ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/מב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חטאת הכפורים על הסדר. היא מצות כל סדר עבודת היום של יוה"כ האמור בפרשת אחרי. והכל מצוה אחת. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (סה"מ עשין מ"ט) מדתנן (פרק הוציאו לו ס' ע"א) כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום עיי"ש. ובלשון זה ממש כתב רבינו הגאון ז"ל מצוה זו גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור) עיי"ש אלא דאחר שכתב שם מצוה זו. כתב וידוי לכפר על ישראל עיי"ש. ונראה מזה שהוא מונה שם הוידוי של כהן גדול ביוה"כ מצוה בפ"ע. וזה תמוה טובא לכאורה דהרי ודאי הוידוי ג"כ הוא מסדר היום. וכל סדר עבודת יום הכפורים מצוה אחת היא. וכן דעת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא הזכיר כלל הוידוי. והוא מוכרח כיון דכל חלקי סדר היום מעכבין זא"ז. וכל כיו"ב לכ"ע אינה נמנית אלא מצוה אחת. ומה ראה רבינו הגאון ז"ל שם למנותה מצוה בפ"ע:

ואמנם נראה דאע"ג דמשמעות לשונו שם לכאורה על וידוי כה"ג ביוה"כ. מ"מ ע"כ לא זו היא כוונתו. אבל כוונתו לעיקר מצות וידוי בדרך כלל. שנוהגת לא ביוה"כ בלבד. אלא בכל חוטא כששב מחטאו. והיא מצות עשה דתשובה. שמצותה להתוודות וידוי דברים. ומצוה זו מנאה הרמב"ם ז"ל (עשין ע"ג) מדכתיב (פ' נשא) איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו. ומהך קרא יליף במכילתא שהביא הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם). והובאה גם בילקוט (פ' נשא) בשם ספרי זוטא. לכל מיני חטאים בין שהן בני קרבן בין שאינם בני קרבן בין בארץ בין בחוץ לארץ עיי"ש. וביארה הרמב"ם ז"ל בארוכה בחבורו הגדול (פ"א מהלכות תשובה). ובסמ"ג (עשין ט"ז) עיי"ש. וראיתי להבה"ג ז"ל שכתב במנין העשין חטא להתכפר בתחנונים ובקרבן עיי"ש. וכן הוא גם באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל במנין העשין שלו עיי"ש. ומבואר בדברי הרא"ם ז"ל ביראים (סי' שס"ג) דהכוונה למצות קרבן חטאת שחייבה תורה להביא על שגגת עבירת דבר שזדונו בכרת ולהתוודות עליו וידוי דברים בעת הקרבתו עיי"ש. וכן פירש בנתיב מצותיך דברי הר"י אלברגלוני ז"ל שם (דף נ"ב ע"א) עיי"ש. וזה נראה מוכרח בכוונתם. דאין לומר דגם כוונת הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל למצות עשה דוידוי דברים שמנו הרמב"ם וסייעתו ז"ל. דא"כ מאי ובקרבן שכתבו הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל. הרי מצות וידוי דברים שמנו הרמב"ם וסייעתו ע"פ המכילתא אינה תלויה בקרבן כלל כמש"כ. וא"כ מתבאר דהבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל לא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל. אלא לדעתם ליכא מדאורייתא מצות וידוי דברים אלא עם הבאת קרבן חטאת דוקא. שאין קרבן חטאת מכפר אלא עם התשובה. דהיינו החרטה וידוי על מה שחטא. וכמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים שם). ועכצ"ל דס"ל דדרשת המכילתא וספרי זוטא שם אסמכתא בעלמא היא. וליכא מצות עשה דאורייתא בוידוי דברים שלא בקרבן חטאת:

והכי נראה לכאורה מדאמרינן (פ"ב דקידושין מ"ט ע"ב) אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק. אפילו הוא רשע גמור מקודשת. שמא הרהר תשובה בדעתו עיי"ש. ואם איתא דדרשת המכילתא שם דרשא גמורה מדאורייתא. א"כ ע"כ לא מהני תשובה אלא עם וידוי דברים בלבד. והרהור. בדעתו לא מהני כלום. מיהו יש לדחות דאע"ג דודאי לענין כפרה על חטאו לא מהניא תשובה בהרהור בלב לבד. מ"מ משהרהר תשובה בלבו אפשר לומר דמיחשב צדיק מכאן ואילך. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שהעלו כסברא זו בדעת הרמב"ם ז"ל. ובלא"ה דעת קצת פוסקים דאפילו בגנב וגזלן שעדיין הגנבה והגזלה בידיהם. אע"ג דודאי אין להם כפרה עד דמהדרי הגנבה והגזלה לידי בעלים. מ"מ מקודשת משום הך טעמא דשמא הרהר תשובה בלבו ודעתו להשיב. דמאז כבר חשוב צדיק. כמש"כ רבינו ירוחם ז"ל (נתיב. כ"ב ח"ד). והובא באחרונים (אה"ע סי' ל"ח סעי' ל"ב) עיי"ש. וא"כ כ"ש הכא. ואמנם לדעת הסוברין בההיא דהתם שאם עדיין. לא החזירו הגנבה והגזלה לבעלים אינה מקודשת. נראה דגם הכא לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו אית לן למימר דאינה מקודשת. וא"כ ודאי קשה דהרי התם נמי משהרהר תשובה בדעתו וקבל על עצמו להשיב הגנבה או הגזלה לבעליה. ושלא יחטא עוד מכאן והלאה. ראוי לומר דחשוב כצדיק. אע"פ שכפרתו תלויה עדיין עד שישיב. ועכצ"ל דהיינו טעמא דאינה מקודשת משום דמסתמא האשה שאינה רוצה להתקדש אלא ע"פ תנאי זה. היינו משום שהיא יראה שלא תענש היא או בניה משום עונותיו. או שיענש הוא ותתאלמן היא. ובניה יהיו יתומים וכיו"ב. דאל"כ מאי איכפת לה בחטאיו ופשעיו שבינו למקום ב"ה. וא"כ כל זמן שהוא מחוסר כפרה על חטאותיו. עדיין אין בזה קיום התנאי. וא"כ הכא נמי מהאי טעמא גופא אית לן למימר דאינה מקודשת. אם איתא דבלא וידוי דברים אין לו כפרה. וע"כ מוכרח מזה דמדאורייתא לא בעינן וידוי דברים אלא בכפרת קרבן חטאת ואשם בלבד. ומכלל הכשר הקרבן הוא. אבל בעלמא בהרהור בלבו בלבד תלויה כפרתו. ודרשא דמכילתא וספרי זוטא שם ע"כ אסמכתא בעלמא היא:

וביותר מוכרח כן מסוגיא דפ"ק דשבועות (י"ב ע"ב) דהתם תנן על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות וכו' עשה ול"ת וכו' שעיר המשתלח מכפר. ופרכינן עלה התם האי עשה היכי דמי. אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה. אי דעבד תשובה כל יומא נמי. דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. אמר רבי זירא בעומד במרדו ורבי היא וכו' עיי"ש. והשתא להרמב"ם ז"ל וסייעתו מאי קושיא. והא אפשר לומר לעולם בדעבד תשובה. אלא שלא התודה עדיין וידוי דברים. דרשע לא הוי שוב מעתה. ולא קרינא ביה זבח רשעים תועבה. ומ"מ אכתי הו"ל מחוסר כפרה. משום דבלא וידוי דברים אין התשובה מכפרת. וצריך כפרת שעיר המשתלח. וגם בזה כבר העירו קצת אחרונים ז"ל והניחוה בתימא. אבל נראה דמזה יש להכריח דמדאורייתא אין וידוי דברים מעכב הכפרה שע"י תשובה. ודרשת המכילתא או ספרי זוטא אסמכתא בעלמא היא. וא"כ שפיר פריך התם:

אלא שיש מקום לדון בזה ע"פ המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות תשובה) דמצות עשה זו דוהתודו את חטאתם. ענינה הוא שיעשו תשובה ע"י מה שיתודו את חטאתם וידוי דברים. כמבואר להדיא ממש"כ שם וז"ל מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה עכ"ל עיי"ש: וכן הוא לשון הסמ"ג (עשין ט"ז) עיי"ש. ומתבאר מדבריהם אלו דליכא בתשובה מצוה אחרת בתורה אלא מצות עשה זו דכתיב והתודו. שכוללת התשובה עם הוידוי בדברים. דשניהן דבר אחד הם. ולזה לא הביאו שום מצוה אחרת בתשובה לא במנין המצות ולא בהלכות תשובה. זולת עשה זו של והתודו את חטאתם. וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות תשובה הלכה ה') דמאי דכתיב ושבת עד ה' אלקיך וגו' אין זה אלא הבטחה. שסוף ישראל לעשות תשובה עיי"ש בדבריו. ואין זו מצות עשה לשוב בתשובה לה'. וזו היא ג"כ דעת רבינו שמואל גאון ז"ל בן חפני בספרו בלשון ערבי נסך אלשרע. הביא דבריו הר"י בן בלעם ז"ל בספרו כת"י (מובא בזכרון לראשונים מ"ג עמוד מ"ב) והשיג על מר חפץ אלוף ז"ל שמנה בסה"מ שלו במנין העשין עשה ושבת עד ה' אלקיך. וכתב עליו החכם הקדמון ר"י ב"ב ז"ל שם וז"ל וזה ספור מן הנביא והודעה במה שיקרה. ואמנם אמרתי זאת על כי ראיתי כי רבי חפץ נ"ע כבר הכניס את הפסוק ושבת עד ה' אלקיך בכלל מספר המצות. וכתב זה בחלק הראשון מספרו. אולם רבי שמואל גאון נ"ע אמר בספרו נסך אלשרע כי זה נאמר על דרך הספור. ואחרי כן בזה הדבור (בתורה) אחרי אמרו ושבת עד ה' אלקיך וזכר כי בני ישראל אחר אשר יגיעו אליהם הצרות הגדולות בגלותם בין האומות. ישובו לשמור המצות אשר נצטוו בהם. באותה שעה סיפר (הכתוב) כי הוא יגמלם בעבור זה. באמרו ושב ה' אלקיך וגו'. בפסוקים האלה הבטיח כי לא ישתנו אצלנו המצות. אלה הם דברי רבי שמואל גאון ז"ל. ואמנם הוכרח רבי חפץ נ"ע להכניס זה במספר כלל המצות כדי שיתמלא המספר הנזכר אצל הקדמונים במאמר רבי שמלאי שדרש תרי"ג מצות נצטוו ישראל וכו' עכ"ל הר"י ב"ב ז"ל שם. ודעת הרמב"ן ז"ל (פרשת נצבים) כדעת מר חפץ אלוף ז"ל. שכתב שם דמה שכתוב כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו' קאי על מצות התשובה שנזכרה לעיל בפרשה. כי והשבות אל לבבך. ושבת עד ה' אלקיך. היא מצוה שיצוה אותנו הכתוב לעשות כן עיי"ש בדבריו. וכפי הנראה לא ידע הרמב"ן ז"ל מדברי מר חפץ אלוף ורבינו שמואל בן חפני גאון ז"ל שנחלקו בזה:

ועכ"פ מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו דמצות עשה דוהתודו את חטאתם כוללת התשובה עם הוידוי בדברים כאחת. וא"כ כשעשה תשובה בלבו בלא וידוי דברים לא עשה אלא חצי המצוה. ועדיין עליו להשלים המצוה בוידוי דברים. וא"כ לפי מאי דאמרינן (פ"ד דכריתות י"ח ע"ב) כי מכפר יוה"כ על כולי' שיעורא. על פלגא דשיעורא לא מכפר עיי"ש. שפיר פריך בסוגיא דפ"ק דשבועות שם האי עשה היכי דמי. אי דעבד תשובה וכו' לא זז משם עד שמוחלין לו. משום דליכא לאוקמה בדעבד תשובה בלא וידוי דברים. דבזה גם כפרת השעיר נמי לא מהניא ליה. משום דלא הו"ל אלא כחצי שיעור שאין שעיר של יוה"כ מכפר עליו. וממילא ניחא נמי בהכי מה שהקשו בזה עוד על הרמב"ם ז"ל וסייעתו מההיא דאמרינן (פ"ק דזבחים ז' ע"ב) אמר רבא עולה דורן הוא דאם לא תימא הכי היכי דמי דמכפרת אעשה. אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה. ואי דעבד תשובה הא תניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. אלא ש"מ דורן היא עיי"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו קשה דילמא לעולם לאו דורן היא. ובשעשה תשובה בלא וידוי דברים. דזבח רשעים לא הוי. ומ"מ אכתי לא נמחל לו חטאו עדיין. משום דוידוי דברים מעכב הכפרה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמדאורייתא אין חיובא בוידוי דברים. וא"כ גם בלא וידוי דברים אינו זז משם עד שמוחלין לו. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אבל ע"פ מה שביארנו גם בזה ליכא קושיא. דאיכא למימר דכי היכי דכפרת יוה"כ אמרינן התם דלא מהניא אלא לכולי' שיעורא ולא לפלגא דשיעורא. כ"ש לכפרה דעולה. פשיטא דלא עדיפא טפי מכפרת השעיר של יוה"כ שכפרתו מרובה על כל ישראל. ותשובה בלא וידוי דברים. וכן וידוי דברים בלא תשובה להרמב"ם ז"ל וסייעתו. הו"ל כחצי שיעור. וא"כ בכהאי גוונא עולה. נמי לא מכפרת. וע"כ מוכרח מזה דעולה דורן היא:

איברא דאין זה מספיק. משום דמלבד דיש לחלק בין הענינים. ומלבד מאי דקשה אכתי דא"כ עכ"פ הו"ל למיפרך נמי התם ואי דעבד תשובה בלא וידוי דברים. הו"ל חצי שיעור ואין יוה"כ מכפר על פלגא דשיעורא. ואכתי עון עשה דוהתודה את חטאתו גבי'. והיכי תנן במתניתין דהשעיר מכפר על עשה וכו'. דמשמע שמכפר על כל עון עשה שעליו. ועוד דודאי מההיא ברייתא דמייתי התם דקתני בה עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. משמע דשב לחוד סגי ליה. ואין וידוי דברים מעכב כפרתו. והכי כמי משמע ודאי ממתניתין דפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) דתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות עשה ול"ת וכו'. דמשמע תשובה גרידא. דאל"כ הו"ל לומר תשובה עם וידוי מכפרין וכו'. אלא ודאי משנתחרט על מה שחטא מתכפר לו. והכי נמי מבואר בהדיא (פ"ק דחגיגה ה' ע"א). מדאמרינן התם אר"ח ב"פ כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד עיי"ש. הרי דבחרטה לחודה תליא מילתא. ומדברי התוס' שם (ד"ה הא יראוני) מבואר דגם בברייתא דפ"ק דשבועות ופ"ק דזבחים שם היתה גירסתם העובר על מ"ע ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו עיי"ש בדבריהם. גם בעיקר מה שאמרו בסוגיא דכריתות שם לחד שינויא דלא מכפר יוה"כ אלא אכולי' שיעורא ולא אפלגא דשיעורא. לא ראיתי להרמב"ם ז"ל גופי' שיביא דבר זה בחבורו הגדול. ואיכא בזה נפק"מ רבתא לדינא. דאע"ג דלענין קרבך חטאת ליכא נפקותא בהכי לדידן דקיי"ל ידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות. וכפרת יוה"כ לא קאי אלא במקום ידיעת ספק. כמבואר בסוגיא דכריתות שם עיי"ש. מ"מ הא איכא מיהת נפק"מ בהכי לענין אשם תלוי דקיי"ל ידיעת ספק מחלקת לאשמות תלויין. כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (סוף פ"ח מהלכות שגגות) עיי"ש. ועוד נראה דגם לענין חטאות איכא נפק"מ בהכי טובא לדינא. דמאי דאמרינן התם דכפרת יוה"כ לא חשיבא אלא כידיעת ספק. היינו דוקא לענין היכא דאכל שיעור שמתחייב עליו קרבן חטאת וחזר ואכל בהעלם אחד כשיעור. דבזה כיון דאין יוה"כ מכפר אלא על חייבי אשם תלוי ולא על חייבי חטאות. א"כ אין כאן אלא כידיעת ספק דלא מחלקת לחטאות. כדאיתא התם עיי"ש. אבל כשלא אכל אלא חצי שיעור בין שאכלו בשוגג בין במזיד. אע"פ שהשלימו אח"כ בכדי שיעור אכילת פרס לשיעור אכילת כזית. מ"מ אם איתא דיוה"כ מכפר על חצי שיעור. כיון דאמרינן התם דיוה"כ כל שעתא ושעתא מכפר. כבר כיפר יוה"כ על חצי שיעור הראשון קודם שהשלימו אח"כ לכשיעור שלם. דהא בההיא שעתא אכתי לא הוה בר חיובא לא בשוגג בחטאת ולא במלקות במזיד. וא"כ ודאי כבר כיפר עליו יוה"כ ותו לא מתחייב אח"כ אפילו כשהשלימו לכשיעור בכדי שיעור צירוף. אבל אם נימא דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור. ודאי מתחייב עלה אחר שהשלים אכילתו לכשיעור בכדי שיעור צירוף. מלקות במזיד וחטאת בשוגג:

איברא דלפ"ז קשה טובא במאי דאמרינן התם איתיבי' רבא אכל היום אכל למחר נהנה היום נהנה למחר וכו' ואפי' לזמן מרובה מנין שהן מצטרפין זה עם זה. ת"ל תמעל מעל ריבה. ואמאי הא כיפר עלי' יוה"כ. ומשני אמרי כי מכפר יוה"כ על איסורא. על ממונא לא מכפר. ואבע"א כי מכפר יוה"כ על כולי' שיעורא וכו'. והשתא מאי ענין תיובתא זו התם למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. והרי אפי' למ"ד אין ידיעת ספק מחלקת לחטאות נמי איכא לאקשויי הכי בההיא ברייתא. דכיון דהתם בחצי שיעור מיירי. דאכתי ליכא חיוב קרבן מעילה עד שישלים לכשיעור בהעלם אחד. ודאי אית לן למימר דיוה"כ מכפר מיד על חצי שיעור קמא. ותו לא מצטרף לחיובא מה שהשלים שוב אח"כ בחצי שיעור בתרא. לפום מאי דס"ד התם השתא דיוה"כ מכפר נמי על חצי שיעור ועל ממונא. מיהו אפשר לומר דבאמת ההיא תיובתא דרבא דלא קאי למיפרך למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. דהרי ודאי הכא בחצי שיעור ליכא לא חטאת ולא אשם ולא מלקות. ולא מיירי אלא לענין להצטרף לכדי שיעור חיוב אשם מעילות. וכל כמה דלא השלים לכדי שיעור ליכא עלי' אלא עונש בדיני שמים בלבד. דודאי לכ"ע יוה"כ מכפר למאי דס"ד השתא דגם אממונא ואחצי שיעור יוה"כ מכפר. אלא דרבא בההיא תיובתא לא אתי אלא לאותובי להנך אמוראי דהתם לעיל בההיא סוגיא. דמותבי התם כהך תיובתא למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. כמו רב אידי ב"א דמותיב התם מדתנן אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת והא בין אכילה לשתייה אי אפשר דלא הוי שהות וכו' ויוה"כ במקום אשם תלוי קאי. וקתני אינו חייב אלא חטאת אחת. ואס"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות ליחייב שתי חטאות וכו' עיי"ש. וכיו"ב פרכי התם שאר אמוראי. ועלייהו הוא דמותיב רבא השתא. דלדידהו בההיא ברייתא דמעילה מאי איכא למימר. דהרי התם אליבא דכ"ע תקשה כקושייתם. והוא כמו דאמרינן בעלמא ולטעמיך. דלדידהו התם מאי איכא למימר. דהא אפי' למ"ד אין ידיעת ספק מחלקת לחטאות איכא לאקשויי התם הכי. ובודאי הכי משמע מלישנא דרבא דקסתים וקאמר אמאי הא כיפר עלי' יוה"כ. ולא קאמר אס"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות וכו'. כדקאמרי שאר אמוראי דהתם בפירכא דידהו לעיל מיניה עיי"ש. והיינו ע"כ משום דרבא לא נחית כאן לאותובי למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. אלא לכ"ע מותיב מהתם. אלא דבפרש"י שם פירש דהכא נמי אתי רבא לאותובי רק למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות עיי"ש. וגם בש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל ראיתי שפירש ג"כ כפירש"י עיי"ש בדבריו. והוא תמוה טובא לענ"ד דודאי הך תיובתא אליבא דכ"ע שייכא וכמו שביארנו. וצ"ע כעת בזה ואכמ"ל בזה. וכבר הארכתי בזה לעיל במנין העונשין (עונש ג' ד') עיי"ש. וא"כ לפי מה שנתבאר איכא נפקותא בהכי לדינא והדבר קשה אמאי השמיטה הרמב"ם ז"ל ולא הביאה לדינא בחיבורו הגדול. ואע"ג דעיקר דינא דהך ברייתא מייתי לה הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ד מהלכות מעילה) עיי"ש. מ"מ כיון דאיכא לפרושי טעמא דמצטרפות אפילו לזמן מרובה כשינויא קמא דהתם דיוה"כ לא מכפר אממונא. אין הכרח מזה לומר דאפלגא דשיעורא נמי אין יוה"כ מכפר. והו"ל להביח בהדיא הך דינא. שוב מצאתי להר"ב ושב הכהן (בחי' לכריתות שם) שנתעורר כבר על השמטה זו בדברי הרמב"ם ז"ל. וכל מש"כ שם בזה אינו מחוור אצלי. וגם הוא ז"ל גופי' לפי דרכו מסיק שם דלא יתכן לומר כן בדעת הרמב"ם ז"ל. ולכן הניחה בקושיא עיי"ש בדבריו. ולכן נראה לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דהנך תרתי שינויי אזלי אליבא דר"י ור"ל דאיפליגו בחצי שיעור אי מדאורייתא אסור או מדרבנן. דשינויא קמא אזלא אליבא דר"י דאמר חצי שיעור מדאורייתא אסור. ולהכי דוקא מטעמא דהו"ל ממונא הוא דלא כיפר עלי' יוה"כ. אבל שינויא בתרא אזלא אליבא דר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת. והילכך אפילו באיסורא דלאו ממונא לא שייכא ביה כפרת יוה"כ. ובהכי ניחא שפיר מה שנתפלא הרב מל"מ (פ"ג מהלכות שגגות) בעיקר הך שינויא טעמא מאי עיי"ש. ולפמש"כ הטעם פשוט ומבואר מאיליו. וא"כ לפי מאי דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה שפיר איתי' בכלל כפרת יוה"כ. ושפיר השמיטו הרמב"ם ז"ל להך דינא:

ומעתה לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דוידוי דברים מעכב כפרה שע"י תשובה. מסוגיא דפ"ק דשבועות ופ"ק דזבחים שם. וע"כ מוכרח מהתם כדעת הגאונים ז"ל דמדאורייתא ליכא מצות וידוי דברים אלא בכפרת קרבן חטאת ואשם. ואינו אלא מהכשר הקרבן בלבד. אבל כל היכא דליתי' בקרבן לא בעי וידוי דברים מדאורייתא כלל. ויפה עשו הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנו מצוה זו. משום דהו"ל בכלל מצות הבאת קרבן חטאת וקרבן אשם על קצת חטאים שכבר מנאום במנין העשין. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל הראשונים שבאזהרותיו שע"פ עשה"ד שם. הם כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו בזה. אלא שכאן חזר בו מדעתו זו ואזיל בשיטת הבה"ג ז"ל מטעם שביארנו:

ואמנם שוב ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' קכ"א) שמנה ג"כ מצות וידוי יוה"כ. וביאר שם ענין מצוה זו להתוודות על פר חטאת של יוה"כ ועל שעיר המשתלח. וכתב עוד שם כדרכו ז"ל דתולדה למצוה זו היא מה שאמרו חכמים שכל ישראל בין איש בין אשה יתוודו ביוה"כ עיי"ש. וא"כ אין ספק שכן היתה הנוסחא לפניו בדברי הבה"ג ז"ל. שהרי כל דבריו בספרו הם כביאור למנין המצות של הבה"ג. ומתבאר לפ"ז דס"ל דוידוי יוה"כ מצוה בפ"ע היא. אע"ג דודאי לא ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דמקרא דוהתודו את חטאתם נפק"ל מדאורייתא מצות עשה כללית לכל החוטאים כולם. אלא ס"ל דאין ענין המצוה אלא וידוי כהן גדול ביוה"כ על הפר ועל השעיר בלבד. ובודאי דבריו תמוהים בזה כמשכ"ל דוידוי זה שעל הפר ועל השעיר אינו אלא מכלל סדר עבודת היום. ולא מיבעיא למ"ד (פרק טרף בקלפי מ' ע"א) דהוידוי מעכב. וכן פסק הרא"ש ז"ל להלכה (בסדר עבודה שלו) עיי"ש. דפשיטא דלפ"ז ודאי בכלל מצות הפר והשעיר הוא. ואינו אלא אחד מהכשר עבודתם בלבד. אלא אפילו למ"ד אין הוידוי מעכב. מ"מ קשה טובא לומר דמצוה בפ"ע הוא. דעכ"פ מכלל סדר עבודת היום הוא. אלא דבלא"ה יש בזה מבוכה רבה בדברי הבה"ג ז"ל וסייעתו. דבמנין המצות של הבה"ג מנה במנין העשין פר יוה"כ. ומלבד זה מנה ג"כ שם כל מעשה יוה"כ. ובמנין הפרשיות שלו חזר ומנה ג"כ פרשת יוה"כ עיי"ש. והדברים תמוהים וסתומים לכאורה. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שנתעוררו בזה ולא העלו כלום בביאור דבריו. ועי' מש"כ בזה הרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דל"ב ע"א. נ"ב ע"ב. וס"ג ע"ב) עיי"ש מה שנדחק בזה. ואין כדאי להאריך בדבריו שם. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל השמיט במנין הפרשיות שלו פרשת יוה"כ שמנה הבה"ג. ולא מנה אלא במנין העשין שלו פר יוה"כ ועבודת יוה"כ עיי"ש. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל ג"כ מנה במנין העשין פר יוה"כ ועבודת יוה"כ ובמנין הפרשיות שלו מנה עינוי יוה"כ עיי"ש. ודבריו מתמיהים מאוד. דלפי הנראה ס"ל דזו היא כוונת הבה"ג במה שמנה במנין הפרשיות שלו פרשת יוה"כ. שדבריו נעלמים שלא נודעה כוונתו מה הוא ענין פרשה זו. ולזה ס"ל להר"י אלברגלוני ז"ל שכוונתו בזה למצות עינוי דיוה"כ. אבל מלבד דע"כ לא זו היא כוונת הבה"ג ז"ל. שהרי כבר מנה הבה"ג מצות עשה של עינוי יוה"כ במנין העשין שלו. והר"י אלברגלוני ז"ל לשיטתו אזיל שבאמת השמיט עשה זו במנין העשין שלו. ולא מנאה אלא במנין הפרשיות בלבד. אבל הבה"ג שמנאה במנין העשין. ע"כ אין כוונתו לעשה זו בפרשת יוה"כ שמנה שוב במנין הפרשיות שלו. אם לא שנאמר שכן היתה נוסחת הר"י אלברגלוני ז"ל גם במנין המצות של הבה"ג. אלא דעיקר הדבר מצד עצמו הוא תמוה מאוד. דמה ענין מצות עינוי שהיא מוטלת חובה על כל יחיד ויחיד מכל ישראל. למנין הפרשיות שאינם אלא מצות שמוטלות חובה רק על הצבור בלבד. אם לא שנדחוק לומר דמ"מ כיון שע"פ מנהג כל ישראל שנהגו כולם להתענות יחד כל הצבור בכנופיא בבתי כנסיות. הו"ל כמצות הצבור שלפי דעתו מקומה במנין הפרשיות. ומש"כ בזה הרש"ך ז"ל (בנתיב מצותיך דס"ג ע"ב) הם דברים מוזרים בעיני ולא יתכנו כלל עיי"ש בדבריו. ועי' ג"כ מה שכתבתי בזה במבוא (סי' ג') ובפתיחה למנין הפרשיות. (סי' ו'). ומלבד זה מנה באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל עוד במנין העשין מצות שעירי יוה"כ והגרלתם. וגם מנה שם מצות שילוח השעיר לעזאזל עיי"ש. וכבר עמד על דבריו בזה הרש"ך ז"ל (נתיב מצותיך דל"ב ע"א) והניח זה בצע"ג עיי"ש. ואמנם ראיתי גם להר"ש הגדול ז"ל שמנה (באזהרות אתה הנחלת) כל מעשה יוה"כ לעשותן כתקנן. וגם כן מנה שעיר המשתלח. וכוונתו בזה בלא ספק למצות שילוח השעיר. וגם מנה שני שעירי יוה"כ עיי"ש. וזהו כדברי הר"י אלברגלוני ז"ל. ואין ספק שכן היה כתוב בנוסחא שלפניהם במנין המצות של הבה"ג. ועכ"פ איך שיהיה הדברים תמוהים מאוד כמש"כ:

וראיתי בנוסחת הבה"ג כת"י רומי דשם ליתא במנין העשין מצות כל מעשה יוה"כ עיי"ש. ולפ"ז היה אפשר לומר דפרשת יוה"כ שמנה הבה"ג במנין הפרשיות היינו כל מעשה יוה"כ על הסדר. וכדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. אבל מדברי הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיהם מבואר שהיתה לפניהם נוסחת הבה"ג שלפנינו. ולפי הנראה כוונת הבה"ג ז"ל שמנה פר יוה"כ במנין העשין. היינו לענין המצוה של הכהן גדול להביאו משלו. כדילפינן ביומא (פרק הוציאו לו נ"א ע"ב) מדכתיב אשר לו משלו הוא מביא עיי"ש. וגם מה שמנה שם כל מעשה יוה"כ. היינו ג"כ רק לענין המצוה שעל הכה"ג לעבוד כל עבודות של חובת היום. וכדמשמע בהדיא ממה שמנה הבה"ג שתי עשין אלו בין המצות של כהן גדול. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל עיי"ש. ומטעם זה הוא שמנאן במנין העשין המוטלות על היחידים. ופרשת יוה"כ שמנה במנין הפרשיות. היינו עיקר מצות כל סדר עבודות היום של יוה"כ שהיא מצות הצבור. וכל הקרבנות קרבנות צבור הם. ואפילו הפר שבא משל כה"ג. איכא למ"ד (פרק הוציאו לו נ' ע"א) דהו"ל קרבן צבור עיי"ש. והבה"ג לשיטתי' אזיל שבכל כיו"ב הוא מונה מצוה להיחיד בפ"ע במנין העשין ולצבור בפ"ע במנין הפרשיות. כמו שמנה נשיאת כפים ומצות הקהל ומצות יבום במנין העשין וגם במנין הפרשיות. כמו שכבר ביארנו שיטת הבה"ג בזה לעיל במנין העשין (עשין ט"ז. קנ"ה) עיי"ש היטב:

ועכ"פ מבואר דלפי נוסחת הרא"ם ז"ל (ביראים שם) בדברי הבה"ג מנה הבה"ג וידוי יוה"כ מצוה בפ"ע. וביאר בהדיא דהיינו הוידוי שעל הכה"ג להתוודות על הפר ועל השעיר. אבל הוידוי שנתחייבו הכל להתוודות ביוה"כ אינו אלא מצוה מדבריהם. וא"כ ס"ל דליכא שום מצוה מדאורייתא להתוודות על החטאים וידוי דברים. ותשובה סגי לה בחרטה לחודה. וכדמשמע ודאי בכמה דוכתי כמשכ"ל. וא"כ מתבאר דרבינו הגאון ז"ל באזהרות שע"פ עשה"ד שם נמשך בזה אחר הבה"ג למנות וידוי של כה"ג ביוה"כ מצוה בפ"ע. אבל כאן חזר בו מזה מטעם שביארנו לעיל. דלא מיבעיא למ"ד וידוי דפר ושעיר מעכב. והכי קיי"ל לדעת הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל. וכן נראה מוכרח ע"פ מה שאמרו בירושלמי (פ"ו דיומא ה"ב ובסופ"ק דשבועות) דלרבי יהודה וידוי מעכב ולר"ש אינו מעכב עיי"ש. וא"כ לפי מאי דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. מבואר דקיי"ל דוידוי מעכב. אלא דבתלמודא דידן (פרק טרף בקלפי שם) מבואר איפכא. דלר"י ס"ל דאין וידוי מעכב ולר"ש ם"ל דמעכב עיי"ש. ולפ"ז קיי"ל דוידוי אינו מעכב. הן אמת שלפי דברי הבה"ג בשם הלכות קצובות דבני מערבא (סוף הלכות שבועה. סי' נ"ג) קיי"ל רבי יהודה ור"ש הלכה כר"ש עיי"ש. וא"כ ממנ"פ קיי"ל כאן דאין הוידוי מעכב. דלהירושלמי דקאמר דלר"י וידוי מעכב ולר"ש אינו מעכב הא ס"ל דר"י ור"ש קיי"ל הלכה כר"ש. ולתלמודא דידן דלר"י אינו מעכב ולר"ש מעכב. הא ס"ל דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. כמבואר בעירובין (מ"ו ע"ב) עיי"ש. אלא שכבר העירו האחרונים ז"ל על דברי הבה"ג בהלכות קצובות דבני מערבא שלו. דבהדיא מבואר בירושלמי (פ"ג דתרומות ה"א) דר"י ור"ש הלכה כר"י עיי"ש. הרי דלא פליגי בהכי בני מערבא על תלמודא דידן. ואכמ"ל בזה. והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מזה בחבורו הגדול כלום. אלא אפילו למ"ד אין וידוי מעכב. מ"מ ודאי נראה דלפי שיטה זו אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע. משום שאינו אלא מהכשר עבודת הפר והשעיר ואינה מצוה בפ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.