמתבאר מדברי ר"י הנשיא ז"ל בספר העתים והר"א אבן הירחי בספר המנהיג שהבאתי לעיל:

ולענין דברי הבה"ג שהביאו הראשונים ז"ל שכתב דמי שלא אכל אלא שיעור כזית דמדרבנן אינו מוציא למי שאכל שיעור שביעה שחיובו מדאורייתא. אף ע"פ שכן כתוב בדברי הבה"ג ז"ל שלפנינו (פ"ז מהלכות ברכות) עיי"ש. מ"מ בה"ג כת"י רומי ליתא הך פיסקא כלל עיי"ש. וגם בנוסחת הבה"ג שלפנינו כבר צדדו קצת אחרונים ז"ל לומר שאין כוונת הבה"ג ז"ל אלא לבקי שיכול להוציא את עצמו. ולכן אין לאחר להוציאו ידי חובתו אלא אם כן אכל שיעור שביעה. אבל למי שאינו יודע לברך ולהוציא את עצמו שפיר יכול אחר להוציאו אפי' לא אכל אלא כזית. ובודאי הכי משמע מלשון הבה"ג ז"ל שם שכתב וז"ל אבל אינהו אכלי עד שביעה ואיהו אכל כזית לא מפיק כזית שיעורא דאורייתא. אלא מברך מאן דאכל ושבע עכ"ל עיי"ש. משמע מדבריו דמיירי בדאיכא נמי התם בהדייהו מאן דאכל כדי שביעה. ובזה הוא שכתב שראוי שלא יברך להוציאן ידי חובתן אלא מאן דאכל ושבע. אבל בדליכא אחרינא שיודע לברך אלא מי שלא אכל יותר מכזית בלבד. שפיר מצי מפיק להו ידי חובתן. אע"פ שהם אכלו כדי שיעור שביעה. ולפ"ז דברי הבה"ג אלו הם דברים אחדים עם דברי הבה"ג שהביא הטור שם:

ומעתה הדבר תמוה על הגאונים ז"ל אמאי לא מנו מצוה זו אלא במנין הפרשיות. כיון שנוהגת ביחיד כבצבור ויש למנותה במנין העשין. אמנם בעיקר הך מצוה דערבות יש לי מקום עיון. דכיון שכל ישראל ערבים זה בזה מן התורה. ונכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות. והחובה מוטלת על כל איש מישראל להציל את חבירו בכל מאי דאפשר מכל חטא ופשע. ולהוציא ידי חובתו במצות שבתורה. ואם אינו עושה כן הרי זה כאילו הוא עצמו עובר על העבירה שעבר חבירו. ועל העשה שביטל חבירו. משום שעשתה התורה כל ישראל כאיש אחד לקיום כל הכתוב בתורה. א"כ ראוי לומר דמי שאין ידו משגת לקנות לו תפילין וציצית מזוזה ולולב וסוכה. וכיו"ב מכל המצות שבתורה. חייבין כל שאר ישראל כל מי שסיפק בידו. לקנות לו כל אלה כמו שחייב לקנות לעצמו. דאל"כ כשאין זה מקיים מצות אלה משום חסרון כסף. הרי זה כאילו עברו הם במזיד על מצות אלה. משום שכל ישראל ערבים זה בזה. וראוי לב"ד לכוף על זה כמו שמכין ועונשין כשאומר סוכה איני עושה תפילין איני מניח לולב איני נוטל. ואנן לא אשכחן הכי בשום דוכתא. איברא דלענין כפייה בב"ד יש מקום לכאורה לומר דעיקר חובת ב"ד לכוף על המצות אינו אלא משום ערבות. וא"כ היינו דוקא במצות דגופיה כגון שאומר תפילין איני מניח לולב איני נוטל. שחייבין ב"ד לכופו ולהכותו עד שתצא נפשו. או עד שיניח תפילין ויטול לולב וכל כיו"ב. אבל על החובה שמצד הערבות דהיינו לכוף את האחרים לקנות תפילין וציצית ולולב וסוכה למי שאין ידו משגת. שאין חובה זו אלא משום שכל ישראל ערבים זה בזה. אין חובת הב"ד אלא משום ערבות לערבות. והרי לרשב"י ס"ל בסוטה שם דלא נתחייבו בערבא דערבא. ועל זה לא נכרתו מ"ח בריתות. וא"כ אפשר דקיי"ל בהא כוותיה. אבל זה ליתא. דהרי לרבי ס"ל התם דנכרתו מ"ח בריתות גם על ערבא דערבא עיי"ש. וכיון דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ודאי קיי"ל דגם על הערבות נתחייבו ב"ד לכוף. דמהיכא תיתי לן לומר דהכא לא קיי"ל כרבי. ובלא"ה עכ"פ גם בלא כפיית ב"ד עיקר חיובא ליתן מעות למי שאין ידו משגת לקנות לו תפילין וציצית ומזוזה וכיו"ב משאר המצות שבתורה מצד חובת הערבות. לא אשכחן רמז לזה בשום דוכתא:

ולענין ארבע כוסות דתנן (ר"פ ערבי פסחים) לא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין ואפי' מן התמחוי. היינו רק משום שהחמירו בזה משום פירסומא ניסא בלבד. אבל במצות אחרות אפי' במצות דאורייתא לא אשכחן. וכ"ש במצות דדבריהם כארבעה כוסות. ואע"ג דאמרינן עלה בגמרא (שם קי"ב ע"א) ואפי' מן התמחוי פשיטא. לא נצרכא אלא אפי' לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. הכא משום פירסומא ניסא מודה עיי"ש. הרי דלא איצטריך לטעמא דפירסומא ניסא אלא אליבא דר"ע. אבל למאן דלית ליה דברי ר"ע. פשיטא בלא"ה שחייבין ליתן לו אפי' מן התמחוי כדי שיקיים מצותו המוטלת עליו מדרבנן. וכ"ש במצות של תורה. אין מזה הכרע כלל. שכבר כתבו התוס' שם במתניתין דהא דתנן אפי' מן התמחוי. על העני גופי' קאי שלא ימנע ממצות ארבעה כוסות. אע"פ שא"א לו אם לא שיקבל מן התמחוי עיי"ש. וכן פי' בחידושי פסחים המיוחסים *) להריטב"א ז"ל בשם רבינו יחיאל מפריש ז"ל. דהאי לא יפחתו לו אעני קאי. וה"ק אם אין לו אלא מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ארבע כוסות. אף ע"פ שיצטרך אח"כ ליטול מן התמחוי עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רבינו חננאל ז"ל (בפי' לפסחים. שם קי"ב ע"א) שכתב וז"ל ואפי' מן התמחוי. ואסיקנא אפי' לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. הכא משום ניסא מתיר שיקח אפי' מן התמחוי עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש לה על העני גופי'. וגם מדברי הרשב"ם ז"ל במתני' מבואר שמפרש כן. אע"ג דרישא דלא יפחתו לו מפרש לה אגבאי צדקה עיי"ש. וכן מתבאר להדיא מדברי הירושלמי (ר"פ ע"פ). שעל מאי דתנן ואפי' מן התמחוי. קאמר התם. א"ר חייה בר אדא לפי שאין ערב לאדם לוכל מן הקופה. וכאן אפי' מן התמחוי עיי"ש. הרי דמפרש לה על העני גופי' שמחייב לשתות ארבעה כוסות אלו אף ע"פ שאין שתייה כזו ערבה על האדם אפי' העני. ובהכי ניחא שפיר מאי דלא פרכינן התם פשיטא אלא אסיפא דקתני ואפי' מן התמחוי. ואמאי לא פריך הכי מיד ארישא. דקתני ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין. אבל עפ"ז ניחא. דברישא ודאי טובא קמ"ל שחייבין ליתן לו כדי לקיים מצותו אם הוא עני ואינו יכול לקיימה משלו. אע"ג דבשאר מצות לא מיחייבי אחריני בהכי מצד ערבות. אבל אסיפא דקאי על העני גופיה שלא בא אלא לאשמעינן שאף ע"פ שמתפרנס מן התמחוי חייב לקיים המצוה. פריך שפיר פשיטא. ואיצטריך לשנויי דלא נצטרכה אלא לר"ע. דהכא משום פירסומי ניסא מודה:

איברא שראיתי בתוס' ערבי פסחים שבמרדכי שם שכתבו וז"ל ואפי' מן התמחוי. פי' הקונטרס אפי' מתפרנס מן התמחוי דהיינו עני שבעניים וכו'. מ"מ אם לא יתנו לו גבאי צדקה ימכור מלבושיו עבור ארבעה כוסות. ולא נהירא לרבינו יחיאל. דמאי קמ"ל פשיטא. כיון דמחוייב בארבעה כוסות מה לי עשיר מה לי עני. ועוד קשה דמשמע דקאי אגבאי צדקה שיתנו לו מן התמחוי דהא קאי על לא יפחתו לו. לכן נראה לרבינו יחיאל דמיירי שיש לו מזון שתי סעודות. ואמרינן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. ואס לא בשביל ארבעה כוסות לא היה נזקק ליקח מן התמחוי. ובשביל ארבעה כוסות קאמר שיתנו לו גבאי צדקה אפי' מן התמחוי. וכן משמע מדקאמר בירושלמי רבי חייא בר יודן לפי שאין ערב לו לאדם ליקח מן הקופה של צדקה כאן אפי' מן התמחוי עכ"ל עיי"ש. הרי שמפרש גם סיפא דעל גבאי צדקה קאי. וא"כ לפירושו של רבינו יחיאל ז"ל הקושיא במקומה עומדת. וע"כ מוכח מזה דאין ה"נ דמצד חיוב הערבות חייבין אחרים ליתן לעני שאין ידו משגת להוציא הוצאות על קיום המצות. והיינו ודאי משום דאם לא יתנו לו הו"ל כאילו הם עברו על מצות אלו. משום שכל ישראל ערבים זה בזה. אלא דעיקר דברי רבינו יחיאל ז"ל אלו תמוהים אצלי. דמה שהקשה לפי' הקונטרס פשיטא מאי קמ"ל מה לי עשיר מה לי עני כיון דמחוייב. לא ידענא מאי קושיא. הרי זו היא קושית התלמוד שם דפריך עלה פשיטא. ומשני לא נצרכא אלא אפי' לר"ע. וא"כ אין כאן מקום קושיא כלל. ואדרבה מסוגיא דגמ' שם מוכח כפי' הקונטרס. דלפי' רבינו יחיאל ז"ל לא פריך מידי. דלאו פשיטא היא. וטובא קמ"ל כמו שכתב הוא גופי'. וגם מה שהביא ראיה מהירושלמי שם. הוא תמוה. דהרי אדרבה איפכא משמע מהתם וכמשכ"ל. וגם דברי רבינו יחיאל ז"ל אלו סותרים מן הקצה לקצה למה שהביא בחי' הריטב"א שם בשמו כמשכ"ל. שכפי הנראה זהו עצמו רבינו יחיאל ז"ל דהכא. דשם כתב לפרש גם רישא דמתניתין דקתני לא יפחתו וכו'. בעני עצמו. והכא מביא המרדכי בשמו דמפרש גם סיפא דקתני ואפי' מן התמחוי דאגבאי צדקה קאי. ומיהו לפי הנראה נשתבשו הדברים שם. וצ"ל כמש"כ במרדכי בשמו. ועכ"פ גם כאן הדברים תמוהים כמש"כ וצ"ע בזה. ומ"מ נראה דגם לפי דברי רבינו יחיאל ז"ל אלו. אין הכרח משם לומר שמטעם ערבות איכא חיובא ליתן למי שאין ידו משגת לצורך קיום מצוה. משום שאפשר לומר דלא אשמעינן מתני' אלא שרשאי הגבאי צדקה ליתן לו מן התמחוי. דאע"ג דמיירי בשיש לו מזון שתי סעודות. ותנן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. וא"כ סד"א שאין הגבאי רשאי ליתן לו. קמ"ל דמשום מצות ארבעה כוסות רשאי. אבל חיובא לעולם אימא לך דליכא. ועלה פריך בגמרא פשיטא דמשום מצוה רשאי. ומשני לא נצרכא אלא לר"ע דאמר עשה שבתך חול וכו'. וא"כ ליכא מצוה. וסד"א דאסור ליתן. קמ"ל דמשום פרסומי ניסא מודה ר"ע דאיכא מצוה. ולהכי רשאי. אבל למאן דלית ליה דר"ע. גם בלא טעמא דפרסומי ניסא איכא מצוה ורשאי. אבל חיובא ליכא. ומיהו מלישנא דמתני' לא משמע הכי. ובפרט לפמש"כ רבינו יחיאל ז"ל גופי' דסיפא ארישא קאי. וא"כ כיון דרישא דקתני ולא יפחתו לו משמע ודאי חיובא. הכי נמי סיפא דאפי' מן התמחוי. אית לן למימר דלחיובא קאמר. ולא לרשות בעלמא. וא"כ מוכח שפיר מהתם דגם בעלמא איכא חיובא משום ערבות ליתן לכל מי שאין ידו משגת לצורך קיום מצות שעליו. אבל לא אשכחן הך חיובא בשום דוכתא. וכבר נתבאר דלפמש"כ כל שאר ראשונים ז"ל שם לא מוכח משם מידי. ואדרבה יש מקום להוכיח מההיא דהתם איפכא:

וראיתי במנהגי מהרי"ל ז"ל (הלכות לולב) שהביא בשם מהרא"ק ז"ל שכתב וז"ל אדם אחד היה לו לולב והדס אחד מיוחד לעצמו בכל שנה ושנה. פעם אחת שלחו לו אנשי עיר אחרת שלא היה להם לא אתרוג ולא לולב. ובקשו ממנו לשלוח להם את שלו. אמר מוטב שאני יוצא עם אותו של הקהל. והרבים ג"כ יצאו ידי חובתן בשלי עכ"ל עיי"ש. והביאו ג"כ הר"ב מטה משה (סי' תתקל"ט). וממנו הביאו ג"כ במג"א (סי' תרנ"ח ס"ק י"ב) עיי"ש. ומדכתב רק דמוטב שישלחנו להם. מבואר דס"ל דחיובא ודאי ליכא למיעבד הכי. אף ע"פ שאפשר לו לקיים מצותו בשל הקהל. והדבר קשה אמאי לא יתחייב מדינא מצד ערבות לשלחו להם. שאם לא ישלחנו וע"י זה יתבטלו הם מקיום המצוה. הרי זה כאילו הוא גופי' עובר על העשה. ומטעם זה ראוי לומר שיהיו יכולים לכופו ע"י הב"ד לשלחו להם. משום דהו"ל כאומר לולב איני נוטל שמכין אותו עד שתצא נפשו. שהרי מה שהם בטלים מן המצוה הו"ל כאילו הוא גופיה מבטל המצוה. כיון שאפשר שתתקיים ע"י שישלח להם את שלו. וחיובא רמיא עליה משום ערבות. וכיו"ב קשה במאי דתנן (פ"ב דמציעא כ"ט ע"ב) מצא ספרים וכו' לא ילמוד בתחילה ולא יקרא אחר עמו עיי"ש. ומשמע ודאי דאפי' אין לו ספר אחר לקרות בו לא הוא ולא האחר שעמו. וקשה אמאי לא ילמדו בו אפי' בע"כ של הבעלים משום תובת הערבות. שכיון שהלה חייב בתלמוד תורה מדאורייתא. חייבים הבעלים ליתן לו הספרים כדי לקיים מצות עשה דולמדתם. דאם לא כן הרי זה כאילו הם עצמם מבטלים עשה דתלמוד תורה. שכל ישראל ערבים זה בזה מדאורייתא. איברא שראיתי באור זרוע (פסקי ב"מ סי' פ"ב) שכתב וז"ל וה"מ בבור אבל בחבר מותר לקרות בו ומותר לכתוב ממנו שלא ברשות ואפי' לכתחילה. והוא שאין לו כיו"ב. כך מצאתי בספר המקצועות עכ"ל עיי"ש. ומובא בהגהת אשרי (פ"ב דמציעא סי' י"ט) עיי"ש. ולפ"ז ניחא שפיר. אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא חילקו בזה כלל עיי"ש. וכן בשאר ראשונים ז"ל וא"כ ודאי קשה. וקצת היה אפשר לומר לזה דכיון דנכסי דאינש אינון ערבין בו. ותורת ערב ממש איכא עלייהו. כמבואר פרק בתרא דבב"ב (קע"ד ע"א) ובפ"ח דבכורות (מ"ח ע"א) עיי"ש. א"כ כשנוטל ממונו של אדם בע"כ הו"ל כגובה מן הערב. וכיון דהכא איהו גופי' לא מיחייב אלא מתורת ערבות. הו"ל ממונו ערבא דערבא. ולר"ש בן יהודה משום ר"ש אין ערבא דערבא בכלל ארבעים ושמונה בריתות. ואע"ג דרבי פליג עלי' וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו. אפשר לומר דהיינו דוקא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו. אבל היכא דפליגי אליבא דאחרינא לא אמרו הך כללא דהלכה כרבי מחבירו. ואפשר דקיי"ל בזה כר"ש בן יהודה. כיון דאליבא דר"ש הוא דפליגי. אלא דאין זה ברור אצלי. וגם אפי' את"ל דאין זה בכלל הלכה כרבי מחבירו. מ"מ מנ"ל הכרעה בזה לומר דהלכה כר"ש בן יהודה. רותר ראוי לומר דהלכה כרבי דהו"ל מרי' דגמרא טפי מר"ש בן יהודה. וכן בפסיקתא זוטרתא (פ' תבא) מבואר דס"ל דכרבי נקטינן. אלא שיש מקום לומר דלפי מאי דקאמר רבי לדברי ר"ש בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום ר"ש אין לך כל מצוה ומצוה וכו'. משמע דלא על ר"ש ב"י איש כפר עכו אתי רבי לאיפלוגי. דודאי מודה הוא דהכי אמר ר"ש. אלא על ר"ש גופי' הוא דפליג. וביותר משמע כן מלישנא דרבי בירושלמי (פ"ז דסוטה ה"ד) שאמרו שם רבי אומר אם כדברי ר"ש בן יהודה איש כפר אמום שאמר משום ר"ש אין כל דבר ודבר מן התורה וכו' עיי"ש. וכן משמע מפירש"י ז"ל (שם ד"ה אמר ר"מ) דרבי אדר"ש גופי' אתי לאיפלוגי עיי"ש היטב. וא"כ כיון דרבי תלמידי' דר"ש הוא כמבואר במנחות (ע"ג ע"א) ובשאר דוכתי. אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולא אמרו אלא הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו. אלא דמדברי התוס' שם (ד"ה אמר ר"מ) מבואר דס"ל דרבי לא אתי לפלוגי אלא עלי' דר"ש בן יהודה איש כפר עכו. ורבי נמי אליבא דר"ש הוא דקאמר עיי"ש. וכן משמע מלשון התוספתא (סוף פ"ח דסוטה) עיי"ש. ועפ"ז אתי שפיר מה שהקשה בתוס' הרא"ש ז"ל בסוטה שם. (הובא בס' יגל יעקב להר"י פייתוסי ז"ל בסוטה שם). מאי נפק"מ בערבא דערבא. דהא אפילו למ"ד ערבא לחוד. נמי מודה עכ"פ שכל אחד ערב לכל ישראל. ונדחק שם בזה טובא עיי"ש. אבל לפמש"כ הא איכא נפק"מ טובא בזה כמו שנתבאר. ולפי הנראה ס"ל להרא"ש ז"ל דמצד ערבות לא מיחייבינן ליתן למי שאין ידו משגת לצורך קיום המצות. ולכן שפיר הקשה ואיצטריך לידחק בזה שם. ובודאי דהכי משמע מדלא אשכחן בזה חיובא בשום דוכתא וכמשכ"ל. אבל ודאי הדבר קשה לכאורה טובא טעמא מאי:

ומיהו לזה אפשר לומר דלא שייכא בזה תורת ערבות כלל. משום דפשיטא שאין הערב מתחייב אלא כל זמן שהנתבע גופי' איכא עלי' חיובא. אבל בענין דאיהו גופי' לא מיחייב מדינא. פשיטא שאין הערב מתחייב יותר מנתבע גופי' שהערב נשתעבד בערבות בשבילו. דמי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע ולערב מצי תבע. וכדאמרינן בבכורות שם עיי"ש. וא"כ כיון דכל היכא דאיהו גופי' אין ידו משגת להוציא הוצאות לצורך קיום מצוה שעליו. הרי מדינא לאו בר חיובא הוא כלל. דאנוס רחמנא פטרי'. ואמרינן בירושלמי (פ"ק דדמאי ה"א ופ"ק דקידושין ה"ז) כבד את ה' מהונך ממה את מכבדו ממה שחננך. מפריש לקט שכחה ופאה. מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה. ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית וכו'. אם יש לך אתה חייב בכולן. ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן וכו' עיי"ש. וכיון דאם אין לו פטור הוא מדינא. ומעיקרא לא רמיא חיובא עלי' אלא כשיש לו. ממילא לא חיילא שום חיובא גם על הערב. ואין זה ענין למש"כ הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל דמתורת ערבות חייב כל אחד מישראל להוציא את חבירו ידי חובתו במצות שנתחייב בהן. אע"ג דאיהו גופי' לא מצי לאפוקי נפשי' ידי חובתו. וא"כ אית לן למימר דאנוס הוא ופטור מדינא. וממילא לית בה תורת ערבות. דזה ליתא. דשאני התם דהו"ל ללמוד ולא למד. ולא חשיב אנום בכך. וכדאמרינן (ר"פ כיצד מברכין) כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל. מאי תקנתי' ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה עיי"ש. והילכך ודאי הו"ל בכלל תורת ערבות להתחייב להוציאו ידי חובתו. משא"כ כשאינו יכול לקיים מצותו משום שהוא עני ואין ידו משגת. ודאי אנוס גמור הוא. וכיון דאיהו גופי' לא מיחייב. אחריני נמי לא מיחייבי עלי' מתורת ערבות. ובלא"ה אינם ענין זה לזה. דהתם כיון דמה שהוצרך לאחרים שיוציאוהו ידי חובתו. היינו משום שלא למד. אין זה מוציא את האחרים מחיובא דערבות. שהרי קבלו עליהם ערבות ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כדאיתא בסוטה שם דזהו בכלל ארבעים ושמונה בריתות. וא"כ על זה גופא חיילא חיובא דערבות. משום שלא למדוהו. ואין זה מוציאן מידי חיובן. משא"כ אם עניותו הוא שגרם לו שאינו יכול לקיים מצותו. דזה אינו בכלל חיובא דערבות:

אלא דאכתי גם באיסורין שבתורה הדבר קשה לכאורה טובא. דהרי ודאי אית לן למימר דאיכא חיובא מדאורייתא מתורת ערבות. כל היכא דאפשר למנוע את חבירו ולהרחיקו מכל דבר פשע וחטאה. ואם לא עשה כן הרי זה כאילו הוא גופי' קא עביד עבירה זו שהיה כח בידו למנעו מלעשותה. וא"כ קשה טובא למאי דתניא (פ"ב דפסחים כ"ב ע"ב) רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מה"ח לבן נח. ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול עיי"ש. והשתא תיפוק ליה דאפילו היכא דשקיל איהו גופי' כוס יין לשתות חיובי מיחייב כל בר ישראל למנעו מלשתותו מתורת ערבות. שאם לא ימנענו מעבירה זו הו"ל כאילו הוא גופי' קעבר עבירה זו. והיכי תיסק אדעתין לומר שיהא רשאי להושיט לו כוס זה בידים דאיצטריך לזה קרא דלפני עור לא תתן מכשול לאשמעינן דאסור. ובהדיא אמרינן בפרק זה בורר (כ"ז ע"ב) מאי דכתיב וכשלו איש באחיו היינו בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. ומוקמינן לה בשיש בידם למחות עיי"ש. והכי נמי אמרינן ר"פ שבועת הדיינין (ל"ט ע"א) עיי"ש. ואם רק בשהיה בידו למחות ולא מחה אמרה תורה וכשלו איש באחיו. היכי תיסק אדעתין לומר שיושיט לו דבר איסור בידים. ולמה לי להכי קרא דלפני עור לא תתן מכשול. ומיהו לזה היה אפשר לומר דנפק"מ לענין מלקות לדעת הסוברין שלוקין על לאו דלפני עור. כמשכ"ל במנין הלאוין (ל"ת נ"ה) עיי"ש. אלא דמלישנא דברייתא דקתני מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו'. משמע דאי לאו קרא דלפני עור לא תתן מכשול גם איסורא בעלמא לא שמענו. מיהו אכתי היה אפשר לומר דמשום אבר מה"ח לבן נח הוא דנקט הך לישנא. דבני נח ליתנייהו בכלל ערבות. ובדידהו ודאי לא שמענו אפילו איסורא בעלמא אלא מהך קרא דלפני עור לא תתן מכשול. אבל לכוס יין לנזיר ודאי ליכא נפק"מ בהך קרא אלא לענין מלקות בלבד. דאיסורא ועונש בדיני שמים בלא"ה שמעינן בישראל מתורת ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה. אלא דלדעת הסוברין דליכא מלקות בלאו דלפני עור אכתי הקושיא במקומה עומדת. אלא דאפשר לומר ע"פ דעת הרא"ש (פ"ג דברכות סי' י"ג) דנשים אינן בכלל ערבות. וכן כתב רבי' יונה ז"ל שם בשם הר"י ז"ל עיי"ש. וגם בגרים כתבו בפירש"י ובתוס' (פ"ב דנדה י"ג ע"ב) וביבמות (מ"ז ע"ב) דאינם בכלל תורת ערבות עיי"ש. וא"כ איכא נפק"מ בקרא דלפני עור לענין נשים וגרים ועבדים. שגם הם גרים. שאינם בכלל תורת ערבות. וא"כ ליכא בהו איסורא אלא משום קרא דלפני עור לא תתן מכשול לחוד. ובהכי אתי שפיר נמי מאי דקשה טובא לכאורה בסוגיא דפ"ק דע"ז דמוקי ברייתא דקתני מנין שלא יושיט אדם וכו'. דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא. אבל בחדא עברא דנהרא שרי. וקאמר עלה דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן עיי"ש. והדבר קשה טובא דאפילו בחד עברא דנהרא נהי דמשום לאו דלפני עור ליכא. מ"מ תיפוק ליה דאסור מדאורייתא מתורת ערבות. ואע"ג דלזה היה אפשר לומר דלא מחלקינן התם בהכי אלא לענין בני נח. דעיקר סוגיא דהתם מיירי בהו עיי"ש. אבל בישראל הכי נמי שאין חילוק בזה לענין איסורא. ואע"ג דדייק הכי מדקתני בברייתא לישנא דלא יושיט ולא קתני לא יתן. ובהך ברייתא קתני נמי לא יושיט כוס יין לנזיר. מ"מ איכא למימר דלא נקט לישנא דלא יושיט אלא משום אבר מה"ח לבן נח וכמשכ"ל. אבל בכוס יין לנזיר אין הכי נמי דאפילו בחד עברא דנהרא איכא איסורא מיהת משום תורת ערבות. אלא דלפ"ז הדבר תמוה במש"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ההיא ברייתא כמו שהיא ומה שחילקו בה בסוגיא דגמרא שם בין היכא דקיימי בתרי עברי דנהרא לחד עברא דנהרא. ומשמע מדבריהם שאין חילוק בזה בין מושיט לישראל למושיט לנכרי עיי"ש. וגם ראיתי להר"ן ז"ל שכתב על דברי הרי"ף ז"ל שם. וז"ל דיקא נמי דקתני לא יושיט וכו' ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחוייב היא להפרישו מאיסור. והיאך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל וכן כתב הר"ן ריש פ"ק דשבת עיי"ש. ומשמע מלשונו דבישראל מיירי. מדכתב שמחוייב הוא להפרישו מאיסור. ובודאי דלא מיחייב בהכי אלא לגבי ישראל דוקא. אבל לגבי נכרי ליכא שום חיובא להפרישו מאיסור. וא"כ הדבר תמוה דבישראל ודאי מדאורייתא נמי איכא איסורא מיהת משום ערבות. וכן כתבו התוס' והרשב"א והריטב"א והרא"ש ז"ל רפ"ק דשבת ובהגהות מרדכי שם כדברי הר"ן ז"ל עיי"ש. וביותר תמוה דמדברי הרי"ף ז"ל שם משמע דאפילו איסורא דרבנן ליכא בחד עברא דנהרא אפילו בישראל. וכן מבואר בהדיא במרדכי (רפ"ק דע"ז שם) בשם סמ"ג. וכן הוא בסמ"ג (לאוין קס"ח) עיי"ש. וכן הוא עוד בכמה פוסקים. ועי' בטוש"ע (יו"ד סי' קנ"א) ובש"ך (שם ס"ק ו') ולפמש"כ דבריו תמוהים עיי"ש היטב ואין להאריך כאן בזה. אבל לפמש"כ איכא למימר דס"ל להראשונים ז"ל דודאי במקום דשייכא תורת ערבות אין מקום לחלק בישראל בין קיימי בתרי עברי דנהרא לחד עברא דנהרא. אלא דנקט בברייתא הך דינא גם בישראל. משום דאיכא נפק"מ לענין היכא דליכא תורת ערבות. כגון בנשים וגרים ועבדים שאינם בכלל ערבות. אלא דמ"מ דברי הראשונים ז"ל בענין זה סתומים ביותר ודבריהם ז"ל צ"ע טובא אצלי:

ואמנם ראיתי להריטב"א ז"ל (פ"ק דע"ז שם) שכבר נתעורר בעיקר קושיא זו. וכתב שם וז"ל מיהו הני מילי לענין לפני עור לא תתן מכשול. דכל דתבע ליה סתמא דומיא דמתניתין והא דנזיר ואבר מה"ח שאנו חוששין לתקלה. כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו. ליתא משום לפני עור. ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן. אבל מ"מ אי תבע ליה בפירוש לאיסורא. נהי דמשום לפני עור ליכא אכתי איכא איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה. כל שאנו גורמין לו לעשות איסור וכו'. ולא עוד אלא שאנו חייבים למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה. וכ"ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר עמד הריטב"א ז"ל על מבוכה זו דבכל ענין איכא התם איסורא דאורייתא מתורת ערבות. ולזה כתב דהתם מיירי דוקא בשתבע שיתן לו את הכוס סתמא. ולא אמר בפירוש שרוצה לשתותו. ובזה לא שייכא תורת ערבות. ולזה שפיר מחלקינן התם בין קיימי בתרי עברי דנהרא. דאסור משום אזהרת לפני עור. לחד עברא דנהרא דשרי משום דאין זה בכלל אזהרה זו. אבל היכא דגלי דעתי' בפירוש שרוצה לשתותו. בכל ענין אסור ליתן לו מדאורייתא עכ"פ מתורת ערבות. שאפילו למחות בידו כשנוטלו הוא גופי' לשתותו אנו חייבין משום שכל ישראל ערבין זה בזה. וכ"ש דליכא שום צד היתר לגרום לו לעשות שום איסור. וכן פירש"י ז"ל והתוס' ובתוס' רבינו אלחנן ז"ל ובמרדכי וברא"ש (פ"ק דע"ז שם) דמיירי התם בשתבעו ליתן לו סתמא. ולא אמר שלשתותו הוא רוצה וכן כתב באו"ז (בע"ז פ"ק). אבל בפירש"י שעל הרי"ף שם מבואר דס"ל דמיירי בשאמר בפירוש שרוצה לשתותו עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות רוצח הי"ד) ובסה"מ (לאוין רצ"ט) ובסמ"ג (לאוין קס"ח) עיי"ש היטב. ולדעתו הקושיא במקומה עומדת. ולכאורה לשיטת הריטב"א ז"ל צ"ע מההיא דרפ"ק דמציעא (ה' ע"ב) דאמרינן כיון דסתם רועה פסול משום דמחזקינן ליה בגזלן. אנן חיותא לרועה היכי מסרינן. והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול עיי"ש. והשתא לדברי הריטב"א ז"ל. כיון דרועה חזקתו גזלן לרעות בשדות של אחרים בלא רשות בעליהם. הו"ל כמפורש בהדיא לאיסורא. וא"כ למה איצטריך למיפרך משום איסור דלפני עור. ותיפוק ליה מתורת ערבות דבכל ענין אסור. אפי' בענין שאינו בכלל אזהרת לפני עור. והרי מסתמא ודאי לא הקפידו למימסר חיותא דוקא לרועה אשה או גר או עבד שאינם בתורת ערבות. מיהו נראה דלק"מ דהרי בלא"ה קשה דהא מסתמא יש ביד הרועה בלא"ה כמה בהמות אחרות. וא"כ הא אין זה בכלל אזהרת לאו דלפני עור. דלא מיירי אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא וכיו"ב. וא"כ מאי פריך. אלא שכבר הרגיש בזה הריטב"א ז"ל גופיה (הובא בש"מ בסוגיא דפ"ק דמציעא שם). ותירץ דהך קרא דלפני עור לא נקטי' התם בקושייתו אלא לרווחא דמילתא. דודאי גם בלא"ה אסור עיי"ש בדבריו. וכבר רמז לזה הריטב"א ז"ל גם במקומו (רפ"ק דע"ז שם) עיי"ש וא"כ לק"מ:

אלא דלפ"ז עכ"פ הדבר תמוה ביותר על הגאונים ז"ל שאע"פ שמנו מצוה זו דארבעים ושמונה בריתות. מ"מ לא מנאוה אלא במנין הפרשיות. ואמאי והא לפי מה שנתבאר נוהגת מצוה זו ביחיד כבצבור. לענין שלא ליתן בידים דבר איסור לעוברי עבירה. כשהם מגלים דעתם בפירוש דלמיעבד איסורא קא מכווני. ובדלא קיימי בתרי עברי דנהרא דמשום אזהרת לפני עור לא תתן מכשול ליכא. אבל תורת ערבות איכא. דהרי ודאי סברת הריטב"א ז"ל ברורה ומוכרחת מצד עצמה. דכיון דמשום ערבות אנו חייבין אפי' למחות בידם ולמנוע אותם מן העבירה. כ"ש שבכלל זה שלא ליתן להם דבר האסור בידים. כשידענו שנוטלים אותו על דעת לעבור על האיסור. וזהו דבר המוטל על הכל בין צבור ובין היחיד. ונראה ראי' מבוארת לדעת הריטב"א ז"ל מדתניא בתוספתא (סופ"ב דדמאי) היה נדור מן הככר. אמר לו תן לי ואוכלנו. אבטיח שניקר. אמר לו תן לי ואוכלנו וכו'. לא יתן שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו עיי"ש. ומדקתני טעמא שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. ולא מייתי לה מקרא דלפני עור לא תתן מכשול דהו"ל אזהרת לאו דאורייתא. עכצ"ל דמיירי אפי' בדלא קיימי בתרי עברי דנהרא. שאינו בכלל אזהרת לפני עור לא תתן מכשול. ואף ע"ג דבהך ברייתא נמי נקט לישנא דלא יושיט. דדייקינן מיניה בסוגיא דפ"ק דע"ז שם דהיינו בדקאי בתרי עברי דנהרא. מ"מ איכא למימר דבההיא ברייתא דתוספתא הך לישנא לאו דוקא הוא. דבלא"ה עכצ"ל כן לפי דעת הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל דגם בדקיימי בחד עברא דנהרא נמי איכא עכ"פ איסורא דרבנן משום שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. והשתא לפ"ז הרי בההיא ברייתא דתוספתא לא קתני אלא טעמא דאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. והך טעמא איתי' אפי' בדלא קיימי בתרי עברי דנהרא. ואפי' הכי נקט בה לישנא דלא יושיט. וע"כ מוכרח לדעתם לומר דהתם הך לישנא לאו דוקא הוא. ואע"ג דבסוגיא דפ"ק דע"ז שם קאמר דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן. ומדייק מזה דלא מיירי אלא דוקא בדקיימי בתרי עברי דנהרא. מ"מ אין מזה הכרח לומר דראי' מוכרחת ומוחלטת היא. וכמו שיתבאר לפנינו. ושפיר אפשר לומר דבההיא ברייתא דתוספתא שם לא מיירי בדקיימי בתרי עברי דנהרא. כדמוכח ע"כ מדלא קתני טפי טעמא מאזהרת לאו דלפני עור לא תתן מכשול. אלא דאכתי גם לפ"ז קשה אמאי שבק התם הך תנא עיקר דינא דאזהרת לאו דלפני עור בקיימי בתרי עברי דנהרא. ולא נקט אלא איסורא דמדבריהם בדלא קיימי בתרי עברי דנהרא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה כמש"כ הריטב"א ז"ל. דהיכא דתבע לי' הנזיר בפירוש שיתן לו כוס יין לשתותו אפי' בדלא קיימי בתרי עברי דנהרא מוזהר עלה מדאורייתא שלא ליתנו לו משום תורת ערבות. דהו"ל כאילו הוא עצמו עובר באיסור זה. וההיא ברייתא בהכי הוא דמיירי כדקתני בהדיא ברישא שאמר לו תנהו לי ואוכלנו ובסיפא נמי דומיא דהכי הוא דמיירי. מדקתני כיוצא בו וכו'. דמבואר בהדיא דדומיא דרישא מיירי. ובזה ודאי איכא איסור גמור דאורייתא. וחמיר טובא כאילו הנותן גופיה קעבר באיסור שעובר המקבל על ידו. וא"כ הדבר תמוה להגאונים ז"ל אמאי לא מנו מצוה זו במנין שאר העשין השוין בכל בין ביחיד ובין בצבור. ולא מנאוה אלא במנין הפרשיות. כאילו לא היתה מוטלת אלא על הצבור:

מיהו לזה היה אפשר קצת לומר ע"פ מה שכבר העירו קצת אחרונים ז"ל על הרמב"ם ז"ל (סוף פי"ב מהלכות רוצח) שהביא איסור אזהרת לפני עור. ולא חילק כלל בין קיימי בתרי עברי דנהרא או לא. והוא תמוה דהא חילוק זה מבואר להדיא בסוגיא דרפ"ק דע"ז. ואמאי השמיטו ולא הביאו להלכה. ולא תירצו בזה כלום. ולדידי תמיהא זו תסוב לא על הרמב"ם ז"ל בלבד. שכבר קדמו בזה הבה"ג ז"ל (הלכות אבר מה"ח) שהביא להלכה ברייתא דרבי נתן דאמר מנין שלא יושיט וכו' עיי"ש. והשמיט מאי דמחלקינן בה בסוגיא דפ"ק דע"ז שם בין היכא דקיימי בתרי עברי דנהרא אי לא. אלא סתם וכתב הברייתא כמו שהיא. ולפי הנראה ס"ל דלא קיי"ל הכי להלכה. אלא כדס"ד התם בההיא סוגיא מעיקרא דבכל ענין איכא אזהרת לפני עור לא תתן מכשול עיי"ש. והיינו משום דס"ל דהכי ס"ל לסתמא דתלמודא פ"ק דמציעא שם. דקאמר בפשיטות אנן חיותא לרועה היכי מסרינן. והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול. ואם איתא דלא הוי בכלל לפני עור לא תתן מכשול אלא היכא דקיימי בתרי עברי דנהרא. מאי פריך. והא רועה לא קאי בתרי עברי דנהרא. וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל ותירוצו דחוק כמבואר. ומשום זה דחו סוגיא דפ"ק דע"ז שם מהלכה. ואע"ג דאמרינן התם דיקא נמי דקתני לא יושיט וכו'. וח"כ מגופא דברייתא מוכח הכי. מ"מ אין מזה הכרע. דכבר אשכחן כיו"ב (סו"פ אלו טרפות ס"ז ע"ב) דאע"ג דקאמר התם דיקא נמי. מ"מ ס"ל להבה"ג והשאילתות דלית הילכתא הכי. וכמש"כ בתוס' שם (ד"ה דיקא נמי) עיי"ש וכ"כ ברא"ש (שם סי' ס"ח) ובשאר ראשונים שם. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות מ"א הי"ד). וכמש"כ הה"מ שם עיי"ש. וכן כתבו התוס' (פ"ק דזבחים י"ג ע"א) ד"ה דיקא וכו' דאע"ג דקאמר דיקא נמי. מ"מ במסקנא לא קיימא הכי ולא חיישינן לההוא דיוקא עיי"ש. והביאו שם גם מסוגיא דפ"ק דקידושין (כ"ח ע"ב) דגם שם אף ע"ג דקאמרינן דיקא נמי. מ"מ במסקנא לא קאי הכי עיי"ש. וא"כ שפיר אפשר לומר דהבה"ג והרמב"ם ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל דמדקאמרינן דיקא נמי אין הכרע לומר דהכי הילכתא. ולכן דחו סוגיא דפ"ק דע"ז מקמי סוגיא דפ"ק דמציעא שם. ועי' ג"כ בסוגיא דנדרים (ס"ב ע"ב) ובקידושין (נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אבל עייש"ה. ומעתה עפ"ז אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת הגאונים ז"ל. ולהכי לא מנו פרשת ארבעים ושמונה בריתות. דהיינו מצות ערבות. אלא במנין הפרשיות. משום דלענין שלא להכשיל אחרים בדבר עבירה בידים. כבר שמענו מן ל"ת דלפני עור לא תתן מכשול. לא שנא קיימי בתרי עברי דנהרא או לא. ובפרט הבה"ג ז"ל דמבואר ע"כ בלא"ה דס"ל הכי וכמו שביארנו. וליכא נפק"מ בחיובא דערבות אלא לענין דמשום זה נתחייבנו למחות בעוברי עבירה ולהפרישן בע"כ מן העבירה שעושין מעצמן. ודבר זה אינו מסור אלא לצבור ולב"ד שיש כח בידם לכך. וע"כ אין מצוה זו מוטלת אלא עליהם. ולהכי לא מנאוה אלא במנין הפרשיות שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור וב"ד. אלא דהא תינח לענין איסורין. אבל אכתי קשה טובא מאי דאקשינן לעיל דאכתי איכא נפק"מ בחיובא דערבות אפי' ביחידים. לענין להתחייב להוציא את חבירו ידי חובתו בכל המצות שבתורה שאפשר לצאת בהן ידי חובתו ע"י אחר. וא"כ הקושיא במקומה עומדת אמאי לא מנאוה במנין שאר העשין השוין בכל:

אמנם נראה דמלבד דעכ"פ עיקר תורת הערבות לא שייכא אלא בצבור וראשי העם. שבידם הכח להעמיד הדת על תלה בכל המצות שבתורה. להכריח את העם בע"כ על קיום כל המצות. ולהפרישם מן האיסורין שבתורה. וכדברי הרב המאירי ז"ל שהבאתי לעיל. בלא"ה נראה דאפי' לענין חיובא מתורת הערבות להוציא אחרים ידי חובתן במצות עשה שבתורה. אע"ג דדבר זה איתי' נמי בכל יחיד ויחיד. מ"מ ודאי החיוב מצד עצמו להוציא את חבירו ידי חובתו אינו בכלל תורת הערבות. דלא שייכא ערבות אלא שכל אחד מישראל כמו שהוא עצמו נתחייב ללמוד וללמד לשמור ולעשות כל המצות האמורות בתורה. כן נתחייב ג"כ על חבירו. שהחובה עליו מוטלת לעשות כל מה שאפשר שגם חבירו יעשה כן ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל האמור בתורה כמוהו. וא"כ אם חבירו יכול להוציא את עצמו ידי חובתו אלא שאינו רוצה לקיים המצוה שעליו. מוטלת החובה על אחרים מתורת הערבות להכריחו על כך בע"כ. ואם הוא בור שאי אפשר לו להוציא את עצמו ידי חובתו. אם הוא רוצה לצאת ידי חובת המצוה שעליו. החובה על אחרים להוציאו ידי חובתו אם ע"י עצמם או להשתדל שיוציאוהו אחרים כדי שתתקיים המצוה גם ע"י בור זה. דאם לא יעשו כן הרי זה כאילו הם עברו בעצמם על המצוה. משום חובת הערבות שעליהם. ואם אין בור זה רוצה לצאת ידי חובת המצוה שעליו. חייבין להכריחו ע"כ. כדין האומר תפילין איני מניח לולב איני נוטל וכיו"ב. ונמצא שאין חובת הערבות אלא להשתדל בכל מה שאפשר שגם אחרים יקיימו כל המצות האמורות בתורה. שאם אחרים בטלים מן המצות. הרי זה כאילו אנחנו מבטלים. וזאת תורת הערבות. אבל שנוציאם אנחנו בעצמנו ידי חובתם. ליכא שום מצוה מצד ערבות כמבואר. והשתא א"כ ממילא מתבאר דאין חובה זו מוטלת אלא על הצבור והעומדים בראש העם. שבידם הכח להכריח על קיום התורה והמצוה. אבל היחיד אי אפשר להטיל עליו חובה זו. שאע"פ שיכול להוציא את אחרים ידי חובתן. מ"מ בדעתן וברצונם הדבר תלוי אם ירצו לצאת ידי חובתן על ידו. אבל אם לא ירצו הם מדעתן. אין סיפק בידו לעשות מאומה. וא"כ מבואר שאין חובה זו מוטלת אלא על הצבור וראשי העם. ויפה עשו הגאונים ז"ל שלא מנאוה אלא במנין הפרשיות שהן חוקים ומשפטים המסורים לצבור:

ועכ"פ מתבאר דבעיקר הדבר מיהת ודאי דעת רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וכל סייעתו שמנו מצוה זו דארבעים ושמונה בריתות במנין המצות. נכונה מאוד ומוכרחת משום שהיא מצוה המבוארת בתורה עיקר מצותה לדורות וגם עונש שלה. דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם. ובעונש שלה כתיב וכשלו איש באחיו. ואמרו בספרא (פ' בחקותי פ"ז) וכשלו איש באחיו אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה עיי"ש. כלומר שגם האחרים שהיה בידם למחות ולא מיחו נענשין בדיני שמים באותו עונש הראוי להחוטא עצמו. וכדאמרינן בפרק זה בורר (כ"ז ע"ב) ובפרק שבועת הדיינין (ל"ט ע"א) עיי"ש. וממילא מתבאר ע"פ זה טעמו של רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד שלא מנה שם מצוה זו. ונטה בזה מדעת הבה"ג ז"ל שמנאה כמשכ"ל. והיינו משום דהוה ס"ל מעיקרא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שהיא מצוה שאינה נוהגת לדורות. אבל כאן חזר בו מסברא זו מטעם שביארנו. וראה שנכונה דעת הבה"ג והסכים לדעתו למנותה. ואין צורך לידחק בדעת הבה"ג ז"ל כמו שנדחק הרמב"ן ז"ל ע"פ סברא מחודשת שאינה עולה יפה בשיטת הבה"ג ז"ל והרמב"ן ז"ל גופיה לא סבירא ליה כמשכ"ל. אלא היא מצוה נוהגת לדורות ממש ככל שאר המצות שעשייתן נוהגת בכל הדורות. ואדרבה על הרמב"ם ז"ל וסייעתו שנמשכו אחריו יש לתמוה טובא על מה שלא מנאוה והחליטו שאינה נוהגת לדורות:

ואמנם לכאורה מקום אתי לצדד בזה בזכות הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ולומר שטעמם שלא מנאוה לפרשת ארבעים ושמונה בריתות אלו מצד חובת הערבות שנכללה בה. משום דכיון דהתם בברייתא דפרק אלו נאמרין משמע דבעיקר תורת הערבות איפליגו בה תנאי. מדקתני ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות. רשב"י איש כפר עכו אמר משום ר"ש אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף וכו'. ופירש"י שם וז"ל ר"ש בן יהודה אומר ארבעים ושמונה בריתות לכל אחד ואחד של שש מאות אלף וכו'. שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע מזה דר"ש בן יהודה איש כפר עכו משום ר"ש הוא ניהו מרא דהך שמעתא דתורת הערבות. אבל לת"ק לא ס"ל כלל שהוטל עליהם תורת ערבות על פשעים ועונות של אחרים. ולא ס"ל דכל ישראל ערבים זה בזה. וממילא ע"כ לית ליה ג"כ מה שדרשו בספרא מדכתיב וכשלו איש באחיו בעון אחיו. דאין עונש בלא אזהרה עכ"פ מיהת אזהרת עשה. דהא לדידי' לא אשכחן בשום דוכתא שנצטוו על הערבות. ומעתה עפ"ז אית לן למימר דכת"ק קיי"ל כבכל דוכתא. דהו"ל כרבים לגבי יחיד. ולפי גירסת הברייתא שבירושלמי (פ"ז דסוטה ה"ד) מבואר דלת"ק גם ר"ש לא ס"ל תורת הערבות. אלא דר"ש בן יהודה פליג אליבא דר"ש בהא עלי' דת"ק. וקאמר שקבלו עליהם גם בריתות על הערבות. וממאי דקאמר עלה התם רבי אם כדברי ר"ש בן יהודה איש כפר אמום שאמר משום ר"ש אין כל דבר ודבר מן התורה וכו'. משמע דרבי אליבא דר"ש בן יהודה איש כפר אמום הוא דקאמר. אבל לדידי' לא ס"ל הכי אליבא דר"ש. אלא כת"ק ס"ל אליבא דר"ש דלית ליה תורת ערבות כלל עיי"ש. וא"כ גם לר"ש איפליגו תנאי אם אית ליה תורת ערבות. ואית לן למינקט להלכה כת"ק דודאי לית ליה תורת ערבות. ומיהו בתוספתא (פ"ח דסוטה) הגירסא כתלמודא דידן עיי"ש. ומ"מ גם לגירסתנו אית לן למימר דנקטינן כת"ק לגבי ר"ש. וזה מסייע לדעת הסוברין דבמצות דאורייתא קיי"ל שאם יצא אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ומי שאכל רק שיעורא דרבנן אינו מוציא את מי שאכל שיעורא דאורייתא. והיא דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ברכות) ובתשובתו שהביא בכ"מ שם. והיא בתשובות הרמב"ם (סי' ל"א) עיי"ש. וכן דעת הראב"ד ז"ל (בהלכות ברכות שם) והרמב"ן ז"ל במלחמות (רפ"ג דברכות) עיי"ש. וא"כ יש מקום לומר דהרמב"ם והרמב"ן ז"ל דס"ל דבארבעים ושמונה בריתות ליכא מצוה לדורות. לשיטתייהו אזלי דס"ל דלדידן קיי"ל כת"ק דליכא תורת ערבות. ור"ש בן יהודה איש כפר עכו הוא דחדית לן הך חידושא. ואנן לא קיי"ל כוותי' לגבי ת"ק דפליג עלי':

וגם נראה לכאורה ראיה מוכרחת לזה דחובת הערבות ע"כ לאו כ"ע מודו בה אלא פלוגתא דתנאי היא. מדתנן (ריש פ"ה דמע"ש) כרם רבעי מציינין אותו בקווזות אדמה ושל ערלה בחרסית וכו'. אמר רשב"ג בד"א בשביעית. אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. כן הגירסא במשנה שבירושלמי שם ובסוגיא דב"ק (פרק מרובה ס"ט ע"א) עיי"ש ובתוס' יו"ט שם. ופירש"י והרע"ב ז"ל ושאר ראשונים בד"א דעבדינן היכירא לערלה ולכרם רבעי. בשביעית. שהכל הפקר ונוטלין בהיתר. אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול. הלעיטהו לרשע וימות ויקחום לאכלם באיסור עיי"ש. והדבר קשה טובא נהי דס"ל לרשב"ג שאין לנו לעשות תקנה לחוש לתקנת הרשעים שלא יכשלו באכילת איסורין ויענשו בעונם. מ"מ אנן מה תהא עלן. שהרי אנחנו ערבים בדבר. שכל ישראל ערבים זה בזה. ובמאי נפטר מעונשן של אלו. מאחר שיש בידנו למנעם מאכילת ערלה ונטע רבעי באיסור. והכי נמי קשה במאי דתנן (פ"ג דדמאי מ"ה) הנותן לפונדקית מעשר את שנותן לה ואת שנוטל ממנה. מפני שחשודה להחליף. אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאים. אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד עיי"ש. וקשה נהי דס"ל לר"י דכיון שהפונדקית מתכוונת לגזול אין לנו לחוש לתקנתה שלא תכשל באכילת טבל ותתחייב עונש מיתה. והלעיטהו לרשע וימות. מ"מ הרי ודאי אנו אחראין לרמאים אלו משום שכל ישראל ערבים זה בזה. ויש בידנו לתקן שלא תעבור על איסור אכילת טבל שבמיתה. משום תקנתא דידן שלא נענש אנחנו באכילתה מדין ערבות. כדכתיב וכשלו איש באחיו. ומיהו לדעת הסוברין דאשה אינה בכלל תורת הערבות כמשכ"ל. אין בזה קושיא כיון דבאשה קיימינן התם. אלא דלפ"ז הדבר קשה במאי דאמרינן בירושלמי (פ"ג דדמאי ופ"ה דמע"ש שם) רבי יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד. כמה דרבי יוסי אמר אין אנו אחראין לרמאין. כן רשב"ג אמר אין אנו אחראין לרמאין וכו' עיי"ש. ואם איתא מאי ענין זה לזה. הא לא קאמר ר"י אלא באשה שאינה בכלל ערבות. משא"כ בההיא דרשב"ג דלא באשה מיירי. אית לן למימר דגם לרבי יוסי אחראין אנו לרמאין משום תקנתא דידן מדינא דערבות. ועוד דהתם בירושלמי מסיק מסתברא רבי יוסי יודי לרשב"ג ורשב"ג לא יודי לר"י. ר"י יודי לרשב"ג שאין אנו אחראין לרמאין. ורשב"ג לא יודי לר"י. שאין דרך חבר להוציא מביתו דבר שאינו מתוקן עיי"ש. והשתא קשה הא איכא למימר נמי איפכא. דרשב"ג יודי לר"י שאין אנו אחראין לרמאין נשים שאינן בתורת ערבות. ואין אחריותן עלינו. אבל ר"י לא יודי לרשב"ג. דהתם עכ"פ יש לנו לעשות תקנה לאנשים רמאין שאחריותן עלינו. ואנו אחראין להן מדין ערבות. ועכצ"ל דפסיקא להו דפונדקית דנקט בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן לאו דוקא הוא. אלא דאורחא דמילתא הוא דנקט. וה"ה לאיש דפליגי בהכי. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. מאי דקאמר ר"י אין אנו אחראין לרמאין. והא ודאי אנו אחראין להן מתורת ערבות. כיון שיש בידינו לתקן שלא יעבור על איסור טבל. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דלר"י ורשב"ג לית להו דינא דערבות. וכת"ק דר"ש בן יהודה איש כפר עכו משום ר"ש. והרמב"ם ז"ל וסייעתו ס"ל דקיי"ל כת"ק. והרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל שפסק (בהלכות מע"ש פ"ט ה"ז) כרשב"ג שאין עושין תקנה אלא בשנת השביעית ולא בשאר שני שבוע עיי"ש. וכן בההיא דהנותן לפונדקית אע"פ שפסק (פי"א מהלכות מעשר הי"ב) כת"ק דר"י. מ"מ ביאר שם דלכך צריך לעשר את שהוא נותן לה משום תקלת אחרים עיי"ש. משמע דמשום תקלת הפונדקית עצמה לא חיישינן. וכר"י שאין אנו אחראין לרמאין. וכמש"כ הר"ב פ"מ במרה"פ (פ"ג דדמאי שם) עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ בתוס' יו"ט (פ"ג דדמאי שם). ולכך החליט דמצוה זו דארבעים ושמונה בריתות אינה נוהגת לדורות ואין למנותה במנין המצות וכן דעת כל הנמשכים אחריו:

ועפ"ז היה נראה לומר במאי דאיפליגו (פרק בכל מערבין ל"ב ע"ב) רבי ורשב"ג דלרבי ניחא לי' לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא נעביד עה"א איסורא רבה. ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דנעביד עה"א איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא לעביד עיי"ש. ולא נתבאר מאי טעמייהו ובאיזה סברא קמיפלגי. אבל ע"פ מה שנתבאר נראה דרבי ורשב"ג תרוייהו לשיטתייהו אזלי. דלפי גירסת תלמודא דידן בברייתא שם בסוגיא דסוטה מתבאר דרבי ס"ל תורת ערבות ואפילו ערבא דערבא נתחייבו ומחמיר בה עוד טפי מר"ש בן יהודה איש כפר עכו אליבא דר"ש. ולזה שפיר קאמר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא נעביד עם הארץ איסורא רבה. משום דכי עביד עם הארץ איסורא רבה. כיון שיש בידו למנעו מזה כדמיירי התם עיי"ש. הרי מתחייב עלה החבר גופי' מדין ערבות. וא"כ הו"ל כאילו החבר גופי' קא עביד ההוא איסורא רבה. ובודאי דניחא ליה טפי לחבר דלעביד איסורא קלילא כדי שבכך ימנע את העם הארץ מלמעביד איסורא רבה. אבל רשב"ג לשיטתי' אזיל דלית ליה תורת הערבות כלל. ולזה שפיר קאמר דניחא ליה לחבר דלעביד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא לעביד. דלא איכפת ליה באיסורא רבה דקעביד עם הארץ כלום. כיון דלדידי' מדין ערבות ליכא חיובא לחבר על מעשה עה"א. ובהכי ניחא קושית התוס' בעירובין שם מההיא דפ"ק דשבת (ד' ע"א) גבי הדביק פת בתנור דאמרינן התם דאין אומרים חטא לרדות את הפת מן התנור כדי שיזכה חברך שלא יבא לידי חיוב חטאת בגמר האפייה. אע"ג דלא קעביד זה אלא איסורא קלילא שבות בעלמא עיי"ש. אבל עפמש"כ אין בזה מקום קושיא כלל. דהרי לפי מה שביארנו טעמא דרבי אינו אלא משום דינא דערבות. דאיסורא רבה דקעביד עם הארץ. חייב עלה החבר מדין ערבות. הילכך עדיף ליה לחבר דניעביד הוא איסורא קלילא כי היכי דלא ליעביד עה"א איסורא רבה. משא"כ התם בסוגיא דשבת דלא שייכא בה תורת ערבות. שלא היה בידו למחות מעיקרא כשהדביק. והשתא מלאכה ממילא מתעבדא כשלא ירדה את הפת קודם גמר אפייתו. הילכך בזה שפיר אמרינן אפי' לרבי דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ועכ"פ מתבאר דעפ"ז יש מקום לכאורה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו:

איברא דבאמת זה ליתא דודאי לא יתכן כלל לומר דלדידן עיקר תורת ערבות ליתא לדינא. דהרי סתמא דתלמודא פריך בפשיטות (בפרק זה בורר שם) ולא והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו. מלמד שכולן ערבים זה בזה עיי"ש. וכן בשבועות שם דפריך סתמא דתלמודא בפשיטות וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא. והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה עיי"ש. וא"כ ודאי הכי הילכתא. וגם מבואר שם דליכא מאן דפליג בהא הרי התם פריך הכי אברייתא דהתם. ואם איתא דתליא בפלוגתא דתנאי. מאי פריך. ודילמא ההיא ברייתא אתיא כמאן דלית ליה דינא דערבות. וכן מתבאר מסוגיא דפרק נגמר הדין (מ"ג ע"ב) דלכ"ע נענשו כל ישראל משום תורת ערבות על עון עכן שמעל בחרם עיי"ש. אלא ודאי עכצ"ל דבההיא ברייתא דסוטה שם ר"ש בן יהודה איש עכו אמר ר"ש לא לאיפלוגי עלי' דת"ק אתי. אלא לאוסופי הוא דאתי. ופרושי קא מפרש מילתא דת"ק. וליכא שום פלוגתא כלל בדינא דערבות. וההיא דרבי יוסי דאמר אין אנו אחראין לרמאים. ורשב"ג דאמר הלעיטהו לרשע וימות. נראה ע"פ מאי דבלא"ה כבר עמד הר"ב חות יאיר (סי' קמ"ב) בהשמטה על דברי רשב"ג שם. וכתב שם וז"ל ואני תמה מאוד על לשון זה דהמשמעות כפשטי' דלא לבד בהאי מילתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלא"ה נמי יש בו איסור. רק גם בכל שמוחזק רשע משמע דשרי לספינהו איסור בידים. ואיך יתכן זה. ואנו מוזהרין על כל איש ישראל להזהירו בחשש שוגג ולמנעו בכל כחנו ממזיד. ואפילו את"ל בזה דאם יאכל הרי רשע הוא. לכן לא מוטל להזהירו בזה הדבר עצמו. והלעיטהו לאו דוקא. מ"מ קשה הרי קיי"ל החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר. כ"ש אם חמור מיניה. כ"ש שאינו חשוד לדבר שיש בו שני איסורין. הכא נמי אפשר שיפרוש מן הגזל ע"י איסור נוסף של ערלה. וגם בלא"ה נמי איסור ערלה חמיר דאסור בהנאה. ואיסור גזל קיל לאינשי וכו'. אי נמי סבר שלא יקפיד על גרגר מאשכול שיטעום. ולכ"ע נהי דאסור. מ"מ לא לקי ולא מיפסל לעדות ולשבועה בפחות משו"פ. וכ"ש דבפירות הריחניים. כגון האתרוגים והחבושים וכו'. דמצי ליהנות מריחם בעודם מחוברים וכו'. דקול מראה וריח אין בהן מעילה. ומ"מ איסורא איכא וכו'. ורשב"ג פסיק ותני דאין ענין לציון בשאר ימות השנה וכו'. ומי שיעלה ארוכה למחלתי בזה רופא אומן יקרא עכ"ל עיי"ש:

והנה ידענא בנפשאי שאינני רופא. וכ"ש רופא אומן. ומ"מ גברא רבה חזינא. אבל תיובתא לא חזינא. ובקושטא קאמינא דהדבר פשוט ומבואר דמאי דקאמר רשב"ג הלעיטהו לרשע וימות. ע"כ לא הלעיטהו ממש בידים קאמר. שהרי אם יתן לו לאכול בידים איננו רשע. דהא לאו גזלן הוא. דמדעתי' קיהיב ליה. אלא ודאי לא קאמר אלא הנח לו להלעיט את עצמו. וזה פשוט מאוד. ומעתה א"כ ממילא מבואר דמשום לפני עור לא תתן מכשול לא שייך הכא שום איסור כלל. שהרי הבעלים לא נתנו שום מכשול לפני זה שבא שלא ברשות לתוך כרם שלהם. אשר היה מוקף גדר גבוה וסתום בדלתים ובריחים כדרך הכרמים בשאר ימות השנה. וא"כ מצד זה הדבר פשוט שאין מקום כלל לחייב את הבעלים לציין את כרמיהם משום איסור ערלה ונטע רבעי. כדי שלא יכשלו הגנבים הפורצים גדרי כרמים של אחרים. למלא בטנם בפירות גנובים באכילת ערלה ונטע רבעי. ופשיטא דבהא ליכא מאן דפליג. ואין כאן דררא דאיסורא אלא מתורת ערבות בלבד. דכיון שכל ישראל ערבין זה בזה. כל שיש בידו למחות או למנוע אחרים מעון ופשע ולא עשה כן. הרי זה מתחייב עליו מתורת ערבות כאילו אותו עון ופשע נעשה על ידו. והילכך הכא נמי נתחייבו הבעלים לציין כרמיהם של ערלה ונטע רבעי כדי למנוע את הגנבים מלאכול פירות אלו כדרכם. שאם לא כן מתחייב על אכילתם מתורת ערבות. כדין כל שיש בידו למחות ולא מיחה. ועל זה קאמר רשב"ג בד"א בשביעית. אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. והיינו משום דכיון דאין תורת ערבות אלא במי שיש בידו למחות. כדאמרינן בסנהדרין ובשבועות שם. א"כ כיון דכאן באכילה זו מלבד איסור ערלה או נטע רבעי. איכא נמי עבירת איסור גזל וגניבה. וכיון דעל איסור זה אין בידו למחות. וא"כ יצא בזה מכלל תורת ערבות. ס"ל לרשב"ג דגם בעבירה אחרת שעובר עם עבירת איסור גזל או גניבה. אין בה תורת ערבות. אע"פ שיש בידו למחות או למנוע שלא יעבור עלי' בענין אחר. כגון כאן שעם עבירת איסור גניבה שעובר באכילת פירות הכרם. עובר נמי על איסור ערלה או נטע רבעי. כיון שבעבירת גניבה אין בידו למחות ויצא מכלל ערבות. גם על עבירת איסור ערלה שעובר הגנב באכילה זו עצמה אינו בדין ערבות. והיינו ג"כ טעמא דר' יוסי (פ"ג דדמאי) דקאמר אין אנו אחראין לרמאין. דגם התם לא שייכא אזהרת לפני עור. כיון שאינו נותן לפונדקית אלא לצורך עצמו. שתאפה לו פת או שתבשל לו לאכילתו. ובעל כרחו שלא ברשותו קאכלה משלו בגנבה. ואין בזה אלא תורת ערבות. שכיון שאפשר לו לתקן פירותיו שלא תוכל לבוא לידי עבירת אכילת טבל. הו"ל כמי שיש בידו למחות שישנו בדין ערבות להיות נענש על מעשה האיסור שתעשה בכך. ועל זה קאמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין. שאין אחריותה עליו. כלומר שאין זה בכלל תורת ערבות. דכיון דבאיסור גניבה שעוברת באכילה זו עצמה אין בידו למחות. שהרי הוא מוכרח למסור בידה לתקן מאכלו. והיא שלא מדעתו נוטלת ואוכלת משלו. ונפטר בזה מדין ערבות. הילכך גם משום עבירת איסור טבל שעוברת באכילה זו עצמה אינו בדין ערבות. שלא נתערבו אלא על הכשרים. שזולת עבירה זו שנעשה ערב לו עליה. אין בידו במעשה זו עבירה אחרת. אבל אם גם בלא"ה עובר במעשה זו על עבירת איסור אחר שאינו בתורת ערבות. בטל דין ערבות במעשה זו לגמרי אפי' בעבירת אסור שהיה ראוי להיות בכלל תורת ערבות. והיינו דקאמר רשב"ג הלעיטהו לרשע וימות. שאין אחריותו בזה עלינו. והעונש הוא רק על עצמו ובשרו בלבד. ועפ"ז ממילא מבואר דע"כ גם רבי יוסי ורשב"ג לא פליגי בעיקר דין ערבות. אלא דבענין זה בלבד הוא דס"ל שבטל דין ערבות מטעם שביארנו. ולא כמו שרצינו לעיל להוכיח מזה כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ולפ"ז מבואר שאין מקום כלל לכל פליאותיו ותמיהותיו של הר"ב חות יאיר שם בדברי רשב"ג שם. דכיון דעכ"פ מעורב באכילה זו עבירת איסור אחר שאינו בדין ערבות. בטל במעשה זו דין ערבות לגמרי. ומה שהקשה דאכתי הו"ל לציין משום איסור ריח שאין בו איסור גזל. אין בזה סרך קושיא כלל. דאע"ג דקול מראה וריח מעילה הוא דלית בהו אבל איסורא איכא. כדאמרינן פ"ב דפסחים (כ"ו ע"א). מ"מ הרי מבואר שם דאין זה אלא איסורא דרבנן בעלמא. והקילו להתיר אפי' משום טירחא בעלמא. והילכך לכ"ע לא הצריכו משום זה לציין. עי' בפירש"י שם ובחי' מהר"ם חלאוה ז"ל שם ואכמ"ל בזה:

איברא דההיא דפרק בכל מערבין שם דקאמרינן אליבא דרשב"ג דניחא ליה לחבר דנעביד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד עיי"ש. ודאי קשה טובא לכאורה. הרי אם עם הארץ קעביד איסורא רבה על ידו. איהו גופי' נמי איסורא רבה קעביד בכך. דהא כיון שהיה אפשר לתקן את הפירות שנותן לו. הו"ל כמי שיש בידו למחות שמתחייב על זה מתורת ערבות. בשלמא משום אזהרת לאו דלפני עור לא תקשה. דאע"ג דמבואר בראשונים בכמה דוכתי דאפי' באיסור דרבנן שייכא אזהרת לפני עור. וכ"ש לדעת הסוברין דתרומת פירות דאורייתא דהו"ל טבל דאורייתא. וכשנותן לו פירות שאינם מתוקנים. קעבר מדאורייתא בלאו דלפני עור. וא"כ מאי קאמר דניחא ליה דנעביד עה"א איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד. כיון דקעבר בכך בלאו גמור דאורייתא. מ"מ איכא למימר דמיירי בדאית לי' לעם הארץ בלא"ה גם טבל שלו. דתו לא קעבר עלי' בל"ת דלפני עור. דהו"ל כדקיימי בחד עברא דנהרא. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דע"ז שם עיי"ש. אבל מצד דין ערבות. ודאי קשה טובא לכאורה. דאפי' כשיש לו לעה"א בלא"ה טבל משלו. מ"מ כיון דמצד ערבות מוטל עליו חובה אפי' למחות בו שלא יעבור על איסור טבל. כ"ש שלא יתן לו פירות טבל שלו. וכמשכ"ל משם הריטב"א ז"ל דתורת ערבות שייכא אפי' בדקיימי בחד עברא דנהרא. וא"כ קשה טובא מאי קאמר ניחא ליה לחבר דלעביד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעביד. כיון דאיסורא רבה דקעביד עם הארץ הו"ל מצד ערבות כאילו איהו גופי' קעביד ליה. וא"כ ודאי טפי עדיף דנעביד איהו איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף ולא ליעביד עה"א איסורא רבה לאכול טבל. שיהא העונש גם עליו מתורת ערבות כאילו הוא עצמו אכל. אם לא דנימא דלרשב"ג לית ליה תורת ערבות כלל. ואף ע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק בההיא דהתם כרבי ולא כרשב"ג (פ"י מהלכות מעשר ה"י) עיי"ש ובמש"כ בביאורי מהר"י קורקוס ז"ל שם. מ"מ בדין ערבות אין הכרח לומר דפליג עלי' דרשב"ג אבוה דידי'. וכיון דעכ"פ איכא תנא דפליג בעיקר דין ערבות. אית לן למימר דגם בברייתא דבסוגיא דסוטה שם ת"ק לית לי' דין ערבות כלל. ור"ש בן יהודה איש כפר עכו משום ר"ש לאיפלוגי עלי' דת"ק הוא דאתי. וא"כ קיי"ל כת"ק. וכדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ובפרט לדעת הסוברין דכל היכא דפליג רבי עם רשב"ג אביו קיי"ל הלכה כרשב"ג. דהלכה כרבי מחבירו ולא מרבו וכ"ש רבו ואביו. וכ"כ בהלכות קצובות דבני מערבא שהביא הבה"ג (סוף הלכות שבועה). וכן הביא הרי"ף ז"ל (פרק הנזיקין) בשם גאון עיי"ש. וזו דעת הרבה מגדולי הראשונים ז"ל. וא"כ גם בההיא דפרק בכל מערבין שם קיי"ל כרשב"ג. ועוד דכיון דהתם מוכח דלרשב"ג לית לי' דין ערבות. נראה דגם בההיא דפ"ג דדמאי טעמא דרשב"ג דאמר הלעיטהו לרשע וימות. היינו משום דלשיטתו אזיל דלית ליה תורת ערבות. והרי בההיא דהתם בהדיא מבואר בסוגיא דבב"ק שם (ס"ט ע"א) דקיי"ל כרשב"ג. וא"כ מתבאר כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו כאן דס"ל דמצוה זו דארבעים ושמונה בריתות אינה נוהגת לדורות. ואינה נמנית במנין המצות. ושלא כדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו:

אמנם זה לא יתכן כלל שכבר ביארנו דע"כ מוכרח דבעיקר תורת הערבות ליכא מאן דפליג. ור"ש בן יהודה איש כפר עכו משום ר"ש ע"כ לא לפלוגי עלי' דת"ק אתי. דודאי גם ת"ק ס"ל הכי אלא דלא אסיק למילתי'. ואתי ר"ש בן יהודה איש כפר עכו משום ר"ש ופירשה. וטעמא דרשב"ג דקאמר התם הלעיטהו לרשע וימות. ע"כ ליכא לפרושי אלא כמו שביארנו לעיל ובההיא דעירובין שם נראה דהיינו טעמא דרשב"ג משום דכיון דרוב עה"א מעשרין הם. ואינו אלא חששא דרבנן בעלמא למיעוטן שאין מעשרין. והקילו בה שמאכילין עניים דמאי. ואפי' עשירים מותרים בה לצורך מצוה. כדתנן (פ"ב דפסחים ל"ה ע"א). ובשאר דוכתי. הילכך ניחא ליה טפי לחבר שיכנס העם הארץ בחשש ההוא נמיעבד איסורא רבה דאכילת טבל משיעשה הוא עצמו בידים איסור ברור. אע"פ שאינו אלא איסורא קלילא. ועדיפא מינה כתב בתוס' רי"ד (בב"ב פ"א ע"ב) דודאי דרבנן עדיף טפי מספיקא דאורייתא. והילכך דבר שמדאורייתח הוא חולין ודאי. אלא דמדרבנן הוא קודש. מותר להכניסו לעזרה. אבל דבר שהוא ספק חולין וספק קודש דאורייתא אסור להכניסו לעזרה משום ספק חולין בעזרה עיי"ש שהאריך בזה. ויש רגלים לסברתו זו מסוגיא ערוכה (סוף ר"ה ל"ד ע"ב) עיי"ש היטב ובפירש"י שם (ד"ה דהא ודאי) ובדברי הריטב"א ז"ל שם. וכ"ש כאן דרוב עה"א מעשרין הן. הוא רוב אלים טובא. וכמו שהוכיחו בתוס' (ריש פרק בתרא דיבמות קי"ט ע"א) ד"ה מחוורתא עיי"ש. ומשום זה הקילו אפי' לכתחלה להתיר לצורך מצוה. ומאי דקאמרינן אליבא דרשב"ג דניחא ליה לחבר דלעביד עם הארץ איסורא רבה וכו'. הדבר פשוט דהיינו רק חשש איסורא רבה. וא"כ אין משם שום הכרע כלל לומר דלית ליה לרשב"ג תורת ערבות. וההיא דקאמר רשב"ג הלעיטהו לרשע וימות. ע"כ היינו משום דבההוא עניינא בטלה תורת ערבות מטעם שביארנו לעיל:

וראיתי למהר"י אלפאנדרי ז"ל (במוצל מאש ח"א סי' מ"ה) שהעיר להקשות לפי מה שהסכימו כל הפוסקים דמה שאמרו (פ"ק דבב"ק ט' ע"א) עד שליש במצוה. היינו במצות עשה. אבל במצות ל"ת חייב לבזבז כל הון ביתו שלא לעבור על מצוה קלה. והא כיון שמצינו שהתורה חייבה שבועה למודה במקצת. ולכופר הכל במקום הכחשת עד אחד. הרי שמותר לזה להשביעו כדי שלא יאבד ממונו. אע"פ שיודע ודאי שזה נשבע על שקר. ונמצא שעובר בל"ת דלפני עור. גם רז"ל שתקנו שבועה לחנוני על פנקסו שאחד משניהם נשבע לשקר איך לא חששו לזה. וכתב שם לתרץ זה דכיון דזה הוא רשע גזלן שבכפירתו גוזל ממון חבירו אין המשביעו עובר עליו בל"ת דלפני עור. דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות. דהלכה פסוקה היא כרשב"ג דאמר הכי עיי"ש בדבריו. ולפי מה שנתבאר לעיל אין שום יסוד לדבריו אלו. דההיא דרשב"ג לא מיירי כלל באזהרת לאו דלפני עור לא תתן מכשול. ולא שייכא התם כלל. כמו שביארנו לעיל. וגם אין שום מקום כלל לחלק לענין זה בין צדיק לרשע. וכמו שהכריח הר"ב חות יאיר שהבאתי לעיל לפי דרכו. ובלא"ה מוכרח כן. ואף ע"ג דממאי דקתני בברייתא (בפ"ק דע"ז שם) אבר מה"ח לבן נח לענין לאו דלפני עור. אין ראיה. משום דסתם בני נח היינו שמקיימים שבע מצות שלהם. ולאו רשע הוא. וכמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פ"י הלכה ט' י') דעכו"ם ובני נח שני ענינים חלוקים הם עיי"ש. וביותר ביאור מבואר בדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל (פ"ב דמכות ט' ע"א) עיי"ש. מ"מ הדבר מבואר בהדיא בסוגיא דפ"ק דע"ז שם דאפי' עכו"ם מוזהרין עליו בל"ת דלפני עור עיי"ש. וכן מבואר בכל הראשונים ז"ל לענין המומרים. כמש"כ בתוס' שם וברא"ש ובמרדכי שם ובסמ"ג (לאוין קס"ח) ובאור זרוע (בפסקי ע"ז שם) ובשאר הפוסקים. ורשב"ג שם לא אתי מהאי טעמא. למישרי איסור לפני עור אלא לומר דלא שייכא בזה תורת ערבות וכמו שביארנו. וגם לעיקר קושייתו נראה פשוט דלא שייכא בה אזהרת לפני עור כלל. דהתובע לא לחייבו שבועה בא לפני ב"ד. אלא ממון הוא דקתבע. והב"ד הם שמחייבים אותו שבועה. והם לא קים להו בהו מאן מינייהו קושטא קאמר. ולברר הדבר הוא דקא מחייבי ליה שבועה ע"פ דין תורה. ולא שייכא בהו אזהרת לפני עור כלל. ואדרבה לא להכשילו בדבר עבירה קא מחייבי שבועה. אלא כדי להצילו ממכשול עבירה להוציא גזילה מתחת ידו. ואין ב"ד מוסרין שבועה לחשוד על השבועה. אלא לכשרים שחזקתן שלא לישבע לשקר. ואם הוא חייב. ישלם ולא ישבע. וכיון שהתובע לא קעבר בהכי בל"ת דלפ"ע. משום דבי דינא הוא דקמחייבי ליה שבועה. ממילא לא רמיא עלי' שום חיובא למחול לו על תביעתו כדי שלא ישבע לשקר. ואין מקום קושיא אלא בגלגול שבועה. דבזה שבועה הוא דקתבע. וכיון דקים ליה שמשתבע לשקר קעבר בלפני עור. אבל נראה דגם בזה לק"מ דהרי באמת אנן סהדי דאין צריך לשבועתו ולא בא אלא להכריחו בכך שישלם. וא"כ אין כאן נתינת מכשול. אדרבה בא להצילו בכך מעבירה. ולהרים מכשול להוציא גזילה מידו. כדאמרינן (פ"ק דסנהדרין ו' ע"ב) עושה משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו עיי"ש. ואין מקום להקשות בזה אלא מצד תורת ערבות. שכל שהוא רואה שמוכן ועומד לישבע לשקר ראוי לו למחול על תביעתו כדי שלא ישבע לשקר ויתחייב עליו משום ערבות. ואע"ג דודאי מה שיכול למחול על תביעתו לא חשיב בזה כמו יכול למחות בידו. דא"כ נימא לחייב שיפקיר כל אדם את ממונו כשרואה גזלנים וחמסנים באים עליו לגזול ולחמוס רכושו. כדי שלא יעברו על איסור גזל וחמס. וגם מדברי רשב"ג דאמר התם הלעיטהו לרשע וימות. מוכרח ע"כ דמשום שיכול למחול ממונו לגזלן אין זה חשוב יכול למחות בו שיהא בכלל תורת ערבות. כמו שביארנו לעיל. מ"מ הרי לענין שבועת שקר מבואר ר"פ שבועת הדיינין (ל"ט ע"א) שנפרעין מכל העולם אע"פ שאין בידם למחות בידו. וא"כ אמאי לא יתחייב למחול על תביעתו כדי שלא ישבע הלה לשקר ויתחייב הוא מתורת ערבות. ועל זה לא יתכן מה שתירץ הר"י אלפאנדרי ז"ל ע"פ מאי דקיי"ל כרשב"ג דאמר הלעיטהו לרשע וימות. דהרי לפי מה שביארנו עיקר טעמא דרשב"ג היינו משום דס"ל דכיון דבאכילה זו עצמה עובר נמי בעבירת ל"ת דלא תגנוב או לא תגזול שאין ביד הבעלים למחות בידו. ויצא בזה מכלל תורת ערבות. הילכך גם משום עבירת איסור ערלה ונטע רבעי אע"פ שחשוב כדבר שיכול למחות בידו. משום שאפשר שימנע מלאכול ע"י הציון. מ"מ בטל ממנו באכילה זו תורת ערבות לגמרי. ולהכי אינו זקוק לציין אף משום עבירת איסור ערלה ונטע רבעי. וא"כ זה לא שייך אלא לענין עבירת איסור ערלה ונטע רבעי וכיו"ב. דבדידהו אין חובת ערבות אלא בשיש בידו למחות. וכיון שבאו בבת אחת עם עבירת איסור גזל שאין בידו למחות ופקע ממנו תורת ערבות. ס"ל לרשב"ג דגם איסור ערלה ונטע רבעי שעמו חשיב כאין בידו למחות. ואינו בכלל תורת ערבות. אבל הכא לענין שבועת שקר שאפילו כשאין בידו למחות ישנו בכלל תורת ערבות. ממילא מבואר דאע"ג דלענין עבירת איסור גזל שעובר באכילה זו אינו בתורת ערבות. משום שאין בידו למחות. מ"מ חובת ערבות דשבועת שקר ע"כ אי אפשר לומר שתבטל בכך. כיון דלענין ערבות דשבועת שקר לא מהני כלל מה שאין בידו למחות. מיהו נראה שאין זה מוכרח כ"כ דמ"מ אפשר לומר דגם כאן. כיון דלענין עבירת גזל בטלה לה חובת ערבות. משום דחשיב אין בידו למחות. בטלה חובת ערבות גם לענין עבירת שבועת שקר לרשב"ג. ואמרינן הלעיטהו לרשע וימות. כיון דשתי עבירות איסור אלו באו כאחת במעשה אחת. אע"ג דלענין עבירת שבועת שקר איכא חובת ערבות אפילו היכא שאין בידו למחות כשאין בדבר אלא עבירת שבועת שקר בלבד. ואין להאריך בזה יותר:

ועכ"פ מבואר דנכונים מאוד דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שמנו מצוה זו דברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל במנין המצות. משום שכוללת מצות ערבות שנוהגת לדורות. וזה מוכרח וכמו שנתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.